מסה קריטית

נגד האספירין

ויויאן אבן-שושן

מספרדית: אנה וולוביץ'

ויויאן אבן-שושן (1972) היא סופרת ועורכת מקסיקנית. כתביה בסוגות הפרוזה, ההגות והכרוניקה משקפות את הלכי הרוח העכשוויים בתחום האמנות. היא למדה ספרות רומנית ופילוסופיה באוניברסיטה האוטונומית במקסיקו סיטי, אך בגיל 25 פרשה מן האקדמיה כדי לייסד את "טומבונה" (כיסא נוח), הוצאה לאור הגותית אייקונית באמריקה הלטינית, תחת הסיסמה: "הזכות האוניברסלית לעצלות".

אבן-שושן כותבת בדרך קבע בעיתונות ובכתבי עת רבים ומשתייכת לזרם הספרותי המכונה "הדור הלא קיים". ספרה "כתבים למובטלים" (2013), בו כלולה מסה זו, הופץ להורדה חופשית וזכה להתלהבות ותשבחות אינספור בקרב מבקרים וקוראים צעירים כאחד.

אני מתעוררת עם מיגרנה, ושוב גואה בי השנאה לאספירין. אולי מכיוון שהתרופה הזאת מעולם לא הקלה עליי. בעצם היא רק גרמה לי לסבל ולבעיות במערכת העיכול. עם הזמן, המחסור העלום בסגולותיה הרעיל אותי אט אט עד לשד עצמותיי והשליך אותי אל המצוקה הברורה מכול: ההכרה בהיותי חסינה לאושר. בהקדמה לספרו וידויו של מכור, תומס דה קווינסי מתנצל על הפרת כללי הטעם הטוב ועל התעוזה שבאותו "מעשה של השפלה עצמית שרירותית" שהוא הווידוי, אבל הוא הצדיק את פרסום הרפתקאותיו בהשפעת האופיום (כשהוא מתבצר מאחורי אסטרטגיה רטורית ותיקה) בכך שהגדירן כמועילות ומאלפות. אני, לעומת זאת, מודה כבר עתה שאני כותבת שורות אלה מתוך ערפילי כאב הראש, ואני עושה זאת מתוך דחף נקמני בלבד.

השאיפה האנושית הקדומה לקבץ יחדיו את כל הדברים כולם מופרזת כמו המונח קדמה. האדריכלות הלא אישית ונטולת המסתורין של הקניונים, שבהם מרוכזת סחורה מרחבי העולם, היא אחת מתוצריו הנוראיים ביותר. במאה ה־18 הגה ג'רמי בנת'ם את הפַּנְאוֹפְּטִיקוֹן, מבנה בעל חזות פנורמית שבו אפשר לשמוע ולראות את כל המתרחש בעת ובעונה אחת, אדריכלות שיש בה תועלת משטרתית.

בימים אלה, פייסבוק ושאר הרשתות החברתיות מאפשרות אותו הפיקוח התמידי, אך בלא צורך בכפייה; ריגול חופשי, ברשותם העליזה של האזרחים. אני תוהה כמה רחוק תגיע יהירותנו ורשלנותנו בעקבות מסירת מפתחות ביתנו לזרים לבחינה מדוקדקת שלו בכל שעה שיחפצו. תהליך דומה התרחש עם גופנו, אותו הפקדנו בעיניים עצומות בידי המדע כדי שיבריא אותנו מהכול, אפילו מהחיים עצמם. הבריאות הייתה לערך עליון של תקופת הדיכוי העכשווית, המעודדת איכות חיים גופנית שמבוססת על הגבלות, על הימנעות מתענוגות ועל מכשירי עינויים בחדרי הכושר. הנאה חושנית או יצרית נשפטת בחומרה. כולם רוצים חיים בריאים ובסיסיים. אבל האם אלה הם חיים שראוי לחיותם? השיגעון הבריאותי שלנו אינו חדש, הוא כבר היה זרוע באותו החיפוש הכפייתי אחר תרופה אוניברסלית שבו עסקו האלכימאים, שיקוי שיוחסה לו היכולת לרפא כל מחלה. האם הם עצמם לא היו אלה שרדפו - הרבה לפני ההנדסה הגנטית - אחר החלום ליצור חיים אנושיים? זה זמן אנו להוטים לצבור כמות אינסופית של ידע ומידע שאין ביכולתנו להכיל כלל. לדעת הכול, להכיר הכול, להחזיק בכיס אלף. מָלַארְמֶה השתוקק לתמצת את היקום כולו בספר אחד; לייבניץ חלם על אלפבית של המחשבה האנושית; גתה הציג את רעיון הספרות העולמית שתחבוק כל יצירה מעבר לגבולות הלאומיים הצרים, ואילו ההוגה הגרמני כּוּרד לָסבִיץ כתב בשנת 1901 סיפור מדע בדיוני, "הספרייה האוניברסלית", שהקדים לא רק את "ספריית בבל" של בורחס, אלא גם את השאיפה המתקיימת בשטף העכשווי של מידע מקוון: ספרייה עצומת ממדים שתכלול את כל הספרים שפורסמו בעבר ושיפורסמו בעתיד, וגם את כל אחת ממחשבותינו ויבבותינו, כל משפט, כל שטות וכל איוולת, אותם תמשיך לצרוך בחמדנות עד קץ הימים.

הזיות חובקות כול כמו זו ריתקו אותי באופן בלתי נתפס בנעוריי; גדלתי מוקפת ספרים, ובמשך זמן מה הזנתי את האמונה (הרודנית או התמימה) שהאמת נמצאת בספרייה. למרבה המזל, ערב אחד (בעצם כמעט לילה) מצאתי שאני נמשכת לרחוב ולחיים הגשמיים; התוצאה הייתה הרסנית, כלומר חוויה מעצבת באמת. ברגע שהנחתי כף רגל אחת מחוץ לספרייה תפסתי אותה מנקודת מבט אחרת שהתעוותה ונסדקה לבלי הכר. הבנתי שאפילו כל אותם הספרים גם יחד לא יכולים להסביר את מורכבות הקיום, ומוטב שכך. מאותו היום, תוכניות המבקשות לרכז את הידע, את פרטיות האדם או כל דבר אחר במקום אחד מעוררות בי חשדנות רבה. היוזמות האלה אינן אנושיות. אני מרגישה שבכל אחת מהן מסתתרת ראשיתה של דוֹגמה.

הינה, למשל, האספירין הארור, תרופת הפלא הכל יכולה. סיפורה תפל כמותה: כימאי אלמוני ממעבדות באייר - אז היה זה רק מפעל קטן לחומרי צביעה בעיר פרובינציאלית - המציא בסוף המאה ה־19 מעין גלולה מושלמת. אין כל עדות לכך שפליקס הופמן פעל בעקבות הדחף הטוטליטרי של בני עמו או כגמול מאוחר על עמלם של מבשריו האלכימאים. הוא בעצם סנתז את החומצה האצטילסליצית בגלל כאבי הפרקים של אביו, ונראה שמעולם לא העלה בדעתו איזה מעמד נכבד יקבל המיליגרם הפלאי בקרב הצרכנים ברחבי העולם.

במשך שנים חיפשתי, בסקרנות אינטלקטואלית חולנית, יסודות שיפחיתו מסגולות הגלולה הנתעבת. זו לא הייתה משימה פשוטה. בעלונים המצורפים נמנים חסדיה הרבים מספור (מעל כולם, הידד! ההקלה על מכאובנו הנפוץ ביותר: כאב הראש) לצד אזהרות חיוורות (חלקן, כמו האפשרות שהיא עלולה לגרום למומים גנטיים, הופרכו; אחרות, כמו צהבת, שממנה סבל לאחרונה אחד מידידיי ושיוחסה לצריכה מופרזת של אספירין, הן מקרים יחידים שאינם נותנים למרבה טינתי אישור סטטיסטי). יתר על כן, רבה היא אצילותה: היא לא מצריכה מרשם רופא, היא שווה לכל כיס, ובימים אלה של חיפזון ודחיפות מרפקים היא מספקת הקלה מהירה ובטוחה. בשל כך, בזמנים שבהם איש אינו מאמין בתרופות האוניברסליות, האספירין מספק פיצוי מיתולוגי נוח. התועלת שבני האדם שואבים ממנו (אותה אני, מתוך בורותי החשדנית, מייחסת ל"סומטיזציה חיובית") מאכֶּלֶת את נשמתי: אם אתה שב הביתה מיום עבודה מהגיהנום, קח אספירין; אם שוטר עב כרס סחט אותך, וזה אימת את העובדה שאתה חי באחת המדינות הגרועות עלי אדמות, קח עוד אספירין; אם אתה רוצה לנטוש את ההנאה הנשגבת של עישון סיגריה כדי להתאים את עצמך לפרמטרים המקובלים בבריאות העכשווית, לעס מסטיק וקח אספירין; אם חיפשת בלילה נחמה בבר, והרושם ההרסני שכבר הותירה עליך המציאות למחרת גבר פי שניים, קח שני אספירין, ואם אתה רוצה לעשות עוד צעד - התאבדות מעודנת וחסכונית - קח שלושה גרמים של אספירין (על פי אנטוניו אֶסקוֹאוֹטָדוֹ, זה המינון הקטלני). "סנטימטר מעוקב אחד מרפא עשר תשוקות," היה יכול לומר הפרסומאי של באייר, כפי שעשו צרכני הסוֹמָא, הסם המושלם בעולם חדש מופלא.

הסגידה המופרזת הזאת נראית לי, לכל הפחות, חשודה. בתור התחלה, אציין שבניגוד לסומא של האקסלי, האספירין אינו מתיימר לאפשר בריחה מהמציאות, וכדי שבאמת יוכל לתת "שמחת חיים" - תוך כדי ציות לצו השעה - היה צורך להוסיף לנוסחה תחליף קפאין. כמשכך הכאבים שבא להחליף את האופיום, תרופת הפלא הלא מזיקה הזאת נחותה ביותר: היא אינה מרחיבה את גבולות הנשמה, אין היא מגוננת על נפשנו מפני אפרוריות העולם, ואילו דה קווינסי היה מאמץ את האספירין במקום לפנות לאופיום בשביל לשכך את כאבי השיניים שסבל מהם, הוא לא היה מכפר על התמכרותו באמצעות כתיבת יצירת מופת. דבר נוסף: ידוע שהאדם אוהב להמציא כישופים עדינים שבסופו של דבר מכפילים את שעבודו. לא פלא, אפוא, שהאספירין הקדוש הגיע לקנון הודות לקיצוניות היצרנית וההיגיינית של ימינו, שבהם להיות חולה נחשב למעשה לא מוסרי: הוא מונע היעדרות מהעבודה עקב הצטננות וכאבי ראש, אבל הוא אוסר על רגעי הבילוי. לא רק שאין הוא ממכר, אלא שהשימוש בו מומלץ באותה המידה כמו פעילות אירובית, בלי צורך להחסיר שעות במשרד.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*