היומנים הסודיים מחנות הספרים

1

"לא משהו."

ג'קס סאתרלנד שלפה את הספרים מהקרטון והניחה אותם על העגלה. "אל תגיד את זה. אפילו לא קראת אותו."

"לא משהו."

היא נשאה את מבטה אל רמון ונאנחה. "אתה כל כך שיפוטי."

"זמן לחטיף."

"אצלך בראש זה תמיד זמן לחטיף. התשובה היא לא."

תוכי האפרור האפריקני הגדול נחר בבוז בקול רם, נשמע בדיוק כמו אמא של ג'קס כשהיתה עצבנית, ואז עף החוצה מהמחסן אל תוך החנות. ג'קס השיבה את תשומת לבה לספר שרמון קטל והעבירה את אצבעותיה על הכריכה הפרחונית היפה. אף שלעולם לא תוכל להודות בזה בפני התוכי או בפני אף אחד אחר, היא קראה עותק מוקדם של הרומן המדובר ו... ובכן, הוא צדק. למרות הביקורות המהללות ומסע הפרסום היוקרתי, הסיפור באמת לא היה טוב במיוחד.

"אבל מישהו עוד יתאהב בו," אמרה לעצמה בעודה מגלגלת את העגלה המלאה אל החלל המרכזי של החנות. "כי לכל ספר יש את הקורא שלו."

היא כיוונה את העגלה לעבר מדור הפרוזה החדשה, נזהרת לא להתנגש בעשרות הלקוחות שסיירו, קראו ושוחחו, או בצוות הבנייה שעבד ליד הקיר המזרחי. חנות הספרים פֵּיינְטְד לֵיידי היתה חלק פעיל מהקהילה המקומית בפּּורט פאלמס, קליפורניה. האחוזה הוויקטוריאנית המפוארת, שלה שלוש קומות ומרתף, החלה את חייה בסוף המאה התשע־עשרה כבית משפחה. במהלך מאה וחמישים השנים האחרונות היא שימשה כמסבאה חשאית וכפנסיון, ואז ננטשה לזמן קצר בשנות השישים, לפני שנרכשה על ידי סבא וסבתא שלה בתחילת שנות השבעים, והפכה לחנות ספרים. היו בה שלוש קומות של מסחר, כולל המרתף, כאשר חדרי השינה, הסלון וחללי האחסון לשעבר אירחו כל אחד ז'אנר אחר והשלימו אותו בעיצוב תואם. חדר המתח והמסתורין הציג לראווה כלי נשק (לכאורה), כמו גם ציור נחמד של שרלוק הולמס שצייר אמן מקומי. בחדר הפנטזיה ניצב דרקון סרוג בגובה מטר ועשרים, עם כנפיים מפורטות להפליא. מדור האימה וחדר משחקים היו במרתף, בעוד חדר השינה הקטן ביותר בקומה העליונה נצבע כך שייראה כמו ג'ונגל, והיה שייך לרמון. היו לו שם מוט עמידה עם מגש לאיסוף צרכים, וכלוב מכוסה משלושה צדדים שאליו פרש לשנת הלילה.

בקומה השלישית היתה דירת שני חדרים מרווחת עם מטבח ומרפסת תצפית לאוקיינוס. מאז הסתיימו נישואיה, ג'קס התגוררה שם, כשלא היתה בבית עם שני ילדיה.

מאז נכנסה לראשונה לחנות הספרים פיינטד ליידי כשהיתה בת עשר, היא אהבה כל דבר בה. היא התפעלה מהתקרות הגבוהות, מהחלונות הגדולים, מהאופן שבו גרם המדרגות חרק, ואהבה את הביטחון שחשה בתוך הבית הישן כאשר סופה השתוללה בחוץ. היא היתה שייכת לכאן מאז ומעולם.

בעודה מסדרת את הספרים החדשים, עוצרת לענות על שאלות לגבי מועד יציאת ספר חדש של סופר אהוב או לקבוע פגישה לדיון על אירוע צדקה, היא התענגה על האושר שבחייה. למרות הגירושים בשנה שעברה, מצבה היה מצוין. כל האנשים שאהבה היו מאושרים ובריאים, והיא שמחה על כך.

"היי, ג'קס, אנחנו יכולים לדבר?"

היא הסתובבה וראתה את הגרוש שלה מתקרב, ונמלאה סיפוק מכך שהמראה שלו כבר לא הציף אותה בגל של רגשות שליליים. הפרדה שלהם היתה ידידותית יחסית — אם מתעלמים מההלם המוחלט שאחז בה כשהודיע שהוא רוצה לפרק את החבילה. רגע אחד הם היו זוג מאושר יחסית, לפחות מנקודת המבט שלה, ואז הוא ארז את חפציו ועזב.

היא נזכרה באותו יום חמישי, בשעות הערב. הילדים הלכו לישון, והיא והאריס שוחחו על הלוויה העצובה שבה נכחו אחר הצהריים. הם איבדו חברה, קים, שהיתה בערך בגילם, ומותה זעזע את שניהם. אלא שבמקום לשתף בתחושות העצב שלו, האריס הודיע שהוא עוזב אותה.

הוא יצא מהבית לפני שהיתה לה הזדמנות להסדיר את הנשימה, והשאיר אותה להסביר לשני ילדיהם למה אבא שלהם לא מצטרף אליהם לארוחת הבוקר.

אבל הם עברו את זה, והילדים גם הם נרגעו, אז באמת, כל הכבוד להם. שניהם המשיכו הלאה. האריס קצת יותר ממנה, בהתחשב בכך שהוא יצא עם כמעט כל אישה פנויה ברדיוס של מאה קילומטר שגילה תאם פחות או יותר את שלו. היא לעומת זאת עדיין לא שקלה אפילו לצאת עם גבר אחר, אבל זה היה רק פרט קטנטן שלא שינה לאיש.

היא הביטה בשעון הקיר הגדול שפיאר פעם את הקיר של תחנת הרכבת בסן פרנסיסקו. השעה היתה בקושי אחת בצהריים.

"אתה לא אמור להתכונן למשחק?"

האריס היה מאמן הבייסבול בתיכון פורט פאלמס. האביב היה שיא העונה שלו.

הוא עקב אחר מבטה אל השעון, ואז הנהן. "יש לי רק כמה דקות, אבל רציתי לדבר איתך. אפשר להיכנס למשרד שלך?"

"בטח."

היא השאירה את העגלה במה שהיה המטבח המקורי וכעת הכיל ספרי בישול, יחד עם מבחר נאה של גאדג'טים למטבח, סינרים, תבלינים וקופסאות אחסון, והובילה אותו לחלק האחורי של החנות, שם נדחקו לתוך החלל הקטן, העמוס וחסר החלונות שלה. שניות לאחר מכן רמון עף פנימה והתיישב על אחד ממדפי הספרים הגבוהים.

"היי, גבר," אמר האריס. "איך הולך, מה עומד?"

ג'קס כבשה אנחה. "תפסיק להגיד לו את זה. אתה יודע שהוא אוהב לחזור על כל מה שאנחנו אומרים."

"הוא גבר. זו שאלה לגיטימית."

היא סגרה את הדלת, והם התיישבו משני עברי השולחן שלה. בשנייה לפני שהתחיל לדבר היא תהתה אם הוא רוצה להחליף שָבועות או תוהה לאן לקחת את הילדים לחופשה השנה. לפני שלוש שנים, כשזנדר, בנה הצעיר, חגג חמש, האריס פתח במסורת שבה הוא לוקח את שני הילדים לאצטדיוני בייסבול במהלך הקיץ. בשנה שעברה הם נסעו לקליבלנד, שם בילו שבוע בטיולים באזור ובצפייה במשחקי בייסבול.

"אני רוצה לשנות את הסכם ההורות."

מה שהוא אמר ומה שהיא חשבה היו כל כך מנוגדים, שהיא היתה צריכה כמה נשימות כדי לעבד את הבקשה שלו. האינסטינקט הראשון שלה היה להגיד 'בשום פנים ואופן לא'. הם עבדו קשה לוודא שהכול מסודר ומוסכם, כדי שיוכלו להעניק לילדיהם את החיים הטובים ביותר. האריס, בן להורים גרושים בעצמו, שנא לעבור הלוך ושוב בין הבית של אמא שלו לבית של אבא שלו ורצה משהו שונה לילדים שלהם. לקח לג'קס כמה ימים של מחקר אינטרנטי כדי להגות את רעיון הקינון: להשאיר את הילדים בבית המשפחה, בעוד היא והאריס יתחלפו בשבועות שבהם הם נמצאים איתם. הם נזקקו לכמה חודשים כדי להתרגל לשגרה החדשה, וכעת זה פשוט היה המצב. כשלא היתה עם הילדים, היא גרה בחנות הספרים.

"באיזה מובן?" היא שאלה בזהירות. "הכול עובד מצוין. הם כל כך רגועים ומאושרים."

הוא זז בכיסאו בחוסר נוחות. "אני רוצה ששוֹנָה תוכל לישון איתי בבית." הוא הסיט את מבטו, ואז חזר להביט בה. "אנחנו יוצאים כבר כמעט חצי שנה. זה נהיה רציני. לא הגיוני שאני לא יכול לראות אותה במשך שבוע שלם בכל פעם."

ג'קס התנגדה לדחף לגלגל עיניים. "הו, אתה יכול לראות אותה, האריס. היא מוזמנת לבלות שם כמה שאתה רוצה. היא יכולה לאכול ארוחת ערב עם הילדים כל ערב. אבל זה לא העניין, נכון? אתה רוצה לישון איתה בשבועות שאתה בבית. אתה רוצה לעשות סקס."

"אתה רוצה לעשות סקס. אתה רוצה לעשות סקס."

הקול המזמר הגיע מלמעלה. ג'קס נאנחה בעוד האריס צחקק. "כל הכבוד, רמון."

"אל תעודד אותו."

"כדאי שתרחיקי אותו ממדור הילדים עד שיימאס לו להגיד את זה."

"רוצה לעשות סקס," רמון חזר, ואז נפנף בכנפיו.

"צא החוצה." היא פתחה את הדלת, והוא עף החוצה, הדי המשפט "רוצה לעשות סקס" משתרכים מאחוריו.

לג'קס לא היה מושג איך היא תצליח להסיח את דעתו של רמון עם משפט חדש, אבל היא תמצא משהו. בינתיים היתה לה בעיה לא קטנה להתמודד איתה. היא סגרה את הדלת וחזרה לשולחן שלה.

הגרוש שלה היה שחקן בייסבול בליגה הנמוכה כשהם נפגשו. הוא היה גבוה ונאה, עם שיער כהה וגלי וחיוך קליל. היא התאהבה בו מיד והיתה נרגשת כששם לב אליה — הרי היא היתה סתם נערה מעיירה קטנה שלומדת במכללה של עיירה קטנה. אבל הוא הוקסם ממנה, ותוך תשעה חודשים מאותה פגישה הם היו נשואים.

היא היתה אישה אוהבת ומבינה בחמש השנים ששיחק בליגות הנמוכות וחיכה לפריצה הגדולה שלו. היא תמיד עודדה אותו ללכת בעקבות החלומות שלו ותמכה בו כלכלית. כשהגיעה שיחת הטלפון הגורלית, היא טסה לסיאטל כדי לצפות במשחק הבכורה שלו עם המרינרס. שנה אחת לאחר מכן הוא קרע את גיד הכתף וסיים את הקריירה שלו בליגה הבכירה.

ככל שידעה, הוא תמיד היה נאמן לה. הוא היה יציב, אבא טוב ובעל אוהב — ממש עד הרגע שעזב אותה והגיש בקשה לגירושים.

בשמונת החודשים הראשונים היתה שרשרת של נשים, אבל לפני כחצי שנה הוא התחיל לצאת עם שונה, מורה בבית הספר היסודי מול התיכון של האריס, שעברה לא מכבר לעיירה. לפי ריילי, אחותה של ג'קס, שהיתה גם היא מורה בבית הספר היסודי, שונה היתה מתוקה, אכפתית וטובה עם התלמידים שלה. ברור שהיא גם היתה מהממת, בלונדינית ובת עשרים ושש, כלומר צעירה מג'קס בשתים־עשרה שנים ומהאריס בארבע־עשרה שנים, אבל מי היא שתעביר ביקורת.

"לא," היא אמרה, והקפידה לשמור על טון ניטרלי. "לפי הסכם ההורות, אין לינה של מבוגרים אלא אם כן הצדדים נשואים או לפחות מאורסים."

הבעת פניו התקשחה. "זה לא הוגן. שונה חשובה לי."

"זה מקסים, אבל לא רלוונטי. בחייך, זה קורה רק כל שבוע שני. תמצא פתרון. תעשו קוויקי לפני בית הספר או משהו. חיי המין שלך הם לא ענייני, ואני לא משנה את הסכם ההורות בגלל החברה שלך. מה שאנחנו עושים עובד בשביל הילדים, וזה מה שחשוב."

"ידעתי שתהיי קשה." הוא קם. "אולי אם היית מתחילה לצאת לדייטים היית קצת יותר מבינה."

"יכולתי להיות מאוהבת עד מעל הראש, אבל לא הייתי משנה את דעתי. ג'נטרי בת אחת־עשרה וזנדר רק בן שמונה. הם צעירים מכדי להתמודד איתך ועם שונה ישנים ביחד."

"שיהיה," הוא רטן והלך לדלת. הוא משך אותה בכוח רב כל כך, שהדלת נחבטה בקיר.

"מאוד בוגר," היא אמרה לגבו המתרחק.

רמון עף פנימה. "רוצה לעשות סקס."

"לא תודה, אבל אני מעריכה את ההצעה."

היא הושיטה את ידה, והוא עף למטה לנחות עליה, ואז רכן קדימה והצמיד את מקורו ללחייה.

"אוהב אותך," הוא אמר.

"גם אני אוהבת אותך."

"זמן לחטיף."

היא צחקה. "ברור. בוא, בוא נלך לראות מה יש במטבח."

*

היום היה מושלם, חשבה לעצמה ריילי ויבר בעודה צועדת על החול עם החבר שלה, דסטין, לצדה. סנטה ברברה היתה נהדרת — יפה ומיוחדת עם חנויות קטנות וכיפיות. הם יצאו לטיול רגלי בבוקר, בילו בעיר אחר הצהריים, ועכשיו, אחרי ארוחת ערב נפלאה, צעדו על החוף בשקיעה. כמעט שום דבר לא היה יכול להפוך את הרגע למיוחד יותר.

אז זה קורה עכשיו?

הקול החלש בראשה חזר על השאלה, אבל ריילי ניערה אותו מעליה. היא לא התכוונה להרוס רגע קסום בתהייה אם אחרי חמישה־עשר חודשים של זוגיות, ושנה לאחר שהצהירו על אהבתם זה לזה — רגע שאותו ציינו בנסיעה לסנטה ברברה — דסטין עומד להציע לה נישואים. הוא יעשה את זה בזמן שלו. בסופו של דבר. אחרי הרבה מחשבה ושיקול דעת.

"אני אוהב אותך," הוא אמר וכרך את זרועו סביבה. "היום היה נהדר."

"נכון, וגם אני אוהבת אותך. לחגוג את יום השנה להצהרת האהבה שלנו זה לא שגרתי, אבל אני אוהבת את זה."

הוא עמד מלכת ופנה אליה. הוא היה גבוה בכשמונה סנטימטרים מהמטר שבעים ושלושה שלה, עם שיער חום וגומה שהציצה כשחייך אליה. אור צהוב־כתום מהשמש השוקעת עטף אותם, והיא הרגישה שהרגע נוצץ במיוחד.

"את כל כך חשובה לי," הוא אמר והסיט קווצת שיער מפניה. "אני אוהב את מה שיש לנו ביחד."

אוי אלוהים, אוי אלוהים, אוי אלוהים. זהו זה! הוא הולך לעשות את זה. הוא עומד להציע. פרפרים המריאו בבטנה והברכיים שלה נחלשו. היא הרגישה את לבה הולם בחזה.

מבטו הכהה פגש את שלה. "ריילי, את באמת כל העולם בשבילי."

זה קורה! היא אמרה לעצמה להישאר רגועה ונוכחת. הבריזה הקלה התחזקה מעט, ואוויר קריר ליטף את עורה. היא רעדה קלות, בעודה מפצירה בו בלבה להמשיך לדבר.

"אתה יודע שאני מרגישה אותו דבר," היא לחשה.

הוא חייך. "הייתי מרגיש די טיפשי אם לא. זה מבאס להיות היחיד שמאוהב. ריילי..." היא רעדה שוב. הוא הזעיף פנים.

"קר לך?"

"מה? לא. אני בסדר."

הוא העביר את ידיו מעלה ומטה על זרועותיה. "את קופאת. היית צריכה להגיד משהו. בואי, בואי נחזור למלון."

מה? מה?! למלון? הוא צוחק? מה עם השאלה שהוא עמד לשאול? היתה לה תשובה מוכנה. היא היתה מוכנה אצלה במשך חצי השנה האחרונה. אלוהים אדירים, לא. זה לא קורה.

אבל זה קרה. דסטין משך אותה קרוב, ניסה לחמם בגופו את גופה, והוביל אותם חזרה למלון. כשהגיעו לחדרם, הוא ניגש לטלוויזיה והדליק אותה.

"חמש דקות," הוא אמר בחיוך קליל. "אני רוצה לבדוק את התוצאה. כשעזבנו, הדודג'רס הובילו."

היא עמדה ממש בכניסה, בהתה בו מתיישב על הספה הקטנה ומזפזפ בין הערוצים כדי למצוא את משחק הבייסבול, ואז ניגשה למיטה והתיישבה.

הרגע חלף, היא חשבה, עדיין המומה מכמה קרובים הם היו. היא היתה בטוחה שהוא עמד להציע. אלא שעכשיו היא תהתה אם טעתה. אולי זה לא היה בראש שלו בכלל. אולי הוא מעולם לא תכנן להתחתן איתה. אולי זה כל מה שיש.

היא צנחה לאחור על המיטה ועצמה את עיניה. דמעותיה צרבו, אבל היא החזיקה אותן בפנים. היא לא רצתה להסביר אותן לחבר האטום רגשית שלה, שלעולם לא יציע לה נישואים.

"את מתחממת?" הוא קרא מהספה. "מרגישה יותר טוב?"

"אני מרגישה נהדר," היא לחשה, עושה כמיטב יכולתה להרחיק את העצב מקולה.

"אני שמח."

*

"איך היה סוף השבוע עם דסטין?" שאלה ג'קס כששתי האחיות התמקמו על כיסאות הנוח במרפסת התצפית.

ריילי שקעה במושב המרופד, נזהרת לא לשפוך את כוס היין שלה. "אני לא רוצה לדבר על זה," היא אמרה באנחה, עדיין כואבת ממה שקרה — או יותר נכון ממה שלא קרה. עברו שלושה ימים מאז האי־הצעה, והיא לא הצליחה להתנער מהשילוב הלא נוח של פגיעה ומבוכה שליווה אותה לאורך היום. היא הרגישה פגועה, משום שהתחילה לתהות אם שניהם באמת רוצים את אותם דברים, ונבוכה, כי מתישהו בחודשים האחרונים היא הפכה לאישה נזקקת ויללנית, נואשת שהבחור שלה יתקע לה טבעת על האצבע. היא ידעה שזה לא קשור לטבעת, אלא למה שהטבעת מייצגת — אבל ההבחנה הזאת לא שיפרה את הרגשתה.

אחותה נכנסה מיד לכוננות. "מה קרה? רבתם?"

קולה של ג'קס היה מהול בדאגה, פניה מלאות אמפתיה. ריילי ידעה בדיוק מה היא חושבת, כי אף על פי שהפרידו ביניהן חמש שנים, רוב הזמן הן היו כמו תאומות זהות. הן צחקו אותו דבר, חשבו אותו דבר, אפילו הקולות שלהן היו דומים. הן ירשו את שערן החום מאמן, אבל הגלים־כמעט־תלתלים שלהן הגיעו מאביהן המסתורי. לשתיהן היו עיניים חומות עם רמז לירוק, ולפי החבר הראשון של ג'קס, היו להן גם "חיוכים הורסים".

אבל בניגוד לאחותה הגרושה, ריילי לא הצליחה לגרום לחבר שלה להתחייב לטווח ארוך.

"לא רבנו," אמרה לה ריילי. "אפילו לא קרוב. היתה לנו חופשה נהדרת. בערב האחרון השקיעה היתה יפהפייה."

"אני שומעת משהו אחר," אמרה ג'קס, ואז נאנחה בקול. "אוי, לא. חשבת שהוא עומד להציע, והוא לא הציע."

"זה היה יום השנה שלנו," אמרה ריילי והביטה באחותה. "יצאנו לטיול שקיעה על החוף שהוא הציע. והנה אנחנו, על החוף בשקיעה, והוא לא אמר מילה. המשכתי לחכות ולחכות, ואז נהיה קר וחזרנו למלון." היא נשענה על הכריות ועצמה את עיניה. "זה בחיים לא יקרה. הוא בחיים לא ישלוף את הטבעת."

"אני מצטערת."

ריילי לא טרחה לפקוח את עיניה. "לא, את לא."

"אני כן. אני רוצה שתהיי מאושרת."

זה נשמע נהדר, אבל ריילי ידעה את האמת. ג'קס, אחותה הגדולה שתמיד תמכה בה ואהבה אותה, לא חשבה שהיא ודסטין מתאימים. ג'קס טענה שחסרים להם "ניצוצות". בטח, בהשוואה לסופת האש שהיתה פעם תחילת היחסים של ג'קס והאריס, היא ודסטין היו משעממים ושקטים בחיבה ההדדית שלהם. אבל לא כולם זקוקים לרגעים פרועים, מלאי תשוקה בסגנון "קח אותי עכשיו". עבור חלק מהאנשים, אהבה יציבה היא הסוג הטוב ביותר, וזה מה שיש לה ולדסטין. אהבה נחמדה, רגועה ונצחית.

"אני רוצה להתחתן," אמרה ריילי. היא הביטה לשמים וייחלה לכך שהיתה יכולה להשוויץ בטבעת אירוסים במקום להתלונן. "אני רוצה ששאר החיים שלי יתחילו. יש לי קריירה נהדרת, חברים, אבל אני רוצה ילדים, ואני לא כמו אמא."

אמא שלהן, סוכנת ספרותית מצליחה בניו יורק, הבינה בגיל שלושים שהיא לא מעוניינת בשום דבר שדומה למערכת יחסים מסורתית, אבל כן רצתה ילדים. היא נעזרה בבנק הזרע, ותשעה חודשים לאחר מכן ג'קס נולדה. ארבע שנים לאחר מכן היא רצתה ילד שני, אז היא השתמשה באותו תורם, והופ! ריילי הגיעה.

כשהבנות היו בנות עשר ושש, אמא שלהן לקחה אותן לפורט פאלמס, עיירת הולדתה הקטנה בחוף המערבי, למה שהיה אמור להיות ביקור קיצי. שם היא התאחדה עם אהוב נעוריה מהתיכון, ובתפנית לא צפויה התחתנה איתו. היא ייצגה את הסופרים שלה מרחוק הרבה לפני שזה נהיה מקובל, ונסעה בכל חודש שני לניו יורק לפגישות פנים אל פנים. כשריילי סיימה תיכון ועברה למכללה, אמא שלה ואביה החורג עברו לניו יורק לצמיתות.

ג'קס הושיטה יד ותפסה בידה. "אני יודעת, ואני מצטערת שדסטין מתנהג כמו טמבל."

"תודה." היא לחצה את אצבעותיה של אחותה לפני ששחררה אותן. "את חושבת שהוא הפסיק לאהוב אותי?"

"לא. למה שהוא ייקח אותך לסוף שבוע אם הוא לא רוצה להיות איתך?"

"את כנראה צודקת. אני לא יודעת מה לא בסדר. דיברנו על העתיד, אז מה עוצר אותו?"

דסטין עבד כעורך דין במשרד קטן שכלל חבר שלה בשם אלכס ושני שותפים מייסדים. למעשה, אשתו המנוחה של אלכס, קים, היתה זו שהכירה לה את דסטין. אחרי מותה של קים, ריילי הרגישה מרוסקת. דסטין היה שם בשבילה, החזיק אותה כשבכתה והיה באופן כללי סלע איתן. באותו זמן הם יצאו רק כחודש, אבל השבועות הנוראים קירבו ביניהם.

"אולי אין לנו את מה שהיה לך ולהאריס פעם, אבל זה עדיין מיוחד. אני לא מצליחה להבין מה הבעיה."

"רוצה שארביץ לו עד שהוא יבין?" שאלה ג'קס. "אני אצטרך להשתמש באת חפירה או משהו, כי הוא כנראה חזק מספיק כדי לנצח אותי, אבל אני יכולה לנסות להסתער עליו."

ריילי חייכה אליה. "תודה שאת מציעה להרביץ לו בשמי, אבל לא. אני פשוט צריכה להבין מה לא בסדר." היא לגמה מהיין שלה. "מה חדש אצלך?"

"האריס רוצה לשנות את הסכם ההורות."

"למה? יש לכם שיטה לא שגרתית, אבל זה עובד. הילדים בסדר גמור, ואת אוהבת לגור כאן בשבועות שאתם מתחלפים."

"הוא רוצה ששונה תישן אצלו."

ריילי בהתה באחותה. "הוא לא אמר את זה! אין מצב. הוא רוצה לשנות את הסכם ההורות כדי שהוא יוכל לעשות סקס קבוע עם החברה שלו? הילדים שלו בבית. הם צעירים מכדי לדעת מה עושים מבוגרים שישנים יחד. מה הוא חושב לעצמו? ברצינות? לא. פשוט לא. הם לא יכולים להיפגש כשהילדים בבית הספר או אצל חברים? לשנות את הסכם ההורות רק כדי שהוא יוכל לעשות סקס? לא נראה לי."

היה לה עוד על מה לקטר, אבל היא עצרה כשראתה את ג'קס מחייכת אליה.

"מה?" היא דרשה לדעת.

"את ואני כל כך דומות." ג'קס חייכה חיוך רחב והרימה את כוס היין שלה. "כשהאריס העלה את הנושא אמרתי לו פחות או יותר אותו הדבר, כולל לצעוק עליו גרסה כלשהי של 'אתה רוצה לעשות סקס'. למרבה הצער, רמון היה בחדר באותו זמן. נחשי מה המשפט החדש האהוב עליו?"

ריילי התכווצה, נזכרת כמה חודרני יכול להיות קולו של התוכי, אבל כטבעה, ניסתה להסתכל על הצד החיובי. "אולי זה יכול להיות טוב לעסקים. את יודעת כמה הלקוחות שלך אוהבים שערוריות."

"אני חושבת יותר בכיוון של לנסות למצוא משהו אחר שהוא יחזור עליו שוב ושוב."

"תבקשי משריל. היא היצירתית בינינו."

שריל, מורה בבית ספר יסודי בדימוס והמנטורית לשעבר של ריילי, עבדה אצל ג'קס כרכזת האירועים שלה. המשרה החלקית דרשה טקט, תושייה וכישורי ארגון ברמה של מרגלת — שבכולם שריל השתמשה מדי יום בקריירה הקודמת שלה.

"רעיון טוב." ג'קס לגמה מהיין שלה. "אם שתינו נחשוב על דברים מעניינים שהוא יוכל להגיד, הוא עשוי לקלוט אחד מהם."

"או להמשיך לצעוק 'רוצה לעשות סקס' במשך השבוע הקרוב."

ג'קס נאנחה. "זה הרבה יותר סביר. התוכי הזה."

ריילי לא טרחה לציין שג'קס אהבה את רמון. הסבים החורגים שלהן אימצו אותו לפני עשרים ושש שנים. הוא היה בערך בן שנתיים, והיה ברור לעין כול שהוא הגיע במצב לא טוב ממקום המגורים הקודם שלו. הוא היה בתת־משקל וחצי עירום ממריטת נוצות עצמית. הם הסכימו להחזיק אותו עד שיימצאו בעלים מתאימים, אבל התברר שלא הרבה אנשים רצו אפרור אפריקני צעיר מאוד — בהתחשב בכך שתוחלת החיים שלו בשבי היא יותר מארבעים וחמש שנה.

היא עצמה פחדה מרמון, אבל ג'קס מיד רצתה לטפל בו. הסבים שלהן העניקו לו את הקטן מבין חדרי השינה בקומה העליונה בבית הוויקטוריאני הישן, והוציאו את הספרים כדי שלרמון יהיה חלל נחמד וגדול. ג'קס בילתה כל רגע פנוי עם התוכי. היא הקריאה לו, דיברה אליו, האכילה אותו ביד ואימנה אותו לעשות צרכים במקום ייעודי. הוא פרח במהלך אותו קיץ. עד תחילת ספטמבר הוא התחיל לחקור את חנות הספרים ולתקשר עם הלקוחות. הוא בהחלט היה תוכי שאהב אנשים, וג'קס היתה בשבילו "האחת".

"מה את מתכוונת לעשות לגבי האריס?" היא שאלה.

"כלום. חוקי הבית נמצאים בהסכם ההורות, אז אי אפשר לשנות אותם אלא אם כן שנינו מסכימים. אני לא משנה את דעתי באשר לאפשרות ששונה תישן שם. זה פשוט מגעיל. הוא יעשה פרצופים לזמן מה, אבל הוא יתגבר על זה." ג'קס הביטה בה. "הוא יוצא איתה יותר זמן משהוא יצא עם כל אחת מהנשים האחרות, אבל הוא לא מחפש שום דבר קבוע. אל תשכחי שהוא אמר לי, ואני מצטטת, שהוא 'עייף מלהיות כבול'."

הטון שלה היה עליז, אבל ריילי ידעה שעדיין יש מעט כאב חבוי במילים. לג'קס לא היה מושג שהאריס רוצה לעזוב, עד שהודיע שהוא עוזב. ריילי לעולם לא תודה בזה בפני אחותה, אבל היא היתה קצת פחות מופתעת. בשנים המעטות שלפני הגירושים נראה לה שהאריס וג'קס חיים בנפרד, ושהניצוצות שהיו כל כך ברורים בהתחלה דעכו מזמן.

"אני מסכימה שהאריס לא רוצה קשר רציני מדי," אמרה ריילי. "חוץ מזה, הוא הסכים לחוקי הבית."

ג'קס הנהנה. "את צודקת." היא חייכה חיוך רחב. "ועכשיו הם חוזרים לנשוך אותו בתחת. אני די אוהבת את זה."

"אם תגרמי לשריל להגיד 'לנשוך אותו בתחת' מול רמון, הוא עשוי לקלוט את זה."

ג'קס צחקה. "זה קצת יותר טוב, אבל אני לא בטוחה שזה הפתרון שאני מחפשת. למה הוא לא יכול לעוף מסביב ולהגיד 'שיהיה לך יום נעים?"

"כי הוא לא טיפוס של 'שיהיה לך יום נעים'. אני חושבת שאת הולכת להיות תקועה עם 'רוצה לעשות סקס' בימים הקרובים."

"איזה כיף לי."