הקיץ 1 - הקיץ שבו התאהבנו

פרק 1: הווה

לפני כמה שנים יכולתי לעבור בשדה התעופה מבלי שיזהו אותי. אני מתגעגעת לזה.

היום אני צריכה תמיד להיות עם משקפי שמש. זה אחד הדברים המעצבנים האלה עם להיות "סלבית" שתמיד שנאתי, אבל זה עדיף על לשמוע ערמה של הערות על איך שאני נראית. ישנתי כמעט כל הדרך מליסבון לסן־פרנסיסקו בזכות מלאי כדורי השינה שלי, וזה לא עזר לי להתאושש מההלם של שיחת הטלפון שקיבלתי רגע לפני שעליתי לטיסה... ורואים את זה.

דונה תמיד הייתה כדור אנרגיה, עליזה ובלתי נלאית. אני לא מסוגלת לדמיין אותה אחרת. מכל האנשים בעולם, למה זו צריכה להיות היא? מדוע האנשים הראויים ביותר נלקחים מוקדם מדי, ואלה שראויים פחות, כמוני, פורחים?

אני מנסה לומר לעצמי שאני רק צריכה להחזיק מעמד עוד קצת, כשהאמת היא שמחכים לי שלושה שבועות רצופים של "להחזיק מעמד". וגם אם אין לי בעיה לעשות את עצמי מול כל העולם, אני לא יכולה לשקר לעצמי.

אני נכנסת לשירותים כדי לסדר את עצמי לפני שאני הולכת לאסוף את המזוודות שלי. עיניי בצבע האגוז עייפות ועורי חיוור. הגוונים שהוסיפו לשערי החום במספרה לא יגרמו לאף אחד לחשוב שביליתי בשמש לאחרונה, בייחוד לא לדונה. בכל פעם שהיא ביקרה אותי בלוס אנג'לס היא אמרה את אותו הדבר: "אוי, יקירתי, את נראית עייפה כל כך. הלוואי שהיית באה הביתה," כאילו חזרה לרודס הייתה יכולה לשפר משהו.

אני מתרחקת מהמראה ומבחינה באישה שמצלמת אותי.

היא מושכת בכתפיה וללא בושה אומרת — "מצטערת. את לא הטעם שלי, אבל האחיינית שלי אוהבת אותך."

בעבר חשבתי שתהילה תפתור הכול. לא הבנתי אז שאני אמשיך להיות עצובה באותה מידה, ושההבדל הוא שיש גם את כל העולם הארור שמסתכל עלייך, כאילו אומר לך שאין לך זכות להיות עצובה.

אני יוצאת משם לפני שאומר משהו שאתחרט עליו ויורדת במדרגות הנעות למקום איסוף המזוודות. רק אחרי שהתחלתי לצאת עם קאש הבנתי איזה בלגן יכול להיווצר כשהקהל מסביב חושב שהוא מכיר אותך. אבל היום אין קהל. רק את דונה בבסיס המדרגות, רזה, קצת יותר מדי, אבל לגמרי בסדר חוץ מזה.

היא מחבקת אותי והניחוח של בושם הוורדים מזכיר לי את הבית שלה, המקום שבו חוויתי כמה מהרגעים המאושרים ביותר שלי. וגם כמה מהגרועים ביותר.

"לא היית צריכה לאסוף אותי. התכוונתי להזמין מונית."

"זה עולה הון," היא אומרת, שוכחת או שלא אכפת לה שאני כבר לא הילדה המרוששת שהיא נאלצה להכניס לביתה. "וכשהילדה שלי מגיעה הביתה אני אהיה זו שמקבלת את פניה. חוץ מזה... לא באתי לבד."

מבטי עוקב אחר שלה.

אני לא מבינה איך לא ראיתי אותו. הוא גבוה ורחב כתפיים יותר מכל אחד אחר בחדר. יש בחורים גדולים שמתאמצים לא להיראות מאיימים — הם כפופים, מחייכים, מתבדחים. לוק מעולם לא היה משהו מהדברים האלה. הוא פשוט הוא.

הוא נראה מבוגר יותר, אבל עברו שבע שנים, אז זה הגיוני. הוא אפילו גדול יותר מאז, נראה קשוח יותר ובלתי חדיר. בשיער החום והמבולגן שלו עדיין יש ניצוצות של זהב מכל השעות שהוא מבלה בים, אבל על פניו — שבדרך כלל מגולחות למשעי — יש עכשיו זקן של שבוע. הלוואי שלפחות הייתי מוכנה לזה. הלוואי שמישהו היה אומר לי: "לוק יהיה שם. וכמו הגאות, הוא עדיין ישאב אותך אל תוך הים."

אנחנו לא מתחבקים. זה יהיה יותר מדי. אני לא מסוגלת לדמיין שהוא יהיה מוכן לעשות את זה לאור הנסיבות.

הוא אפילו לא מחייך, רק מטה את סנטרו לעברי. "ג'ולייט."

הוא נעשה גבר, אפילו הקול שלו השתנה — הוא נמוך יותר ובטוח בעצמו יותר ממה שהיה פעם. ותמיד הצליח לגרום לברכיים שלי לרעוד.

זה מרגיש מכוון מראש, העובדה שרק עכשיו אני מגלה שהוא פה. דונה יודעת שלא הסתדרנו מעולם. אבל היא גוססת, אז אין לי זכות לכעוס עליה בגלל התכסיס הקטן הזה.

"הוא הציע להסיע," דונה מוסיפה.

הוא מרים גבה לשמע המילה "הציע", כשידיו עדיין שלובות על חזהו הרחב — ברור שלא כך היה. מתאים מאוד לדונה לייחס לנו תכונות טובות יותר ממה שיש לנו.

"כמה תיקים יש לך?" הוא כבר מסתובב אל עבר הקרוסלה, מתכונן לעשות את הדבר הנכון, אף על פי שהוא שונא אותי.

אני נעמדת לפניו. "אני יכולה לקחת אותם."

מעצבן אותי שלמרות זאת הוא ניגש אל הקרוסלה. אני לוחצת אצבע על הרקה הימנית שלי. הראש שלי מתפוצץ אחרי שסוף־סוף פגה ההשפעה של הכדורים שלקחתי אתמול, ואין לי כוח לשיחת נימוסין, בייחוד לא איתו.

אני בולעת רוק. "לא ידעתי שתהיה פה."

"מצטער לאכזב."

אני רואה את התיק שלי מגיע ומתקדמת. "לא לזה התכוונתי". מה שבאמת התכוונתי לומר זה 'זה המצב הכי גרוע שיכול להיות, ואני לא רואה איך אני הולכת לשרוד שלושה שבועות כאלה'. אני לא בטוחה שזה נשמע טוב יותר.

אני מעיפה מבט מעבר לכתפי. "איך היא?"

עיניו מתכהות. "הגעתי רק הבוקר, אבל... ראית אותה. רוח חזקה תפיל אותה."

אין מה לומר מעבר לזה. לא בקלות בכל אופן. השתיקה נמשכת.

שנינו מושיטים יד אל התיק שלי באותו הזמן, נוגעים זה בזה לרגע.

אני מזיזה את ידי במהירות, אבל זה מאוחר מדי. לוק כבר בתוך הדם שלי, כבר מרעיל אותי. גורם לי לרצות את כל הדברים הלא נכונים, כפי שעשה תמיד.

פרק 2: עבר

מאי 2013

שנת הלימודים מתקרבת לסיומה והכביש מחוץ לדיינר נראה כמו מצעד מבולגן — ג'יפים וטנדרים מלאים בילדים ובגלשנים, מוזיקה מחרישת אוזניים שמופיעה ונעלמת במהירות. כל אלו מסמלים את תחילתה של העונה החמה, ובמשך שלושת החודשים הבאים רודס תהיה מוצפת בגולשים ובמשפחות שקונים גלידה וחולצות טריקו, המבורגרים ודלק. זו התקופה שבה העסקים המקומיים מרוויחים באמת, העיירה ותושביה מתעוררים מתנומה ארוכה.

בייחוד אני, אם כי כרגע יש בכך יותר נזק מתועלת.

"אם לא היינו כל כך עמוסים כבר היית מפוטרת," רוטן צ'רלי, הטבח.

אם הוא היה מישהו אחר, הייתי אומרת לו שהחבר שלי חוזר הביתה סוף־סוף, אבל צ'רלי הוא לא בחור שדברים כאלה משפיעים עליו. אני יכולה להגיד לו שחליתי במחלה סופנית והוא עדיין לא ירחם עליי.

"אני יודעת. אני מצטערת." אני מסיטה את השיער מהפנים ולוקחת שתי צלחות.

"אל תצטערי," הוא משיב, חסר רחמים כתמיד, ומסתובב כדי להכין מחדש את ההזמנה שכתבתי באופן שגוי. "פשוט תפסיקי לפשל."

סטייסי לוקחת את שתי הצלחות מהידיים שלי. "הנשים הדתיות האלה, אזור שתיים. הן שלך."

היא תמיד מפילה עליי את הנשים המבוגרות שמגיעות לכאן אחרי השיעורים בכנסייה כי הן משאירות טיפים עלובים. מבחינתי הכי קשה זה לסבול את הגישה שלהן — הדרך המתנשאת והמרוצה מעצמה שבה הן מזכירות לי כמה בת־מזל אני שיש לי את העבודה הזאת. כמה בת־מזל אני שהכומר ואשתו — ההורים של דני — לקחו אותי תחת חסותם.

"מפתיע לראות אותך כאן," אומרת גברת פופסטדר. "דני לא מגיע הביתה היום?"

השאלה תמימה כל כך. הנימה פחות. אני אמורה להיות מרוגשת מכדי להיות מסוגלת לעבוד היום, היא חושבת. אני אמורה להתכונן. ואם לא הייתי עובדת, סביר להניח שהיא הייתה רומזת שאני עצלנית. אי אפשר לנצח אותן.

"הערב," אני עונה. "יש לי מספיק זמן."

"גברת דונה אמרה שהוא מביא חבר הביתה."

אני מכריחה את עצמי לחייך. "כן, לוק. נראה לי שהם מתכננים לבלות את כל הקיץ בגלישה." לוק טיילור, השותף של דני לחדר, נראה כמו בחור נחמד בפעם האחת שדיברנו. אני יודעת שהמלגה שלו לא מכסה מגורים במהלך הקיץ, ועם זאת ממש לא רוצה שהקיץ שלי עם דני ישתבש בגלל איזה חבר מהקולג' עם סדרי עדיפויות אחרים. חיי החברה שלי בשנה האחרונה היו בעיקר סביב הכנסייה — לשיר במקהלה, לעזור לדונה עם האירועים — אז זה לא נראה לי מוגזם לבקש קצת זמן עם דני לעצמי. אני מקווה מאוד שלוק לא מתכוון להישאר.

"חשבתי שהוא ימצא כבר בחורה בקולג'," אומרת גברת מיילס. "אבל אני מניחה שטוב שזה עדיין עובד ביניכם. הכומר עשה מעשה נדיב מאוד כשהכניס אותך לביתו."

לא אכפת לי שהיא רומזת שדני יכול היה למצוא מישהי טובה יותר ממני. אני מסכימה איתה. נמאס לי מהמסרים שמסתתרים בין השורות, 'תהיי אסירת תודה יותר, ג'ולייט', 'היית חסרת כל בלעדיהם, ג'ולייט', 'תוכיחי לנו שאת ראויה לטובה שהם עשו לך, ג'ולייט'.

"נכון." אני מוציאה את הפנקס שלי. "מה אני יכולה להביא לכן לשתות?"

הן מסתכלות עליי באכזבה כשהן מזמינות את התה הקר שלהן. אני יודעת מה הן רצו — הכרזה של הכרת תודה מצידי. הן רצו שאשתפך, שאבטל את עצמי, שאודה שאני זבל ושתמיד אהיה זבל שלא ראוי לדבר ממה שקיבלתי. אנשים אוהבים צדקה שמגיעה רק לאלו ש"יודעים את מקומם".

ואני אכן אסירת תודה. לפני קצת יותר משנה לא יכולתי להכין כריך בלי שיפרקו לי את הכתף. לא יכולתי אפילו לסמוך על זה שיהיו לי את המצרכים לכריך מלכתחילה.

אבל יש משהו בדרישה התמידית הזו להכרת תודה מצד אנשים שמעולם לא נקפו אצבע למעני שגורם לי לא לרצות לעשות את זה. אני מודה לדונה בכל לילה. אבל לכלבות האלה מהכנסייה? אני מקווה שהן לא מחכות לזה בקוצר רוח.

אני מביאה להן את המשקאות ולוקחת את הזמנותיהן. הן משתתקות בכל פעם שאני מתקרבת לשולחן וזה לא מפתיע. גם כשספרי הקודש שלהן מונחים לידן, הנושא המועדף עליהן זהה — דני יכול היה למצוא מישהי הרבה יותר טובה ממני. אני חשה הקלה כשהן עוזבות לבסוף.

אני מפנה את השולחן שלהן. טיפ של דולר אחד לחשבון של עשרים וחמישה דולרים. כמובן. אני מתכוונת להרים את המגש שלי כשהפעמון מעל דלת הכניסה מצלצל, ובחור חתיך באופן חלומי — בלונדיני עם לסת מרובעת — נכנס ומחייך אליי כאילו אני הדבר האהוב עליו ביותר בעולם. הבלייזר היוקרתי של בית הספר הפרטי הוחלף במכנסיים קצרים ובחולצת פוטבול של אוניברסיטת סן־דייגו, אבל הוא עדיין נראה מושלם כמו כוכב מסרטי דיסני, בדיוק כמו שהיה כשפגשתי אותו לראשונה במהלך שנת הלימודים השנייה שלי בתיכון. הוא עדיין נראה טוב מדי בשבילי. אבל איכשהו, הוא שלי.

"דני!" אני צורחת, מפילה את המגש ברעש ורצה לאורך המסעדה כדי לחבק את צווארו.

הוא מחבק אותי חזק במשך שנייה בלבד, לפני שהוא מנתק את עצמו בעדינות. הוא לא מרגיש הכי בנוח עם גילויי חיבה, אבל קשה להאשים אותו. כבנו של הכומר בעיירה קטנה כל צעד שלו הוא נושא לדיון... סביר להניח שעם הוריו.

"איך הגעת לכאן מוקדם כל כך?" אני שואלת קצרת נשימה.

"כי..." הוא מביט אל מעבר לכתפו בחיוך, "...אני לא הייתי הנהג."

רק אז אני מביטה אל הבחור שנכנס איתו. אני ממצמצת. פעם, פעמיים. הייתה לי תמונה בראש של איך לוק נראה — חמוד, אמריקני מאוד, הנער שאת מביאה הביתה לאימא. בדיוק כמו דני.

אבל לוק אינו חמוד. הוא לא הנער שאת מביאה הביתה. הוא לא נער אפילו... הוא שני מטרים כמעט של שרירים, זקוק לגילוח, מתוח ושזוף ו... מסוכן איכשהו. הוא הכי שונה מדני שיכול להיות.

החיוך שעל פניי מתפוגג. הפה שלי מתייבש והלב שלי פועם בחוזקה. גם הוא לא מחייך. אני לא יכולה לומר אם הוא מרגיש לא בנוח, אבל הבחור הנחמד שדיברתי איתו בטלפון נעלם לחלוטין ובמקומו נמצא מישהו שנראה שכבר עכשיו לא מחבב אותי.

"היי," אני לוחשת בקול רועד. יש משהו בפנים שלו שגורם לי לבהות בו: הצבע המוזר של עיניו — חום עם רמז של ירוק בתוכן — השקעים מתחת ללחיים שלו, והפה שלו, שנראה רך באופן בלתי צפוי.

דני שם את הזרוע שלו סביב כתפיי. "אמרתי לך שהיא הילדה היפה ביותר בעולם, נכון?"

לוק מביט בי כאילו הוא חושב על המילים של דני. "אמרת את זה לכולם, כן." הוא אומר בנימה הקרה ביותר שאפשר, ובכל זאת אני עומדת כאן, עדיין בוהה בו, מנסה להתעלם מהפרפרים העקשניים שהתעוררו בבטן התחתונה שלי.

אני בולעת רוק בחוזקה ומעבירה את מבטי לדני. "אני מסיימת רק בחמש."

הוא מנשק בעדינות את מצחי. "קחי את הזמן. אנחנו נוסעים לקירקפטריק להראות ללוק למה כדאי לו להישאר כאן כל הקיץ."

אני מאלצת את עצמי לחייך כדי להסתיר את מה שאני לא מסוגלת להסביר אפילו לעצמי. ולפי המבט הזועף של לוק אני מנחשת שגם הוא מרגיש ככה.

השמש מתחילה לשקוע כשאני מגיעה לבית המטופח של משפחת אלן, עם המרפסת הקדמית המזמינה ושיחי הוורדים המושקעים בצבע ורוד בהיר.

בשנה שעברה, הדבר היחיד שרציתי בעולם היה בית חמוד כזה לחזור אליו, מקום שבו אהיה בטוחה. הגעתי לכאן מייד אחרי שאחי החורג פירק לי את הכתף, וחשבתי שאהיה מאושרת לנצח אם אוכל לקרוא למקום הזה בית.

מצחיק שכאשר את מקבלת את מה שאת רוצה, את מייד מתחילה לרצות משהו אחר.

הערב רציתי להיות במיטה למשך חמש דקות או לפחות לשטוף משערי את הצחנה של הדיינר. אך כשאת אורחת של מישהו אין לך זכות להיות עייפה. אין לך זכות ליום רע.

"ג'ולייט?" דונה קוראת מהמטבח. "בואי תעזרי לי עם תפוחי האדמה, טוב?"

לדונה אין כוונה רעה. היא נהנית לבשל ולייצר אווירה טובה בבית, והיא תמיד רצתה בת שתעזור לה במטבח כדי שתלמד אותה את כל הדברים האלה. אבל השהות כאן גורמת לי להרגיש כאילו זה המשך של יום העבודה. אפילו בחלומות שלי אני ממלאת למישהו קפה או ממהרת למצוא קטשופ.

לוק ודני יושבים סביב השולחן, זורחים אחרי בילוי בשמש, שערם עדיין לח מהמקלחת. לוק יושב בצד הרחוק, במקום הקבוע של דני. כשהוא נכנס לדיינר הגובה שלו גרם לו להיראות רזה, אך כשהוא יושב הוא נראה גדול מדי ביחס לשולחן, ביחס לחדר. היינו ארבעה אנשים בגודל רגיל, מאוזנים בצורה מושלמת. הוא הוציא אותנו משיווי המשקל, וזה שוב מרגיש מסוכן, איכשהו.

דני שואל איך היה בעבודה בזמן שאני מסננת את תפוחי האדמה שדונה בישלה. אם הייתי יכולה לדבר בחופשיות הייתי מספרת על הגברות מהכנסייה שבילו את כל ארוחת הצהריים שלהן בללכלך עליי ובלהגיד שהן מופתעות מכך שדני לא מצא מישהי אחרת. הייתי מספרת על מר קנדי שהניח את ידו על התחת שלי שוב, או שכמה נערים הדביקו את הטיפ שלהם לשולחן עם קטשופ.

"היה בסדר," אני עונה במקום, כי הכומר השיג לי את העבודה הזו, ואני רוצה שידעו שאני מעריכה את זה. בני משפחת אלן חושבים שאני שקטה, אבל איני בטוחה שזה נכון. פשוט יש דברים שאי אפשר לומר, ולכן קל יותר לשתוק.

אני מועכת את תפוחי האדמה כשהשיחה חוזרת במהירות לעסוק בגלישה, הנושא שחיבר בין לוק לבין דני בשנה שעברה. יש אלף דרכים לתאר גל — קופצני או חלש או דומם או גבוה, ונראה שהם משתמשים בכולם. אין לי מושג מה זה אומר, אבל כשאני מסתכלת עליהם אני המומה מהאופן שבו לוק קם לתחייה כשהוא מדבר. עיניו מאירות, חיוכו רחב ואיני חושבת שראיתי אי־פעם בחיי מישהו ממגנט כמוהו. אני לא מחבבת אותו אפילו, ועדיין רוצה לבהות בו, ולחייך כשהוא מחייך.

מכוניתו של הכומר נכנסת לחניה, ואנחנו מתחילים לזוז קצת יותר מהר כי הוא אוהב שארוחת הערב מוגשת מייד. הוא מחבק את בנו ולוחץ את ידו של לוק לפני שהוא תופס את מקומו בראש השולחן. אני עוזרת לדונה להגיש את האוכל ואז מתיישבת לצידו של דני, שמצמיד את שפתיו לראשי, ואז מעקם את האף.

"את מריחה כמו צ'יזבורגר," הוא אומר ומחייך.

לוק, שיושב מול שנינו, מסתכל עליי רגע אחד יותר מדי, כאילו מחכה שאסביר את עצמי. אולי הוא חושב את מה שגברת פופסטדר חשבה, שאם היה לי אכפת מספיק הייתי לוקחת יום חופש. שאני סתם בחורה נצלנית שמשתמשת בחבר שלו בשביל מקום מגורים בחינם.

אני לא. אני יודעת שאני לא. אבל אין לי מושג לאן הייתי הולכת אם היינו נפרדים. יש לי מעט מאוד כסף שחסכתי מהעבודה בדיינר, והובהר לי שאיני רצויה עוד בבית שלי. לא שהייתי חוזרת לשם בכל מקרה.

"יש פלפל?" שואל הכומר.

עיניה של דונה מתרחבות בהפתעה. אין לי מושג למה היא נבהלת. הכומר תמיד אומר שמשהו חסר, לא חשוב כמה היא מנסה. אני קמה בלי שמבקשים ממני והמצח של לוק מתקמט. הוא ממשיך להסתכל עליי כשאני חוזרת עם הפלפל. יש משהו קשוח במבטו.

"את יכולה להביא את התה כל עוד את עומדת, ג'ולייט?" הכומר מוסיף, ואז פוצח בסיפור ארוך על אישה והתינוק שלה שהגיעו לבקש עזרה. הוא עושה את זה לעיתים קרובות בארוחת הערב — מדבר על אירועי היום שלו, מחפש בהם משהו שהוא יכול להשתמש בו בדרשה של יום ראשון. אולי הנושא יהיה אלוהים עוזר למי שעוזר לעצמו. אולי הנושא יהיה צדקה מתחילה בבית. הוא לא החליט עדיין.

במשך כל הזמן הזה לוק שותק, אבל עדיין שואב את כל האוויר בחדר. ביתו של דני היה גן עדן עבורי במשך השנה וחצי האחרונות, אבל כשלוק כאן... זה כבר לא כך. אני מקווה מאוד שהוא לא יחליט להישאר.

דונה ואני קמות כדי לפנות את השולחן ולוק מתחיל להתרומם גם, אבל דונה מנפנפת אותו בחיוך של חיבה.

"שב, שב," היא דוחקת בו, כאילו היה אורח מכובד כלשהו.

אני רצה אל החניה המקורה כדי להביא גלידה מהמקפיא בזמן שדונה מכינה קפה, מוציאה קצפת וסוכר כשהיא פורסת את הפאי. אלו הן המשימות שאני מבצעת מדי ערב, אבל פתאום אני מרגישה בולטת יותר, כאילו אני עושה אותן על במה, כי לוק מסתכל, והשיפוטיות שלו היא דבר מוחשי, שגורם לי להרגיש שכל פעולה שלי מאולצת ומזויפת.

הם אוכלים את הפאי שלהם ואני מתחילה לקרצף את המחבתות, וכשמבטי תופס את שלו בטעות, עיניו מסתכלות על מגבת הכלים בבוז. מחשבותיו ברורות מאוד. אני רואה דרכך, ג'ולייט, ואת לא שייכת, לעזאזל.

ניסיתי כמיטב יכולתי בשנה האחרונה להיות נחמדה, עדינה וסלחנית, כמו בני משפחת אלן, אבל איני יכולה להיות כזו עם לוק. אני פשוט לא יכולה.

אני מצמצמת את עיניי לעברו. אולי איני שייכת לכאן, לוק טיילור. אבל גם אתה לא.

עיניו נוצצות בשביעות רצון, כאילו זו הייתה התגובה שהוא רצה לקבל ממני מלכתחילה.

אחרי ארוחת הערב אנחנו הולכים למסיבה בשכונת יוקרה, שנערכת על ידי אחד מהנערים מווסטסייד — בית הספר הפרטי והמתנשא שדני למד בו על מלגה. דני עושה כמיטב יכולתו לגרום לי להרגיש שייכת.

"אתם זוכרים את החברה שלי, ג'ולייט," הוא אומר, וכמעט כולם זוכרים אבל מעמידים פנים שלא. כאלה הם.

מציעים לנו בירות ודני מסרב בשם שנינו. זה בסדר. מה שאני רוצה, יותר מחוויית תיכון רגילה, זה להיות כמו משפחת אלן, לגרום לעצמי איכשהו להיות ראויה לכל מה שהם נותנים לי, או אפילו טוב יותר ובלתי אפשרי עוד יותר — להיות אחת מהם. להיות גרסה צעירה של דונה, לחייך לסנאים שרודפים זה אחר זה בחצר, ולא לרצות דבר מעבר ללאפות פאי לבני משפחתה. יש בה שלווה, שקט של שביעות רצון, והייתי רוצה מעט מהשקט הזה לעצמי.

"את הילדה שהכומר לקח אליו הביתה, נכון?" שואל בחור אחד. "אחיך לא מת או משהו, נכון?"

או משהו.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*