מאזניים - תיקון

לא עומדת

שהם סמיט

כרמל גת לא עומדת בכיכר הבימה. כרמל גת לא מרגישה את קרני שמש החורף. כרמל גת לא אומרת לעצמה: איזה מזל שלא שכחתי את משקפי השמש, שלבשתי חולצה דקה. כרמל גת לא מסתנוורת מהריצוף הבהיר. כרמל גת לא מתבוננת בעץ שעל גבעת הדשא. כרמל גת לא מתבוננת במשפחה הקטנה שצועדת בקומפוזיציה קלאסית - אבא, אמא וילדה קטנה באמצע - וחושבת ״איזה חמודים״, גם לא בזוג מבוגר, בלי סטייל, עם קפה טו־גו ושקיות מאפים. כרמל גת לא אומרת לעצמה: תכף, כשישבו במקום שלעברו הם צועדים בנחישות, יהיה להם חם רצח, יתקלפו. כרמל גת לא תוהה אם הזרוע הגברית הפנויה שכעת נשלחת לחבוק את כתפי האישה היא ביטוי של רוך או של בעלות. כרמל גת לא מחליטה להביט לכיוון השני, אל הגינה המונמכת. כרמל גת לא שואלת את עצמה אם ויוולדי עדיין מושמע שם. כרמל גת לא עוקבת במבטה אחרי מישהו שמוריד לשם שני כיסאות פלסטיק מגושמים, צהובים. כרמל גת לא שואלת את עצמה מתי יחזור הצהוב להיות צבע רגיל. כרמל גת לא שואלת את עצמה כמה מבין האנשים הרבים שיצאו מביתם לכיכר ישנו רע. כרמל גת לא נוזפת בעצמה שכנראה שוב שכחה לכבות את המזגן בחדר השינה, על כך שהדליקה אותו מלכתחילה. כרמל גת לא נותנת לכלב קטן מעורב שרץ, רצועתו האדומה נגררת אחריו, להוליך את מבטה לכיוון פסל העיגולים וצמרות הפיקוסים ברוטשילד. כרמל גת לא מריחה את הבושם החזק מדי של זאת שעברה פה כרגע. כרמל גת לא שואלת את עצמה למה אנשים מרגישים צורך להתבשם. כרמל גת לא חשה קרבה לאישה מבוגרת בכיסא גלגלים שקשרה אליו שני סרטים צהובים. כרמל גת לא סופרת סרטים צהובים, סיכות צהובות. כרמל גת לא מקשיבה לדברי מארגנות המיצג המבקשות לתלות את המבט בנקודה אחת ולהשאירו שם. כרמל גת לא מחייכת לעצמה כשמבטה נתלה ב־M הצהובה של מקדונלד'ס בנקודת המפגש בין רוטשילד למרמורק. כרמל גת לא שואלת את עצמה אם קטע הרחוב שבדרום הכיכר נקרא מרמורק או ״הבימה״. כרמל גת לא רואה את האוטובוסים שעוברים בכביש ומסתירים את ״לחמנינה״. כרמל גת לא חושבת על איך כשאת חיה בעיר ומכירה אותה כאת כף ידך את יודעת בדיוק מה עומד מאחורי מה. כרמל גת לא חושבת על קפה ב״לחמנינה״. כרמל גת לא מחייכת בקטנה אל הצלם למרות שהמארגנות ביקשו להשתדל לא לחייך, לעטות מבט רציני. כרמל גת לא שואלת את עצמה: כמה פעמים עוד אעמוד בכיכר הזאת, בבגדים שחורים, מדגמנת זכויות אדם? כרמל גת לא חושבת: השם הזה שבמסגרת השחורה יכול היה להיות השם שלי.

שירים

אוריאן זכאי

מלחמה ושלום

הוֹ פְּיֶיר, מָתַי תִּלְמַד

הַשָּׁמַיִם אוֹתָם שָׁמַיִם,

אוֹסְטֶרְלִיץ, סְמוֹלֶנְסְק,

בּוֹרוֹדִינוֹ, מוֹסְקְוָה,

אוֹתָהּ יְרִיעָה אֲטוּמָה, עֲצוּבָה,

וְגַם הַכּוֹכָבִים תָּמִיד,

וְכַאֲשֶׁר הֵם זוֹהֲרִים כָּךְ

עַד מַכְאוֹב

כָּל הַחַיָּלִים יוֹדְעִים

שֶׁהַכְּפוֹר קָרוֹב

 

בְּתֹם כָּל זֶה,

מִישֶׁהוּ יַגִּיד לְךָ,

רְאֵה, הַשָּׁעוֹן הַגָּדוֹל טָעָה,

הַמֵּאָה עוֹד אֲרֻכָּה,

(כְּמוֹ צְעָדַת שְׁבוּיִים

אַחֲרֵי הַמֶּרְכָּבָה

בְּשַׁעֲרֵי הָעִיר

הַשְּׂרוּפָה)

כָּל הַדְּרָכִים הוֹלְכוֹת אֶל

הָאֲחֻזָּה הָרֵיקָה,

מָה שֶׁחָשַׁבְתָּ לִתְּשׁוּבָה

אֵינוֹ אֶלָּא

מִלְמוּל מְשׁוֹרֵר

מְשֻׁסַּע שָׂפָה.

 

 

חֵרוּם 

כִּבִּינוּ אֶת הַטֶּלֶוִיזְיָה.

מָה הַשָּׁעָה אֶצְלֵךְ עַכְשָׁו?

כִּבִּינוּ. פֹּה הַנְּכָדוֹת.

אֲנַחְנוּ לֹא יוֹדְעִים עוֹד

שׁוּם שֵׁמוֹת, לֹא, פָּשׁוּט

קָרָה לָנוּ פֹּה בְּרוֹך דַּלֶּקֶת

בַּתְּנוּךְ שֶל הַקְּטַנָּה

עָשׂוּ עָגִיל.

כָּל כָּךְ הַרְבֵּה

וְאִי אֶפְשָׁר כְּבָר

לְהָכִיל

אֲנִי נִבְהֶלֶת

מִכָּל דְּפִיקָה אֲנִי

שׁוֹאֶלֶת

לֹא, לֹא, אֶתְמוֹל.

שִׁלְשׁוֹם.

אִם נָעַלְנוּ

אֶת הַדֶּלֶת,

אַבָּא אוֹמֵר שֶׁהֵם

הָרְסוּ אֶת הַשָּׁלוֹם

פְּלָדֶלֶת, כֵּן וּבְכָל זֹאת

אֲנַחְנוּ לֹא יוֹדְעִים

רָצְתָה עָגִיל.

זָהָב.

מָה לַעֲשׂוֹת.

עַכְשָׁו הַכֹּל סָבִיב

מֻגְלָה

וְזָב.

אַבָּא אוֹמֵר שֶׁאֶת

כֻּלָּם צָרִיךְ

אֶת כָּל מִי שֶׁצָּחַק

בָּרְחוֹבוֹת, צוֹעֶקֶת

וּבוֹכָה,

וְלֹא נוֹתֶנֶת שֶׁנִּגַּע.

אֲנַחְנוּ לֹא יוֹדְעִים מָה לַעֲשׂוֹת.

אַבָּא אוֹמֵר

תָּבוֹאִי

כִּי הָעוֹלָם עַכְשָׁו

 

אוּלַי צָרִיךְ

בְּהַרְדָּמָה

שֶׁלֹּא יִכְאַב.

 

 

על שם

נִפְטַר סָבִי (אֲבִי־אָבִי) בֶּן חֲמִשִּׁים

וְאַרְבַּע (מַחֲלַת כְּלָיוֹת) הוֹתִיר אַחֲרָיו

בָּנוֹת שְׁתַּיִם, דּוֹדוֹת דּוֹמוֹת וַעֲצוּמוֹת

דְמָמוֹת וּבֶן זְקוּנִים (אָבִי) קָרָא לוֹ

 

אַבָּא עַל שֵׁם הָאָב הַסַּבָּא־רַבָּא

אַבָּא שְׁפִּיץ (אֲבִי אֲבִי אָבִי) אֲשֶׁר שִׁנָּה

אֶת שֵׁם הַמִּשְׁפָּחָה מִשְּׁפִּיץ (שֵׁם סַאטְמֶר

חֲסִידִים) לְ־Szakály

שֵׁם גּוֹיִישׁ עוֹרֵךְ־דִּין

 

סֶקָאיִי מְבַטְּאִים בְּהוּנְגָּרִית לָשׁוֹן

כְּווּצָה דּוֹאֶבֶת חֵךְ תַּחְתּוֹן לוֹחֶצֶת

מִן הַלָּמֶד יוֹדִים שֶׁל יָגוֹן כְּגוֹן

יְדֵי־הָאֵפֶר הַלּוֹפְתוֹת אֶת שְׁנַת הַבֵּן

סָבִי אֲבִי־אָבִי עַל גְּבוּל צָהֹב־אָפֹר

 

צָפוֹן וּמִתְגַּשֵּׁם עֵת כִּי מִבְרָק אַחֲרוֹן

עוֹלֶה בְּזִכָּרוֹן (צְרִיכִים סֶרְטִיפִיקָטִים

פָּלֶשְׂתִּינָה? לֹא, עוֹד לֹא, בֵּן, עוֹד לֹא)

 

זָלָאוּ קוֹרְאִים לָעֲיָרָה

Sălaj Zalău Zilla צְפוֹן טְרַנְסִילְבַנְיָה,

רוֹמַנְיָה, אוֹסְטְרוֹ־הוּנְגַרְיָה, הִיסְטוֹרְיָה

שֶׁל גְּבוּלִים וּמֻבְלָעִים, אֵזוֹר בִּצּוֹת,

הַמַּחֲנֶה "מִפְעַל הַלְּבֵנִים", שְׁתֵּי בְּאֵרוֹת

שְׁלוֹשָׁה בּוֹרוֹת, עַל הַמַּפּוֹת

הָאִיּוּתִים תָּמִיד תּוֹעִים, בְּאֶרֶץ

הוֹלוֹקוֹסְט־רִילֵיְיטֶד־דֶת' וְכָךְ הַסַּבָּא־רַבָּא

אַבָּא שְׁפִּיץ וְגַם אִשְׁתּוֹ רֶגִינָה כָּתְבָה בִּתָּם

(הַדּוֹדָה־רַבָּא בְּרָכָה - אַף־אֶחָד־לֹא־קָרָא־לָהּ

כָּכָה־קָרְאוּ־לָהּ בּוֹרִישׁ) בְּיָד וְשֵׁם בְּדַף הָעֵד

 

וּבַבְּקָרִים שָׁצַף קִבּוּץ, בָּהִיר, חַי וְשָׁזוּף

אֶצְבַּע גָּלִיל זְקוּרָה אֶל הַלְּבָנוֹן, סָבִי (אֲבִי

אָבִי) שִׁנָּה אֶת שְׁמוֹ הַמְּבֻלַּל קִירִילִית

מִשֵּׁם שֶׁל אֶלֶפְתְשַׁעמֵאוֹת אָסוֹן שֶׁל קֶרַח

שְׁנוּק גָּרוֹן לְשֵׁם זַכַּאי מִזִּכָּרוֹן -

 

 

הצפוֹן

זֵכֶר זְכוּכִית

לֵח חַלּוֹן

אֶל מֵצַח בַּת

שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה

בַּדֶּרֶךְ לַגָּלִיל

הַנְּעוּרִים נוֹזְלִים טִפּוֹת

עַל לֶחִי וּזְגוּגית וּמֶרִי

אֵיקָלִיפְּטוּס

עַל כְּבִישׁ אַכְזָב בְּנוֹת

יַעֲקֹב פּוֹסְעוֹת

בּוֹכוֹת

בְּנוֹף צַלֶּקֶת

חָאקִי־זַיִת וּסְלָעִים

כְּמוֹ אוֹתִיּוֹת עִוְּרוֹת

עַל מִרְקְעֵי לָבָן שָׁבוּר

שִׁלְטֵי הַדֶּרֶךְ

מַתֶּכֶת וּשְׁגִיאוֹת

 

 

الجليل 

ذكرى لمسة

زجاج النافذة النديّة 

على جبينها،

وعمر اثنتا عشرة سنة

في سيارة الأهل،

بالطريق للجليل،

 تتساقط المراهقة كقطرات

على الخد وتمرد

اشجار الكافور بمشهد

ارض موشومة

باللون الكاكي وزيتون وصخرة،

بينما بنات يعقوب يسيرون

على جسر ضيق ويبكون

مثل الحروف العمياء،

في الأسماء المجروحة

على علامات الطريق

سهام مستطيلة بيضاء

من حديد وأخطاء

كالبيوت المستلقية

على جانبها.