הבוסים מסיאטל 1 - ההצעה של הבוס

פרק 1

בזמן שתהיתי

דקוטה

שמש האביב מאירה על סיאטל כמו חרב המכוונת אל הקדרות האישית שלי. אני עצובה ורעבה, שילוב מסוכן.

עברה שנה מאז קברתי את ליבי ואת הטינופת שגרר אותו בתוך הבוץ, שפך עליו נפט מזוקק ושרף אותו, וזה נראה כמו נצח. יש דברים שאת רק כאילו מתגברת עליהם. יש דברים שאת לא שוכחת.

תפסיקי את מסיבת הרחמים, דקוטה. עדיף לך בלעדיו. את רחוקה אלף קילומטר מהבית, תקועה באמצע חיים חדשים לגמרי.

נעיצת מבט בהצעות מעוררות התיאבון שבתיבת התצוגה של בית הקפה עוזרת.

זה נכון, בניתי חיים מחדש. סוג של. עזבתי מאחור את העיירה ואת החרטות שלה. יש לי בשבוע הבא ריאיון לעבודה מעולה, ואם לא אקבל אותה, אמשיך לנסות להתקבל למשרות עד שאמצא משהו עם משכורת רצינית והזדמנות אמיתית לתרגל את שרירי הכתיבה שלי.

אם לא הייתי נמלטת בקיץ שעבר במרחץ של דמעות, לא הייתי כאן, בסיאטל, מזילה ריר על מטעמים עתירי סוכר שנראים כאילו השם שלי כתוב עליהם. גם היה לי פחות זמן להתמקד בכתיבה שלי, ועדיין הייתי עושה את ההתמחות במשרד העלוב ההוא, שהתחפש לסוכנות שיווק.

כן, שיברון לב.

כן, ג'יי פוייט.

הטיפשות שלו העניקה לי חיים חדשים שלמים.

"את רעבה או שרק באת לפה כדי להתפעל מהסחורה? אפשר לתת לך משהו?" שאלה הבריסטה מאחורי תיבת התצוגה בחיוך נערי.

"אוי, מצטערת." לעזאזל, דקוטה, צאי מהראש שלך. "אני יכולה לקבל שבלול קינמון ולאטה נירוונה קרמל קטן?"

"מייד מגיע!" היא מחייכת ומשתמשת במלקחיים כדי להוציא שבלול קינמון ענקי עם זיגוג. הוא גדול כל־כך, עד שאני חושבת שהוא חוצה אזורי זמן. "את אישה עם מזל, קיבלת את האחרון! יש לנו קצת מחסור בקינמון במשמרת הבוקר. לכי תביני."

בת מזל שכמוני. אילו רק המזל שלי עם מאפים היה מתבטא גם בדברים אחרים כמו זכייה בלוטו או פגישה עם אנשים חשובים ומעשני סיגרים בתחום ההוצאה לאור שירצו להוציא את השירה שלי. הייתי מוכנה אפילו להסתפק בדייט סביר בטינדר, עם מישהו שאין לו אפילו עצם אחת של בוגדנות בגופו.

לא. אני מבקשת יותר מדי.

היום, אלת המזל מעניקה משאלות. היא מספקת את מפלצת הקינמון המתוקה האחרונה בתיבת התצוגה ומכוונת עוד קילו וחצי אל הירכיים שלי.

אני מתכוונת, זאת התחלה, נכון?

אני הולכת אל הקופה ומשלמת. "אני שמחה שקיבלתי את האחרון לפני שנגמר לכם," אני אומרת, מעבירה את הכרטיס. "אקפיד להתענג על הטעם."

"מה זאת אומרת נגמר לכם?" קול רועם מאחוריי, "הייתי כאן בדיוק בשעה הזאת שלוש פעמים בשבוע מאז חג המולד. אף פעם לא נגמר לכם."

ואני חשבתי שלי יש יום רע.

אני מסתכלת לעבר תיבת התצוגה כדי לראות איזה סוג של יצור מפלצתי זחל החוצה מהביצה שלו כדי לרטון על שבלול קינמון שאיננו.

"סליחה, אדוני, הגברת זה עתה קנתה את הקינמון האחרון," הבריסטה אומרת, עוטה מבט קודר מעושה. "יש איזה מחסור מוזר בקינמון."

"את אומרת לי שאין שום שבלול קינמון נוסף בכל החנות?"

האיש גבוה, בנוי היטב וכועס לגמרי.

"לא. כמו שאמרתי, מחסור בקינמון." הבריסטה מחייכת חיוך כאוב ומהנהנת לעברי ביובש. "הציפור המקדימה זוכה בתולעת, אני חוששת. אם תרצה לנסות שוב מחר, נשמור לך אחד."

הגבר מסיט את ראשו לעברי ושולח בי מבט רושף כאילו עיניו הן קרני מוות.

התרעה!

אז הוא אולי בעל מזג רע, כמו מפלצת ממוצעת, אבל בכל הקשור למראה חיצוני, הבחור הזה הוא הניגוד המוחלט לשְרֶק. אם לבחור הירוק היו שרירי בטן ועור שזוף במקום גוון ירקרק של כרוב ניצנים, הוא יכול להתחרות בשרק הלוהט שעומד מולי. נשימתי נעתקת. אני לא חושבת שראיתי אי פעם עיניים בצבע של ויסקי, זוהרות באור הבוקר.

אם הוא לא היה נוהם כמו זאב מוכה כלבת, הוא היה עשוי להיות אפילו לוהט יותר משבלול הקינמון שבידי. הקרירות של עיניו עומדת בניגוד מענג לשערו הכהה, לגבותיו המכווצות וללסת המפוסלת ששמה ללעג את בני התמותה הרגילים.

ייתכן שהוא בתחילת שנות השלושים לחייו. פניו נראות צעירות, אך מנוסות. זוויות הפנים שלו תואמות את החיטוב של גופו. הוא חטוב כמו קוורטרבק לשעבר, ולבוש כאילו יצא עכשיו מהסט של SUITS. הוא קוקטייל עטוף ב'גוצ'י' שעוצב כדי לחטוא.

פנטזיית הערפד האפל של כל אישה מתעוררת לחיים. או שאולי רק הפנטזיה שלי.

כשאת קרובה רחוקה־רחוקה של אדגר אלן פו, זה חלק ממך.

אני תוהה אם הוא התעורר הבוקר עם ספל מהביל של גסות רוח ולכן יש על פניו את המבט הזועף הזה.

אני מתחילה להבחין בדפוס בעיר הזאת. מה הסיפור של סיאטל, שמייצרת זעפנים שנראים כמו אלילי מין? זה משהו בגשם כאן?

גרוע מכך, הוא מתנשא מעליי, הגבר החזק המושלם, שיש בו איזו מרירות עמוקה שמקנה לו בעיניו את הזכות לשאוג על העולם כשהוא לא נופל לרגליו. אפילו שהוא יפהפה באופן מעצבן והחליפה שלו עולה כנראה מחצית מהשכר השנתי שלי, אני תוהה מה גורם לגבר כזה להתרגז בגלל היעדרה של מנת הסוכר היומית שלו?

כמובן, אני אהיה הראשונה שתודה ששבלול קינמון זה משהו שכמעט שווה לצאת מדעתך בגללו. כמעט. בזמן שהאדס נועץ בי מבט, אני מגלגלת עיניים לעברו והולכת לצד הדלפק כדי לחכות למשקה שלי.

הוא מעביר את הכרטיס שלו בקופה והולך אחריי. אוי, לא.

לא, הוא לא יתעמת איתי. הוא לא יעשה את זה.

אוי. אבל הוא ממש לידי עכשיו ועדיין נועץ בי מבטי זעף כאילו רצחתי את בנו בכורו. הוא מוציא את ארנקו, פותח אותו, שולף ממנו שטר מרשרש ודוחף אותו לעברי כאילו הוא עולה באש.

"חמישים דולר."

"מה?"

"חמישים דולר. אשלם לך פי חמישה מהערך שלו עבור הטרחה."

"מה?"

הוא מצביע על שקית הנייר הלבנה שבידי, שבה פיסת גן עדן הקטנה שלי. "שבלול הקינמון שלך, גברת. אקנה אותו ממך."

"חכה, אתה... אתה עד כדי כך רוצה שבלול קינמון?"

"זה לא מה שאמרתי הרגע?" הוא שואל בחדות, "וזה לא סתם שבלול קינמון. זה מאפה מהסוג ששווה למות בשבילו. המתכון המקורי נוצר בהארטס אדג', מונטנה, ואושר על ידי בחור שרוף ומפחיד שהופיע בכל המדיה הארצית וכל הזמן צץ בסרטים."

אני צוחקת. זה בדיוק מה שהמודעות של 'סוויטר גריינד' מבטיחות לגבי שבלול הקינמון האלוהי, היצירה של קלריסה ולאו רג'יס, בעליה של חנות ממתקים בעיר קטנה, שהתפרסמו בגלל איזו דרמה מטורפת לפני כמה שנים.

"לא משנה," הוא מסנן. "את רוצה למכור לי אותו או מה?"

"אתה צריך לעשות פרסומות," אני אומרת בנשיפת כעס. "זה מה שזה? איזה תרגיל שיווק מוזר?" לפחות זה יסביר למה אדון דוגמן פה יוצא מדעתו בגלל משהו כזה טריוויאלי.

היום הוא יום השנה ליום המשפיל בחיי. אני צריכה את שבלול הקינמון הזה כמו שאני צריכה להאמין שיש עוד שמץ של טוב בעולם. ואיזה מטורף מנסה לקנות ממני את שבלול הקינמון שלי תמורת מחיר גבוה פי חמישה?

"אני נראה לך כמו קומיקאי?" הוא מגלגל עיניים. "חמישים דולר. כסף קל."

"בחור, אתה מטורף," אני לוחשת.

"בחורה," הוא נובח, "אני מבטיח לך שאני לא. אני צריך את שבלול הקינמון הזה ומוכן לשלם לך ביד נדיבה. אני בטוח שאת צריכה את הכסף יותר ממני."

תרד עליי, למה לא? אני מניחה שאני צריכה ממש להתרגש ולהיות נדהמת מכך שהוא מואיל בטובו לדבר עם 'אנשים קטנים' כמוני, הוד מעלתו האובססיבי למאפים. "זה בטח נחמד, אדון המאפים. מה אקבל תמורת עוגת תפוחים? מחשב נייד?" אני מנידה בראשי.

"דקוטה!" קורא בשמי גבר ומניח את המשקה שלי על הדלפק. נהדר. זה האות שלי לצאת מבית המשוגעים הזה אל שפיות האביב שבחוץ, היכן שציפורים מצייצות ופרחים פורחים, ואף אחד לא יוצא למלחמה בגלל מחסור בקינמון. אני לוקחת את המשקה ומתחילה לנוע אל הדלת.

"חכי!" שרק החתיך קורא, "דקוטה!"

אוף. השם שלי לא אמור להישמע מחוספס באופן מענג כזה על שפתיו של גבר. במיוחד לא גבר שמציע לנשים זרות סכום מופרז של כסף עבור מוצרי המאפה שלהן. בידיעה שאתחרט על כך, אני עוצרת ופוגשת את עיניו. "מה?"

"לא סיימנו."

"סיימנו. אין שום עסקה," אני מסננת ומסתובבת שוב. קודם לכן פשוט ציפיתי כבר למלא את עצמי בטעים הדביק הזה. עכשיו אני צריכה את שבלול הקינמון הזה כמו חמצן, ואם אני עושה דווקא לפריק הסקסי הזה שזחל מתוך בִּיצת האוגים, אז יהיה לי משהו לצחוק עליו מאוחר יותר.

נאמנה להבטחה שלי לבריסטה, אנצור את הטעם כשאתבוסס באומללות שלי ואזכיר לעצמי שאני חיה חיים טובים יותר עכשיו, חיים שככל הנראה כוללים סטוקרים נאים שמתחננים להשליך עליי מזומנים.

"חכי. אני צריך את זה יותר ממך, אני נשבע," הוא אומר בקול גס, אוחז בכתפי ומסובב אותי.

אני מסלקת את ידו, עצבנית. "אתה מטורף. אם תיגע בי שוב אגיש נגדך תלונה על שוד. זה שבלול קינמון, חבר. תירגע ותחזור מחר, כשהם יחדשו את המלאי." אני לוגמת מהלאטה שלי ויוצאת החוצה. שְרֶק הסטוקר הסקסי לא נרתע. הוא עוקב אחריי כשאני מתהלכת לי בשמש של סיאטל.

"שבעים וחמישה!" הוא צועק אחריי.

"מה?"

"שבעים וחמישה דולר."

"לא." אני מגבירה את קצב הליכתי אל מתקן האופניים ופותחת את המנעול ביד אחת, מחזיקה את שבלול הקינמון ואת הלאטה ביד האחרת.

"מאה דולר." הוא ממהר אחריי. עד לאיזה סכום הוא יגיע? "מאה וחמישים!" הוא קורא כעבור שתי שניות.

והנה הלסת שלי נשמטת, נופלת על המדרכה. רעד חולף בי. אני חוששת שאנחנו עוברים מהתנהגות אקסצנטרית לטירוף קליני. יש בי חלק שרוצה שהוא ימשיך לדבר רק כדי שהוא לא ייקח אותי אל מאורת הרשע שלו. אני מדמיינת לעצמי איזה מחסן מלא עד התקרה בקופסאות של שבלולי קינמון. "באמת הצעת לי הרגע מאה וחמישים דולר עבור שבלול קינמון?" אני מניחה את הלאטה במחזיק הכוסות שעל הכידון ועולה על האופניים.

הוא מביט בי במבטא מקפיא, כאילו תפס אותי עכשיו וכבר הסכמתי לקבל את העסקה המשונה שלו. "בבקשה. את יכולה להזמין מונית ועדיין תישארי עם סכום יפה של כסף."

אני סורקת אותו מכף רגל עד ראש, בכוונה לוטשת מבט בנעלי העור המצוחצחות שלו. במקום אחר ובזמן אחר הייתי לוגמת לגימה גדולה ויפה מהקפה שלי ומרססת אותו על הנעליים שלו, אבל לא ככה אני מתנהלת. יש לי כבוד. אני מתכננת לשתות עוד קצת מזה כשאהיה במרחק בטוח מכאן. "זה אולי יגרום לך הלם, אבל לא כולנו סוגדים לכסף, המלך מידאס."

"מה זה אמור להביע?" הוא אומר בבוז, מבליט את כתפיו החסונות.

"אתה משוגע. כאילו, באמת מטורף." עיניי נשלחות אל מפרקי כפות ידיו ליתר ביטחון, תוהה באופן לגיטימי אם אראה צמיד של בית חולים.

"אני לא. טעמת פעם שבלול קינמון? מבקר המזון הנחשב ביותר בסיאטל תיאר אותם כ... איך הוא אמר? אורגזמת פה בדרגה עשר?"

שפתיי רוטטות. אני מנסה לא לצחוק במבוכה. "וואו, אני לא מתכוונת לדבר איתך על אורגזמות."

"את מפספסת את הנקודה," הוא אומר בחדות. "תעזרי לי ותעזרי לעצמך, מיס דקוטה. לא נצטרך לראות זה את זה יותר לעולם, ואת תהיי עשירה יותר בשלוש מאות דולר."

"שלוש מאות?" אני אומרת לאט, פי נפער.

"שמעת אותי." עיניו מבזיקות בתקווה ובניצחון והוא מתחיל להושיט יד לארנק שלו.

תישארי חזקה.

צלב בלתי נראה.

מים קדושים בלאטה.

אל תיתני ללוציפר לפתות אותך.

"אתה מבין, אתה לא מציג נימוקים. זה רק מוכיח עוד יותר את אי־השפיות שלך." אני מביטה בו בחשדנות. אולי יש איזה סיפור מטורף מאחורי זה. אולי הוא גנב את החליפה הזאת ובאמת ברח הרגע ממוסד לחולי נפש. זה יהיה ההסבר הסביר ביותר למה שקורה. בכנות, זה הסבר הרבה פחות מפחיד מאשר המחשבה על בחורים שנראים כמו מיליארדרים ורוצים לבלות את זמנם בלשדוד מזרות את המאפים שלהן.

"חמש מאות דולר, לעזאזל איתך. הצעה אחרונה."

חמש מאות? באמת? זה יותר מתשלום הלוואת הסטודנטים החודשי שלי. זה כמעט חצי משכר הדירה שלי. אני מתפתה למכור את נשמתי, אבל אצבעותיי מהדקות אליי את התיק, דורשות ממני להיות חזקה.

לא היום. שטן בית הקפה.

חיוך מפציר, כמעט קומי, עולה על שפתיו. לעזאזל. איכשהו, הוא אפילו סקסי יותר כשהוא מחייך ומציג את עיני הכלבלב האלה. פנים כמו שלו צריכות לבוא עם אזהרה.

"אני רואה שקיבלתי את תשומת ליבך," הוא אומר.

"באמת?"

"הפה שלך פעור," הוא אומר, גורם לי להיות מודעת מאוד לכך שמבטו מקובע על שפתיי. אני אפילו לא יודעת מה לעשות עם זה. הוא סוגר את המרחק בינינו ומושיט יד אל השקית שלי, מנסה להשיג עליי יתרון.

"היי – לא! אמרתי לך שזה לא יקרה, מטורף אחד." אני לא אוהבת שהוא פולש למרחב האישי שלי בכזאת שלווה. כמו כן, יש לי הרגל מעיק לא להסכים לחטוף אפילו גרגר של חרא מאף אחד. במיוחד אחרי מה שעברתי. יש גם איזו מחשבה זעירה בחלק האחורי של ראשי שצועקת לי שהגבר הזה לא שונה מג'יי. הוא פשוט עשיר יותר, חזק יותר, נראה טוב יותר, ואולי גם שחצן יותר.

אם אצליח להרחיק את שבלול הקינמון הזה מידיו החמדניות, זה יהיה ניצחון קטן לדקוטה פו על האנושות. על כל שמוק מתנדנד שמנופף באגו האנוכי שלו כאילו היה אל.

"אני שפוי לחלוטין. אני פשוט צריך את שבלול הקינמון הזה, ואני לא יכול לעזוב בידיים ריקות," הוא אומר.

"אתה יודע, התעוררתי עם השראה לכתוב היום, אבל לא התכוננתי לקבל השראה מהסוג שנדחף לי לתוך הפרצוף ממישהו כזה מגוחך."

"אין לי שום מושג מה זה אומר, אבל אני צריך את השבלול הזה ואת צריכה כסף. עשינו עסק?"

"למה אני לא מופתעת מזה שאתה לא מבין אנגלית פשוטה? אתה אחד הבחורים האלה ששילמו מאות דולרים לאיזה חנון עני כדי שישפר להם את הציונים?"

הוא נועץ בי מבט של שור זועם. "תיזהרי בדברייך, פה גדול. את לא יודעת עליי כלום. בואי נעשה עסקת חליפין וכל אחד ילך לדרכו, לטובת לחץ הדם שלנו." עיניו גולשות על גופי, גורמות לי לרעוד. "את על אופניים. אל תגידי לי שכמה מאות דולרים לא יכולים לעזור לך."

"או שאני מיליארדרית שמנהלת חברה לאנרגיה ירוקה וצריכה להתנהג בהתאם. חוץ מזה, רכיבה על אופניים עוזרת לשחרר עצבים. כדאי שתנסה את זה מתישהו."

הוא שוב מושיט יד אל שקית הנייר הלבנה. אני מתחמקת בשנייה האחרונה, מעיפה הצידה את כף ידו הגדולה. נמאס לי. אני מצמצמת עיניים, מכניסה יד לשקית, מוציאה ממנה את שבלול הקינמון החמים ובתנועה איטית נוגסת בו נגיסה גדולה. אני לועסת בקול רם, וממצמצת בשפתיי. ואז אני שומטת את שבלול הקינמון הנגוס בחזרה לשקית, מלקקת את אצבעותיי ומוחה את ידי באופן בלתי טקסי על מכנסי הג'ינס שלי. "אתה רואה? לא כל דבר הוא למכירה. אין עסקה."

כבר ראיתי בחיי מספיק גברים אנוכיים, אבל הבחור הזה אוכל את כולם. או נכון יותר, הוא לא אוכל את שבלול הקינמון שאני לא נותנת לו לאכול.

הזעם שמתבשל על פניו היה מפחיד אפילו את הגננת הכי טובה. הוא חושק שיניים. עיניו החומות הופכות מבריקות. אני יכולה לשמוע אותן מקללות אותי בכל קללה אפשרית.

זה לא הוגן. כשהוא כועס, הוא סקסי פי אלף. עיניו נשמטות אל שפתיי ונשארות שם למשך שנייה אחת עוצרת נשימה. אני מחבקת את עצמי, מנסה להסתתר מעוצמת מבט האֵל הנלעג, מרגישה כאילו הוא יכול להפוך אותי לנציב מלח. אני רוצה להגיד משהו, לשבור את השתיקה הצורבת באמצעות בדיחה, אבל אני לא בטוחה שזה אפשרי. האם אני צריכה להזכיר לו שהוא שמוק שחושב שהכול מגיע לו?

יש לו מזל שלא ירקתי שבלול קינמון בשווי של חמש מאות דולר על פניו הזועפות המטופשות. אבל זה לא משנה. אין לי זמן למצוא את ה'לך תזדיין' המושלם כי הוא מסובב את גבו הרחב ומסתלק, ממלמל לעצמו בשקט. הוא חולף מעבר לפינה של בית הקפה וממשיך ללכת בלי להביט אחורה.

לבחור עם כל־כך הרבה כסף ועם עוד יותר אגו לא אמורה להיות הסעה?

לא משנה. לא בעיה שלי. אני צריכה ללכת לעבודה. שכר הדירה לא יחכה ליום השנה הראשון לגיהינום הפרטי שלי או למפגשים שלי עם גברים זרים שמתעמתים איתי בגלל מאפים ענקיים.

אני הולכת למשרד, כששלושה רבעים משבלול הקינמון עדיין מחכים לי. איהנה מהשלמות האפויה הזאת, אבל העובדה שהצלחתי לשמור על המטען היקר מפני שרק הסקסי מעניקה לי אותה כמות של אנדורפינים כמו אופוריה מאכילת סוכר.

קפטן זעפני והתקף הזעם הגברי שלו הרגיזו אותי כל־כך, עד שאני מדוושת כאילו חיי תלויים בזה. אני מגיעה למשרד ואוכלת את כל הקינמון המזוגג הזה לפני שאאלץ את עצמי להתמודד עם מרוץ העכברים ששורר בפנים.

רק עוד כמה שבועות ולא תהיי כאן. יש לך תוכניות גדולות. את יכולה לעשות את זה.

מאוחר יותר, אני חוזרת על המנטרה שוב ושוב כשמישהו שמרוויח פי שניים ממני עושה טעות שמכניסה את כל הפרויקט לכאוס. יום טיפוסי במשרת קופירייטינג קשה מדי, בשכר נמוך מדי.

אני נשארת בעבודה גם אחרי השקיעה בניסיון נואש לתקן את זה. הלוואי שהמזל של שבלול הקינמון והאופוריה בעקבות הניצחון הקטן שלי היו יכולים להימשך קצת יותר זמן.

במקום זאת, אני חוזרת אל המציאות העגומה שלי, היכן שהשירה היחידה שאני כותבת היא שירה נוטפת זיעה שנועדה לתקן את הבעיות של מישהו אחר.

אני אפילו לא מדוכאת. אני לא.

השעה היא אחרי תשע כשאני גוררת את ישבני המותש בדרכי חזרה אל קופסת הנעליים הידועה גם בתור הדירה שלי. אם יהיה לי מזל אוכל בקרוב לתת את ההתראה של שבועיים לפני עזיבה. תישארי חזקה, אני אומרת לעצמי. זה לא רע לעשות רושם אחרון טוב בדרכי החוצה אל מקומות טובים יותר.

אני נעצרת לבדוק את הדואר לפני שאני יוצאת אל עוד ערב בודד. באדיבותם של גברים מנוולים ושקועים בעצמם שעשו להם הרגל לדרוך על הזין של עצמם. אני מכניסה את המפתח לתיבת הדואר ומסובבת. ערמה של ג'אנק נושרת החוצה. אני מצליחה לתפוס את הרוב לפני שהכול נופל על הרצפה. כל דבר שברור שהוא פרסומת הולך היישר אל פח המחזור. זה משאיר חמש מעטפות. הודעה על מפקד אוכלוסין, מעטפה דקה מכתב עת ספרותי בפורטלנד, שאני כבר מרגישה שהוא דחייה, כרטיס ברכה מתוק מסבתא, ו...

אוי, לא. אני מכניסה את המעטפה לתיקי ונשענת על הקיר, מנסה לא לצרוח.

"היי, דקוטה! מה קורה? תגידי לי שלא רק עכשיו הגעת הביתה," קול עליז אומר.

"היי." אני מביטה מעבר לכתפי כשאלייזה פוסעת לעברי עם החיוך הנעים הרגיל שלה. "יום ארוך. לא משנה. נשארו לי רק עוד כמה שבועות."

"כבר אכלת ארוחת ערב?" היא שואלת. לפני שאני מספיקה לענות, היא אומרת, "תני לי לקחת את הדואר שלי ואחר כך בואי אליי ותנסי את החליטה החדשה."

"כבר כמעט עשר, אלייזה. מאוחר מדי בשביל קפה." אבל הבטן שלי מקרקרת, מזכירה לי שלא אכלתי עדיין, ויש לי עוד בוקר מוקדם מחר.

"תחיי על הקצה."

אני צוחקת כשהבטן שלי מחליטה בשבילי. קפה ודברים טעימים נשמעים לי יותר מעוררי תיאבון מאשר עוד גוש של פטוצ'יני קפוא מהמקפיא. זו גם דרך טובה לדחות את הבלתי נמנע. "בסדר," אני אומרת.

אלייזה פותחת את תיבת הדואר שלה, מוציאה כמה מעטפות ומתחילה למשוך אותי ביד לעבר הדירה שלה. "את חייבת לנסות את פאי הפקאן. את תיפלי על הרצפה."

ריח של קפה חזק מכה בפניי עוד לפני שהיא פתחה את הדלת עד הסוף. אבל זה לא רק ריח של קפה. הבית שלה הוא תמיד תערובת חזקה כזאת של מתיקות ושל ריח נעים של פירות. כל מה שטוב בחיים נדחס לתוך ניחוחות אוכל. "אני מריחה וניל? נהדר."

אלייזה מחייכת. "האהוב עלייך. הכנתי תערובת וניל רק בשבילך. אכלת כבר? לא ענית."

לא, ואני עומדת לנגוס לעצמי את היד. אבל אני לא רוצה להגיד את זה.

"מה הולך טוב עם קפה?" אלייזה שואלת, מרימה את גבותיה כאילו זה חידון.

"בייגלים?"

היא מגלגלת עיניים. "את הורסת מסיבות, דקוטה. הרסת לי את אופוריית הקפה שלי."

אני צוחקת. "אני קצת כמו יונק דבש, כמוך. חיה על סוכר. האירי את עיניי."

"סקונס! הכנתי תבנית טרייה של סקונס בטעם אוכמניות לפני שעה. את תאהבי אותם."

כן, היא תפסה אותי.

זה בלתי אפשרי לא ליהנות ממגורים ממש מעל מדענית קפה מטורפת שתמיד מחפשת את ספל הקפה המושלם ואת האושר האפוי שיתלווה אליו. אני חולצת את נעליי והולכת בתוך הדירה הקטנה שלה, שדחוסה כמעט כמו הדירה שלי. יש מיטה וכמה כיסאות בחדר הראשי, ומטבח קטן בצד. היא הולכת אל הבר במטבח ומניחה שם את הדואר.

הסטודיו שלי הוא אולי עוד דירה בגודל של בול דואר, אבל המטבח שלה נראה שונה מאוד משלי. קנקני זכוכית, כדי חרס, מכלי קפה, אור בוהק וצמחים קטנים בעציצים שגורמים לו להיראות יותר כמו מעבדה מאשר מטבח. "אלה צמחים חדשים?" אני כמעט מפחדת לשאול.

היא מחייכת. "אני מנסה לגדל פולים מזנים חדשים. עד עכשיו זה לא ממש עובד."

"אוף. אז לקחת את זה לשלב הבא? את מגדלת פולים משלך בחשיכה של סיאטל כדי לתמוך בהרגל שלך?"

"הרגלים נועדו לשיכורים. קפה זה החיים." היא פורשת את זרועותיה ומחווה בחיבה אל מטבחה דמוי המעבדה. "את לא מביטה כאן בסתם איזה תחביב. יום אחד כל מה שבישלתי כאן יהפוך לעמוד השדרה של 'האהבה של לייזה'."

"כשתפתחי את 'האהבה של לייזה', אני מבטיחה שאבוא לקרוא את השירה שלי בערב מיקרופון פתוח."

"כל ערב יהיה ערב מיקרופון פתוח." היא מנופפת באצבע כאילו זה כבר חקוק באבן.

"נהדר. אז אהיה שם כל לילה כמו איזו נוודת שהרגע הפסידה במשחק הפוקר האחרון שלה, ואת תאכילי אותי."

היא צוחקת, מוזגת קפה לשלושה ספלים קטנים ואז ממלאת צלחת בסקונס. היא מניחה את ספלי הקפה ואת הסקונס על הבר, המפריד בין המטבח לסלון. "תגידי לי איזה מהם את הכי אוהבת," היא דורשת.

אני לוגמת לגימה מחזקת מהראשון ומקמטת את אפי. "לזה יש טעם של... קפה. צריך קצת ממתיק." היא מזעיפה מבט. אני מרימה את ידיי בהתגוננות ולוגמת מהשני. "וואו, זה טעים," אני ממלמלת, מרגישה מתיקות מוקצפת רוקדת על לשוני.

"איזה טעם את מרגישה?" היא צופה בי בהתרגשות, זרועותיה שלובות.

"וניל. משהו מתוק. קצת שמנת. כמעט כמו... טעם של עוגה?"

אלייזה מחייכת ומהנהנת כמו מורה שמאשרת תשובה. אני מנקה את פי עם מים ואחר כך לוגמת מהספל השלישי וממצמצת בשפתיי. "קינמון?"

"ופקאן."

"תערובת מעניינת." אני שוב ממצמצת קלות בשפתיי. "את השני הכי אהבתי, אני חושבת."

"אמזוג לך ספל מלא של קפה 'עוגת יום הולדת'. חלב וסוכר?"

"רק חלב."

אלייזה פותחת ארון, מוציאה ספל בגודל רגיל ומתחילה להכין את המשקה. אני לוקחת מהצלחת סקונס אוכמניות גדול במיוחד ונוגסת בו. כמו תמיד, הוא טעים מאוד, ואני גוועת ברעב. אני מתחילה לאכול בבולמוס כמו איזה דביבון לפני שאני אפילו שמה לב לזה. היום הזה כולו היה יום של פחמימות, ואני מגדילה את ירכיי. זה שווה את זה.

אני מוציאה את הדואר שקיבלתי ועוברת עליו ביתר יסודיות, שומרת את המעטפה האחרונה לסוף, כמו העלה המורעל שהיא. הכתובת להחזרת המכתב היא דיקינסון, צפון דקוטה. קצת קרוב מדי לעיר מולדתי, דאלאס. עיירת נפט צפונית קטנה ומאובקת עם יותר מדי זיכרונות גרועים המכתימים את הזמנים הטובים. זה מקום שבו לכל אחד יש סיפור אהבה קסום, חוץ ממני.

"מה קרה?" אלייזה שואלת, מבחינה בהבעתי העגומה.

אני מנידה בראשי. "שום דבר." אני שומטת את המכתבים בחיקי ומרימה את הספל המהביל שהיא הניחה לידי.

"שוב מלך האידיוטים?"

"אולי." אני מרימה את הספל ולוגמת לגימה מהחליטה השמימית של אלייזה, שמחממת את נשמתי. אני מחליקה את המכתב על הבר. "תזרקי אותו בשבילי?"

"בטח! את בטוחה שאת לא רוצה לקרוא אותו קודם?"

לשנייה אחת אני מהססת, אבל לא משנה איזו התנצלות חסרת לב או חיפוש הצדקה האקס שלי שלח, זה לא יכול להיות שווה את העצב. במיוחד לא היום. "לא. תזרקי את זה," אני אומרת ואז משמיעה רעש תוך כדי לגימה.

היא מחייכת, מקמטת את המכתב לכדור וזורקת אותו לתוך התיבה הוורודה עם הפסים המנצנצים בצד השני של החדר, המשמשת אותה למחזור. "קליעה!" היא מוזגת לעצמה קפה ניצחון ומתיישבת לידי.

"אלייזה, אני אומרת את זה בעדינות, אבל... אני לא חושבת שאת צריכה עוד קפה." אני טופחת על כתפה.

"אנחנו לא משמיעות דברי כפירה בבית הזה."

אני צוחקת. "את בכלל תצליחי לישון הלילה?"

היא לוקחת סקונס ונוגסת נגיסה רעבתנית. "בסופו של דבר. איך היה היום שלך? זאת אומרת, מלבד זה שעבדת שעות מטורפות וקיבלת מכתב ממלך האידיוטים?"

"אותו יום, מנוול אחר." אני מוסיפה בזהירות את הכינוי שנתתי לו, זוכרת את מריבת הבוקר שלי. "למעשה, זה לא לגמרי נכון. נתקלתי באיזה מישהו מוזר ב'סוויטר גריינד'."

גבותיה של אלייזה מתרוממות. "הוא עקב אחרייך?"

"כן, הוא עקב אחריי, אבל זו לא הייתה ההטרדה הטיפוסית כמו שאת חושבת. היה לו התקף זעם, התקף זעם של גברים, מפני שהייתי לפניו בתור ולקחתי את שבלול הקינמון האחרון."

"נו, את יכולה להאשים אותו? שבלולי הקינמון שלהם אלוהיים."

אני פורצת בצחוק. אם אלייזה הייתה יכולה לבנות לעצמה מזבח של דברי מאפה כמו פגאנית הקפה הקטנה והמטורפת שהיא, אני בטוחה שהיו שם גם שבלולי קינמון. "כן, אבל תקלטי," אני אומרת, "הבחור הזה פשוט השתגע כשגילה שהאחרון נמכר. הוא צעק על הבריסטה ואז ניסה לקנות את שבלול הקינמון ממני."

"מה?" היא מתקפלת מרוב צחוק, עיניה מתכווצות בצורה מצחיקה כזאת שגורמת לי להצטרף אליה. "וואו. היית צריכה לתקוע לו איזה מחיר מופקע רק כדי לראות אם הוא יסכים. היית יכולה להרוויח את היומית שלך!"

אני מהדקת את שפתיי. "טוב... הוא התחיל להציע מחירים. הוא הגיע לחמש מאות דולר בלי שום עידוד מצידי."

"הוא מה?" פיה נפער. "את צוחקת? תני לי להבין, איזה גבר אקראי ב'סוויטר גריינד' הציע לך חמש מאות דולר תמורת שבלול קינמון? זכית בכל הקופה! אני הייתי הולכת לאכול ב'לה פנייר' במשך שבוע אם היה לי המזל שלך."

"הנה הקטע." אני נוגסת עוד נגיסה איטית בסקונס ולועסת, תוהה לגבי שפיותי. "לא הסכמתי."

עיניה כמעט יוצאות מחוריהן. היא טופחת על ירכה בחוזקה והקפה שלה משקשק. "אין מצב! למה?"

"ככה. הבחור היה צריך ללמוד קצת ענווה. הוא נכנס לשם כשהוא נראה כמו דוגמן בחליפת שלושה חלקים ודרש את שבלול הקינמון האחרון בחנות, רק מפני שהוא נושם? מפני שהוא עשיר? אני אפילו לא יודעת, פשוט יש בזה משהו ממש דפוק. מישהו היה צריך ללמד אותו לקח."

"אה־הא. ואת, מיס פו, רק במקרה שמת לב לחליפה שלו."

אני פוערת את פי כדי לענות, אבל המילים פשוט לא מגיעות.

"דקוטה, הפסדת חמישה שטרות של מאה וסיכוי לפלרטוט־שנאה עם בחור עשיר וחתיך, ועכשיו לא תראי אותו יותר לעולם." אלייזה מושיטה יד ומניחה בעדינות את אצבעותיה על מצחי. "את בטוחה שאת בסדר? כאילו, את בטוחה שהטירוף של אדגר אלן פו הוא לא תורשתי?"

"אוי, נו. אנחנו קרובים ממש רחוקים." אני מגלגלת עיניים. "חוץ מזה, הוא לא פלרטט. הוא היה די נוראי. הוא עקב אחריי כשהמשיך להגדיל את ההצעות שלו, אז מה עוד יכולתי לעשות? נגסתי נגיסה גדולה מהמאפה ממש מול פניו רק כדי שהוא יכניס לתוך הגולגולת הניאנדרטלית שלו שהוא בשום מצב לא יקנה את שבלול הקינמון שלי. זה שאתה עשיר לא הופך אותך לאלוהים."

היא מושכת בכתפיה. "תראי, אני נותנת לך ציון טוב מאוד באתיקה, אבל לא אשקר, אני הייתי לוקחת את הכסף." היא מחייכת חיוך נבוך.

"זה היה מפתה, אבל הבחור היה צריך ללמוד לקח."

"אבל למה את היית זאת שצריכה ללמד אותו?"

אני מושכת בכתפיי. "כי יכולתי." אני נאנחת. "בסדר, כי היה לי כיף לעשות את זה. הייתי צריכה להאיר קצת את היום שלי."

"נכון. שכחתי שעברה שנה מאז ש... כן." פניה מתרככות. "היה לך יום רע, ואיזה פסיכי עם אובססיה למאפים היה מטרה קלה. זה לא משנה, גברת. כל אידיוט שמוכן לשלם כל־כך הרבה על שבלול קינמון יתחרט על זה. אני בטוחה שלעולם לא תפגשי בו שוב וחסכת לו חמש מאות דולר. מחר יום חדש. את תרגישי טוב יותר."

"אני מקווה שאת צודקת," אני אומרת בעגמומיות.

"יש סיכוי שתתעוררי כועסת עוד יותר?" היא ממצמצת לעברי.

"אלייזה, לא," אני אומרת, צוחקת.

"או־קיי, מעולה. אז הנה לך. מחר מוכרח להיות טוב יותר כי הוא לא יכול להיות גרוע יותר."

"המצב כבר הרבה טוב יותר כשהסקונס האלה בתוך הבטן שלי," אני אומרת ומסיימת את החתיכה האחרונה.

"איך את חושבת שמלך האידיוטים מצא את הכתובת החדשה שלך, אם לא אכפת לך שאני שואלת? או שהדואר שלך עדיין מועבר לפה?"

"ממש לא מועבר לפה. הוא ככל הנראה שאל מישהו במקום שבו גרתי פעם. אמרתי לך שרכילות עוברת מהר בדאלאס. כשהמוסכניק החתיך סוף־סוף התארס עם החברה שלי, שלי, אנשים לא הפסיקו לדבר על זה במשך חודשים."

"ברור. אז למה שלא תספרי לי על הריאיון הגדול הזה שעומד להיות לך?"

אני עושה בדיוק את זה תוך כדי כך שאני מסיימת את הקפה, ובסופו של דבר נשארת אצל אלייזה עד אחת לפנות בוקר. לא דרך גרועה כל־כך לסיים את יום השנה לפרידה שלי.

בסוף הערב, אני אסירת תודה על כך שאני מרגישה הרבה טוב יותר מכפי שהרגשתי לפני שנה. אלייזה מחוללת פלאים, ולא רק באמצעות הקפה שלה. אני רק מקווה שיהיה לי אפילו חצי מהמזל הזה וסוף־סוף אצליח לקבל את המשרה שתוציא אותי לחופשי.