גיבורים בלתי שבירים 1 - הגיבור שהיא צריכה

פרק 1

ג'מה

לא רציתי למות.

"אוי אלוהים. אוי אלוהים." לא היה לי מושג איפה אני. ראשי היה מעורפל ולא הצלחתי לחשוב.

חבטתי וסטרתי לענפים כדי לסלק אותם מדרכי ורצתי מהר ככל האפשר.

זינקתי בין כמה עצים והתעלמתי מהכאב בכפות רגליי היחפות. במהלך הריצה דרכתי על משהו לא ברור ונחתכתי. איפה היו הנעליים שלי?

פאניקה ופחד נחתו עליי כמו קיר לבנים.

לא היו לי נעליים.

לא ידעתי איפה אני.

ואיש אחד — או כמה אנשים — רדפו אחריי.

האוויר בריאותיי נכנס ויצא בקול ניסור. הסתכלתי סביב. וכל מה שהצלחתי לראות היו רק עצים מכל עבר. נשענתי לרגע ברפיון על גזע עץ וניסיתי להסדיר את הנשימה שלי.

בעיקר ניסיתי לחשוב.

במרחק מה ממני שמעתי צעקות.

הם חיפשו אותי.

צדו אותי.

כבשתי יפחת כאב, התנתקתי מגזע העץ הגס והמשכתי לרוץ.

"אני לא עומדת למות." נשכתי את שפתי. "אני לא עומדת למות."

ראשי הלם עם כל פעימת לב. לא זכרתי כלום.

הרגשתי כאילו ערפל עוטף את זיכרונותיי, ממלא את ראשי, מטשטש את מחשבותיי. ובעיקר הייתי כל כך צמאה.

שמעתי עוד צעקות.

תמשיכי להתקדם, ג'מה.

הייתי מוכרחה למצוא דרך לצאת מהעצים האלה. אף אחד לא יבוא לעזור לי.

כיווצתי את המצח. המשפחה שלי...

אלוהים, לא הצלחתי לזכור אותם. למה הייתי משוכנעת כל כך שהם לא יחפשו אותי?

מעדתי בפתאומיות ונחבטתי בקרקע. האוויר נסחט מריאותיי ויבבות פרצו מגרוני.

הייאוש התלפף סביבי כמו חבל.

הרגשתי כל כך לבד.

"קומי, ג'מה." הצמדתי את ידיי אל העלים הרקובים שעל הקרקע הלחה. "קומי."

דחפתי את עצמי עד שהצלחתי לעמוד, והעולם הסתחרר סביבי. עלים צבעוניים הקיפו אותי מכל עבר, ואלמלא נסתי על נפשי, הייתי חושבת שהם משגעים. הפניתי את ראשי וניסיתי למצוא דרך כדי להמשיך לברוח, אבל הכול המשיך להסתחרר סביבי.

מה שידעתי בוודאות היה שבהחלט לא הייתי כבר בלוס אנג'לס. שפשפתי את המצח שלי. שם היה הבית שלי. ליבי נגח בבית החזה שלי.

אני אמורה להיות בלוס אנג'לס.

היער הארור הזה לא היה הבית שלי.

או שאולי זה היה חורש? רגע, מה ההבדל בכלל בין יער לחורש?

הבלעתי עוד יפחה ונדתי בראשי. תתרכזי, ג'מה.

ענף נשבר לא הרחק ממני.

קרוב.

קרוב מדי.

ליבי המאומץ ממילא נתקע בגרוני, והדופק שלי רעם באוזניי. פתחתי בריצה מהירה — עד כמה שיכולתי.

"היא כאן!" צעק גבר.

לא. לא.

מתודלקת מפחד, הגברתי מהירות. ענפים הצליפו בפניי ובגופי, והנשימה שלי נכנסה ויצאה בניסור, בקולות מקוטעים קדחתניים. לא נהגתי לרוץ לעיתים קרובות, את זה זכרתי בוודאות.

אם אני אצליח לצאת מכאן, אני אחליף כמה שיעורי יוגה וכוסות לאטה בריצה ובשייקים ירוקים.

פתאום הגיח גבר לבוש שחורים מאחורי עץ משמאלי.

התנשפתי בחדות. זה היה אחד מהם. מכנסי דגמ"ח שחורים, פנים קשות, עיניים מרושעות.

"אין לך לאן ללכת." קולו נשמע כמו חצץ. "אנחנו נגרור אותך בחזרה למכונית, והפעם לא תצליחי להשתחרר."

סחרחורת הכתה בי, ברכיי כשלו והתנגשתי בעץ.

האיש חייך. "הסם עדיין מאט אותך. תוותרי וזהו. לא תצליחי לברוח."

פסעתי לאחור, וענפים קטנים נגרסו תחת כפות רגליי היחפות.

השפלתי את מבטי. זה היה ענף לא קטן, עם קצה מחודד.

כשהבחור הלא מוכר — שהנחתי שהוא החוטף שלי — התקרב אליי, התכופפתי, ואצבעותיי סגרו על העץ. למדתי שבחיים לא תמיד משיגים את מה שרוצים, אבל הסיכויים גדלים אם אתה נוקט פעולה בעצמך.

אם אתה נלחם בשביל עצמך.

זינקתי מעלה בנהמה והנפתי את הענף המחודד היישר לתוך הפרצוף של המניאק.

"פאק!"

הוא כשל לאחור, מייד דילגתי מעליו והתחלתי לרוץ בפראות.

לא עצרתי. לא הבטתי לאחור.

רוצי. תברחי. רוצי.

שמעתי מים זורמים בסביבה והטיתי את ראשי. נהר, אולי?

ירייה הדהדה בין העצים.

בקול יבבה מעוות זינקתי כמו אצנית. שעטתי בין עוד עצים מחורבנים ואז מעדתי שוב.

צנחתי בחוזקה על הקרקע. כאב פעם ברגליי בזמן שניסיתי להתרומם.

הם עומדים לירות בי?

ראייתי היטשטשה, ואצבעותיי התחפרו בעפר.

הייתי זקוקה לתוכנית, אבל הראש שלי הרגיש כבד מדי, והיה לי ממש קשה לחשוב.

הייתי אופה, אלוהים אדירים. הכישורים שלי היו קרמול סוכר והכנת מקרונים מושלמים. לא הגנה עצמית או קרב מגע.

פשוט תמשיכי לזוז.

את זה יכולתי לעשות.

דחפתי את עצמי מהקרקע, נעמדתי ופתחתי בריצה קלה. רגלי השמאלית כאבה עכשיו, וצלעתי תוך כדי. שמעתי יריות נוספות והתכווצתי. קולות רמים הדהדו בין העצים.

הם התקרבו?

יפחה נוספת ניסתה לחמוק ממני, אבל החזה שלי היה מתוח מדי וליבי דהר מהר מדי.

"מצאתי את העקבות שלה," צעק קול גברי וחזק. "מכאן!" לא. נשכתי את שפתי חזק מספיק כדי לטעום דם, אבל התעלמתי מהכאבים וניסיתי להגביר מהירות.

כמה זמן עוד אוכל להמשיך לרוץ?

נדחקתי בין עוד קבוצת עצים צפופים... והגחתי החוצה בשוליו של נהר.

אוי, אלוהים.

רגע אחד הקרקע והעצים היו שם, וברגע הבא כף רגלי פגעה רק באוויר.

נופפתי בזרועותיי כמו טחנת רוח בניסיון לעצור את התנופה שלי. לרגע קצר עוד הספקתי לסקור את הנהר התחום בעצים ואת כל העלים הססגוניים, ואז כשלתי בפתאומיות במורד הגדה.

ייתכן שפלטתי צרחה, לא הייתי בטוחה. משהו חבט בראשי, וכאב התפוצץ בגולגולת שלי.

צנחתי לתוך המים, וחטפתי מכה מהפגיעה במים וזעזוע של קור.

לאחר מכן לא היה דבר מלבד חשכה.

בון

"אוקיי, אתה תישאר בטנדר." כיביתי את המנוע והוצאתי את המפתחות ממתג ההצתה. "אני לא אתעכב."

יללה נמוכה נשמעה מהמושב שלצידי, הסתובבתי אל הכלב שלי.

"אני אסיים מהר יותר אם אלך לבד. אנחנו צריכים רק כמה דברים. אם אני אקח אותך איתי, אתה תרגיש צורך לפלרטט עם כל אחד ולחקור את הסביבה. ואני ממש רוצה להגיע הביתה כדי שאולי נוכל לדוג קצת לפני שיחשיך."

אטלס, הרועה הגרמני שלי, נבח שוב והתקרב אליי מעט. הוא דחק את ראשו אל הברך שלי.

נאנחתי בכבדות. "בסדר, אתה יכול לבוא."

אטלס הרים את ראשו וכשכש בזנבו.

"אתה כל כך מניפולטיבי." פתחתי את הדלת ויצאתי מהרכב, החזקתי את הדלת כשאטלס קפץ מטה.

אטלס היה גדול, בכושר טוב, ומאומן היטב. הוא עבד ככלב צבאי עד שהמפעיל שלו נהרג בקרב. אטלס התקשה להתמודד ולא היה יכול לחזור לשרת עם חייל חדש.

הכרתי את ההרגשה.

אטלס נכנס לחיי בדיוק כשעזבתי את הצבא. וכשחבר מהשירות שלי התקשר ושאל אם אני מעוניין בכלב, מייד אמרתי לא. באותו הזמן לא הייתי מעוניין בשום דבר.

אבל בשום אופן לא הייתי מסוגל להסכים שהכלב יורדם — ועוד כלב ששירת את המדינה.

וכך, הנה אני, כעבור כמה שנים, מקבל פקודות מכדור הפרווה הגדול. מגפיי גרסו את החצץ בזמן שפסעתי אל בניין האבן שבתוכו הייתה המרכולית המקומית.

העיירה הייבן במדינת ורמונט הייתה זעירה. היו בה בית קפה אחד, חנות אחת לציוד ביתי, מוסך והמרכולית הזאת שמכרה קצת מכל דבר. זה היה הכול בערך. הדבר הכי טוב היה שלא היו בה יותר מדי אנשים, ושלתיירים לא היו שום סיבות להגיע לכאן.

זה היה אחר צהריים סתווי ונעים. לא היה קר מדי עדיין, אבל הערבים התחילו להתקרר. אתמול בלילה אטלס התגנב למיטה שלי. משהו שהכלב המפונק נהג לעשות בימי החורף.

פתחתי את דלת המרכולית, והפעמון צלצל. החנות הייתה עמוסה במדפים. בחזית, ליד הדלפק, הייתה תצוגה של סלסילות מלאות בתוצרת מקומית. בתקופה הזאת של השנה היו בהם בעיקר דלועים ותפוחים.

פרנק, הגבר המבוגר שניהל את החנות יצא בנחת מהחדר האחורי. "בון. מה המצב?"

"טוב, פרנק. קפצתי רק בשביל לחם וחלב."

הוא הנהן.

"זה בון? הוא הביא את אהבתי האחת והיחידה?" מיי, אשתו, הופיעה במלוא המרץ, תלתלים אפורים מקורזלים מקיפים את פניה הנקיות מאיפור.

"חשבתי שאני אהבתך האחת והיחידה," רטן פרנק.

"בטח, בטח." מיי טפחה על זרועו של פרנק בהיסח הדעת כשהקיפה את הדלפק. פניה אורו. "הנה הוא. אטלס. חתיך כמו תמיד."

הכלב שלי דילג אליה כדי לספוג ללא בושה את הליטופים והחיבה. גלגלתי את העיניים וניגשתי לקחת את המצרכים שהייתי זקוק להם. הנחתי אותם על הדלפק ופרנק העביר אותם בקופה.

"בון, אפיתי היום מאפינס סובין." מיי הושיטה לי את הצלחת הענקית. "רוצה אחד?"

לא הייתי זקוק לניד הראש המהיר של פרנק — מחוץ לטווח ראייתה של אשתו — כאזהרה. כבר למדתי שמיי הייתה בשלנית איומה. המאפים שלה אולי נראו טוב, אבל הטעם שלהם היה מזוויע.

"לא, תודה, מיי. אני בסדר."

"לא יכול להיות שאתה שומר על הגזרה." מבטה סרק את גופי. "אין עליך טיפת שומן."

אולי עזבתי את הצבא, אבל עדיין ביצעתי מעט עבודות פרילנס. וזה ללא ספק חייב אותי לשמור על כושר. רצתי בכל יום, התאמנתי וחטבתי המון עצים. לפעמים, באמצע הלילה, כשהשדים לא הניחו לי לישון, הנפת גרזן הייתה הדבר היחיד שעזר לי.

"אני בסדר, תודה."

"איך שאתה רוצה." היא לקחה מאפין. "אטלס, אני בטוחה שאתה תשמח לפינוק."

אומנם הכלב שלי אהב פינוקים, אבל הוא לא היה טיפש. גם הוא למד את הלקח שלו.

אטלס מיהר להסתתר מאחוריי.

פחדן. שפשפתי את הראש שלו. "אה, האכלתי אותו לא מזמן." הושטתי את כרטיס האשראי שלי לפרנק.

מיי נשפה בתרעומת. "אף אחד לא מוכן לשמח אישה זקנה."

פרנק רטן. "כולם רוצים לשמור על שלמות השיניים ורירית הקיבה שלהם."

"פרנסיס האריס, תתבייש לך."

פרנק הקיף את הדלפק וכרך זרוע סביב אשתו. "יש לך הרבה כישורים אחרים. לא התחתנתי איתך בגלל העוגיות שלך."

פניה המקומטות של מיי התרככו.

"יש לך מזל," פרנק המשיך. "אחרת היית עכשיו רווקה זקנה."

מיי דחפה מרפק בצד גופו של בעלה.

"להתראות." לקחתי את שקית הנייר ויצאתי מהחנות.

לא הכרתי הרבה זוגות כמו פרנק ומיי, שהיו מסורים זה לזה כל כך הרבה שנים. ברור היה שהם אוהבים זה את זה, למרות הפגמים והכול.

ידעתי שיש אנשים שבנויים למערכות יחסים, אבל חשבתי שצריך להיות מעורב בזה המון מזל.

בזמן שהגעתי לטנדר שלי חשבתי עד כמה מערכות יחסים לא היו בשבילי. פתיחות, מתן אמון, שיתוף.

לא, העדפתי להיות לבד.

ככה לא יהיה מי שיראה את נפשי המשוסעת והקרועה. שיתעורר בגלל הסיוטים שלי. שיסתכל עליי במבטים מלאים בבלבול ורחמים.

תלמד ליהנות מהבדידות, בן. זאת העצה הכי טובה שאני יכול לתת לך.

הקול של דוד שלי הדהד בראשי. הממזר הזקן והרגזן גידל אותי אחרי שההורים שלי נהרגו כשהייתי בן שתים־עשרה. דוד בן מעולם לא התחתן. הוא היה זאב בודד בכל רמ"ח איבריו.

שרקתי לאטלס, שרחרח את צמיגי הטנדר. הכלב זינק פנימה.

נכנסתי לתוך הטנדר התנעתי אותו והתחלתי בנסיעה הביתה. כשנסעתי לאורך הכביש המפותל בחזרה אל החווה, התפעלתי לרגע מהעלים ומכל הצבעים. הייתי מוכרח להודות שאהבתי את הסתיו בוורמונט.

פניתי אל שביל הגישה זרוע החצץ שהוביל אל השטח שלי. מעבר לשביל הגישה השתרעו שדות ירוקים גליים וטלאים של עצים צפופים. עצרתי ממש מול הבקתה שלי.

מבנה גדול יותר עמד בהמשך שביל הגישה. חסמתי את רוב החלונות בקרשים כדי למנוע כניסה של חיות. הבית הראשי היה גדול מדי בשבילי והצריך שיפוץ רב — צנרת ומערכת חשמל חדשות, בתור התחלה. הדוד שלי לא טרח להשקיע במקום אחרי שקנה את החווה.

יצאתי מהטנדר ולקחתי את שקית המצרכים. אטלס זינק מהרכב ושם פעמיו אל הבקתה הקטנה יותר שיועדה לאחראי התחזוקה. היא כללה חדר שינה אחד והייתה חמימה יותר והרבה יותר כפרית. זה היה הבית של הדוד בן, ועכשיו הוא היה מושלם עבורי. בבקתה הייתה גם עליית גג קטנה שבה ישנתי אחרי שעברתי לגור עם דוד בן. עכשיו אחסנתי בה את הספרים שלי, אבל גם אטלס תפס עליה בעלות. המיטה שלו — שלא תמיד הייתה בשימוש — כיסתה את מרבית שטח עליית הגג.

עברתי ליד ערמת בולי העץ ובחנתי את הגרזן שלי שהיה תקוע בגזע עץ. בקרוב אני אצטרך להתחיל להבעיר אש כל לילה. היו לי המון גזרי עצים מוכנים, אבל תמיד הכנתי עוד, ליתר ביטחון.

תראה אותך. חווה, כלב, עצים להסקה. חזרת הביתה לחווה החמימה שלך, אבל האחרים לא. מיילס, צ'רלי, חוליו. היו להם ילדים, נשים, משפחות.

לך אין כלום.

אני הייתי צריך למות, לא הם.

שרירי לסתי התהדקו. הקול המכוער הזה תמיד לחש לי. פלש לתוך ראשי ברגעים הכי פחות צפויים.

לקחתי נשימה עמוקה ופתחתי את דלת הבקתה. הנחתי את המצרכים על שיש המטבח והכנסתי את החלב למקרר.

הרגשתי כאילו קירות הבקתה סוגרים עליי.

לאחרונה סיימתי עבודה בלואיזיאנה, סיפקתי הגנה אישית לאיש עסקים עשיר. לא תכננתי לבצע עבודה נוספת בקרוב, אבל אולי הייתי צריך לשקול את זה.

"פאק." יצאתי מהבקתה ברקיעת רגליים. הרגשתי שאני חייב לצאת מהבית אל השטח הפתוח.

האוויר בחוץ היה קריר וצח, והדופק שלי נרגע מעט. השתמשתי בכל טכניקות הנשימה שלמדתי כדי להירגע.

העברתי את ידי בשערי, שרקתי שריקה קצרה ואטלס הופיע, וכאילו הוא הבין, אטלס התחכך ברגל שלי והעניק לי את הרוגע הדרוש.

"נשארו עוד כמה שעות של אור." גירדתי את ראשו. "מה דעתך שנצא לדוג?"

אטלס נבח בקול נמוך.

פניתי לכיוון חדר האחסון, הוצאתי את ציוד הדיג והתחלתי לצעוד אל הנהר כשאטלס בעקבותיי.