אובססיה - דו"ח מעקב

לקראת

ממרחק של חמש עשרה שנים אני תוהה איך נפניתי בקלות שכזו לסבל המענג של מעקבים יומיומיים עיקשים אחריה? איך מדי לילה עמדתי ברחוב, עיני באור חלונה, מחכה לראות צללית חולפת, לאחר שבמהלך היום צעדתי הלוך ושוב ברחובות השכונה שלנו בתקווה להיתקל בה?

אני שואלת את עצמי האם האהבה הזו היתה כל כך חד פעמית עד שלא הייתי מסוגלת להשלים עם סיומה? אולי שמרתי באמצעות מעקבים ופטרולים על אשליה של אחיזה בה? בעצם, האם עקבתי אחריה בגלל מה שהיא או בגלל מי שאני? מאין הגיעו החלקים משולחי רסן, שנתתי להם לנהל את חיי באותן שנים?

כעת, אני מבינה שהתמכרותי למי שאכנה אותה קייט, היתה בחירה שלי להיתלות במטוטלת הנעה בין הכרה באובדן אהבתה לבין נסיון לשחזרה ולהשיבה אלי. מעשה הכתיבה, גם הוא סוג של מעקב — אבל הפעם אני בולשת אחרי, אחר החומרים האפלים, שהגיחו מתוכי במלוא עוזם, משלו בהכרתי, הכתיבו סדר יום, הניעו את רגלי, וסירבו לחזור למאורתם. אני מתקרבת לאותה חיה צנופה בתוכי, מנמנמת באוזן אחת זקורה, בעין אחת פקוחה, שמחכה להשתחרר. אובססיה.

לפני הסוף

רביעי, 21:00, נובמבר, 2006.

יש לה פגישה עם הפסיכולוגית בשמונה. אני מתכננת להסתובב מחוץ לדירה שלה בסביבות תשע ועשר דקות, אולי תשע ורבע. הבית שלי נמצא במרחק שתי דקות הליכה מהסמטה בה היא מתגוררת, מעט דרומה מכיכר מילאנו. אני צריכה להגיע קצת לפני כדי לא להחמיץ את בואה. אני מודאגת, אולי היא לא תחנה ברחוב שלה, עציו מעטים ודקי גזע, הוא קטן ומשתפץ ללא הרף וקשה למצוא בו חנייה לעת ערב. אני יודעת שהיא תתחיל לחפש חניה קרובה לביתה, אז אני צריכה להסתובב שם בלי למשוך תשומת לב. אני לא מספיקה לתכנן טקטיקה מסודרת, המרחק בין הבית שלי לשלה אינו עולה על מאתיים מטר, והנה כבר הגעתי. הקדמתי בעשר דקות. אני פונה בהליכה לרחוב שלה, שמפרצוני החניה הצרים בו, דייריו ומופע מלבני האורות בחלונותיהם מוכרים לי היטב. אני לא רואה את המכונית שלה. מכונית חסרת ייחוד. רבות כמוה נוסעות בדרכים, מסוג הרכבים שחברות מחלקות לעובדים. המכונית שלה בעלת גוון מוזהב שחברות הליסינג מכנות "שמפניה", שם זוהר ומהודר, אולם שכיחותו על הכביש חושפת את השגרתיות שלו. בכל זאת, כיון שהמכונית הזו בצבע השמפניה היא שלה, היא נראית לי מנצנצת וקסומה. הכרתי את סגנון הנהיגה שלה, איטי ושקול, שיוט מלכותי, לכן ידעתי שאזהה את המכונית גם ממרחק, גם בין מכוניות דומות לה.

היא מתעכבת? או אולי כבר חנתה במקום אחר ותיכף אראה אותה צועדת הביתה? אני צריכה איכשהו להגיח אל תוך הפנייה ימינה לסמטה שלה בלי לעורר חשד, אבל אני לא יכולה להתרחק יותר מדי. הרחוב שלה הוא למעשה כמעט מדרחוב, למרות שיש בו מכוניות, הוא מתפתל בין מפרצוני חניה. הוא חשוף על אף החשיכה. אין לי כלב להתהלך אתו. אני פוסעת במעגלים איטיים, הלוך ושוב, ואחרי יותר מעשרים מעגלים אני רואה אותה פתאום באה מולי, מכיוון צפון. אני מחייכת אליה מופתעת, הייתי בטוחה שכבר פספסתי אותה. היא מחייכת, נראית שמחה לראות אותי, העיניים שלה מאירות. היא אומרת, "אני מתה מרעב, אני הולכת לקנות פלאפל, רוצה לבוא איתי"? "בטח", אני עונה. היא מספיק עדינה כדי לא לשאול מה אני עושה בחוץ, ואם אני לא בדרכי לאנשהו, שכן אני סבה על עקבותיי וצועדת איתה מערבה לכיוון אבן גבירול.

לילה קר ובהיר, היא לובשת מעיל צמר אפור ארוך, מאופק כמו הילוכה, ואני מתאימה את צעדי לאלה שלה. אנחנו פוסעות בנחת, ובתוכי מתנהל מערך של חישובים. לשמור על אווירה קלילה, לא להבהיל אותה, לא להעלות שאלות מפורשות שירתיעו אותה, להתעניין בה באופן אגבי, להישאר מצחיקה, ולהסתיר את הצמרמורת בגבי והכרת התודה שלי על ששמחה לקראתי והציעה לי להתלוות אליה.

היא קונה לעצמה פלאפל, וצוחקת במבוכה כשטחינה נוזלת לה במורד הסנטר. "המעיל שומר עלייך אלגנטית", אני מחייכת אליה. אנחנו חוזרות לשכונה, ואני שקועה בסבך של התלבטויות. אנחנו נעבור ליד הבית שלי לפני הבית שלה. מה יקרה כשנגיע לכניסה של הבניין שלי? האם היא תיפרד ממני על סף חדר המדרגות, ותמשיך הביתה? אולי עדיף להציע לה בקלילות לעלות אלי? נניח לקפה, משהו שנשמע תמים. אבל אם היא לא תיעתר, ותמלמל איזו תשובה נבוכה שכבר מאוחר, מאמציי הנואשים לאגביות, ייחשפו. כדי להסוות את המצוקה שלי, אני מקשקשת משהו על הפריכות של הערב, ושהקור דווקא מרענן. אני מדברת על העננים ומסבירה איך דווקא היעדרם הופך את הלילה לקריר, כי אין מעלינו שמיכה. "אני הפוך שלך", אני רוצה לומר לה, ובמקום זה ממשיכה ללהג הסברים מטאורולוגיים. היא שואלת, "בא לך להיכנס אלי לקצת"?

שבת, 18:50, מאי, 2007.

בשעה הזו היא עשויה לשבת בבית הקפה השכונתי, בשולחן הקבוע. חזרתי לא מזמן הביתה מביקור אצל חברים, ואני עומדת לצאת לחפש אותה. מוקדם יותר באותו שבוע קניתי סנדלים פתוחים חומים עם עקב מוגבה, וסוליה קשתית מפלסטיק. לא הסגנון שלי בכלל. רציתי לבדוק איך אני איראה איתם, מה הם ישנו בהליכה שלי. אולי אני אשתנה תוך הליכה, אהפוך לגברת וקייט תראה אותי מחדש. אני חולצת נעליים ונועלת את הסנדלים. הם מגביהים אותי, ומשווים לי מראה נשי. אני מסתובבת אנה ואנה בבית, מרגישה איך זה ללכת בהם. משונה, כאילו התחפשתי, כמו מישהי שמנסה לשדרג את הלוק שלה, אבל בעצם קנתה כפכפים בשוק. לא גברת אמיתית. אני פונה לדלת, נועלת אותה וממהרת לרדת במדרגות. גרם המדרגות הראשון, הקצר, עובר בהצלחה. בקלילות ובביטחון גובר אני אצה במורד הגרם השני, הארוך.

אני מוצאת את עצמי שרועה במורד המדרגות. הגב, המותן, הירך, נחבטו ממדרגה למדרגה. המרפק שבלם את הנפילה הולם מכאב. כוכבי חשמל מרצדים בעיניים, שולחים הבזקים חדים פועמים.

אין לי זמן לכאב כעת. אני נעמדת, מנסה ליישר את איבריי, וכושלת אל הרחוב. אני בכלל לא בטוחה שהיא יושבת בבית הקפה, אבל מכוח הסבל שגרמה לי הנפילה, ברור לי שכן. אני מדדה, מגבירה את הקצב עד כמה שאני יכולה. צועדת על כאבי במעלה הרחוב המנומנם, שבניינים משופצים בני חמש קומות, מתריסים בו אל פני המבנים הוותיקים, בני שלוש קומות. אני עוברת ליד הבית הפינתי שהטיח שלו מתקלף, סמוך לעץ דקל מיובש ושמוט. בחזית תריסים, ששלביהם מגובבים בערבוביה, כאילו ניסו להימלט מהחלונות. משהו לח נוגע במותני. קצת דם, ממעקה הברזל. בסיבוב לסמטה שלה, אני עוברת ליד שני עצי תפוז סיני. ענפיהם עירומי פירות. אני מציצה ימינה מתוך הרגל לסמטה שלה, לראות אם אור דולק בסלון או שהתריס פתוח. היא גרה בקומת קרקע, מאוד נוח מהבחינה הזו. התריס מוגף, בצורתו הרגילה — הרבע התחתון פתוח. אבל ממקומי קשה להבחין אם היא בבית. מתחזקת בי הידיעה שהיא בבית הקפה. כמו אנשים שפוחדים שהשאירו את ברז הגז פתוח או שכחו לנעול את הבית ומשוכנעים שאם לא ישובו ויבדקו, הגז יישאר פתוח והדלת לא תהיה נעולה. אני משוכנעת שהיא נמצאת בבית הקפה.

הערב יורד, ואני צריכה לאמץ את העיניים כדי לראות. ליד חנות הספרים אני לא נעצרת, ממילא שבת והיא סגורה, אבל כדאי להציץ בספריית הדי.וי.די. אני מגיעה אליה, נכנסת ופוסעת בין המדפים. היא לא שם, אני רואה מיד, אבל כיוון שהתנהגתי כאילו באתי לחפש סרט מסוים, אני ממשיכה בהצגה ואיך שהוא מנערת מעלי את הבחור החמוד בקופה שרוצה לרשום בשבילי הזמנה ושואל אם הכל בסדר, כי אני קצת צולעת. אני מקצרת ואומרת לו שזה שום דבר, ממהרת לצאת חזרה לרחוב. אני ממשיכה לירקן, צועדת סביב לכיכר, שמתחילה להתעמעם באור הדמדומים. אני לא מעזה לחתוך את הכיכר באלכסון, כי אז אפספס שתי פיאות של המלבן. אני מקיפה אותה בקפדנות, פונה בזהירות שמאלה, סוקרת את הסביבה. אני מגיעה לירקן. האופניים שלה לא קשורים למעקה הברזל. נשאר רק לחצות את הכביש ולהתקדם כשלושים מטרים לבית הקפה. אם היא לא שם, אני צריכה לחזור הביתה כלעומת שבאתי. אני מאטה את צעדי, גם כדי להאריך את רגע האפשרות שתגיח לפני פתאום, וגם כדי לחשב מאיזו זווית לעבור ליד בית הקפה. אני לא יכולה ללכת לאט מדי. אם היא יושבת בבית הקפה ולא אראה אותה מנקודת התצפית שלי, אז הליכתי האיטית תסגיר אותי. אני צריכה למצוא את הזווית המתאימה, כזו שבה אני עוברת ליד בית הקפה באופן אגבי ומטה בטבעיות את הראש ימינה קלות, להציץ מי יושב שם, בחוץ ובפנים, אבל בלי ממש להסתכל. משב רוח קל מכה בענפי העצים. הציפורים מסתדרות לשינה בקריאות רמות. הזרזירים, הדרורים, המיינות רבים ביניהם על מקומות נוחים. חשוך. אני חוצה את הכביש באלכסון. כך זווית המעבר לצד בית הקפה חדה יותר, וקו ההליכה המשיק לו מתארך. אני הולכת באלכסון לתומי, ככל שאני מסוגלת, בשרירים דרוכים, בכפכפים המגוחכים, עם כאבי גב מתגברים. בשעה הזו אין כמעט אנשים, ואני פנויה לסקור את יושבי בית הקפה. זוג יושב לשולחן עם שתי כוסות יין לבן, ושמפנייר על מעמד ובתוכו הבקבוק, שתי חברות בשולחן אחר, אחת מדברת ומניעה ידיים בהתרגשות, השניה מקשיבה, וגבר שמעשן סיגריה עם כוס קפה. אני מגניבה מבט פנימה, די ריק. יד מנופפת אלי לשלום. הברמן.