רשומות איקסייה 3 - לימודי אש

1

"זה מעורר רחמים, ילנה," דֶקס התלונן. "מוצאת נשמות כול־יכולה שהיא לא כזאת כול־יכולה. מה הטעם בזה?" הוא הניף באוויר את זרועותיו הארוכות והצנומות בתסכול מדומה.

"מצטערת לאכזב אותך, אבל לא אני הוספתי את צירוף המילים 'כול־יכולה' לתואר הזה." סילקתי קווצת שיער שחורה מעיניי. דקס ואני עבדנו על הרחבת גבולות יכולות הקסם שלי, ללא הצלחה. התאמנו בקומת הקרקע במגדל של אַייריס — טוב, גם המגדל שלי, כי היא אפשרה לי להשתמש בשלוש הקומות הראשונות — וניסיתי לא לתת לתסכול שלי להפריע לשיעורים.

דקס ניסה ללמד אותי להזיז חפצים בעזרת קסם. הוא סידר מחדש את כל הרהיטים בחדר, העמיד את הכיסאות המרופדים הנוחים בשורות מסודרות והפך כורסא אחת על הצד; כל זה בעזרת קסם. כל מאמציי להשיב על כנו את הסדר הנעים במבואה של אייריס ולמנוע משולחן פינתי אחד לרדוף אחריי ברחבי החדר — נכשלו. ובאמת שניסיתי — החולצה שלי דבקה אליי מרוב זיעה.

משב קור חלף פתאום והעביר בי צמרמורת. למרות האש שבערה באח והשטיחים והתריסים המוגפים, חדר המגורים היה קפוא כקרח. קירות השיש הלבנים, שהיו נהדרים במהלך העונה החמה, שאבו את כל החום מהאוויר במהלך העונה הקרה. דמיינתי את החום שבחדר זורם בעורקים הירוקים של האבן ובורח דרכם החוצה.

חברי, דקס גרינְבּלֵייד, משך בטוניקה שלו בתסכול. הוא היה גבוה ורזה, עם מבנה גוף אופייני לבני שבט גרינבלייד. הוא הזכיר לי להב, כולל השוליים החדים — במקרה הזה, הלשון שלו.

"הבנתי, את לא יכולה להזיז חפצים, אז בואי ננסה להדליק אש. אפילו תינוקת יכולה להדליק אש!" דקס הניח נר על השולחן.

"תינוקת? עכשיו אתה סתם מגזים. שוב." היכולת למשוך ממקור הכוח ולבצע קסמים מתחילה להתבטא רק בגיל ההתבגרות.

"אל תהיי קטנונית." דקס נופף בידו כאילו הוא מגרש זבוב טורדני. "תנסי להדליק את הנר הזה."

הרמתי גבה. עד עכשיו נכשלתי בכל מאמציי לתמרן חפצים דוממים. יכולתי לרפא את גופו של פצוע, יכולתי להאזין למחשבותיו ואפילו לראות את נשמתו, אבל בכל פעם שניסיתי לקחת חוט של קסם ולהשתמש בו כדי להזיז כיסא, לא קרה שום דבר.

דקס הרים שלוש אצבעות שזופות. "שלוש סיבות לזה שאת אמורה להצליח להדליק אש. אחת, את חזקה. שתיים, את עקשנית. ושלוש, ניצחת את פֶרְדֶה, גנב הנשמות."

שנמלט מאיתנו, ועכשיו היה חופשי להתחיל מחדש במסע גניבת נשמות נוסף. "ואיך בדיוק להזכיר את פרדֶה אמור לעזור לי?"

"זה אמור לעודד אותך. את רוצה שאתחיל לפרט את כל מעשי הגבורה שאת —"

"לא. בוא נמשיך בשיעור." הדבר האחרון שנדרש לי היה לשמוע את דקס מדקלם את הרכילויות האחרונות. החדשות על כך שאני מוצאת נשמות התפשטו ברחבי מעוז הקוסמים כמו זרעי סביונים ברוח חזקה. ועדיין לא יכולתי לחשוב על התואר הזה בלי לחוש ספק או להתמלא בדאגה ובפחד.

הדחקתי את כל הסחות הדעת האלה והתחברתי למקור הכוח. הכוח מכסה את העולם כמו שמיכה, אבל רק קוסמים יכולים למשוך חוטים של קסם מהמארג הזה ולהשתמש בהם. משכתי אליי קצה חוט, הפניתי אותו אל הנר, וניסיתי לגרום ללהבה להופיע בכוח הרצון.

כלום לא קרה.

"נסי חזק יותר," דקס אמר.

הגברתי את הכוח וכיוונתי אותו שוב למטרה.

פניו של דקס האדימו מאחורי הנר, והוא כחכח בגרונו כאילו החניק שיעול. פתיל הנר נדלק, והניצוץ סנוור את עיניי.

"זה לא יפה." ההבעה המזועזעת שלו היתה כמעט מצחיקה.

"רצית שהוא יידלק."

"כן, אבל לא רציתי לעשות את זה במקומך!" הוא הביט סביבו כאילו חיפש את הסבלנות הדרושה כדי להתמודד עם הילדה המרדנית שמולו. "אתם, בני זָלְטאנָה, והכוחות המוזרים שלכם. גרמת לי להדליק את הנר במקומך. באמת! ולחשוב שרציתי לחיות בעקיפין דרך ההרפתקאות שלך."

"שמור על הפה שלך כשאתה מדבר על השבט שלי. או ש..." התלבטתי מה יהיה איום מוצלח.

"או שמה?"

"אני אגיד לקוסם השני לאן אתה נעלם בכל פעם שהוא שולף ספר ישן מהמדף שלו." בֵּיין היה המנחה של דקס, ושלא כמו הקוסם השני שאהב במיוחד את חקר ההיסטוריה העתיקה, דקס העדיף ללמוד את צעדי הריקוד החדשים ביותר.

"בסדר, בסדר. ניצחת הפעם והוכחת את הטענה שלך. את לא מסוגלת להדליק אש. אני אמשיך בתרגום שפות עתיקות." דקס הקדיר פנים. "ואת תמשיכי במציאת נשמות." הוא התכוון לעקוץ אותי, אבל הרגשתי שיש בדבריו משהו נוסף, סמוי.

היו לו סיבות טובות להרגיש לא בנוח לגבי היכולות שלי. מוצא הנשמות שקדם לי נולד בסיטייה לפני מאה וחמישים שנה. במהלך חייו הקצרים הוא הצליח להפוך את אויביו לעבדים חסרי נשמה וכמעט הצליח במסע שלו להשתלט על האומה כולה. רוב הסיטיאנים לא הגיבו בשמחה לבשורה בדבר קיומה של מוצאת נשמות נוספת.

הרגע המוזר בינינו חלף, וניצוץ שובב נדלק בעיניו הירוקות של דקס. "כדאי שאלך. אני צריך ללמוד. יש לנו מבחן בהיסטוריה מחר, זוכרת?"

נאנחתי כשחשבתי על הכרך העבה שמחכה לי.

"גם הידע שלך בהיסטוריה של סיטייה מעורר רחמים."

"שתי סיבות." הרמתי את אצבעותיי. "אחת, פרדֶה דָאבִיָאן. שתיים, המועצה הסיטיאנית."

דקס נופף בידו בביטול.

לפני שהספיק לומר משהו, אמרתי, "אני יודעת, אני יודעת, לא אהיה קטנונית."

הוא חייך וכרך את הגלימה סביב גופו, וכשיצא נכנס במקומו משב רוח מקפיא. הלהבות באח ריצדו לרגע ואז נרגעו שוב. התקרבתי לאש וחיממתי מולה את ידיי. מחשבותיי חזרו שוב לאותן שתי סיבות.

פרדֶה היה בן לשבט דאביאן, שבט לא רשמי שהורכב מקבוצה של פורעים שפרשו משבט סֶנדְסיד. הדאביאנים שאפו ליותר מאשר חיי נדודים בערבות אביבּיָאן וסיפור סיפורים. בניסיון להגביר את כוחו, פרדֶה חטף ועינה שתים־עשרה נערות כדי לגנוב את נשמתן ולהאדיר את השליטה שלו בקסם. ואלק ואני עצרנו אותו לפני שהשיג את מטרתו.

הכמיהה לוואלק הכאיבה לליבי. נגעתי בתליון הפרפר סביב צווארי. ואלק חזר לאיקסייה לפני חודש, והתגעגעתי אליו יותר ויותר מדי יום. אולי אני צריכה להיקלע שוב לסכנת חיים. היתה לו נטייה להופיע כשהייתי זקוקה לו במיוחד.

לרוע המזל, המצבים האלה היו מלאי סכנות ולא אפשרו לנו ממש להיות יחד. קיוויתי שישלחו אותי לאיזו משימה דיפלומטית משעממת מעבר לגבול, באיקסייה.

המועצה הסיטיאנית לא תאשר נסיעה כזאת עד שיחליטו מה לעשות איתי. במועצה היו חברים אחד־עשר מנהיגי השבטים וארבעת הרב־מגים, ובמהלך כל החודש האחרון הם התווכחו ביניהם בשאלה מה צריך להיות התפקיד החדש שלי כמוצאת נשמות. מבין ארבעת הרב־מגים, אייריס ג'וּלרוֹז, הקוסמת הרביעית, היתה התומכת הגדולה ביותר שלי; רוֹז פֶתֶ'רסטוֹן, הקוסמת הראשונה, היתה המתנגדת העיקרית.

בהיתי בלהבות המרקדות סביב בולי העץ. מחשבותיי התעכבו על רוז. לשונות האש פסקו לנוע בתנועות אקראיות. במקום זה הלהבות נעו עכשיו בכוונה תחילה, התפצלו וקדו זו לזו כמו שחקנים על במה.

מוזר. מצמצתי. במקום לשוב לתנועתה הרגילה, האש גדלה עד שמילאה את כל שדה הראייה שלי וחסמה את כל שאר החדר. התבניות הבוהקות של הצבע סנוורו את עיניי. עצמתי אותן אבל התמונה נותרה מולי. ההבנה עלתה בי, והצטמררתי. למרות המגננות התודעתיות החזקות שהצבתי, קוסם כלשהו ניסה לכשף אותי.

צפיתי כמהופנטת בלהבה שהפכה לדיוקן מדויק שלי. ילנה שבתוך האש רכנה מעל גוף שוכב. מהגופה התרוממה נשמה שנראתה כמו אד, וילנה שבתוך האש שאפה אותה לתוכה. הגופה חסרת הנשמה קמה על רגליה, וילנה שבתוך האש הצביעה על דמות אחרת. הגופה פנתה לעבר הדמות החדשה וחנקה אותה.

ניסיתי לעצור בבהלה את חזיון האש, אבל ללא הצלחה. נאלצתי לצפות בעצמי מקימה עוד ועוד גופות חסרות‏ נשמה שיצאו למסע קטל. צבא אחר תקף אותן. חרבות אש ריצדו. גיצי דם ניתזו לכל עבר. הייתי מתרשמת מרמת הפירוט האומנותי של הקוסם האלמוני, אם לא הייתי מזועזעת כל כך מהטבח הלוהט שמולי.

כעבור זמן, הצבא שלי דעך ואני נלכדתי ברשת עשויה מאש. ראיתי איך גוררים את ילנה שבתוך האש, כובלים אותה לעמוד ומכסים אותה בשמן.

חזרתי לגופי. עמדתי ליד האח ועדיין הרגשתי את רשת הקסם שנארגה סביבי. הרשת התכווצה ולהבות קטנטנות נדלקו על בגדיי.

והתפשטו.

לא יכולתי לעצור את התקדמותן בעזרת קסם. קיללתי את חוסר היכולת שלי לשלוט באש ותהיתי למה חסר לי כוח הקסם הזה.

התשובה הדהדה בראשי. כי אנחנו צריכים שתהיה לנו דרך להרוג אותך.

מעדתי לאחור מרוב חיפזון להתרחק מהלהבות. גבי התכסה בזיעה והדופק שלי הלם באוזניי. פי התייבש וליבי התבשל בתוך החזה. האוויר החם חרך את גרוני. ריח הבשר החרוך מילא את נחיריי וקיבתי התהפכה. הכאב תקף כל סנטימטר מעורי.

לא היה לי אוויר אפילו כדי לצרוח.

התגלגלתי על הרצפה בניסיון לחנוק את האש.

בערתי.

מתקפת הקסם פסקה ושוחררתי מהעינוי. גופי רפס ושאפתי את האוויר הצונן.

"ילנה, מה קרה?" אייריס הושיטה את ידה הקרה כקרח למצחי. "הכול בסדר איתך?"

אייריס, שהיתה עבורי מנחה וחברה, הביטה בי מלמעלה. פניה התכסו קמטי דאגה שניכרה גם בעיני האזמרגד שלה.

"אני בסדר." קולי היה צרוד והדיבור גרר איתו התקף שיעול. היא עזרה לי להזדקף לישיבה.

"תראי את הבגדים שלך. ניסית לשרוף את עצמך?"

פיח שחור הכתים את הבד וחורים שהותירה האש ניקדו את השרוולים ואת חצאית המכנסיים שלי. לא היה טעם לנסות לתקן את הבגד; אצטרך לבקש מבת הדוד שלי, נאטי, לתפור לי בגדים נוספים. נאנחתי. אני פשוט צריכה להזמין ממנה מאה טוניקות כותנה וחצאיות מכנסיים. זה יחסוך לכולנו זמן. שפע של אירועים, כולל התקפות פתע קסומות, הפכו את חיי למעניינים.

"קוסם או קוסמת שלחו לי הודעה דרך האש," הסברתי. אף שידעתי שרוז היא הקוסמת החזקה ביותר בכל סיטייה ושהיא יכולה לעקוף את מגננות התודעה שלי, לא רציתי להאשים אותה בלי הוכחה.

לפני שאייריס הספיקה לשאול עוד משהו, שאלתי, "איך היה בפגישת המועצה?" לא אישרו לי להשתתף בה. אומנם מזג האוויר הגשום לא ממש עודד אותי לצאת להליכה אל היכל המועצה, אבל העניין עדיין הציק לי.

המועצה רצתה שאלמד את כל העניינים שהתמודדה איתם בחיי היום־יום, כחלק מהכשרתי כמגשרת בין סיטייה לאיקסייה. אבל הם עדיין לא הסכימו ביניהם לגבי האימונים שאצטרך לעבור כמוצאת נשמות. לדעתה של אייריס, חוסר ההחלטיות שלהם נבע מחוסר הרצון שלי להתחיל ללמוד. אני חשבתי שהם חוששים שאלך בדרכו של מוצא הנשמות הקודם, כאשר אגלה את היקפם המלא של כוחותיי.

"הפגישה..." היא עיקלה את שפתיה בחיוך עייף. "היתה טובה ורעה. המועצה הסכימה לתמוך בהכשרה שלך." היא עצרה.

הכנתי את עצמי לחלק השני של החדשות.

"רוז... לא היתה מרוצה מההחלטה הזאת."

"סתם לא מרוצה?"

"היא התנגדה התנגדות נחרצת."

לפחות עכשיו ידעתי מה עומד מאחורי ההודעה שקיבלתי באש.

"רוז עדיין רואה בך אִיום. לכן המועצה החליטה שהיא זו שתכשיר אותך."

התאמצתי לקום על רגליי. "לא."

"זאת הדרך היחידה."

נשכתי שפתיים כדי להחניק את התשובה. היו עוד אפשרויות. חייבות להיות עוד אפשרויות. הייתי במעוז הקוסמים, מוקפת בקוסמים עם רמות שליטה מגוונות במיומנויות השונות. בטח היה מישהו אחר שיכול לעבוד איתי. "מה בנוגע אלייך או אל בֵּיין?"

"הם רצו מנחה חסר פניות. מבין שלושת הרב־מגים האחרים, רק רוז התאימה לדרישה הזאת."

"אבל היא לא —"

"אני יודעת. אבל זה יכול לפעול לטובתך. אם תעבדי עם רוז, תוכלי לשכנע אותה שאת לא מעוניינת להשתלט על המדינה. היא תבין את הרצון שלך לעזור גם לסיטייה וגם לאיקסייה."

ההבעה הספקנית שלי לא השתנתה.

"היא לא מחבבת אותך, אבל הרצון שלה לשמור על סיטייה בטוחה וחופשית יגבר על כל רגש אישי שיש לה כלפייך."

אייריס הושיטה לי מגילה, והשתיקה את התגובה הלגלגנית שלי בנוגע לרגשותיה האישיים של רוז. "זה הגיע בשבילך במהלך פגישת המועצה."

פתחתי את המגילה. באותיות צפופות, הופיעה שם פקודה מטעמו של איש ירח. נכתב שם, ילנה, מצאתי את מה שאת מחפשת. בואי.

2

איש ירח היה אורג הסיפורים שלי משבט סנדסיד וחבר, וההודעה שהחזקתי היתה אופיינית לו: חידתית ומעורפלת. דמיינתי אותו כותב את ההודעה הזאת בחיוך זדוני. בתור אורג הסיפורים שלי הוא ידע שחיפשתי דברים רבים. יֶדע בנוגע למוצאי נשמות ואיזון בין סיטייה לבין איקסייה היו בראש הרשימה. גם חופשה שקטה היתה יכולה להיות דבר נחמד, אבל הייתי בטוחה שהפעם הוא דיבר על פרדֶה.

פרדֶה דאביאן, גנב הנשמות והרוצח של אחת־עשרה נערות, ברח מתאי המעצר של מעוז הקוסמים בעזרתו של קאהיל איקסייה. מאחר שהמועצה לא הצליחה ללכוד אותו אחרי שברח, היא דנה כבר חודש שלם בשאלה איך יוכלו למצוא את השניים.

כל עיכוב נוסף רק הגביר את התסכול שלי. פרדֶה עדיין היה חלש כי במהלך הקרב האחרון שלנו שאבתי ממנו את כל הנשמות שגנב — מקור כוח הקסם שלו. אבל יידרש רק רצח של נערה נוספת כדי להשיב לעצמו חלק מכוחו. בינתיים עוד לא דווח על אף נעדרת, אבל הידיעה שהוא חופשי קרעה אותי מבפנים.

כדי לא לדמיין את הזוועות שפרדֶה מסוגל לעולל, התמקדתי בהודעה שבידי. איש ירח לא כתב שאני צריכה לבוא לבד, אבל פסלתי מייד את האפשרות לדווח על כך למועצה. עד שהם יחליטו מה לעשות, פרדֶה ייעלם שוב. אני צריכה ללכת בלי להודיע להם. אייריס קוראת לזה שיטת ה"לרוץ קדימה בלי לחשוב ולקוות לטוב". אומנם היו בה חסרונות, אבל היא עבדה לא רע בעבר. וברגע זה, האפשרות לרוץ קדימה והלאה נראתה לי די מושכת.

אייריס הלכה הצידה כשקראתי את ההודעה, אבל על פי תנוחת הגוף הקפואה שלה ידעתי שהיא סקרנית. סיפרתי לה על הפתק.

"אנחנו צריכות להודיע למועצה," היא אמרה.

"ומה הם יעשו? ידונו בכל בעיה אפשרית במשך חודש נוסף? הוא הזמין אותי. אם אצטרך עזרה אקרא לך." חשתי את התנגדותה המתרככת.

"את לא צריכה ללכת לבד."

"בסדר. אקח איתי את לִיף."

אייריס היססה עוד רגע ואז הסכימה. כחברת מועצה היא אומנם לא היתה מרוצה מהפתרון שלי, אבל היא כבר למדה לבטוח בשיקול דעתי.

אחי, ליף, בטח ישמח כמוני לצאת מהמעוז ומהמצודה. העוינות ההולכת וגדלה של רוז פת'רסטון כלפיי העמידה את ליף במצב מורכב. הוא היה השוליה של רוז בתקופת לימודיו במעוז הקוסמים, וכשסיים את הלימודים הפך לאחד מעוזריה. המיומנות הקסומה שלו, לחוש ברגשותיו של אדם, עזרה לרוז לקבוע את אשמתו של חשוד בפשע, וכוח הקסם שלו סייע לקורבנות להיזכר בפרטים של מה שקרה להם.

תגובתו הראשונית של ליף לשובי לסיטייה אחרי היעדרות של ארבע־עשרה שנה היתה שנאה מיידית. הוא שכנע את עצמו שנחטפתי לטריטוריה של איקסייה רק כדי לעצבן אותו, וששובי מהצפון היה מזימה איקסיאנית לרגל אחר סיטייה.

"לכל הפחות נצטרך לספר לרב־מגים על ההודעה של איש ירח," אייריס אמרה. "אני בטוחה שרוז תרצה לדעת מתי היא תוכל להתחיל בהכשרתך."

קימטתי את המצח ושקלתי לספר לה על מתקפת האש הילדותית של רוז. לא. אצטרך להתמודד עם רוז בעצמי. למרבה הצער, אני צפויה לשהות במחיצתה הרבה זמן.

"אחר הצהריים יש לנו פגישת רב־‏‏מגים בבניין המנהלה. זה יהיה הזמן המושלם לעדכן אותם בנוגע לתוכניות שלך."

החמצתי פנים אבל היא נותרה איתנה בהחלטתה.

"יופי. נתראה מאוחר יותר," היא אמרה.

אייריס עזבה את המגדל לפני שהספקתי למחות. למרות זאת, עדיין יכולתי לדבר איתה בתודעתי. התודעות שלנו תמיד נשארו קשורות זו לזו. החיבור בינינו אִפשר לנו לדבר כאילו היינו באותו חדר. לכל אחת מאיתנו היו מחשבות פרטיות משלה, אבל אם הייתי "מדברת" אל אייריס במחשבותיי היא היתה יכולה לשמוע אותי. אם היא היתה מנסה לחטט עמוק יותר במחשבות ובזיכרונות שלי, זה כבר היה נחשב להפרה של קוד המוסר והאתיקה של הקוסמים.

חלקתי קשר דומה עם הסוסה שלי, קיקי. קריאה תודעתית אל קיקי היתה כל שנדרש כדי שהיא "תשמע" אותי. התברר שקשה לי יותר לנהל שיחת תודעה עם ליף או עם חברי דקס; הייתי צריכה למשוך לשם כך מהכוח ולחפש אחריהם, ומשמצאתי — הם היו צריכים להרשות לי לעבור דרך המגננות התודעתיות שלהם לתוך מחשבותיהם.

אומנם יכולתי לקצר את הדרך ולחדור אל מחשבותיהם ורגשותיהם דרך הנשמה שלהם, אבל בעיני תושבי סיטייה, שימוש במיומנות כזאת נחשב להפרה של קוד המוסר והאתיקה. הבהלתי כהוגן את רוז כשהשתמשתי ביכולת הזאת כדי להתגונן מפניה. למרות כל כוחה היא לא יכלה למנוע ממני לגעת בליבת ישותה.

בטני התהפכה מחרדה. גם אני לא חייתי לגמרי בשלום עם התואר החדש שלי כמוצאת נשמות. הדחקתי את קו המחשבה הזה, כרכתי את הגלימה סביב כתפיי ויצאתי מהמגדל.

שעה שחציתי את הקמפוס של המעוז, חזרו מחשבותיי לנושא התקשורת התודעתית. הקשר שלי עם ואלק לא יכול להיחשב כחיבור תודעה. אני לא יכולתי לגעת בתודעה של ואלק בכוח קסם, אבל לו היתה יכולת מופלאה לדעת בדיוק מתי אני זקוקה לו, ובעת הצורך הוא היה מתחבר אליי. הוא הציל את חיי פעמים רבות בזכות הקישור הזה.

סובבתי את צמיד הנחש של ואלק סביב מפרק כף ידי וחשבתי על מערכת היחסים שלנו, עד שרוח נושכת שזורה במחטי קרח הבריחה ממני כל מחשבה חמימה עליו. העונה הקרה אחזה בצפון סיטייה בנחישות. דשדשתי בין שלוליות קפואות למחצה והגנתי על פניי מהברד. בנייני השיש הלבנים של המעוז היו מכוסים בבוץ ונראו אפורים באור החלש, והמראה שלהם שיקף את היום המדכדך הזה במידה מושלמת.

רוב עשרים ואחת שנותיי עברו עליי באיקסייה הצפונית יותר, שבה מזג אוויר כזה נמשך רק כמה ימים. בצפון הלחות היתה נעלמת במהירות מהאוויר הקר. אבל לדברי אייריס, ימים של טינופת קרח נוראית היו אופייניים לסיטייה במהלך העונה הקרה, ושלג היה מאורע נדיר שרק לעיתים נדירות נמשך יותר מלילה אחד.

גררתי רגליים לעבר בניין המנהלה של המעוז והתעלמתי מהמבטים העוינים ששלחו אליי תלמידים ותלמידות שמיהרו בין הכיתות. אחת ההשלכות של לכידתו של פרדֶה היתה השינוי המיידי במעמדי במעוז — משוליה לעוזרת קוסמת. אייריס ואני הסכמנו על יחסי שותפות בינינו, והיא הציעה לחלוק איתי את המגדל שלה. קיבלתי את ההצעה בהקלה ושמחתי על האפשרות להתרחק ממבטי הביקורת הצוננים של חבריי התלמידים.

הבוז שלהם היה כאין וכאפס לעומת הכעס של רוז כשנכנסתי לחדר הישיבות של הרב־מגים. הכנתי את עצמי להתפרצות, אבל אייריס זינקה ממושבה בקצה השולחן הארוך והסבירה למה באתי.

"...מכתב מאורג סיפורים מבני סנדסיד," אייריס אמרה. "ייתכן שהוא איתר את פרדֶה ואת קאהיל."

רוז עיקמה את פיה בזלזול. "לא יכול להיות. לחצות את ערבות אביביאן כדי לחזור אל בני שבטו ברמת דאביאן שקול להתאבדות. זה גם נתיב בריחה ברור מדי. קאהיל ודאי לקח את פרדֶה אל שבט סטוֹרמְדֶנְס או אל שטחי בְּלאדגוּד. לקאהיל יש הרבה תומכים ביניהם."

רוז היתה בעלת הברית החזקה ביותר של קאהיל במועצה. חיילים שברחו לסיטייה מהצפון אחרי ההשתלטות על איקסייה הביאו אותו איתם, וגידלו אותו כאן. הם שכנעו אותו שהוא האחיין של מלך איקסייה המת ושהוא צריך לרשת את הכס. הוא התאמץ מאוד לגייס לעצמו תומכים בסיטייה וניסה להקים צבא שיוכל לנצח את המפקד של איקסייה. אבל אחרי שגילה שהוא אינו אלא בנו של חייל פשוט, הוא חילץ את פרדֶה מכלאו ונעלם.

רוז תמכה בקאהיל. שניהם חשבו שזה רק עניין של זמן עד שהמפקד אמברוז יפזול לסיטייה וינסה לכבוש אותה.

"אולי קאהיל עקף את הערבות כדי להגיע לרמה," שיערה זיטוֹרָה קוּוָאן, הקוסמת השלישית. עיניה, בצבע חום־דבש, גילו דאגה, אבל מכיוון שהיתה הצעירה מבין ארבעת הרב־מגים, האחרים נטו להתעלם מהצעותיה.

"אז איך איש ירח הזה ידע על כך? הסנדסיד לא יוצאים מהערבות אלא אם כן הם ממש חייבים," רוז אמרה.

"זה מה שהם רוצים שנחשוב," אייריס אמרה. "לא הייתי פוסלת את האפשרות שהם שולחים סיירים לתור מסביב."

"כך או כך," אמר בֵּיין בלאדגוד, הקוסם השני, "אנחנו חייבים לשקול את כל האפשרויות. גם אם זה הנתיב הברור וגם אם לא, מישהו צריך לוודא שקאהיל ופרדֶה לא נמצאים ברמה." בשְׂערו הבהיר וגלימותיו השופעות, בֵּיין נראה כמו שחשבתי שייראה קוסם מסורתי. חוכמה קרנה מפניו חרושות הקמטים.

"אני אלך," הכרזתי.

"אנחנו צריכים לשלוח איתה חיילים," זיטורה אמרה.

"ליף צריך ללכת," בֵּיין הוסיף. "ילנה וליף הם בני הדודים של הסנדסיד, ויתקבלו בברכה בערבות."

רוז העבירה את אצבעותיה הדקיקות בשערהּ הלבן הקצר והזעיפה פנים. נדמה ששקעה במחשבות. ככל שהעונה התקדמה והטמפרטורות ירדו, רוז הפסיקה ללבוש את השמלות הקלילות וחסרות השרוולים שהעדיפה בעונה החמה והחליפה אותן בשמלות ארוכות שרוולים. הכחול העמוק של הבגד בלע את האור והיה כמעט זהה לגון עורה הכהה. גם לאיש ירח היה גון עור דומה, ותהיתי באיזה צבע היה השיער שלו אילולא היה מקפיד לגלח את ראשו.

"אני לא שולחת אף אחד," רוז אמרה לבסוף. "זה בזבוז של זמן ומשאבים."

"אני הולכת. אני לא צריכה את האישור שלך." הזדקפתי, מוכנה לעזוב.

"את צריכה את האישור שלי כדי לצאת מהמעוז," רוז אמרה. "את נמצאת בשטח שלי. אני אחראית על כל הקוסמים, וזה כולל אותך, מוצאת נשמות." ידיה חבטו במסעדי היד של כיסאה. "אם אני הייתי שולטת במועצה, היית נלקחת לתאי המעצר של המעוז וממתינה להוצאתך להורג. שום דבר טוב לא יוצא ממוצאי נשמות."

הרב־מגים האחרים הביטו ברוז בפיות פעורים. היא התעקשה. "תקראו את ספרי ההיסטוריה. כל מוצאי הנשמות היו רעבים לכוח. כוח קסם. כוח פוליטי. כוח לשלוט בנשמות של אנשים. ילנה לא תהיה יוצאת מן הכלל. עכשיו היא משחקת איתנו בתפקיד מגשרת והסכימה לקבל הכשרה ממני. אבל זה רק עניין של זמן. כבר עכשיו..." היא החוותה לעבר הדלת. "כבר עכשיו היא רוצה לברוח לפני שהספקתי ללמד אותה את השיעור הראשון."

דבריה הדהדו בדממה ההמומה שנפלה בחדר. היא הביטה סביב, בהבעותיהם המזועזעות של הרב־מגים, והחליקה באדישות את הקפלים בשמלתה. הסלידה שלה ממני היתה ידועה לכולם, אבל הפעם היא חצתה את הגבול.

"רוז, זה היה ממש —"

היא הרימה את ידה וקטעה את בֵּיין. "אתה מכיר את ההיסטוריה. הוזהרת פעמים רבות, רבות מאוד, אז לא אמשיך לדבר על זה." היא קמה ממקומה. מאחר שהיתה גבוהה ממני כמעט בעשרים סנטימטר כשעמדה, היא השפילה אליי מבט. "לכי, אם ככה. קחי את ליף איתך. תחשבי על זה כשיעור הראשון שלך. שיעור בחוסר תועלת. כשתחזרי לכאן, תהיי שלי."

היא פנתה לעזוב, אבל אני תפסתי את חוט מחשבותיה בתודעתי.

...אמור להעסיק אותה ולהרחיק אותה מדרכי.

רוז נעצרה לרגע כשיצאה. היא הביטה מעבר לכתפה וזרקה אליי מבט משתק. תתרחקי מענייניה של סיטייה. אולי כך תוכלי להיות מוצאת הנשמות הראשונה בהיסטוריה שתזכה לחיות עד יום הולדתה העשרים וחמישה.

לכי תציצי שוב בספרי ההיסטוריה, רוז, אמרתי לה. לצד כל מוות של מוצא נשמות, תמיד מופיע גם מוות של רב־מג.

רוז התעלמה ממני ויצאה מחדר הישיבות, ובכך הסתיימה הפגישה.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*