משחקים מאורגנים 1 - משחקים שערורייתיים

הערת הסופרת

שלום קוראות יקרות שלי,

אני לא יכולה לתאר לכן עד כמה אני מתרגשת לחלוק איתכן, סוף־סוף, את הסיפור של ביאנקה ודאש. לקח לי קצת זמן כי רציתי לתת לכן את הגרסה הטובה ביותר של האהבה ושל המסע שלהם, עד לסוף הטוב. הסיפור הזה הוא כל מה שרציתי שיהיה.

זו טבילת האש שלי בעולם הרומנטי העכשווי, ובסיפור הזה יש הרבה כאב לב, מתח, דרמה, רגעים של צחוק מתפרץ ורומנטיקה מסחררת. וכמובן, הכול מגיע עם התיבול שלי, שמוגש חריף במיוחד וגדוש בדיבור מלוכלך. דאש סטרן הוא בדיוק אחד כזה שיגרום לכן להתנשף, ממש כמו שעשה לאישה שלו, ביאנקה צ'ופרה.

שימו לב, בספר אין תכנים אפלים, אבל המוסר של הגיבור הראשי שנוי במחלוקת, הוא עצמו רכושני במיוחד ולא בוחל בשום אמצעי כדי להשיג את הגיבורה.

לסיום, אני מקווה שתיהנו מהספר הזה כמו שאני נהניתי לכתוב אותו.

מילון מונחים:

1. בֶּטַה — בן/בת (של הורים)

2. גִ'יז'וּ — גיס

3. לֶהֶנְגַה — לבוש הודי מסורתי

4. בִּירִיאַני — מתכון לאוכל הודי

פרק 1

ביאנקה

"את צריכה להתחתן, בי."

הראש שלי נזרק לאחור מההלם, כי המילים האלו יצאו עכשיו מהפה של אחותי הקטנה. היא אומנם צעירה ממני בשנתיים, אבל אַרִייַה היא הבוסית מבין שתינו. היא גם התינוקת במשפחה שלנו, זו שפינקו אותה ונתנו לה את כל מה שהיא רצתה.

אבל עכשיו אני תוהה אם זה עלה לה לראש, כי אין סיבה הגיונית אחרת לדרישה הנחרצת שלה שאתחתן.

צחוק מטלטל אותי מבפנים, אבל אני לא בטוחה אם היא צוחקת או לא. כשהבעת הפנים שלה נשארת רצינית עם שפתיים מתוחות לקו ישר ונוקשה, אני בולעת את הצחוק שלי ומזדקפת למלוא קומתי.

"לא," אני עונה בנחרצות ומסתובבת.

אני נכנסת לסלון הפנטהאוז שלי וצעדיה של ארייה נשמעים מאחוריי. רקיעות רגליה נשמעות ממש כמו של ילדה מפונקת.

כשהיא התקשרה אליי מוקדם יותר וביקשה לקפוץ לביקור, הנחתי שהיא רוצה שנבלה יחד, כמו פעם, לפני שהכאוס של החיים הרחיק בינינו. הזיכרונות צובטים לי את הלב כי פעם היינו קרובות מאוד זו לזו. אנחנו עדיין אוהבות אחת את השנייה, כמובן, אבל במהלך השנתיים האחרונות הרגשתי שהיא מתרחקת ממני, והיום זה מרגיש כאילו היא ממש שומרת לי טינה.

וממש אין לי מושג למה.

בשונה ממני, לארייה יש חבר אוהב, אינסוף חברים ועכשיו, גם עבודה בחברת תקשורת ובידור ענקית. החיים שלה מסודרים בכל התחומים, בעוד ששלי רק הולכים ומתפרקים. לכל הפחות, זה מה שאני מרגישה.

אני בת עשרים וחמש, רווקה וחיה לבד. שני הדברים הטובים היחידים בחיי הם שתי החברות הכי טובות שלי והקריירה שלי.

מתברר ששני אלו לא מספיקים בשביל חיים מאושרים ומלאים, אם להסתמך על מה שההורים שלי אומרים לי בכל פעם שאני נפגשת איתם לארוחת צהריים בסופי השבוע. דבר שהצלחתי להימנע ממנו בשבועיים האחרונים.

אני לא יכולה להגיד שההורים שלי נוקשים ושתלטנים, אבל הם כן מתנהלים לפי מסורות ישנות, כמו ברוב המשפחות ההודיות. זה חלק בלתי נפרד מהטבע שלהם. לפי הטענה שלהם, אני אמורה למצוא גבר כדי להתחתן איתו בקרוב, כי הגעתי לגיל הנכון.

אבא שלי מאמין שחשוב מאוד שאתחיל לפחות לחפש מישהו. הוא אפילו הרחיק לכת וחיפש עבורי בעלים פוטנציאלים. במילים אחרות, גברים שלעולם לא אוכל להתחבר אליהם, אז בטח שלא אוכל לבלות איתם חיים שלמים. מישהו שמרן ומשעמם שמחפש אישה כנועה שיוכל להציג לראווה.

בנות אמורות לרצות מישהו שדומה לאבא שלהן? נראה שזה לא תופס במקרה שלי.

אפילו אימא שלי בצד שלו. כשהיא אמורה להבין יותר מכולם את מה שאני מרגישה, אחרי שאולצה להתחתן בגיל שמונה־עשרה בלבד. אצלה זה היה הרבה יותר גרוע כי היא אפילו לא ראתה את אבא שלי עד יום החתונה שלהם. עובדה שהיא מקפידה להזכיר לי בכל פעם מחדש כדי להדגיש עד כמה אני בת מזל כי אני זוכה לבחור בעצמי את החתן שלי.

פאקינג טירוף!

אני שונאת את העובדה שכל עוד לא התחתנתי אין לאף אחד מההישגים האחרים שלי משמעות בעיני ההורים שלי. אחרי שכל חיי דיברו איתי רק על חתונה, הקסם פג. רוב הבנות חולמות על יום החתונה שלהן, אבל אני מבועתת משלי.

וברגע זה, אחותי ממש לא עוזרת לי עם העניין הזה.

"ביאנקה!" צווחת ארייה. לפחות, ככה נשמע הקול שלה בראש שלי.

אני נאנחת ומסתובבת, זוקפת את הגבה שלי לעברה. "כמו שאמרתי כבר מיליון פעמים, אני לא מתכוונת להתחתן בקרוב, ארייה. אם אימא או אבא שיחדו אותך כדי לשכנע אותי, אל תטרחי בכלל. לכל הפאקינג רוחות, זה לא משהו שאתם יכולים לגרום לו לקרות בנקישת אצבע. או ברקיעת רגליים, במקרה שלך."

"לא רקעתי ברגליים," היא מתגוננת.

"את עושה את זה ממש עכשיו." אני מצביעה על רגלה הימנית. בקצב הזה היא תחפור בור ברצפה שלי עם נעלי העקב שלה.

לעולם לא אבין למה היא בוחרת לנעול עקבים כאלו סתם ככה, ביום רגיל. ואיך היא מצליחה להישאר מסודרת ומעודנת כל הזמן, גם זו תעלומה בעיניי. היא כל מה שההורים שלי מייחלים בכל נימי נפשם שאני אהיה. הם עיצבו אותה לבת המושלמת בעיניהם. צייתנית וכנועה. מנומסת ומתוחכמת. אבל יותר מכל דבר אחר, זו שמוכנה להתמסד ולהקים משפחה. אולי זו הסיבה שהם נענים לכל הגחמות שלה.

אני צריכה לסמן וי בכל תיבות הדרישות של ההורים שלי כדי לזכות באהבה שלהם. ההבנה הזו מעציבה אותי, על אף שהיא לא חדשה לי.

"את אפילו לא מקדישה לזה מחשבה," היא תוקפת ומאשימה אותי.

"תפסיקי להתנהג כמו ילדה קטנה, ארי," אני נוזפת בה, מרימה מעט את קולי. שפתיה מתיישרות לקו דק. "זה לא עובד עליי. ברצינות, איזו מין דרישה זו בכל מקרה? נישואים הם לא בדיחה."

"תאמיני לי, אני יודעת."

"את בטוחה? כי זה לא נראה ככה."

"אני מבינה שזה עניין רציני, שזו החלטה משנה חיים," היא עונה ברצינות.

"כמעט הצלחת לעבוד עליי."

העיניים שלה מתכווצות בזמן שהיא מטיחה בי בחזרה, "את לא יכולה להמשיך להתחמק מזה, ביאנקה."

"לכפות עליי להתחתן זה לא הפתרון."

היו זמנים שייחלתי לדברים דומים. לפגוש גבר ולהתאהב, להתחתן — כל החבילה. אבל אז המציאות התרסקה עליי כמו צונאמי והטביעה את כל החלומות שלי.

אין כזה דבר אהבה, גם לא סוף שמח.

"למה את כל כך נגד זה, בי?" חוקרת ארייה, מקיצה אותי ממחשבותיי.

"אף פעם לא אמרתי שאני נגד." אני נאנחת, תסכול שזור בכל מילה שיוצאת מפי. הנושא הזה הפך לטריגר עבורי בשנה האחרונה. אני נרגעת ומסבירה ברוך, "אני פשוט לא מוכנה לזה, אוקיי? ואין שום סיכוי שאסכים לנישואי שידוך."

ארייה זועפת בזמן שהיא מעבדת את המילים שלי בדממה מתוחה. אני בוחנת את השיער שלה, הוא באורך הכתפיים ומעוצב בגלים. הוא מחמיא לפניה העגולות, לעצמות הלחיים המלאות ולשפתיים הקטנות שלה. אחותי יפהפייה מהממת ומסובבת אנשים על האצבע הקטנה עם השכל שלה.

אני מאופקת ולא סומכת על אנשים בקלות, מעדיפה לשמור על עצמי ולהשאיר את קבוצת החברים שלי קטנה.

אנחנו שונות כמו יום ולילה.

תווי הפנים שלה רכים בעוד ששלי קצת נוקשים. אני עם שיער שחור, עיניים חומות, שפתיים מלאות ועצמות לחיים חדות. לגוף שלי יש אינסוף קימורים וחזה שופע, ויש לי מערכת יחסים של אהבה־שנאה איתם. ארייה, מצד שני, רזה וחטובה כיוון שהיא מתעמלת כל חייה.

כשאחותי נשארת שקטה במשך הרבה זמן, אני צונחת על הספה ומתחילה לתהות למה היא כל כך להוטה לשכנע אותי. ללא ספק, היא לא מספרת לי את כל האמת. ארייה של פעם לא הייתה מהססת לרגע לשתף אותי בסודות שלה.

"את ממש דופקת לי את התוכניות." המילים שלה מאששות את החשדות שלי.

"אילו תוכניות?"

היא מתעלמת מהשאלה שלי ומתחילה להעלות השערות, "אולי את לא יודעת איך לצאת לדייט? יש לך קושי להכיר בחורים? אני יכולה להכיר לך מישהו מהחברים של אריאן."

"את פאקינג צוחקת עליי?"

אני ממש נעלבת מכך שהיא חושבת שזו יכולה להיות הסיבה. האם הרעיון שאישה תרגיש בנוח עם הרווקות שלה ולא תרוץ בזרועות פתוחות לעבר נישואים הוא כל כך חריג? יצאתי בעבר לדייטים, אבל אף אחד מהם לא התפתח למשהו מעבר לכך.

כי לא באמת ניסית.

אני מדחיקה מראשי את הקול העוקצני.

"נו, באמת. את לא צריכה להיות נבוכה מזה," ארי מציעה נחמה.

"אלוהים!" אני מנערת את ראשי.

"וחוץ מזה, נישואי שידוך הם לא כאלו נוראים."

"את באמת כל כך נואשת לחתן אותי, ארייה?" אני מאבדת את השלווה שלי. "מה יש לך?"

"אלוהים אדירים. את כזו עקשנית." היא נושפת ברוגז.

"ואת מתנהגת כמו ילדה מפונקת."

צחוק מלגלג נשמע מגרונה ואני נרתעת מהקול. כשדאגה מעוותת את תווי הפנים שלה ותסכול מהבהב בעיניה, אני עוצרת ודורשת ממנה בעדינות, "דברי איתי, ארי. למה את מבקשת את זה ממני, באמת?"

היא מסיטה את מבטה ואז מחזירה אותו אליי, כפות ידיה מתאגרפות ונרפות שוב ושוב. התנועות האלו גורמות לי לשחרר את הרוגז שלי ולהתמקד בה. עכשיו, אני מבחינה בשקיות השחורות מתחת לעיניה ובקמטי הדאגה שחורצים את מצחה. אלו אותות מובהקים למצוקה ואני מתחילה לדאוג.

"מה קורה?" אני דוחקת בה ברוך.

עיניים חומות רכות — העתק מדויק של העיניים שלי ושל אימא שלנו — פוגשות בשלי וראשה נוטה הצידה כשהיא מתחילה להסביר, "את צריכה להתחתן ראשונה כדי שאני אוכל להתחתן עם אריאן, בי. אני רוצה להקים איתו משפחה ואני לא יכולה לעשות את זה לפנייך. אבא לעולם לא יסכים שאתחתן לפני שהבת הבכורה במשפחה תתחתן. ואל תנסי לשכנע אותי אחרת, כי שתינו יודעות שזו האמת המרה."

אני יושבת בהלם. לא ראיתי את זה מגיע.

לצערי, היא צודקת. אבא שלנו יתנגד לזה נחרצות כיוון שאם הוא יסכים, אנחנו נהיה במוקד הרכילות הרעה של המשפחה המורחבת שלנו. זו דרך בטוחה להוציא אותו מדעתו.

"אבל למה כל כך מוקדם, ארי? את צעירה," אני אומרת בקול חלש.

"אריאן לא צעיר," היא מודה בקול שבור. "ההורים שלו לוחצים עליו ואני לא יכולה לאבד אותו, במיוחד כשאני רוצה את אותו הדבר. הוא יכול למשוך אותם עד גבול מסוים ואז הוא יהיה חייב לקבל החלטה."

הלב שלי כואב בגלל הקושי שלה והידיים שלי מזיעות כשאני מנסה לחשוב על פתרון נואשות. אני, יותר מכל אחד אחר, מבינה את הלחץ שלה. ועדיין, אני לא יכולה להסכים לזה בקלות.

כי לפני הכול, זה פשוט לא שפוי. ודבר שני, עם מי לעזאזל אני יכולה להתחתן?

אני לא מוכנה בשום אופן להתחתן עם גבר שההורים שלי יבחרו עבורי. אין להם מושג מה אני מחפשת בבן זוג. על אף שהם חושבים שכן. אבל באותה נשימה, אני גם לא יכולה לעמוד בין אחותי ובין האושר שלה. זו הסיבה שהיא התרחקה ממני לאחרונה?

"ארי."

היא סוגרת את המרחק בינינו, מתיישבת לצידי ולוקחת את ידי בידה. היא לוחצת עליה בחוזקה, עם דמעות בעיניים ומתחננת, "ברור לי שהבקשה הזו ענקית ואנוכית, בי, אבל בבקשה, תחשבי על זה. אני לא אומרת שאת חייבת להתחתן ברגע זה. רק, אל תפסלי את האפשרות הזו על הסף. מי יודע, אולי תפגשי את אהבת חייך. אני מאמינה שהחלק הזה בך, שחיפש אהבה, עדיין קיים בתוכך. ולא משנה כמה את מנסה לקבור אותו."

עכשיו, זה התור שלי להסיט את המבט. כי המילים שלה קולעות קרוב מדי למטרה. אני כל כך שקופה? אני רוצה להכחיש, רוצה להגיד לה שהיא טועה ושהלב שלי לא סגור לעולם. אבל זה יהיה שקר גס.

האמת — העבר שלי — היא גלולה שקשה לבלוע.

כי לא משנה כמה ננסה ונתאמץ, אף פעם לא נוכל באמת לשחרר את העבר שלנו. הוא תמיד ירחף מעל הראש שלנו, בין אם הוא שמח או כואב, גדול או קטן. הוא מעצב אותנו למה שאנחנו. והעבר שלי באמת עיצב אותי.

נתתי את הלב שלי למישהו, את כל כולו, ובסוף הוא הושלך הצידה כלאחר יד. מאז, אני שומרת על שברי הלב שלי קרוב אליי. לקח לי חודשים לשחרר, ללמוד להעריך את הדברים האחרים הטובים בחיי. למדתי את הלקח וזה היה מכוער.

אהבה היא קללה ושיברון לב הוא המחיר.

עד היום, ההחלטה שלי מעולם לא חזרה אליי כמו בומרנג וגרמה לי לפקפק בה. הידיעה שהיא משפיעה על ארייה מערערת אותי כי אני לא מסוגלת לפגוע בה. אני לא יכולה להיות הסיבה לשיברון הלב שלה. זה הקו האדום שלי.

אז על אף שאין לי מושג איך לעזור לה, אני מחייכת ומהנהנת כדי לעודד אותה. "אני אחשוב על זה. אני מבטיחה שתזכי בחתונה שתמיד חלמת עליה, ארי."

היא קופצת בשמחה ונעמדת על רגליה, כורכת את זרועותיה סביבי ומזמרת, "תודה, בי. אני אוהבת אותך."

"גם אני אוהבת אותך."

היא מתרחקת ממני ואני נשבית מייד בחיוך המעוור שעל פניה. זה אותו חיוך שכבר הרבה זמן לא זכיתי לקבל ממנה. היא תמיד הוציאה ממני אינסטינקטים של אחות גדולה, שמגינים עליה ואוהבים אותה ללא תנאי. ועכשיו, אני חייבת למצוא דרך לעמוד בהבטחה שלי.

גם אם אצטרך להקריב את העתיד של עצמי.

פרק 2

ביאנקה

רוזה: אנחנו יוצאות.

רוזה: תלבשי משהו סקסי.

ההודעה של החברה הכי טובה שלי הגיעה בדיוק בזמן. הייתי נואשת להסחת דעת משמעותית אחרי הפצצה שאחותי הפילה עליי. אז בלי לשאול שאלות נוספות, הסכמתי וניגשתי לארון שלי כדי לבחור את השמלה הכי נועזת שלי.

אני רוצה לשכוח מהעובדה שניצבת בפניי החלטה רצינית. החלטה שתשנה את כל החיים שלי. משהו שאני ממש לא מוכנה לו.

אני רוצה לשכוח מהמחויבויות שלי. מעתיד לא ברור ומעורפל.

הלילה יהיה לילה של החלטות גרועות וחרטות. לשחרר, וליהנות מהחופש שלי לפני שהוא ייאבד.

אני עומדת מול המראה ומסתכלת על עצמי, אוספת את השיער הגלי הארוך שלי לפקעת מרושלת על ראשי. אני משחררת כמה תלתלים שממסגרים את פניי, הם משווים לי מראה סקסי אך גם תמים. שמלת התחרה הסגולה שלי עם מחשוף בצורת לב לא משאירה מקום לדמיון ועוטפת את כל הקימורים שלי, היא מגיעה עד החלק התחתון של הישבן שלי.

החזה שלי יפה ואני אוהבת את האופן שבו השמלה מחמיאה לו ומבליטה אותו. אני מושחת את שפתיי בוורוד ואת לחיי בגוון תואם, לאחר מכן רוכנת ונועלת את עקבי הוורסצ'ה הוורודים האהובים עליי.

אייריס — הצלע השלישית בחבורה שלנו — אומרת שלפעמים כל מה שאישה צריכה זו שמלה מטריפה כדי להרגיש על גג העולם. יש סיכוי שהיא צודקת, גם אם לעולם לא אודה בזה בפניה.

התלבושת שלי ממלאת אותי בביטחון וכוח, גורמת לי להרגיש כאילו אין משהו שלא אוכל להתמודד איתו.

אני מסמסת לרוזה בדרכי החוצה, אחרי שאני לוקחת את המפתחות, התיק והטלפון שלי ונכנסת למעלית. אין ספק שמעלית פרטית שחוסכת לי זמן היא בונוס נחמד לחיים בפנטהאוז. אני שונאת לאחר, ואני שונאת אפילו יותר כשמאחרים לי.

היחידה שיוצאת מן הכלל היא אייריס, שאלוהים יעזור לה, היא אף פעם לא מסוגלת להגיע בזמן. עשיתי כמיטב יכולתי לשנות את זה, אבל משום מה, כל השיט שיכול לקרות — קורה לה.

ברגע שהמעלית עוצרת בחניון המקורה של הבניין שלי אני צועדת לב־מ־וו שלי שחונה במקום הקבוע ולוחצת על השלט עד שאני שומעת את הצפצוף המוכר. העקבים שלי נוקשים על הבטון עם כל צעד וההד נשמע חזק במרחב הריק. אני פותחת את הדלת ומחליקה למושב הנהג, מחברת את הטלפון שלי לבלוטות' ומתחילה בנסיעה לתוך הלילה זרוע הכוכבים.

המוזיקה החלשה שמתנגנת ברקע מסיחה את דעתי ומונעת ממני לשקוע במחשבות הלא רצויות שלי. אני נושמת לרווחה כשאני מגיעה ליעד שלי, בניין גבוה באחד מהאזורים היקרים בעיר.

הסדרן פותח את הדלת שלי ואני יוצאת מהמכונית בזמן שהוא מחכה.

"ערב טוב, גברתי."

"שלום," אני מברכת ברוך ומוסרת לו את המפתחות שלי כדי שיוכל לחנות את המכונית היקרה לליבי. היא הייתה הדבר הראשון שקניתי מהכסף שלי. אני רואה את שם המועדון מעל הדלתות בכניסה לבניין ונכנסת פנימה.

אני מרוויחה טוב כמעצבת פנים, וכשהתקבלתי לאחת מחברות העיצוב הטובות במדינה, זה היה היום המאושר בחיי. זו תמיד הייתה המטרה שלי. אני אוהבת להפוך מקום ליפה ולהעיר אותו לחיים. יום יבוא ואפתח חברה משלי ואחיה את החלום.

"בי."

אני שומעת את הכינוי שלי וחוזרת למציאות. הראש שלי מסתובב הצידה והמבט שלי פוגש בזה של רוזה. השיער האדום והבוהק שלה מנצנץ מתחת לאורות, מבליט אותה בקהל. השיער תואם לשפתיים האדומות שלה, אבל כל שאר המראה שלה כהה כמו לילה יפה. רוב הבנות מכורות לצבע הוורוד, אבל לא רוזה.

היא שקטה, עם מצבי רוח ואין לה פילטרים.

ויש לה אובססיה מוזרה לשחור.

המשפחות שלנו שייכות לאותו מעגל חברתי ואנחנו החברות הכי טובות עוד מהגן. ומעולם לא ראיתי אותה לובשת צבע אחר מלבד שחור. הוא מתאים לאישיות הקודרת שלה בצורה מושלמת. היא אולי מצטיירת כקרה וקצת מפחידה, אבל יש לה לב זהב והיא החברה הכי נאמנה שיש.

"סוף־סוף לבשת את השמלה," ממלמלת רוזה בזמן שהיא מעבירה את מבטה לאורך גופי בהערכה. הבנה מהבהבת בעיניה ואז היא מכווצת אותן ודורשת לדעת, "קרה משהו. דברי."

לפעמים אני שונאת את זה שהיא קוראת אותי כמו ספר פתוח. ובכל זאת, אני מגיבה באדישות, "זו רק שמלה, רו."

"את שקרנית גרועה."

"תשתקי."

השפתיים שלה מתעקלות לחיוך מרוצה והיא מזהירה, "אני אוותר לך, בינתיים, אבל זה לא נגמר."

וואו! זה היה קל מדי. במקום להירגע, זה מערער אותי כי בדרך כלל היא משחקת אותה בלשית ולא משחררת עד שהיא מגיעה לחקר האמת. הפעם זה התור שלי לכווץ את עיניי ולבחון אותה לעומק.

היא לבושה בשמלת מיני עם מחוך דומה לשלי. רק ששלה, כמובן, שחורה. היא מדגישה את צורת המותניים והאגן שלה בצורה מפתה. יש לרוזה קימורים בכל המקומות הנכונים, ועל אף שהיא פוּדִית¹ אמיתית, היא לא צריכה לעבוד קשה בשביל הגוף שלה.

אני מהבחורות האלו ששותות מים ומעלות במשקל. זה כל כך לא הוגן.

תשומת הלב שלי עוברת למשקה שהיא אוחזת בידה, ואני שואלת, "היית כאן כשסימסת לי?"

"כן."

אני מסתכלת סביב ומבינה שאנחנו שתי הנשים היחידות במקום. אני נדהמת לגלות שזה מועדון גברים יוקרתי. המבטים שהגברים נועצים בנו גורמים לי להרגיש כמו זונה יקרה.

בזמן שאני מתחילה להרגיש נבוכה, רוזה משדרת ביטחון עצמי ואדישות מול המבטים החודרניים.

בכל זאת, היא רגילה להיות מוקד תשומת הלב כי היא חלק מאחת המשפחות הכי עשירות במדינה.

גם אבא שלי עשיר, תכשיטן מוכר ומבוסס, אבל הוא לא מתקרב למשפחה של רוזה. המשפחה שלה עשירה ברמה של קניית אחוזות בהינף יד.

"את מוכנה להסביר לי למה אנחנו נמצאות במועדון לגברים בלבד?" אני שואלת בזמן שהיא לוגמת מהמשקה שלה באדישות.

"יש מישהו שאני צריכה להרוס לו את הלילה."

פאק. נראה שאני לא היחידה שמחפשת צרות הערב.

אני לא צריכה לשאול כדי לדעת על מי היא מדברת. יש רק אדם אחד בעולם הזה שמסוגל לסדוק את החזות הרגועה של רוזה. האויב המושבע שלה, הבריון, נובה דה־קרוז.

אה, והיא גם אמורה להתחתן איתו בקרוב.

אם העתיד שלי עגמומי, שלה שחור משחור. ממש כמו הצבע האהוב עליה. אני נשבעת, אירוניה יכולה להיות אכזרית.

"מה הוא עשה עכשיו, לעזאזל?" אני נאנחת.

אני לא מעוניינת להעביר את הלילה בניסיון לעצור אותה מלשבור לו את הצלעות. נובה לגמרי מסוגל להתמודד איתה, אבל המנוול המופרע הזה נהנה לשגע אותה. לפעמים אני חושבת שהוא עושה את זה רק מפני שהוא בעצם מחבב אותה, אבל בכל הנוגע אליו, אין לדעת. הוא שומר את הקלפים שלו קרוב לחזה.

ההורים של נובה ורוזה שידכו ביניהם עוד כשהיו ילדים. האירוסים שלהם הם לא יותר מהסכם עסקי כדי לקשור בין שתי משפחות חזקות ולמנוע יריבות. אין פלא שמערכת היחסים שלהם נועדה לכישלון מן הרגע הראשון.

רוזה משלבת את זרועה בזרועי, מושכת אותי לכיוון הבר, ועונה לשאלתי בטון מרוגז, "הוא הרס את הדייט שלי הערב."

"ו —?" מההיכרות שלי עם נובה, זה לא הכול.

"הוא הביא איתו שתי בחורות ולא שחרר עד שהדייט שלי עזב איתן."

"את צוחקת עליי."

"אה־אה." חיוך אפל עולה על פניה. "אז, אם אני לא מזדיינת הלילה, גם הוא לא."

"מה התוכנית?"

"להוריד לו את הזין."

"רוזה!" אני משתנקת מהטון הרציני שלה ומההתלהבות הברורה בעיניה.

"אבל, השמלה שלי יפה מדי ואני לא רוצה שהיא תיהרס מהדם שלו," היא ממלמלת. כאילו זה הדבר המטורף היחיד בתוכנית שלה.

אני חוטפת את הכוס מידה, מרחיקה אותה ממנה, ובו־זמנית מסמנת לברמן לא להגיש לה עוד אלכוהול. אני מתעלמת מהמבט הזועף שלה ומציעה, "מה דעתך על אפשרות אחרת, שלא תוביל את שתינו לכלא?"

"תודה שהרסת לי את המומנטום, בי."

אני מגלגלת את עיניי בתגובה לפרצוף החמוץ שלה. "איך הוא בכלל ידע שיצאת הערב? הרי אתם לא מסתובבים באותם מעגלים."

"הוא שם עליי מעקב," היא עונה דרך שיניים חשוקות. "הוא יעשה הכול כדי להזכיר לי שאני שייכת לו."

"בבקשה תגידי לי שהוא לא באמת אמר את זה."

"כאילו אתן לו." היא רושפת.

"איך את יודעת שהוא כאן?" אני שואלת בסקרנות.

"הוא לא היחיד עם צי נאמנים."

"אני לא חושבת שנשים יכולות להיכנס לתוך החלק הפנימי של המועדון, רו. איך את מתכוונת להגיע אליו?"

"להגיע אליו?" לועגת רוזה, כאילו זו שאלה טיפשית. "אני בטוחה שהבריונים שלו כבר הלשינו עליי. הוא יגיע אליי בעצמו, בקרוב מאוד. ובכל הנוגע לכניסה לתוך החלק הפנימי של המועדון? מי המטומטם שינסה לעצור את הארוסה של נובה?"

אני לא יכולה שלא לחייך כי היא צודקת. אף אחד לא יעז לעצור אותה כי כולם מפחדים מהמשפחה שלה. על אף שגדלתי לצידה כל חיי, עד היום אני לא מקילה ראש בכוח של המשפחה שלה.

"אני עדיין לא מבינה למה הייתי צריכה להתגנדר בשביל זה —"

"את תגלי בקרוב," אומרת רוזה ומחייכת. "בואי."

היא מובילה אותי דרך הלובי האלגנטי לעבר מסדרון מואר במיוחד ועד לדלת שחורה. העקבים שלנו נוקשים על רצפת האריחים ואני עוצרת בזמן שרוזה פותחת את הדלת, כאילו עשתה זאת פעמים רבות בעבר.

אני מצפה לראות מעלית פרטית או גרם מדרגות שיובילו למעלה, אבל במקום זה, לובי נוסף נגלה לפנינו.

הוא שונה לגמרי מהלובי הקודם שעברנו בו, צבוע בגוון עמוק של אדום עם שטיח חום רך על הרצפה. אני מרגישה שנכנסתי לעידן אחר עם הנברשות שתלויות מהתקרה ודלת העץ שמחכה לנו בצד השני.

"מה זה המקום הזה, רוזה?"

"חדר משחקים לגברים עשירים ומשועממים, ככל הנראה." הקול שלה נשמע רגיל ולא מתרשם.

אבל אני לא יכולה שלא להתלהב מהמראה שנגלה מולנו, שמזכיר את המאה השמונה־עשרה עם נגיעה מודרנית. העיצוב והארכיטקטורה שואבים השראה מעודנת מהתקופה הזו ומעצבת הפנים שבי מעריצה את היופי הזה.

"תפסיקי לרייר, בי. אני צריכה אותך מפוקסת בהמשך הדרך."

"היי! אני לא יכולה לשלוט בזה."

היא מושכת אותי קדימה על אף שאני בעצם רוצה להישאר פה. אני אפילו מבחינה בעיטורים עדינים על הדלת כשהיא דוחפת אותה לאט ושוב מופתעת, כשאני רואה גרם מדרגות שיורד למטה, מתחת לאדמה.

"אל תגידי לי שחדר המשחקים הזה הוא בעצם צינוק," אני תוקפת בקול קר. "אני מרגישה שאני נכנסת לתוך גוב האריות."

"אלוהים אדירים. תירגעי. זה סתם מועדון מחתרתי שאמור לגרום לגברים להרגיש כמו מלכים," אומרת רוזה מאחוריי. "אל תדאגי, לא נתעכב כאן יותר מדי."

הנשימות השקטות שלנו ממלאות את החלל בזמן שאנחנו יורדות בזהירות במדרגות, עד שאני שומעת מוזיקה מעומעמת. אנחנו מגיעות לקצה גרם המדרגות וניצבות מול דלת כפולה. זה כמו מבוך מטורלל ואינסופי עם יותר מדי דלתות. וזו שמולנו כרגע, כבדה ונעולה.

רוזה דופקת עליה פעמיים ושנייה לאחר מכן, היא נפתחת ומאבטח אימתני מסתכל עלינו ואז מקשיח את מבטו.

"מי נתן לכן להיכנס לכאן?" הוא דורש לדעת בקור.

אני זזה הצידה, רוזה עושה צעד לכיוונו ופוקדת בקול חד וקשה כמו פלדה, "זוז."

הוא המום לרגע, מופתע מהחוצפה של רוזה, אבל לפני שהוא מספיק להגיד משהו נוסף, אישה אלגנטית וגבוהה מגיחה מאחוריו. אני מנחשת שהיא המארחת.

"ערב טוב, העלמה קאפּוּר," היא מברכת בנימוס את רוזה, ואז פונה גם אליי, "העלמה צ'ופרה. שמי טאשה. בואו איתי, בבקשה."

המאבטח ממצמץ בהבנה לאחר שזיהה את שמות המשפחה שלנו ובולע את הרוק בקושי. אני נושכת את שפתי כדי להסתיר את החיוך שלי. הוא לוקח צעד לאחור ומתרחק, אנחנו חולפות על פניו והולכות בעקבות המארחת.

"אני מתנצלת על זה, העלמה קאפור," אומרת טאשה.

רוזה מהנהנת פעם אחת לפני שהיא אומרת בביטחון, "אנחנו נסתדר מכאן, טאשה."

האישה מהססת, חצויה, ואז מציעה, "אני יכולה לדאוג לכן ל —"

"אין צורך," רוזה קוטעת את דבריה והבחורה המסכנה מתחילה להילחץ. "את יכולה ליידע את מר דה־קרוז שביקשתי שיניחו לי לנפשי."

תחילה טאשה נראית המומה, אבל אז מופיעים על פניה פחד ואשמה על כך שנתפסה. היא נתקעה באמצע המלחמה שלהם, ואני מרחמת עליה. היא מבינה שרוזה לא תזוז, אז היא מרימה ידיים ומניחה לנו, לבסוף.

"אני חושבת שאפשר להגיד בוודאות שהרסת לנובה את הלילה רק כי את כאן." אני אומרת.

אי אפשר לפספס את מבט הניצחון האפל שעולה בעיניה המנצנצות כשהיא מושכת בכתפיה ואומרת, "עדיין לא. הדייט שלי היה נמושה, אבל הגברים שכאן הם לא. הוא לא יצליח לעשות עליהם מניפולציות בקלות."

"את משחקת באש, רו."

"העובדה שנכפה עליי להתחתן איתו לא אומרת שאעשה לו חיים קלים. או שהוא ישחרר אותי או שאהפוך את החיים שלו לגיהינום עלי אדמות."

"הלוואי שהייתי יכולה לעזור," אני ממלמלת ברוך והכעס שלה דועך במקצת.

"לצערי אין מוצא לתסבוכת שלי," היא עונה ואז זוקפת לעברי גבה. "אז אולי נפתור את שלך? תספרי לי מה קרה."

התזכורת מוציאה ממני את כל האוויר. כמעט שכחתי מהצרה שלי. כיוון שאני יודעת שרוזה לא תוותר לי הפעם, אני מחליטה לשתף אותה, על אף שאני חוששת שיש לי רק אפשרות אחת.

"אני צריכה משקה קודם," אני אומרת.

"אני די בטוחה שיש כאן בשפע." היא קורצת וזה מעלה חיוך על פניי.

הערה

1 כינוי לאנשים חובבי אוכל, מזון ומטבח.