קרב חנויות הספרים

1

ג'וזי

כשאני אומרת לאנשים שאני מוכרת ספרים, אני בטוחה שהם מדמיינים אותי מתכרבלת בכורסה נוחה וקוראת במשך שעות, שותה קפה ומשוחחת על ספרים, או מתיידדת עם סופרים מפורסמים באירועי ספרות. בקיצור, חיה את החלום האולטימטיבי של כל חובב ספרים, כשהאוויר סביבי אפוף בריח הממכר של דיו טרי ונייר מרשרש.

מה שהם לא מדמיינים אלו אינספור השעות שבהן אני עומדת על הרגליים, הגב שכואב לי מסחיבת ארגזים של ספרים במשקל עשרה קילוגרם, או הבטן שלי שמתכווצת מדאגות בלתי פוסקות לגבי הרווחים הזעומים וההוצאות המאמירות.

ובכל זאת, לא הייתי מעדיפה לעבוד בשום מקצוע אחר. אני אוהבת להדליק את האורות בכל בוקר ולהתבונן במדפים ובערימות — הכול מסודר בשורות יפות ומדויקות. אני אוהבת לפרוק משלוחים של ספרים בכריכות חדשות ומבריקות ולהמליץ ללקוחות על הספרים האהובים עליי.

אבל החלק הכי שווה — ללא כל ספק, פסגת האושר בניהול חנות ספרים — הוא האפשרות לקרוא ספרים עוד לפני שהם יוצאים לאור.

כמה חודשים לפני פרסום ספר, הוצאות הספרים שולחות עותקי קריאה מוקדמים למוכרי ספרים, שנשלחים בחבילות חומות, עם כריכות שמעוטרות בהמלצות נלהבות, בתקווה שנקרא ונמליץ על הכותר החדש (ונזמין ממנו כמויות גדולות).

לפני זמן מה, אשת יחסי הציבור באחת ההוצאות האהובות עליי פנתה אליי במייל ושאלה אם אשקול לקרוא ספר שעומד לצאת ולכתוב חוות דעת לציטוט, אם אתלהב ממנו. והתלהבתי? בהחלט. נשארתי ערה עד שלוש לפנות בוקר שקועה בקריאה, והדמעות שלי השאירו סימנים רטובים על העמודים האחרונים. השקעתי ימים בכתיבה ושכתוּב של הפסקה המושלמת שתצליח ללכוד את מהות הסיפור המופלא ושובר הלב.

בשבוע שעבר קיבלתי מייל מאותה אשת יחסי הציבור שהעותקים המוקדמים נשלחים, ואגב, הם גם השתמשו בציטוט שלי על הכריכה האחורית (כאן תדמיינו אותי צורחת משמחה מבפנים!). הבוקר, החבילה הזו הגיעה. הידיים שלי רועדות כשאני קורעת את נייר העטיפה החום, עיניי סורקות עד ש —

״מסע מדהים על אֵבֶל ובגידה... ספר ששווה לקרוא ויישאר איתנו עוד שנים רבות״

ג'וזי קליין, מוכרת ספרים

טבולה אינסקריפטה, סומרוויל, מסצ'וסטס

כל האוויר יוצא ממני בבת אחת. הם השתמשו רק בחלק זעיר מהפסקה ששלחתי.

אבל: זה הציטוט שלי. השם שלי. הקדשתי את חמש השנים האחרונות כדי להפוך למוכרת ספרים הכי טובה שאני יכולה להיות, נחושה להוכיח שגם מי שנשר מהאוניברסיטה יכול להשיג משהו בחיים. אולי אני בחורה שקטה ואוהבת ספרים, אבל יש לי דעות ורעיונות שראויים לשיתוף. אני מקווה שיום אחד קוראים בכל רחבי העיר — ואולי אפילו בכל ארצות הברית — יפנו אליי בשביל לקבל המלצות על ספרים.

יום אחד הקול שלי יהיה חשוב.

כיוון שאני נחושה לשתף את ההתרגשות, אני שולפת את הטלפון ונכנסת לחברים לספר — אתר עם קבוצות דיון למוכרי ספרים מכל רחבי ארצות הברית:

זאתמהחנות: נחשו מי קיבלה עותק מוקדם עם ציטוט הביקורת הראשון שלה מודפס עליו?!

אני מפרסמת את ההודעה בקטגוריית סיבה למסיבה, שחשופה לכל המשתמשים, אבל בפנים אני מקווה שיקרא אותה אדם ספציפי. אני נושכת את השפה בהמתנה, וכשהכינוי שחיכיתי לו מופיע, הלב שלי מזנק.

ארג'יי_קורא: מה?? מזל טוב! זה מדהים! הלוואי שהיית יכולה לספר לנו איך קוראים לספר כדי שאוכל לראות את זה.

הלוואי שיכולתי. אבל הפורומים אנונימיים לחלוטין; ככה מוכרי ספרים יכולים לשתף דעות כנות על הוצאות וסופרים בלי לחשוש לתגובות שליליות.

אני מחייכת ועוברת להתכתב בהודעה פרטית:

זאתמהחנות: יש רק מוכרת ספרים אחת נוספת שמצוטטת על הכריכה האחורית של העותק הזה. תנחש מי?

ארג'יי_קורא: פא״ו?

זאתמהחנות: בדיוק!

ארג'יי יודע כמה אני מעריצה את פנלופי אדלר־וולף, בעלת וולף ספרים בפרובידנס, רוד איילנד. לפא״ו יש טעם ללא דופי והשפעה עצומה. אם היא ממליצה על ספר, הוא יהפוך להצלחה ענקית. המטרה שלי בחיים היא להיות בדיוק כמוה.

הטלפון שלי מהבהב בתזכורת: פגישה עם זאנדר.

אני נאנחת. זאנדר ליינג הקדיש את השנים האחרונות לקניית כל הבניין, כולל בית הקפה ליד, אף שהוא לא מתעניין בספרים או בקפה — רק בשורת הרווח שלו. כשהוא קנה את טבולה אינסקריפטה, הוא הטיל ספק אם ״בחורה שיש לה רק תעודת בגרות״ תוכל לנהל את המקום. הצלחתי לשכנע אותו לתת לי הזדמנות, ומאחר שמדֵי חודש אני מצליחה להרוויח קצת, הוא משאיר אותי בתפקיד. אבל בכל זאת, אני תמיד מרגישה שאני הולכת על חבל דק.

אני שולחת לארג'יי הודעה, ומתנצלת שאני לא יכולה להמשיך לשוחח איתו:

זאתמהחנות: חייבת לזוז — שיהיה לך בוקר טוב!

ארג'יי_קורא: גם לך. ושוב מזל טוב. אני ממש שמח בשבילך.

אני נועלת את החנות מאחוריי ויוצאת לבוקר רענן ושטוף שמש. החנות שלי ממוקמת במרכז דייוויס סקוור, השכונה האהובה עליי בבוסטון רבתי — רחובות מוצלים בעצי שדרה, מדרכות מרוצפות בלבנים, חנויות קסומות ומסעדות מגוונות. עכשיו סוף מאי, וכבר חם היום, האוויר מלא בהמיית תנועת מכוניות ופה ושם צלצולי פעמוני אופניים.

אני נכנסת לבינז, שם אני שואפת את הניחוח המעורר של הקפה. למזלי זאנדר עדיין לא הגיע.

״ג'וזי!״ קורא אדי קלהאן, המנהל. המבטא של דרום בוסטון, הקעקועים והחזות הקשוחה שלו מסתירים את העובדה שהוא בחור רגיש. ״בוקר טוב, מתוקה. כרגיל?״

״כן, בבקשה,״ אני מחייכת בזמן שאני ניגשת לדלפק. ״איך עובר הבוקר?״

״כמעט מאחורינו, תודה לאל.״ אדי מצביע מעבר לכתפו על הבריסטה הבלונדינית שמנסה להשתלט על מכונת האספרסו המסובכת. ״את יודעת איך זה — אתה מגייס מישהו בתקווה שיעזור, ומגלה שצריך להשקיע פי עשרה יותר אנרגיה בהכשרה שלו.״ הוא מניד בראשו. ״אבל אין לי זכות להתלונן כשאת מנהלת את החנות שלך לגמרי לבד שבעה ימים בשבוע.״

״אחותי עוזרת כשהיא יכולה,״ אני אומרת.

אדי מסתכל עליי במבט של דוד מודאג. ״את תישחקי בסוף, ילדה. אארגן לך אקסטרה שוט של אספרסו וגם קרואסון גבינה, על חשבון הבית.״ הוא קורץ.

הדאגה שלו מרגשת אותי, כי אמא שלי אף פעם לא הייתה כזאת, והאכפתיות שלו יוצרת אצלי מחנק בגרון.

״אין עליך,״ אני אומרת.

״אין ספק.״ הוא קורץ שוב. ״אבקש ממייבל להביא לך הכול. בהצלחה עם הבוס היום.״

אני מודה לו ומסתובבת. זאנדר כבר הגיע. הוא יושב ליד שולחן יחד עם עוד גבר שיושב עם הגב אליי.

״בוקר טוב,״ אני אומרת ומתיישבת על כיסא.

זאנדר — גבר נמוך, קירח ובעל מבט זעוף קבוע — מהנהן קצרות, ואז מחווה תנועה בין שנינו. ״אני מניח שאתם מכירים?״

״לא,״ אני אומרת, באותו הרגע שהגבר השני מסתובב ואומר, ״כן.״

אני ממצמצת, מבולבלת. הוא נראה קצת מוכר, אבל אני לא מצליחה לזכור מאיפה. הוא בערך בגילי, עם שיער חום פרוע ומשקפיים עם מסגרת שריון צב. הוא לובש סוודר קרדיגן חום וסביב צווארו יש שרוך ורוד עם המון סיכות צבעוניות. אני משערת שיש שם תג־שם, אבל הוא הפוך, אז אי אפשר לקרוא אותו.

זאנדר מציג אותנו, ואני קולטת רק ברגע שהוא אומר: ״— וזו ג'וזי קליין, המנהלת של טבולה אינסקריפטה.״

״אני נורא מצטערת,״ אני אומרת במבוכה. ״אני לא זוכרת שכבר נפגשנו.״

זה לא דבר נדיר אצלי — לפעמים אני כל־כך שקועה בספר, שגם כשאני לא קוראת המוח שלי עוד טרוד בעולם הדמיוני, ואני מסוגלת לנהל שיחה שלמה בלי לזכור ממנה כלום.

״אני מנהל את… סוף טוב?״ הוא מצביע ימינה, לצד האחר של בית הקפה, בכיוון ההפוך מהחנות שלי.

הכול מתחבר, והבטן שלי צונחת. זה הבחור הגבוה שמנהל את חנות הספרים הרומנטיים בצד השני של בינז.

אדי פעם סיפר לי שהוא אמר משהו על זה ש״אין מספיק קפאין בכל בית הקפה כדי להשאיר אנשים ערים במהלך הקריאה של הספרים בטבולה״. אדי חשב שזה מצחיק, אבל בי זה פגע. כשהייתי ילדה הקניטו אותי על כך שאהבתי ספרים שכל השאר נרדמו מהם. נכון, לא כולם אוהבים ספרות יפה, אבל לשמוע את זה ממוכר ספרים? זה צורב.

״אה, נכון,״ אני אומרת. ״המקום ההוא עם העיסויים מעבר לפינה?״

זו הייתה אמורה להיות בדיחה, ואולי קצת כתגובה עוקצנית, אבל החיוך שלו נעלם מייד.

״זו חנות ספרים,״ הוא אומר.

נראה שהוא יודע לחלק עקיצות אבל לא לקבל אותן. או שאני פשוט ״לא באמת מצחיקה״, כפי שאמרו לי לא מעט פעמים. כנראה זה מה שקורה כשמבלים את שנות הנעורים שקועים בספרים במקום ללמוד, איך לומר, לתקשר עם אנשים.

״אני — אני יודעת,״ אני מגמגמת. ״אתם פשוט מוכרים רק רומנים רומנטיים.״

הוא מהדק את לסתו, ואני קולטת את הטעות — לא התכוונתי לומר 'רק רומנים רומנטיים' כאילו אני מזלזלת בז'אנר, אלא שרומנים רומנטיים הם הסוגה היחידה שהוא מוכר.

זה כבר מידרדר — אני נמצאת היום בשיא של מבוכה חברתית. בדרך כלל אני דווקא נהנית להכיר עוד אנשים בתחום.

״בואו נתחיל מההתחלה,״ אני אומרת ומושיטה יד ללחיצה. איך זאנדר אמר שקוראים לו? בריאן? ״נעים להכיר באופן רשמי, בריאן. אני ג'וזי.״

הוא משיב לחיצה מהוססת. היד שלו ענקית ובולעת את ידי. ״אני יודע מי את, וזה —״

״מעולה, כולנו מכירים זה את זה,״ זאנדר אומר וקוטע אותו. ״אבל זימנתי את שניכם לכאן מסיבה מסוימת.״

אני מסתובבת אליו, שולפת את המחברת שלי ורושמת את התאריך בפינה הימנית העליונה. אני חושבת לכתוב גם ״בריאן״, כדי שאזכור את השם, אבל חוששת שהוא יראה.

״בבקשה!״ קול עליז בוקע, ואני מרימה עיניים ורואה את מייבל, הבריסטה החדשה. היא מניחה מולי כוס. ״מקיאטו קר עם חתיכות שוקולד לבן ושתי תוספות נוספות של וניל, גברתי.״

״אה, זה לא שלי,״ אני מחזירה לה את הכוס. ״הזמנתי אמריקנו.״

מייבל נרתעת בתדהמה. ״סליחה! אדי אמר להביא את זה לשולחן הזה, הנחתי שזה בשבילך, כי את האישה היחידה כאן —״

״זה שלי,״ ממלמל בריאן.

זאנדר מגחך. ״היה אמור להיות ברור — הוא זה שעובד בחנות של הבנות.״

מייבל מסתלקת מהר כשהאוזניים של בריאן מאדימות. הבטן שלי מתכווצת. אני יודעת איך אני מרגישה כשאני מקבלת הערות כאלה מזאנדר.

״זאנדר,״ אני מתחילה, ״זה לא —״

״וההזמנה שלך היא כמו הספרים שלך, נכון, ג'וזי?״ זאנדר ממשיך, עם חיוך מזלזל. ״משעממים ומרים. איך קראת לחנות שלה, לוסון? 'שממה עגמומית של דיכאון קיומי'?״

הוא צוחק וממרפק את בריאן, שמשחרר מעין צחוק חנוק ואז מפסיק. אבל הוא לא מתקן את זאנדר.

אני מהדקת את השפתיים ורותחת מבפנים. לא אחזור על הטעות וארחם עליו.

הטלפון של זאנדר מצלצל על השולחן והוא עונה, מרים אצבע כאילו מסמן לנו לחכות. אחר כך הוא קם ופוסע כמה צעדים הצידה, נוהם לתוך המכשיר לגבי איזה פרויקט בנייה.

מייבל חוזרת עם כוס הקפה שלי. ״הנה — אמריקנו, בלי חלב, בלי סוכר.״

״תודה,״ אני אומרת.

השפתיים של בריאן זזות בעווית קלה, כאילו הוא מנסה לא לגחך. הוא בטח חושב שזאנדר קלע כשאמר: ״משעממים ומרים״.

אני יודעת שאני צריכה להתעלם, אבל הבחור הזה ממש מתחיל לעצבן אותי. כל־כך הרבה אנשים רואים מוכרת ספרים מופנמת ומניחים שאני ביישנית או ותרנית. אבל בכל מה שקשור להגנה על החנות שלי — ועל הסיפורים שבה — אני לא עושה הנחות.

אני פונה אליו. ״סליחה?״

״לא אמרתי כלום.״

״נו, אבל נראה שיש לך דעה לגבי הקפה שלי.״ וגם לגבי הספרים שלי. ״בבקשה, שתף אותי.״

בריאן ממצמץ ומלקק את שפתיו. ״פשוט תהיתי... האם מישהו באמת נהנה ממשקאות כאלה, או שהוא מזמין את זה כי״ — המבט שלו זולג לכיוון החנות שלי — ״הוא חושב שזה מרשים אחרים?״

אני מהדקת את הלסת. תמיד האמנתי שאנשי ספר הם טיפוסים נעלים, אבל מתברר שלכל כלל יש יוצא מן הכלל.

״אולי למדתי להעריך טעמים מורכבים ועשירים,״ אני אומרת ושותה שלוק מהאמריקנו. הוא שורף לי את הלשון, ואני נרתעת.

הגבות שלו מתרוממות.

״זה חם,״ אני אומרת, בהתגוננות יתרה.

״אוקיי.״ הוא לוגם ארוכות מהמשקה שלו, ואני מנסה שלא לנשוף ברוגז.

כשהוא מניח את הכוס, נשארת לו נקודת קצפת על השפה העליונה. המבט שלי ננעל עליה כשהלשון שלו יוצאת ומלקקת אותה. צמרמורת מוזרה, כמו חשמל סטטי, עוברת לי בעור.

אני מתנערת ומסיטה את המבט.

״מה?״ הוא שואל.

״כלום. פשוט נראה שאתה מאוד נהנה מהמשקה שלך.״

״נכון.״

״מעולה. חשוב שאתה יודע מה אתה אוהב, בריאן —״

״אין לך מושג מה אני אוהב,״ הוא אומר, עיניו בורקות בכעס. ״אפילו לא —״

״אפשר להמשיך?״ זאנדר שב לשולחן ומתיישב. כאילו אנחנו אלה שקטענו אותו.

״בשמחה,״ אני אומרת, מרימה שוב את העט ופונה אליו. ככל שנמהר לסיים, ככה אוכל לחזור להתעלם מבריאן בהמשך היום. ״רצית לדבר איתנו?״

״כן,״ זאנדר אומר. ״אני הולך לאחד את החנויות שלכם יחד עם בינז.״

בריאן כמעט נחנק מהמשקה שלו.

אני בוהה בזאנדר. ״לאחד... את החנויות שלנו?״

זאנדר מהנהן. ״זו הייתה התוכנית שלי מההתחלה, ועכשיו הגענו סוף־סוף לרגע המתאים. השכונה הזו לא צריכה שתי חנויות ספרים בקרבה כזאת. זה רע לעסקים, תחרות פנימית מובנית.״

אני כבר עומדת להתווכח ולהסביר לו שהקהל שלי שונה לגמרי מזה של חנות רומנים רומנטיים, אבל הוא ממשיך לדבר.

״ואתם יודעים מה אנשים אוהבים לעשות כשהם קונים ספרים? לשתות קפה. אדי אומר שלקוחות כל הזמן מגיעים לכאן כדי לקרוא. אז חשבתי, היי, בואו נאחד הכול. חנות ספרים גדולה עם בית קפה באמצע. אנשים יוכלו לקנות הארי פוטר וספרי הורות ומותחני ריגול ולשבת פה ולקרוא. נכון?״

אין מילים בפי. אני מזועזעת. עולה בי קצת בחילה.

טבולה אינסקריפטה תמיד הייתה חנות בוטיק קטנה ומיוחדת שמתמקדת בספרות יפה ובספרי עיון נבחרים. אני משקיעה שעות בכל עונה כדי לאצור בקפידה את המבחר שלי, בדיוק כמו שבעל החנות הקודם, ג'רום, לימד אותי. ואני יכולה לדמיין את הגבות האפורות והסבוכות של ג'רום מתרוממות בבעתה מכל השינויים האלה.

״אבל החנויות שלנו לגמרי שונות,״ אומר בריאן.

״כן, יש לנו קהלים אחרים לגמרי,״ אני מהנהנת. ״אנחנו לא באמת מתחרים.״

״נו, תסתדרו,״ זאנדר אומר. ״כלומר, אחד מכם יסתדר.״

אני מחווירה. ״מה זאת אומרת?״

״אין סיבה שאשלם לשני מנהלים עבור חנות אחת.״

״אז — אחד מאיתנו יצטרך לעזוב?״ בריאן נשמע מזועזע.

״מי?״ אני שואלת, והלב שלי מתכווץ. זאנדר תמיד מעדיף גברים; הוא בטח יעדיף את בריאן — הם כבר נראים מחוברים.

״אני לא מחליט עכשיו,״ זאנדר עונה. ״הנה התוכנית.״

הוא מתחיל להסביר בפרוטרוט, ואני משתדלת לרשום הערות, אף על פי שהראש שלי מסתחרר. הבנייה תתחיל בתוך שבועיים, והחנויות יישארו פתוחות במהלך העבודות. זאנדר מעריך שהבנייה תיקח שלושה חודשים, ובסוף התקופה, המנהל שיגרוף את הרווח הגבוה ביותר יהיה זה שימונה למנהל החנות המאוחדת. השני ייאלץ לחפש עבודה חדשה.

״אז תעסיק את בריאן או אותי, בהתבסס אך ורק על הנתונים הכספיים?״ אני מתחלחלת מהמחשבה שדווקא הרווח יהיה המדד — אם זאנדר היה מבין משהו בניהול חנות ספרים עצמאית, הוא היה יודע שהוא בחיים לא יתעשר מזה — אבל לפחות זה מדד אובייקטיבי.

בריאן מכווץ את מצחו. ״זה בעצם —״

״בדיוק,״ זאנדר קוטע אותו. ״אני צופה שאקבל החלטה עד סוף השבוע של לייבור דיי.״

אני שולחת מבט חטוף בבריאן. אני לא מצליחה לפענח אותו. הסוודר, השרוך, משקפי המסגרת הצבעונית — הכול משדר וייב של ״ספרן בעיירה קטנה״, שזה לא בהכרח רע למוכר ספרים. השיער המבולגן, לעומת זאת, מרגיז אותי; הוא לא יכול להסתרק לפני העבודה? אבל אולי זה דווקא סימן חיובי — אולי הוא מבולגן גם בהיבטים ניהוליים אחרים.

העיניים של בריאן נעות לפגוש בעיניי. שוב הרגשת הצמרמורת הזו, כאילו זרמי חשמל זעירים מתפשטים בעורי. מאחורי המשקפיים, העיניים שלו בגון חום־דבש חמים, והבטן שלי מתהדקת בתחושה מוזרה. לרגע אחד אני מדמיינת אותנו יושבים באותו שולחן, כל אחד עם הקפה והספר שלו, קוראים בשקט יחד.

חה. אין מצב — בטח יהיו לו הערות עוקצניות על זה שהספר שלי הוא כמו כדור שינה.

חוץ מזה, הוא היריב שלי.

בריאן זז קלות, והשרוך שלו מחליק קדימה וחושף חלק מהסיכות הצבעוניות. כתובים עליהן דברים כמו תפתח את הדפים האלה, אני בתקופת הסמאט שלי, זונת ספרים, בקטע של אפור, ויש כיתוב שאני לא מצליחה להבין. שו״ת.

תתרכזי, אני אומרת לעצמי. הבחור הזה זלזל בספרים שלי, בחנות שלי ובאישיות שלי. עכשיו הוא עוד יגנוב לי את העבודה? כל מה שבניתי בחמש השנים האחרונות — המוניטין, קהל הלקוחות, כל המטרות שלי להמשך — הכול תלוי בזה. הצלחתי להשתקם מהעבר המביך שלי ולבנות קריירה שאני גאה בה.

לא אתן לו לקחת לי את זה.

לפחות יש לי סיכוי לא רע. הרי כמה ספרים חנות רומנטיקה כבר יכולה למכור?