שבויה במשימה

פתח דבר

הקולות העולים מהרחוב מעירים אותי אחרי לילה טרוף שינה, והמציאות מוטחת בפני. אני בעזה. מתפילות המואזינים המושמעות מרמקולי ענק שבצריחי המסגדים הסמוכים, אני מבינה שהיום הוא יום שישי. 13 ימים אחרי שמחבלי חמאס חטפו אותנו מביתנו בקיבוץ בארי ומחזיקים אותנו כבני ערובה בדירתו של בכיר חמאס.

עדי, בתי הבכורה, ישנה לידי על מזרן חשוף המונח על הרצפה הקרה, כשבתה הפעוטה יהל (יולה) בת השלוש, חבוקה בזרועותיה. תלתלי הזהב הרכים מעטרים את פניה הישנות של יולה ורגליה הקטנות והעדינות מונחות ליד ראשי. מצדי השני שוכב נווה בן השמונה, אחיה הגדול של יולה, ישן שינה עמוקה ועפעפיו נעים כבשעת חלום. בחלק אחר של החדר ישנות שרון, גיסתי, ובתה נעם בת ה־12.

בחדר הסמוך, מעברה השני של מחיצה פתוחה לרווחה, נמצאים השובים שלנו ומאזינים לשידורי רדיו בערבית הבוקעים מטרנזיסטור זעיר.

אנחנו מתקיימים בעולם קטנטן ומסוגר, שישה חטופים המוחזקים בידי ארבעה מחבלי חמאס המצוידים ברובי קלצ'ניקוב ובמצבור רימונים. עולם שבו האינטראקציות בין כל אחד מאיתנו לבין השובים, והיחסים בינינו לבין עצמנו, קריטיים להישרדות שלנו. אין לנו שום קשר עם העולם החיצון, וכל מה שנמצא מחוץ לחדר שבו הוכרחנו לשהות עוין לנו. הסכנה אורבת בכל מקום.

אנחנו צריכים להיות שקופים ובלתי נשמעים לכל מי שבחוץ: למשפחת המחבל שחיה יחד איתנו באותה דירה, לשכנים שנמצאים במרחק מועט מחלון החדר שלנו, ולהמון שבחוץ. ברור לנו שאם ההמון יגלה אותנו, יתבצע בנו לינץ'.

אני מדמה את מצבנו לחבורת אסטרונאוטים בחללית, שטסה ביקום עוין, רק שלא כמו בחללית אמיתית, בתוך זו שלנו נמצאים מחבלים שמכוונים אלינו את נשקם. חיינו תלויים לחלוטין בכל גחמה שלהם. האיום מסביבנו נוכח כל הזמן. העיקר הוא להציל את החיים. כל השאר לא חשוב. אינני חושבת על העבר ואינני חושבת על העתיד. הפחד גורם לי להתרכז רק במה שקורה בהווה.

אני נחושה לשמור על תפקוד ועל שפיות במטרה אחת: להגן על המשפחה שלי. אני לא משפילה מבט מול המחבלים. חשוב לי לשדר עוצמה כלפיהם וגם כלפי הקבוצה שאיתי. אני לא בוכה. לא בכיתי ולו פעם אחת במהלך השבי.

עם הזמן, השיחות עם מוחמד, הבן של בעל הבית, הופכות לשגרה. כמעט בכל יום אנחנו יושבים ומדברים. למרות שלכאורה השיחה היא בין שני אנשים שווים, כל אחד יודע בדיוק מי הוא: אני שבויה והוא טרוריסט ששולט באופן מוחלט בגורלי ובגורל משפחתי.

באחת השיחות אני אוזרת אומץ ומעיזה להביע כעס עצור על המחבלים שכבשו את בארי, רצחו חברים, שרפו, בזזו וחטפו אזרחים. אני אומרת לו: "אני לא יכולה לסבול את מה שמחבלי חמאס עשו בקיבוץ שלי וראיתי במו עיני". בתגובה הוא אומר משפט שלא מרפה ממני עד היום: "We are the same". אנחנו אותו דבר. אנחנו שומרים עליכם, והם רצחו וחטפו ושרפו את בני המשפחה והחברים שלכם. כל אחד עושה את התפקיד שהוטל עליו. אם היו בוחרים בי למשימה שלהם, הייתי מבצע אותה ללא היסוס.

משפט חזק. משפט אכזרי. משפט שבזמן השבי לא יכולתי לעכל את הרוע הגלום בו.

רק אחרי ששוחררתי נודע לי שבאותו יום שבו נחטפנו הם רצחו את אבשל, אהובי ואבי ילדי, את אחותי הקטנה לילך, את בן זוגה אביתר, ואת פול, המטפל שלו. רק אחרי ששוחררתי נודע לי ש־102 מאנשי הקהילה הקטנה שלנו בבארי נרצחו ושכל רכושנו וזיכרונותינו נשדדו או נשרפו. רק לאחר ששוחררנו, אחרי 50 ימים בשבי, נודע לי שטל, בעלה של בתי עדי, חטוף עדיין בעזה כמו עוד 210 בני ערובה.

יומיים בלבד אחרי השחרור אני יוצאת למאבק חובק עולם למען שחרורם של טל וכל שאר החטופים. אני נפגשת עם עשרות מנהיגים וקובעי מדיניות בארצות הברית ובאירופה ומזדעזעת מהסירוב לגנות באופן כלל־עולמי ונחרץ את החטיפה ההמונית של אזרחים מבתיהם. אני נדהמת מחוסר ההבנה שזהו כלי נשק הרסני וחסר תקדים, שמאיים על שלומו של העולם לא פחות מנשק גרעיני, אך קל לביצוע וזול להחריד. ברור לי לחלוטין שאי־נקיטת אמצעים תקיפים למניעתו, יובילו לאימוץ נשק החטיפה ההמונית על ידי גורמי טרור בכל העולם.

ויותר מכול, אני בהלם מחוסר ההבנה ששחרור החטופים הוא המפתח להפסקת הלחימה, לשיקום העם שלנו ממתקפת הטרור הרצחנית, וכן, גם המפתח לעצירת הסבל של האוכלוסייה האזרחית ברצועת עזה. ככל שעוברים הימים התסכול שלי גובר.

עדי מגייסת כוחות אדירים לשקם את הילדים שחוו שבי וראו מעשי רצח וטירוף, ובמקביל מובילה מאבק עיקש להציל את טל מציפורני חמאס. שתינו הרי יודעות, כל דקה בשבי היא סבל בל יתואר, כל דקה היא סכנת חיים.

___________

ב־8 בפברואר 2025, היום ה־491 לשבי, חמאס משחרר שלושה חטופים בטקס מבוים על חוף הים של עזה. אני מזהה שניים מחברי מבארי, אוהד בן עמי ואלי שרעבי, מוקפים בעשרות מחבלים ובמאות אזרחים עזתים שבאו לצפות במחזה; הם נראים כשלדי אדם, עיניהם מבועתות, לחייהם שקועות, מובלים על ידי שוביהם כבובות על חוט. בתום הטקס המשפיל הם מוסעים הביתה, אל החופש, אל משפחותיהם. קנאה אדירה מציפה אותי. מתי ישוחרר טל? מתי ייגמר הסיוט שלנו?

18 בפברואר 2025, יום שלישי, 15:39. הטלפון מצלצל. הקצינה שמלווה את משפחתנו מודיעה לי: טל נמצא ברשימת החטופים שמיועדים להשתחרר בשבת הקרובה!

אני בדיוק נמצאת עם בתי עדי. אנחנו צורחות מהתרגשות, מתחבקות וחשות את הצמרמורות בגופנו. אנחנו יודעות שצפויים לנו עדיין שלושה ימים וחצי של המתנה דרוכה. ואז מזדחל פחד: האם גם הוא ייראה כמו שלד אדם? האם יוכל להניף את ילדיו שבגרו כל כך במהלך 505 הימים של שביו? ואיך יולה ונווה יקבלו אותו אחרי תקופה כל כך ארוכה? ואני רוצה לראות אותו מחבק אותם ואת עדי ואת הוריו. וכבר כל כך רוצה להרגיש אותו מחבק אותי.

אני מחכה להתחיל לחיות מחדש.

פרק 1

העולם של אתמול

4 באוקטובר 2023, יום רביעי

כמו תמיד אני מתעוררת לפני אבשל, ויוצאת להליכת בוקר דרך הפשפש הקטן בגדר הביטחון שמקיפה את הקיבוץ. אני פונה מערבה - שם, במרחק ארבעה וחצי קילומטרים, נמצא גבול רצועת עזה - אבל אין בי שום פחד. הרי הבטיחו לנו שהצבא, על בסיסיו הממוקמים בינינו לבין הגבול, מגן עלינו. אני מתחילה ללכת על הכביש הצר שמתפתל בין שדות שנחרשו לקראת זריעת תפוחי האדמה מצפון, לבין חלקות מטעי המנגו והאבוקדו מדרום. ההליכה בשעות הבוקר המוקדמות, כשהאוויר עדיין צלול וצונן, אהובה עלי במיוחד. הראש נקי ממחשבות ובמוחי מתנגן שיר קצבי, עוד מימי החלוצים שהקימו את קיבוץ בארי בשנת 1946:

שׁוּרוּ, הַבִּיטוּ וּרְאוּ

מַה גָּדוֹל הַיּוֹם הַזֶּה, הַיּוֹם הַזֶּה!

אֵשׁ יוֹקֶדֶת בֶּחָזֶה

וְהַמַּחְרֵשָׁה

שׁוּב פּוֹלַחַת בַּשָּׂדֶה.

אֵת, מַכּוֹשׁ, טוּרִיָּה וְקִלְשׁוֹן

הִתְלַכְּדוּ בִּסְעָרָה,

וְנַדְלִיקָה שׁוּב,

שׁוּב אֶת הָאֲדָמָה,

בְּשַׁלְהֶבֶת יְרֻקָּה.¹

הקצב של השיר, האופטימיות שבו והקשר שלו לעבודת האדמה, מלווים אותי כמו מנטרה מדיטטיבית בזמן ההליכה.

מימין לכביש אני מבחינה בשקי הענק של זרעי תפוחי אדמה מפוזרים על פני הקרקע החרושה. לפי הכיתוב על השקים אני מזהה את חברת הזרעים שטיפחה את זן תפוחי האדמה. בצירוף מקרים משעשע, בעוד שלושה ימים, בשבעה באוקטובר, מתוכננת לי טיסה להולנד, כדי להיפגש עם מטפחי הזרעים של החברה הזאת ולדון איתם על שיתוף פעולה עם Fair Planet, העמותה שהקמתי לסיוע לחקלאים קטנים באפריקה באמצעות גישה לזרעים מובחרים וידע חקלאי מתקדם.

אני מגיעה לנקודה שבה הכביש מתפצל ובוחרת בפנייה ימינה, לכיוון נחביר, האתר שבו הקימו הורי, רנה ואברהם הברון, יחד עם עוד 27 צעירים נלהבים את קיבוץ בארי, לפני שעבר למיקומו הנוכחי. מימיני ומשמאלי מתפתלים ערוצי ואדיות בין חמוקי גבעות המכוסות בצמחייה רעננה שנבטה בעקבות הגשמים הראשונים של העונה. הכביש עולה ויורד ובהתאם גם קצב פעימות הלב שלי. כשאני מגיעה לנחביר אני רואה את מגדל המים הישן ואת בית הביטחון, מבנה אבן בודד שכונה על ידי ותיקי בארי "מיקי מאוס", בשל שתי עמדות ההגנה על גגו שנראו כאוזניו של העכבר המפורסם. קירות המבנה, ששרד את מתקפות הצבא המצרי בזמן מלחמת השחרור ב־1948, מחוררים מסימני ירי ופגיעות פגזים, אך הוא נותר עומד על תלו. בתוכו הקימה אמי מוזיאון קטן שמתאר את ימי ההתיישבות הראשונים במקום. משמאל לכביש, מול מגדל המים, אני רואה תעלות חפורות, מחופות בשקי חול ישנים, ששימשו באותם ימים מחסה לחברי הקיבוץ מפני הפצצות האויב.

הדרך ממשיכה להתפתל כלפי מטה ומדרום לכביש אני רואה עדר כבשים, מונהג על ידי נער בדואי. תמיד מפליא אותי כיצד רועה הצאן מצליח לבדו להנהיג עשרות כבשים ולהובילן משטח מרעה אחד לשני בצורה כל כך מאורגנת.

אני ממשיכה בהליכה עם הדרך המתפתלת ואז נגלים לפני, במרווחים מדודים זה מזה, מגדלי התצפית הצבועים לסירוגין אדום ולבן שנבנו על גדר הגבול הגבוהה בינינו לבין רצועת עזה, ומעליהם מרחף בלון הליום בגובה מאות מטרים, מצויד במצלמות מתוחכמות וצופה ללא הפסקה אל עבר הרצועה.

הגבול החסום בגדר מעל ומתחת לקרקע, מערכות התצפית, החיישנים ומכשור ההיי־טק שווקו לנו, אנשי יישובי "עוטף עזה" הסמוכים לגבול, כפסגת הטכנולוגיה ההגנתית. כזאת שתספק מידע בזמן אמת על פעילות מחבלי חמאס והג'יהאד האסלאמי ותאפשר זמן תגובה מספק לצה"ל, לבלימת כל תקיפה, אם וכאשר תתרחש.

זאת הטכנולוגיה וזה צה"ל אשר יכזיבו אותנו כעבור שלושה ימים, ביום שבו אותם מחבלים, ובעקבותיהם אלפי אזרחים שטופי שנאה, יפרצו את הגדר, יפלשו ליישובים, ירצחו יותר מ־1,200 אנשים ויחטפו 251 אזרחים וחיילים.

עם הגיעי לצומת T, ליד מקום יפהפה שבו בעונת פריחת הכלניות אנחנו נפגשים לפיקניק תחת צִלם של עצי האיקליפטוס, אני חוזרת על עקבותי והולכת באותה דרך הביתה.

אלה הימים של חופשת סוכות, מזג האוויר נוח ובתחזית מעדכנים שצפויה ירידה קלה בטמפרטורות. אבשל מתכנן לצאת היום להפלגה ביאכטה ששכר ביחד עם חברים, אחרי שסיים בשבוע שעבר את קורס הסקיפרים. היום מזג אוויר מושלם בים התיכון, ובפעם הראשונה הוא יוכל לשמש כסקיפר.

אני מגיעה הביתה ולפני שאבשל יצא לשיט, מתכננת איתו את המשימות שיש לבצע לקראת בואם של עדי ובני משפחתה, שיגיעו להתארח אצלנו בערב חג שמחת תורה.

אבשל נוסע ואני מתקשרת לאחותי הקטנה לילך, שגרה עם בעלה אביתר (תרי) במרחק של כ־100 מטרים מאיתנו, בבית המערבי ביותר בקיבוץ. אני אוהבת מאוד לבוא אליה, לשבת איתה במרפסת, לזלול תותים אדומים ועסיסיים שהיא קוטפת מעץ התות שנטעה עם תרי בחצר ביתם, ולהביט ביחד בשקיעת השמש מעבר למטע החוחובה הסמוך לביתה.

לילך, גבוהה ממני ותמירה, בעלת שיער שחור גלי ועיניים מאירות, ולבושה כמעט תמיד בטוניקות כותנה צבעוניות, מגיעה לביתנו עם צנצנת של עוגיות שוקולד־צ'יפס שאפתה בעצמה. היא יודעת שאבשל אוהב אותן במיוחד והתחשק לה לפנק אותו.

על כוס קפה הפוך אנחנו מתאמות מתי ניפגש כדי לנסוע לאירוע הענק של "נשים עושות שלום" וארגון הנשים הפלסטיניות "נשות השמש", שמתקיים הערב בחוף נווה מדבר בצפון ים המלח.

ויויאן סילבר, חברתי, שגרה מעברה השני של המדרכה בשכונה שלנו, היא ממייסדות תנועת "נשים עושות שלום" ופעילה מרכזית בה מאז הקמתה. מטרת התנועה, שמונה יותר מ־45 אלף נשים ממגוון קבוצות האוכלוסייה בארץ, היא לפעול לסיום הסכסוך הישראלי־פלסטיני, יחד עם תנועת נשים פלסטיניות, באמצעות הסכם מדיני מכבד, שמקובל על שני הצדדים. לילך חברה פעילה בארגון, ואילו אני מעורבת פחות. רוב זמני מוקדש לפעילות של Fair Planet באפריקה, לכן אני מצטרפת לאירועים שלהן רק מדי פעם.

ויויאן, שנלחמת כלביאה לפתרון מדיני של הסכסוך עם הפלסטינים, אמרה בעצרת של התנועה ב־2018: "די. אי־אפשר יותר להמשיך בלי אופק מדיני, אי־אפשר לקבל כשגרה מבצעים ומלחמות שמביאים רק הרג, הרס וכאב, ופגיעה בגוף ונפש. אנו קוראות לראש הממשלה, לשר הביטחון ולקבינט - גלו אומץ להוביל חלופות מדיניות שיביאו לנו שקט וביטחון... אנו קוראות לאחיותינו הפלסטיניות בעזה: הצטרפו אלינו וקראו למנהיגים שלכן, די, הטרור לא מיטיב עם אף אחד, גם לכן מגיע שקט וביטחון".

לוויויאן יש ניסיון בינלאומי רב. היא גם עזרה לי כשייסדתי את Fair Planet, בעצות, בחיבורים לאנשים עם ניסיון בהקמת ארגונים לפיתוח בינלאומי, ובמחשבה כיצד לדייק את הפעילות שלנו באפריקה.

לילך ואני עולות על אופנינו ומדוושות ביחד, חולפות בין בתי הפעוטות וגני הילדים, ממשיכות במעלה השביל החוצה את הדשא המרכזי של הקיבוץ המוקף בעצי פיקוס גבוהי צמרת ולבסוף, מתנשמות, מחנות את האופניים ברחבה שמקיפה את חדר האכילה.

אנחנו מתיישבות לארוחת צהריים יחד עם תרי ופול, המטפל שלו, כשמסביב המולת ילדים ומבוגרים, ושקשוק כלי אוכל. הכול משדר שגרה נינוחה בחברה פעילה ומלאת חיים.

אחרי הארוחה אנחנו לוקחות רכב טרנזיט ממאגר המכוניות המשותף של הקיבוץ, ואוספות ממגרש החניה עוד שש נשים שנרשמו לאירוע.

בזמן הנסיעה אני מסתכלת על ההזמנה ורואה שמתוכננת עצרת שתדמה "שולחן משא ומתן", ולפניה ייערך "מיצג פיסות שלום". אני שואלת את לילך במה מדובר והיא מסבירה שהרעיון הוא ליצור שטיח של מיליון פיסות בד, מכל מקום בארץ ובעולם, כאשר נשים יהודיות, ערביות ובנות דתות נוספות יקבלו כל אחת פיסה בגודל 35 על 35 ס"מ, ירקמו ויציירו עליה מסרים של שלום, ובאמצעות חיבור כל הפיסות תיווצר קריאה משותפת ועוצמתית.

בדרך אני מתנמנמת, כהרגלי בנסיעות ארוכות, ומתעוררת סמוך לירושלים כשהכביש מתפתל ויורד לים המלח. אנחנו יוצאות מהרכב ומצטרפות למצעד של אלפי נשים, ביניהן גם מעט גברים, לבושות בלבן - זהו קוד הלבוש של הארגון. כולנו מתקדמים בדרך המדברית לעבר אתר האירוע.

לאחר ההתכנסות עולות דוברות משני הארגונים, שופעות אופטימיות באשר לכוח של נשים להוביל לפתרון הסכסוך בצורה לא אלימה ולמנוע סבל משני הצדדים. האירוע מסתיים בשירת זמרות על הבמה, מלאה בתקווה לעתיד טוב יותר, ואנחנו חוזרות הביתה.

בבית, אבשל, שזוף מההפלגה בים (כמו תמיד הוא לא טרח לחבוש כובע נגד השמש), מספר לי בהתלהבות איזה כיף היה לו כסקיפר וכמה הוא נהנה מהחופש, מהעצמאות שבעמדת הקברניט ומהשליטה בכלי השיט.

חבר שצילם אותו במהלך ההפלגה שולח לי לימים תמונה. אבשל מחזיק את הגה היאכטה בשתי ידיים יציבות, גופו זקוף, משקפי שמש על פניו המחויכות, מבטו מיישיר קדימה, עמידתו גאה ובוטחת. הים והעתיד לפניו.

כביכול.

5 באוקטובר 2023, יום חמישי

החג מתקרב ואיתו ההכנות, הקניות והבישולים. הסעודה בערבי שבת וחג היתה תמיד פסגת ההוויה המשפחתית שלנו בבארי. ההכנות לארוחת שישי התחילו כבר ביום חמישי בערב, והיתה חלוקת משימות קבועה ביני לבין אבשל. הוא היה מכין מטבוחה חריפה ועסיסית מעגבניות ופלפלים חריפים שבושלו שעות רבות על אש קטנה, צולה חצילים ומכין סלט חצילים בטחינה שגרם לכולנו ללקק את השפתיים, ובימי שישי בבוקר מציב על כירת הגז סיר ענק עם שלל ירקות, שורשים וצמחי תבלין טריים, ומבשל מרק צח, צמחוני למהדרין, עבור הצמחונים הרבים במשפחתנו.

בזמן שהמרק התחיל לבעבע, בדרכו לצבור טעמים עזים, שהאפילו על אלה של מרק העוף המסורתי, היה אבשל מעמיד קדירת בשר בסגנון בורגיניון, לאוכלי הבשר שבינינו, ואז יוצא עם חברים לרכיבת אופניים ספורטיבית בשדות בארי. עם שובו, היה ממהר לקנות חלות שבת ריחניות ממאפייה בעיר הקרובה.

באותו זמן, אני הייתי מכינה לצמחונים קיש או תבשיל טופו עם ירקות ברוטב קארי, סלט חסה טרי ברוטב חרדל, דבש ולימון ועוגה לקינוח. לא פעם אבשל היה מקניט אותי, שלמרות שהוא בישל במשך שעות וטרח והכין וקנה והגיש, השבחים על המנות הצמחוניות היו קולניים יותר מהמחמאות על התבשילים שלו. מה שכמובן לא היה נכון.

לקראת ערב חג שמחת תורה, שחל השנה ביום שישי, 6 באוקטובר, אנחנו מזמינים את עדי וטל עם הנכדים נווה ויהל. עדי וטל התגוררו בבארי וילדיהם נולדו בקיבוץ, אבל הם עזבו בשנת 2020 בגלל המצב הביטחוני השביר באזור והסכנה שנשקפה מירי הטילים מכיוון עזה, שנמשך כבר יותר מ־20 שנה. את ביתם החדש קבעו בגליל התחתון, בצפון מדינת ישראל.

הקשר בינינו לבינם הדוק וחם, ואנחנו מאוהבים בנכדים. נווה הוא הנכד הבכור שלנו, זה שהקנה לנו את המעמד הנחשק כל כך, סבא וסבתא. אלה שנהנים מהנכדים, מפנקים ומבלים איתם, אך פטורים מהטיפול והחינוך היומיומי.

בין אבשל לבין נווה נוצר חיבור מיוחד, וברגע שהוא מגיע לבקר הם מבלים ביחד שעות, במשחק כדורגל בדשא הצמוד לבית, בפינת החי של הקיבוץ ובטיולים משותפים. יולה עדיין קטנטנה וצמודה מאוד לעדי ולטל, אם כי אני מצליחה לפתות אותה לצייר יחד, לשחק איתי בהרכבות ובמשחקי קלפים וזיכרון.

אני עולה במדרגות הברזל ליחידת האירוח שסידרנו בקומה שמעלינו, ידי עמוסות במגבות ובמצעים נקיים. המדרגות צבועות בתכלת בהיר וסביב המעקה מתפתלת הגפן שצומחת מחצר ביתנו. תוך כדי טיפוס במדרגות אני רואה שהתריסים של חלון הממ"ד מלאים אבק, וחושבת בלבי: הגיע זמן לנקות גם אותם.

עדי, טל והילדים מגיעים מאוחר בלילה. הם אוהבים לעשות את הנסיעה הארוכה מהצפון בשעות המאוחרות, כשהילדים ישנים ברכב.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*