קיסוס רעיל

פרולוג

תא הטייס, יוני 1976

״ברידג׳יט, תוכלי להכניס לנו קפה ומשהו לאכול?״

״מייד קפטן,״

ענתה בקשר הפנימי הדיילת הראשית, ואפשר היה לשמוע את החיוך בקולה.

״להביא גם לז׳אק ולז׳אן פייר?״

קברניט האיירבוס 300 של חברת אייר פראנס, מישל בקוס, העיף מבט לעבר חבריו בקוקפיט. ז׳אק לה מווין, הקצין הראשון הנהן בראשו במרץ. ז׳אן פייר הירו, מהנדס הטיסה, היה שקוע במפות שלו ובסרגל הניווט העגלגל ולא הגיב.

״כשתתפני שם תביאי לכולם בבקשה.״

פסק הקברניט ופנה לטפל במתגים ובמחוונים שהבהבו ודרשו את תשומת לבו.

״מאתיים ארבעים ושמונה נוסעים יושבים במקומותיהם,״ שידרה ברידג׳ט בקשר הפנימי.

״חמש דקות להמראה, צוות תיפסו את מקומותיכם,״ הודיע הקברניט. טיסת אייר פראנס 1-3-9 המריאה מתל אביב לפריז ביום ראשון, 27 ליוני 1976 בשעה תשע בבוקר.

קצת לפני ההמראה, משפחת בוטרוס התרווחה בכיסאותיה נרגשת ומחויכת. שנה שלמה הם חסכו לטיול הזה – תכננו, הכינו, נערכו והינה החלום התגשם. ילדיהם, ליילה בת הארבע ואמיר בן השבע, לא מצאו מנוח. הם הרימו והורידו את וילון הפלסטיק שוב ושוב, מנסים לקלוט כל מראה שנגלה לעיניהם. כל פעולה שגרתית נדמתה כהרפתקה גדולה ומלהיבה. הסבלים שהעמיסו מזוודות לבטן המטוס, פקחי התנועה שעל המסלולים, מכליות המתדלקים. הם קפצו וירדו ממושביהם, סוקרים בעניין את הנוסעים האחרים.

ההתרגשות מנעה מהם לשמוע את התגובות מסביבם.

״יש כאן ערבים במטוס,״ סיננה נוסעת מבוגרת.

״שששש...״ היסתה אותה בתה, ״אלה ערבים ישראלים. ראיתי, יש להם דרכונים כחולים.״

״אז מה?!״ הגיבה האם בעוינות, ״לכי תדעי מה עובר להם בראש.״

״די אימא, עוד ישמעו אותך.״ האם משכה בכתפיה בחוסר אכפתיות.

פאדי לחץ את ידה של לינה אל ליבו והעניק לה מבט חם. הם שמעו את ההתלחשות. לינה הייתה כבר רגילה, פאדי נחשף פחות להערות כגון אלו. הוא היה מורה בבית הספר הנוצרי היסודי בנצרת, העיר בה התגוררו. לעומתו, לינה עבדה כאחות חדר ניתוח במרכז הרפואי העמק שבעפולה. קרו לא מעט מקרים שבהם מתאשפזים יהודים דרשו אחות יהודייה. היא תמיד ספגה את ההשפלה ופינתה את מקומה בשתיקה. בטוחה למדי במעמד שלה בצוות הרפואי. ההנהלה העריכה את המקצועיות שלה והעניקה לה גיבוי בלתי מסויג.

״קַאפַה יא אתפאלו, קוּנוּ האדינה״1 היא הורתה לליילה ולאמיר.

בשורת המושבים לפניהם ישבה משפחת שנהב מרעננה, גם הם נרגשים ומלאים ציפיות לקראת החופשה המשפחתית המשותפת שלהם. רונן ששמע את ההתרחשות מאחור הסתובב בחיוך אל הילדים.

״טיסה ראשונה?״

שאל את פאדי ואת לינה, שהנהנו, נבוכים מעט.

״שיהיה בהצלחה״

אמר, והציע לילדים עוגיות תוצרת בית שתמיד נשמרו בתיק של אשתו. הילדים, שישבו עתה שקטים על מושביהם, נטלו את העוגיות בשמחה כשפאדי הודה לרונן וערך היכרות:

״פאדי,״ אמר והצביע על לוח ליבו, ״לינה אשתי, אמיר וליילה. זו הטיסה הראשונה גם שלנו.״

הוא חייך חיוך נבוך, רונן החזיר חיוך חם,

״זו גם הטיסה הראשונה של הבנים שלנו, רן ויואב. אשתי, עמירה,״ הוא טפח על כתפה, ״ואני כבר טסנו בעבר.״

״הייתם כבר בפריז?״ שאל פאדי.

״פעמיים. בירח דבש ולפני שנתיים. פריז נפלאה, בטוח שיהיה לכם טיול נפלא.״

ליילה ואמיר פרצו בצחוק כשרן ויואב הסתובבו לאחור תוך שהם מחקים צמד קופים שרבים על בננה.

הטיסה נחתה באתונה נחיתת ביניים, במהלכה נוספו חמישים ושישה נוסעים חדשים. ההמראה עברה ללא עיכובים ותקלות. בתוך כעשרים דקות, המטוס התיישר בגובה שלושים ושתיים אלף רגל. רם ויואב שיחקו עתה בקלפים, ליילה ואמיר ארגנו תיאטרון בובות מאולתר מכריות ומשמיכות. הוריהם, פאדי ולינה, סידרו בפעם האלף את כל הניירות שלהם בהתאם לסדר ההצגה שלהם לרשויות המכס והגבול, רונן קרא בספרו של עזר ויצמן, ״לך שמיים לך הארץ״ אשר יצא לאור שנה קודם, והניד בראשו בחומרה מדי פעם כלפי הכתוב. עמירה ניסתה לנמנם, שאר הנוסעים נראו מלאי ציפייה חגיגית להמשך המסע שלהם והיו נינוחים ורגועים.

״צוהריים טובים לכל הנוסעים, כאן הקברניט בקוס מדבר. ברוכים הבאים לטיסתנו 139 לפריז. הטיסה תימשך כשעתיים ומחצה. כמו שאתם יכולים לראות, למזלנו היום יום בהיר, השמיים סביבנו נטולי עננים ואני צופה מזג אויר נוח לאורך כל הטיסה. צוות הדיילים נערך להגשת ארוחה חמה ואתם מתבקשים להישאר במקומותיכם. בשמי ובשם כל חברי הצוות אני רוצה לאחל לכם – טיסה נעימה.״

״מה זה הרעש מאחור?״

תהה הקברניט, כשהדיה של מהומה שהתרחשה בתא הנוסעים הגיעה אל הקוקפיט והתגברה על רחש המכשירים והקריאות בקשר. שוב צעירים שיכורים שמנסים לרקוד במעברים? מישל שחרר את רצועות הבטיחות והחל להתרומם מכיסאו, כאשר דלת הקוקפיט נפרצה בבעיטה עזה. בפתח ניצב בחור גבוה, רזה, בעל שיער כהה ושפם. מבטו של מישל רותק אל האקדח שהחזיק הבחור בידיו ואל צמד רימונים שנתלו על חגורתו. באופן מפתיע, ובניגוד למצג המאיים שנבע מהנשק שבידיו, הבעת פניו של וילפריד בֶּזֶה, טרוריסט ואנרכיסט ממוצא גרמני, הייתה רגועה. מאחוריו נראה גבר נוסף, בעל חזות ערבית – ג׳וואל אל-ארג׳ה, חבר ארגון הטרור, ״החזית העממית לשחרור פלסטין,״ שנופף אף הוא באקדח ועטה ארשת מאיימת. אל-ארג׳ה נראה עצבני, ולמרות המיזוג שפעל במלוא עוזו, אגלי זיעה נטפו מפניו וכתמי זיעה גדולים התפשטו מתחת לבתי שחיו.

תנועתו של הקברניט נעצרה באחת, מופתע ומבוהל הוא שתק לרגע, מנסה לקלוט את המצב ולאמוד את הסכנה שלפניו. אימוני הטיס שלו לא כללו עימות עם מחבלים חמושים והוא מצא את עצמו אובד עצות מול ההתפתחויות. לאחר השתהות מבוהלת הוא פלט,

״מי אתם ומה אתם רוצים?״

מנסה להסתיר את הזעם המשולב בפחד שחש. שאר אנשי הצוות בהו באימה בנשק שכוון אליהם, משתדלים שלא לבצע אף תנועה מיותרת שתעורר תגובה אלימה.

״כל מה שאתה צריך לדעת בשלב זה,״ ענה בשלווה יחסית הגבר הגבוה שהיה בברור מפקד האירוע, ״הוא שאתם נדרשים לבצע שינוי כיוון לבנגאזי שבלוב. תעשו מה שאנחנו דורשים ולא יאונה לכם כל רע.״

הקוקפיט, שמלכתחילה היה מרחב צר, נאלץ להכיל עוד שני גברים שהתייצבו מאחורי הטייסים ואיימו על הצוות באקדחים שלופים. ריח הזיעה התפשט באוויר הדחוס. שלושה לבבות חרדים הלמו ביחד, כמעט בתיאום. בקוס בלע רוק וניסה להעריך מה סיכויו לגבור על שני הטרוריסטים. מחשבותיו דהרו על פני קטעי עיתונות מהשנים האחרונות שדיווחו על פיגועים ועל חטיפות בני ערובה שבוצעו על ידי גורמים עוינים. ברוב המקרים, התוצאות היו מזעזעות, מדרישות כופר שנענו בשלילה או בשלב מאוחר מדי, דרך עינויי בני הערובה ועד להוצאות להורג של חפים מפשע. הוא רעד בכיסאו, חרד למצב ומבין את האחריות הכבדה שהונחה זה עתה על כתפיו.

כאילו קרא את מחשבותיו, אל־ארג׳ה המשיך,

״רק כדאי שתדעו,״ הוא נופף באקדחו, ״שכל הנוסעים מוחזקים תחת איומי נשק בידי שותפינו למשימה. אני מציע לכם שלא לנסות שום דבר שיגרום להם להיפגע.״

הקברניט והקצין הראשון החליפו מבטים, מכירים בכך – ללא מילים, ומתוך כניעה לנסיבות – שהשליטה במטוס נחמסה מידיהם. הם הבינו היטב את חומרת המצב וידעו כי לכל תנועה שגויה עלולות להיות השלכות הרסניות. ז׳אן פייר, מהנדס הטיסה, החל לעיין במפות ולהכין את הנתיב לבנגאזי.

הודעה בכריזה הועברה לתא הנוסעים במבטא גרמני כבד:

״המטוס נחטף בידי ארגון ׳החזית העממית לשחרור פלסטין׳ צייתו להוראות ולא יאונה לכם כל רע.״

בתא הנוסעים, בריגיטה קוהלמן, טרוריסטית ממוצא גרמני, בעלת עבר עשיר בארגונים אנרכיסטיים וכן שותפה, עבד אל לטיף, מארגון הטרור של וַודִיעָ חַדאד האיצו בכלל הנוסעים – הילדים, הנשים, הגברים והקשישים – להתרכז בחלקו האחורי של המטוס. הטרוריסטים היו חמושים באקדחים וברימוני יד ואיימו לפגוע בכל מי שלא יציית.

מרבית הנוסעים ההמומים צייתו. ליילה בכתה ונצמדה ללינה שניסתה להסות אותה, שלא למשוך יותר מדי תשומת לב. אמיר הרועד שאל את פאדי,

״אבא, זה כואב למות?״

אביו ההמום הצמיד אותו אל גופו, מחפה בידו על עיניו. לא הייתה לו תשובה מוכנה. נוסעים מבוגרים אחרים בהו בחוסר אמון במתרחש, מנסים להבין את המצב. פניהם הקרינו בלבול, חוסר אמון, זעזוע ובהדרגה, כשההבנה חלחלה לתודעתם, חוסר אונים. הם קמו לאיטם, אוחזים בתיק או בארנק ועברו לאחורי המטוס.

פאדי בהה בחוטפים בחוסר אמון וחשש. הדרכונים הכחולים שלו ושל משפחתו זיהו אותם כישראלים, אך הוא תהה האם עליו להזדהות כערבי ואולי לזכות ביחס מועדף. הוא החליט לדחות את ההחלטה הזו לשלב מאוחר יותר, אחרי שיתברר מה החוטפים רוצים. בינתיים הוא ציית לדרישת המחבלים וצעד בצייתנות לחלק האחורי של המטוס, מחבק ביד אחת את אמיר, ומניח את ידו השנייה על כתפיה של לינה, שצעדה לפניו, מנסה להרגיע את ליילה המבועתת.

צור ויוסי, שני בוגרי סיירת שהיו בחופשת השחרור שלהם, עברו למצב הישרדות, הבעת פניהם אמרה נחישות. הם חידדו את חושיהם וניסו לאמוד את המרחקים ביניהם לבין החוטפים, מחליפים מבטים גנובים ומנסים להתארגן ללא מילים להתנגדות. צור סינן,

״לא נלך כצאן לטבח.״ אך המרחב הקטן של המטוס לא איפשר מאבק והחוטפים שלטו לגמרי במעברים תוך שהם אוחזים ברימוני היד. צור ויוסי ידעו בדיוק מה יקרה אם אחד מהרימונים האלה ישתחרר במרחב הצר. בינתיים, מתוסכלים מחוסר היכולת לפעול, הם עברו לאחורי המטוס, טופחים בעידוד על כתפי הילדים ומחפשים בעיניהם צעירים נוספים שאולי יוכלו להשתתף במאבק במחבלים.

מאיר בן ה70- הליט את פניו בידיו וישב רועד במושבו. על ידו שנחשפה, נראה מספר כחול מקועקע. המספר לא נעלם מעיניה של המחבלת הגרמנייה, בעלת המראה הארי, והיא נגשה אליו וצרחה מעליו,

״שנל שנל״.2 מאיר ההלום הביט בה כלא מאמין. רגליו סרבו לציית לדרישתה להתרומם מכיסאו. מחשבה כאובה חלפה בו, ״כאילו לא עברו מעל שלושים שנה...״ תגובתו הייתה מכאנית לגמרי. גופו התרומם מכיסאו והוא צעד כמי שכפאו שד אל עבר אחורי המטוס.

שעתיים מאוחר יותר, בשעה שתיים אחה״צ, נחת המטוס בבנגאזי שבלוב. דינה רצון, אחת מהחטופות חיפשה דרך להימלט מהמטוס. היא השתמשה בפצירת צפורניים שנשאה עימה בתיקה, ובאומץ רב פצעה את עצמה בבטן התחתונה עד שהחלה לדמם. הדימום התפשט לחצאיתה ולחולצתה, והיא גנחה מכאב. הנוסעת שלידה הזעיקה בבהילות את אחד המחבלים.

״יש כאן אישה שעוברת הפלה,״ היא צעקה לו והצביעה על דינה. ״תזעיקו לה עזרה רפואית מיידית אם אינכם רוצים שהיא תמות כאן, על המטוס!״

המחבלים התייעצו בינם לבין עצמם בפנים מודאגות, ולבסוף בֶזֶה קיבל את ההחלטה. כעבור דקות אחדות הגיע אמבולנס לקרבת המטוס ודינה שוחררה לבית החולים המקומי. שאר הנוסעים, צוות הטיסה והחוטפים נותרו על המטוס בזמן שהוא תודלק בדרך ליעדו הסופי. במהלך שבע השעות הבאות, תוך תפקוד בחום מדברי כבד, הצוות, תחת ניצוחה של הדיילת הראשית ברידג׳ט קייפר, עשה כל מאמץ להרגיע את הנוסעים וחילק מים ככל שהורשו לעשות זאת. שלושה מחבלים נוספים הצטרפו לארבעת החוטפים. בשעה תשע וחמישים בערב יום ראשון, המריא המטוס ליעדו החדש.

ביום שני, העשרים ושמונה ביוני, בשעה שלוש לפנות בוקר המטוס נחת ביעדו הסופי – נמל התעופה הבינלאומי של אנטבה שבאוגנדה. המחבלים התקבלו בחיבוקים, חיוכים וטפיחות על השכם מחבריהם שהמתינו ליד המטוס, ואילו הנוסעים שהמתינו שעות במטוס החם והצפוף עם חדרי שירותים מזוהמים ומוצפים, פסעו עתה בין שתי שורות של חיילים אוגנדיים שכיוונו אליהם את רוביהם כשאצבעותיהם על שמורת ההדק. החטופים, מבוהלים ועייפים מאוד, הובלו לאולם גדול בטרמינל הישן של הנמל. פאדי ולינה, רונן ועמירה, התכנסו עם ילדיהם אל עצמם וצעדו יחדיו, צור ויוסי תמכו במאיר שהתקשה בהליכה לאחר שעות ארוכות של ישיבה כפויה במטוס.

מגדל הפיקוח באתונה, שקיבל הודעה על שינוי היעד המקורי של המטוס, העביר הודעות לממשלות המעורבות על חטיפת המטוס.

בממשלת ישראל התקבלה הידיעה הראשונה על עשרות ישראלים חטופים.3