אני לא אוהבת מספרים זוגיים

התחלה

קשה היה שלא לשמוע את הזלזול שאיילת הפגינה באותו ערב, כאילו היא מדברת לשקית האשפה שלה. היום אני לא יכולה להאשים אותה, אז לא ממש הבנתי. סתם יצאתי לקפה וסיגריה בגינה, והיה בלתי נמנע לשמוע, בכל זאת, בית על יד והם היו בחוץ. הדבר היחיד שעמד בינינו הייתה גדר מסורגת.

"לך תזדיין איתה עד שתצא לך הנשמה מהזין!"

היא לא צעקה, היא דיברה בשקט בשקט, אבל כל מילה עברה כמו מסור על גזע של עץ. הרגשתי את הדיקציה שלה מצמררת אותי.

"אבל תקשיבי רגע..." הוא ניסה לענות לה. אני כבר ידעתי, אני מכירה אותה. אנחנו לא חברות טובות, אבל שכנות לפעמים זה יותר מחברות, יותר אותנטי.

"לא מעוניינת. יא חתיכת אפס. אתה כל כך קטן, אני בקושי מצליחה לראות אותך".

"זה היה סתם, נשבע לך".

"סתם בתחת שלי. עכשיו אני הולכת לספר לעולם שאנחנו גמרנו. גרושים כאן ועכשיו. אם הייתי יכולה הייתי מביאה את כל הרבנות לכאן. איכס".

"אין בך חמלה".

"סבבה. אין לי. ולך אין בושה. אפילו חרוז. בן-זונה. לא יכולת להגיד? לא יכולת להתאפק? לא יכולת להשאיר את הנישואים האלה לפחות נקיים מהזרע המפוזר שלך? שאלה רטורית, לא לענות לי. היית פשוט קם והולך. מי מחזיק אותך? שפל".

הרגשתי בקול שלה שהוקל לה. היה בה מן שחרור כזה של משהו שהיא המתינה לו מזה זמן, וכבר הפסיקה לקוות. הכול היא מושכת עד הקצה, הבנתי את זה מזמן. ראו לה בעיניים את העייפות. אם הייתה יכולה, הייתה רצה לאמבטיה, יוצאת ערומה וצועקת "השתחררתי". אבל היא לא ארכימדס, וגם אין לה אמבטיה עד כמה שאני זוכרת.

שמעתי אותם לא מעט. היו להם מלא ויכוחים. והוא? תמיד קיטר. תמיד מצא מה לא בסדר. היא ניסתה להיות שמחה, חיה את הילדים שלה. ככה טוב לה. כל השאר היו רעשי רקע שהיא בטח הייתה מתה לשים על mute אבל החיים מורכבים יותר.

אני יודעת.

לפעמים אני מקנאה בה על האומץ. לוקח לה זמן, אבל כשאיילת מקבלת החלטה היא רצה איתה עד הסוף. הפעם היו לה נקיפות מצפון בגלל הילדים, שמעתי אותה מדברת עם חברה. אני לא כזאת שמקשיבה, אבל נדמה לי שהיא רצתה שאשמע. אחרת יכולה הייתה שלא, הגדר שלנו שקופה. אולי עצם הידיעה שאני שומעת נתנה תוקף למחשבות שרצו לה בראש. הפעם ידעתי שזה הסוף שם. זקיפות הקומה שלה אמרה שזה הקצה, מעבר לזה היא תיפול חזק.

בערך חודשיים אחרי זה נגמר, קרוב לחג החנוכה. איזה סימבולי. מהפייסבוק שלה למדתי שאיילת מחפשת סמליות כמעט בהכול, היא לא מאמינה במקריות, "אין במקרה. אין. תראי. בסוף זה חוזר", ככה היא אמרה לי פעם על איזו מריבה מטופשת ביישוב. והיא צדקה.

היא אמרה לי פעם, כשתלתה כביסה, והמבטים שלנו נפגשו מעל הערמות הלחות: "אני צריכה הסכם גירושים. ומהר".

שישים ושמונה יום אחרי השיחה ההיא, איילת מכרה את טבעת הנישואין שלה. היא קנתה את הדרך לסקס הכי נכון שהיה לה בעולם, עם האקס המיתולוגי. הוא בא לצבוע את חדר השינה שלה אחרי שהפכה אותו להיכל, והיא לא חשבה פעמיים. איך אני יודעת? היא סיפרה לי. אבדה לה הבושה, והיא גם לא הייתה חייבת כלום לאף אחד. "אוי כמה ששכחתי ליהנות מדבוקת האיברים שלי, פתאום התעוררו לי בגוף כל מיני נקודות, תקשיבי, נכנסה נשמה בברזל הקר. השתחררתי להפליא".

היא ראתה את המבט שלי. הפתיחות הזו הייתה הפתעה בשבילי, וגם קינאתי בה. הפעם האחרונה שהרגשתי ככה הייתה לפני יותר מעשרים שנה.

היא צחקה בקלילות ואמרה לי: "אני יודעת מה את חושבת עליי. לא אכפת לי".

ואז הוסיפה, כשהכתף שלה מציצה בגדול מהסריג הדק שלבשה, "זונה? בת-זונה!"

פעם מים כי טוב

אני אוהבת ללכת עם פרח לים. אני מכירה אותה שנתיים. פרח מודה על הטוב, כזו היא. כשאני איתה, נדבק בי משהו מזה, וכבר יש לי אוסף "טובים" מרשים למדי.

פרח שכבה על מגבת עגולה מלאה בציורים של אבטיח, את ידיה ורגליה פשטה לצדדים באופן סימטרי. כפות הידיים שלה לשו את החול הרך והחם. אם מישהו היה נועץ מחוגה בפופיק של פרח היה יוצא לו בול העיגול של המגבת. אולי רק האדם הוויטרובי של דה-וינצ'י היה מדויק יותר. המגבת היא העולם, ופרח - טבורו.

פרח כזו יפה. פלא בריאה בזכות עצמה. כשאני איתה יש לי שקט, מן ניגון הרמוני כזה. פרח הציעה שאביא את אלישע ונצא איתה לארבע רוחות שמיים. היא אמרה שככה יהיה לה שקט מהמחשבות המדוברות שלי, כי ליד אלישע אני סותמת, בכל זאת, הוא הילד הקטן והמתוק שלי.

"אלישע, בוא ניכנס לים. לא בא לי להוציא את הראש מהמים", קראתי לו תוך כדי שאני קמה ורצה לים.

לא פעם עולה בי מחשבה שלא סתם אלוהים החליט לסדר את המים במלאכת הבריאה במשך יומיים. למים יש כל כך הרבה כוח ושקט.

אחרי שאנחנו יוצאים מהמים אלישע ואני יושבים על החול ואני מניחה לפניו צלחת.

"למה אתה מפריד את האפונה והגזר?", אני מביטה מהופנטת בצלחת הקטנה, ובמלאכת ההפרדה שחילקה אותה לשני צבעים באופן מושלם כל כך.

"את ואבא תתחתנו שוב?"

"לא, ילד שלי".

"אז גם האפונה והגזר רוצים להיות בנפרד".

כמה מינימליסטי וקולע. איך הילד הַרגיש שלי עשה השוואה ויזואלית בין הירקות על הצלחת לנבכי נשמתי.

"אימא, תספרי לי שוב איך אלוהים ברא את הים", אלישע קרא את מחשבותיי. הוא אהב את הסיפור הזה, שהשאלתי מהתנ"ך, אחרי שנתתי לו את הטאצ' שלי. הכי כיף לשחק עם סיפור ולעשותו שלי.

התחלתי בציטוט שאני מאוד אוהבת: "יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל-מָקוֹם אֶחָד, וְתֵרָאֶה, הַיַּבָּשָׁה". אלוהים ידע שבני אנוש זקוקים לסדר, לתבניות מאורגנות. זה ככה גם עם האפונה והגזר על הצלחת של אלישע.

לקראת סיום הסיפור, הנחתי את היד על הראש של אלישע, ובעדינות הסטתי את הפוני הארוך שלו מהעיניים. "אלישוש שלי, אלוהים חילק את המים, את אלה שלמטה ואלה שלמעלה. בגלל שהוא גר למעלה הוא שומר על המים שלנו שלא יגמרו, ומזהיר אותנו. כשמפלס המים שלנו יורד הוא נותן לנו מים מלמעלה, אבל הוא לא נותן סתם ככה. הוא צריך לראות שאנחנו רואים במים ברכה. זה הסכם המים בינו ובין בני האדם. אנחנו צריכים להתפלל, לשמור על המים, ולדעת להגיד תודה".

בגלל זה אני אוהבת לבוא לפה עם פרח. פרח יודעת להגיד תודה. לפעמים נדמה לי שרק בזכותה יש גשמי ברכה. היא אומרת תודה גם בשביל עוד שמונים אנשים שלא יודעים. אני לומדת ממנה.

"אלישע! בוא", צעקתי, תוך כדי ריצה למים.

נכנסנו לים. דגל לבן, ים שקט, מים צלולים. צללתי, והרגשתי איך בשניות התלתלים שלי מאבדים נפח ונצמדים לראש. אני אוהבת לפקוח את העיניים במים. זה שורף קצת, אבל יפה יותר ככה. ראיתי את אלישע לידי, את רגליו הקטנות דורכות על קרקע הים ושוקעות מעט בחול הספוג, טביעת רגל גמישה ותמימה.

עליתי למעלה, הרמתי ראש לשמים ואמרתי בקול "תודה". אלישע שאל על מה אני אומרת תודה. עניתי לו: "עליך".

"אימא, גם פרח באה למים". פרח קמה מהקוטר האבטיחי ששכבה עליו והתקדמה לעבר המים. ראו לה את השמש בעיניים. למעט מאוד אנשים אפשר לראות את השמש בעיניים.

היא רצה אלינו למים וטבלה בבת אחת את הגוף שלה, מכף רגל עדקצה הראש.

"בואו נלך אחר כך לאכול מלבי מלא סירופ אדום", היא קבעה עבורנו, ואנחנו חיילים בצבא הלב שלה מייד ענינו: "כן, כן..."

היום הזה טוב, הוא בטעם מלוח מתוק.