משה שרת שלא הכרנו

משה שרת בגימנסיה הרצליה

מהמחזור הראשון לשורת המנהיגות הראשונה

בפעילותו הענפה של משה שרת לאורך השנים חסר במידת־מה מידע על תקופת ילדותו ופעילותו כתלמיד בגימנסיה הרצליה בתל אביב. הוא החל את לימודיו ב־1909 כתלמיד המחזור הראשון, וסיימם ב־1913.

פרק זה ינסה למלא את החסר ולהביא את סיפורו של משה שרת כתלמיד. מי היו חבריו לספסל הלימודים, מי היו מוריו, כיצד התנהלו חייו כגימנזיסט ועד כמה השפיעה תקופת לימודיו בגימנסיה הרצליה על פעילותו של משה שרת הבוגר כדמות פוליטית וציבורית?

משה שרת נולד ב־15 באוקטובר 1894 בחרסון שבאוקראינה לאביו יעקב ולאימו פניה. את לימודיו עשה ב"חדר", בתלמוד תורה ובאופן חלקי גם בגימנסיה ממשלתית רוסית שבה היה תלמיד יהודי יחיד. עברית למד באותה תקופה באופן פרטי אצל ידיד המשפחה זאב סמילנסקי. לימים העידה אחותו עדה, כי בתקופת לימודיו בחרסון "היה משה שובב גדול. היה מרביץ כהוגן לי ולרבקה והיה בכלל מלא תעלולים. למשל, היה לוקח ספה מחדר האוכל בבית, מדמיין שזו אונייה והוא משמש בה רב חובל, ומפליג כמובן לירושלים".¹

בחרסון נולדו גם ארבעת אחיו ואחיותיו: רבקה, יהודה, עדה וגאולה. כשהתגברו הפרעות ביהודי חרסון, בעת שמשה הצעיר היה בן 12, החליט אבי המשפחה בראשית מרץ 1906 לעלות לארץ ישראל. הייתה זו עלייתו השנייה, כאשר בפעם הראשונה הגיע לארץ ישראל ב־1882 כחלוץ קבוצת הביל"ויים, אך מקץ ארבע שנים חזר לרוסיה, חי באודסה ונשא שם לאישה את פניה בת יהושע לב, ולאחר מכן השתקע בחרסון ועסק בתעשיית שקיקי נייר.

לאחר מסע ברכבת ובספינה, דרך אודסה ואיסטנבול, הגיעה משפחת שרת ב־27 במרץ 1906 לנמל יפו, ושם קיבל את פניה זאב סמילנסקי.² משפחת שרת ביקשה לשכור דירה בשכונה היהודית נווה שלום, אך חוקי ה"מוּחַרֶם"³ העות'מאניים לא אפשרו להם זאת, ומחוסר היצע הדבר נמנע מהם. בסיוע חברים הצליח יעקב שרתוק בכל זאת למצוא דירה גדולה מתאימה בת עשרה חדרים לתקופה זמנית, ב"בית קנדינוב" מדרום למגדל השעון (כיום רחוב הצורפים) ביפו. רוב הילדים היהודים ביפו באותה תקופה למדו בבית הספר אליאנס, לא הרחק מביתם, אך שפת הלימוד שם הייתה צרפתית ואבי המשפחה החליט כי שני ילדיו הבוגרים, רבקה ומשה, ילמדו בבית הספר לבנות הסמוך.⁴

הגימנסיה היפואית של יהודה מטמן־כהן (לימים גימנסיה הרצליה) נוסדה כחצי שנה קודם לעליית משפחת שרת ארצה, ב־22 באוקטובר 1905, אך משפחות יהודיות מכובדות מיפו לא ששו לשלוח את בניהן ובנותיהן למוסד החדש שאך זה נפתח, משום שבאותה תקופה נשמעה כלפי הגימנסיה ביקורת והועלו ספקות בנוגע להצלחתה. רבים סברו כי מדובר ביומרה חסרת כיסוי ובהרפתקה שתסתיים בכי רע. אחת הסיבות לחששות הייתה העובדה שהגימנסיה הייתה מוסד פרטי שנחשד שהיה בלתי אחראי ולא הצליח לעורר אמון.⁵ לימים סיפר על כך משה שרת: "הוריי סירבו להכניס אותנו לגימנסיה כי חששו שאין זה בית ספר רציני. לפיכך בחרו להכניס אותנו לבית ספר לבנות ובלבד שלא להסתכן בחינוך בלתי ברור, ששרר באותם ימים בגימנסיה".⁶

מגורי משפחת שרתוק ב"בית קנדינוב" היו קצרים, פחות משמונה חודשים. אבי המשפחה יעקב ביקש לעסוק בתחום חלוצי ושקל לעבור לעבודת שדה בחדרה, אך ידידו הביל"ויי ד"ר חיים חיסין לחץ עליו לוותר על הרעיון. בפגישותיו עם אליעזר בן־יהודה בירושלים התוודע יעקב לאיסמעיל בֶּק, ערבי עשיר בעל אדמות רבות שביקש להשכירן. אחת מהן הייתה בכפר עין סיניה מצפון לרמאללה. יעקב התלהב ומשפחת שרתוק עברה לכפר, ושם התגוררה בבית מפואר.

משה שרת הצעיר אהב את עבודת האדמה ואת גידול הצאן ועד מהרה נהפך לאחראי על תעשיית החלב של המשק. במקביל התמקד בלימודי השפה הערבית. עסקת עין סיניה הייתה אמורה להימשך שנתיים ולאחר מכן עוד עשר שנים, אך לאחר שנתיים, שבהן ציין משה גם את הבר מצווה שלו ללא חגיגה מיוחדת, החליט יעקב שרתוק כי הנושא מיצה את עצמו והמשפחה חזרה ליפו.⁷

בזמן שהמשפחה הייתה בעין סיניה החלו ההכנות להקמתה של השכונה העברית "אחוזת בית", מצפון לנווה צדק, והגרלת המגרשים נערכה באפריל 1909.

בתקופת עין סיניה היו רבקה ומשה בקשר עם חבריהם מימי בית הספר לבנות, וכשחזרו ליפו ביקשו להצטרף אליהם והם נקלטו עד מהרה, שוב, במוסד חינוכי זה, זאת אף על פי שכבר לא הייתה התנגדות ללימודים בגימנסיה היפואית של מטמן־כהן. משה היה בן 15 ואב המשפחה חשב שעל משה ורבקה יהיה להמשיך לאחר מכן בגימנסיה החדשה, אך טרם זאת, במשך חודשים מספר, הכין אותם בבית בלימודי תנ"ך, מתמטיקה והיסטוריה, ואילו אם המשפחה פניה לימדה אותם גאוגרפיה וצרפתית. האח והאחות התייחסו ברצינות ללימודי הכנה אלו והשלימו את ההכנות גם בקריאת ספרים רבים. כאשר יעקב שרתוק חשב כי שני ילדיו מוכנים, צירף אותם בשלהי 1909 למחלקה החמישית בגימנסיה. היה זה, כאמור, המחזור הראשון של הגימנסיה.⁸

הגימנסיה היפואית שכנה באותם ימים בבניין בן שלוש קומות, ממערב למושבה הגרמנית, בקצה שכונת נווה שלום הגובלת במנשיה (כיום רחוב אילת 21). פעילות הגימנסיה התנהלה בכמה חדרים בשתי הקומות הראשונות, ובקומה השלישית התגורר אליהו ברלין,⁹ שהיה באותה תקופה הפטרון של הגימנסיה.

היה זה המשכן השלישי של הגימנסיה. היא נפתחה בכ"ג תשרי תרס"ו בדירה ארעית מאחורי בניין הסראייה ביפו (כיום רחוב הגימנסיה). כעבור כמה חודשים, עם האפשרות לשכור דירות בחודש מוחרם, עברה לדירה מרווחת יותר בת ארבעה חדרים בסמטה היוצאת לנווה שלום, שנקראה אז סמטת הד"ר שטיין או סמטת העשירים, שם גרו לא מעט משפחות מקרב האינטליגנציה היהודית. משם, בסיוע אליהו ברלין, עברה הגימנסיה למשכנה החדש ממערב למושבה הגרמנית.¹⁰ כשנתיים שכנה הגימנסיה באותו מקום ואחר כך עברה לבית הקבע שנבנה עבורה בשכונת אחוזת בית, ובראשית תרע"א (ספטמבר 1910) החלו הלימודים במשכן החדש שכבר קיבל את השם "גימנסיה הרצליה".¹¹

בניין גימנסיה הרצליה — הלב הפועם של שכונת אחוזת בית שממנה צמחה תל אביב

מביתה של משפחת שרתוק בחצר אמזלג ביפו לגימנסיה הייתה הדרך ארוכה. עדה שרת־גולומב העידה לימים שמדובר היה בשטח חולי שזכה לכינוי "מדבר סהרה": "היינו הולכים ושוקעים בחולות עד שהיינו מגיעים לגימנסיה".¹² תלמידי הגימנסיה היו יוצאים ב־12:00 בצהריים להפסקת אוכל ומחדשים את הלימודים ב־14:00 עד 16:00. לשלושת הילדים לבית שרתוק: רבקה, משה ועדה, לא היה כדאי לעשות את כל הדרך הארוכה הלוך ושוב בחולות רק עבור ארוחת הצהריים, והפתרון נמצא בכך שהאם פניה נהגה לשלוח מדי יום שליחים עם ארוחת צהריים לילדיה.

בני משפחת שרתוק היו מהבודדים שעשו מדי בוקר דרך ארוכה לגימנסיה. חלק גדול מהתלמידים, ובהם ילדי המושבות, התגוררו בפנסיונים הרבים שנפתחו סביב הגימנסיה, בעיקר לאחר השלמת הבניין ברחוב הרצל בשכונת אחוזת בית.¹³

עד מהרה רכש משה הצעיר חברים חדשים בגימנסיה. היות שמדובר היה במחזור הראשון של מוסד הלימודים החדש, היו בכיתתו של שרת בני גילים שונים, גם מבוגרים ממנו וגם צעירים. הוא למד באותה כיתה עם רבקה אחותו הבוגרת. אחד החברים הראשונים שרכש שרת היה משה ינובסקי שהגיע ללמוד בגימנסיה ממשפחה מרובת ילדים וקשת יום מפתח תקווה. משה ינובסקי היה בעל דמיון פורה, מלא כישרונות לכתיבה, לשפות, למוזיקה, לטבע, למדע, וחוש מיוחד לעברית. הוא גם היה היחיד מתלמידי הכיתה שנולד בארץ. ינובסקי התגורר כל השבוע בפנסיון בתל אביב. מדי שבת בבוקר נהג ללכת ברגל לפתח תקווה כדי לראות את הוריו ואת אחיו ואחיותיו, ובערב חזר — שוב ברגל. לעיתים התלווה אליו משה שרת. יום אחד הודיע משה ינובסקי לחבריו כי החליט לשנות את שם משפחתו לשם עברי — כרמי. לדבריו, בחר בשם זה כי חש שהוא "אח לגפן".¹⁴

משה שרת התיידד גם עם זרובבל חביב, בנו של דב חביב (לובמן), ממייסדי ראשון לציון, וגם עם רבקה מהרשק, לימים רעייתו הראשונה של לוי אשכול (שקולניק).¹⁵ כבר בחודשי הלימוד הראשונים נוצר קשר מיוחד בינו ובין דב הוז, יליד פולין בן גילו שהגיע עם משפחתו ליפו בספטמבר 1906. אביו ברוך לימד בבאר טוביה, ואילו אימו שרה פתחה במעונה ביפו את "פנסיון שרה עוז", בעיקר עבור תלמידי הגימנסיה שהגיעו מחוץ לארץ ללמוד ללא משפחותיהם.¹⁶

מקרב השכבה הצעירה, בני המחזור השני, התיידד משה שרת מייד עם ברוך לייבוביץ', לימים בן־יהודה, איש חינוך נודע, מנהל גימנסיה הרצליה והמנכ"ל הראשון של משרד החינוך והתרבות. בעיני משה הצעיר מצאה חן ידענותו המיוחדת של בן־יהודה כמעט בכל נושא, חריצותו בלימודים ונעימותו הרבה. לימים סיפר שרת כי נדהם שבשיעור הגאוגרפיה הראשון שהשתתף בו בן־יהודה, שעה שהמורה הציב את הגלובוס על השולחן, בן־יהודה הצעיר גילה כי לא ידע כלל שהעולם שהוא דורך עליו הוא עגול.¹⁷ אולם החברות המיוחדת והמשמעותית ביותר של משה שרת הייתה עם אליהו גולומב.

גולומב היה מבוגר ממשה שרת בכשנה וחצי (יליד מרץ 1893). הוא נולד בגרודנו שבמערב רוסיה הלבנה (כיום בלרוס), למד ב"חדר" ובגימנסיה רוסית, וב־1909 שלחו אותו הוריו, לבד, לארץ ישראל כדי שילמד בגימנסיה הרצליה. לאחר שנה עלה בעקבותיו אחיו הצעיר אליעזר. ההורים עצמם עלו לארץ רק שנתיים מאוחר יותר. אבי המשפחה, נפתלי, הקים טחנת קמח ביפו לאחר שניהל טחנה כזו גם ברוסיה. עד שהחל את לימודיו בגימנסיה הכין עצמו אליהו לפחות מבחינת הלשון, וכשהתחדשו הלימודים, לאחר חופשת הקיץ, הוא נכנס למחלקה החמישית והצטרף לכיתתו של שרת.¹⁸

חיים בוגרשוב, מנהל הגימנסיה שהחליף ב־1910 את יהודה מטמן־כהן, הנהיג באותם ימים שיטה להצמיד תלמידים חדשים לתלמידים הוותיקים והמצטיינים כדי לעזור להם להשתלב במסלול הלימודים. כאשר הצטרף אליהו גולומב ללימודים בגימנסיה, מסר אותו בוגרשוב לידיו של תלמיד בשם פלקוביץ', נער חיוור באישיותו אבל חרוץ וראשון במחלקה. אהרון פלקוביץ' הוא שהכיר את אליהו גולומב לרבקה ומשה והביא אותו כמה פעמים עימו לבית משפחת שרתוק בחצר אמזלג ביפו. כך החלה הידידות הגדולה בין שרת לגולומב. לימים טענו במשפחה כי בכך מילא אהרון פלקוביץ' תפקיד חשוב בתולדות היישוב.¹⁹

משה שרת, אליהו גולומב ודב הוז הפכו עד מהרה לחברים הטובים ביותר. לאחר שמשפחת שרתוק עברה ב־1912 לגור ברחוב הרצל בתל אביב, גרו שלושת החברים זה ליד זה, וברחבי תל אביב הקטנה הם קיבלו את התואר "שלושת נסיכי תל אביב".²⁰

רבקה ומשה שיתפו את אביהם יעקב שרתוק בכל ענייני הכיתה. חבריהם היו בין באי הבית שהאיר להם פנים ונהפך הלכה למעשה למרכז חברתי. הם נהנו לבקר בבית המשפחה גם בשל אורח חייה, אך בעיקר בשל אבי המשפחה יעקב שרתוק שאותו העריצו, בין היתר גם כביל"ויי הראשון שעלה לארץ ישראל ב־1882. גם אליהו גולומב נמשך לבית, שמע בצימאון את סיפורי יעקב שרתוק, הרבה לשוחח עימו וגם הספיק להתאהב באותם ימים ברבקה, הבת הבכורה לבית שרתוק. יעקב שרתוק שמח על חברותו של משה עם אליהו, שבו ראה דמות בוגרת ושקולה.²¹

ב־1911 החליטה משפחת ד"ר חיים חיסין לעזוב את דירתה בחצר אמזלג, הסמוכה לבית משפחת שרתוק, ולעבור לשדרות רוטשילד בשכונת תל אביב. משפחת גבירצמן שכרה את הבית במקומם, ובהמלצת משה שרת השכירה חדר לאליהו גולומב ולאחיו אליעזר. כאשר חגגה משפחת שרתוק באותה שנה את ליל הסדר, אליהו גולומב ואחיו הוזמנו להצטרף לשולחן המשפחה החוגגת.²²

שנה לאחר מכן, ב־1912, בעקבות משפחת חיסין, עברה כאמור גם משפחת שרתוק לשכונת תל אביב. יעקב שרתוק שכר את הקומה השנייה בבית חנוך, ביתם של מלכה ואברהם־גרשון חנוך, ברחוב הרצל 18 פינת יהודה הלוי. משפחת חנוך הייתה בין 60 המשפחות שייסדו את תל אביב והשתתפו בהגרלת המגרשים. תחילה היה הבית בן קומה אחת, ובסוף 1911 בנה אברהם־גרשון חנוך את הקומה השנייה, שהושכרה למשפחת שרתוק. משפחת חנוך המשיכה להתגורר בקומה הראשונה.²³ אברהם־גרשון היה מקורב למייסד אחוזת בית ותל אביב עקיבא אריה וייס, והוא קיבל על עצמו את ארגון השמירה על שכונת אחוזת בית ולאחר מכן על שכונת תל אביב בראשותו של מאיר דיזנגוף, וגם השתתף באופן קבוע בישיבות הוועד.

זמן קצר לאחר שעברה משפחת שרתוק לשכונה ביקש משה הצעיר לאפשר לו ולשני חבריו הטובים אליהו גולומב ודב הוז להשתלב בתורנות השמירה בשכונה. מבוקשם ניתן להם, והייתה זו הפעם הראשונה ששלושת החברים הטובים פתחו בקריירה ביטחונית.²⁴ הצטרפותם של בני משפחת שרתוק לשכונת תל אביב התקבלה בהתרגשות רבה על ידי חבריהם של "שלושת הנסיכים" ועל ידי תושבי השכונה בכלל, וכנהוג באותם ימים, נערכה בביתם מסיבה גדולה לרגל המעבר בהשתתפות רבים מתושבי השכונה.²⁵

משה שהיה כבר קרוב לגיל 17 הִרבה לבקר בספריית הגימנסיה, עשה ככל יכולתו להצטיין בלימודים, ואכן הביא תוצאות יפות. יחד עם חברו הטוב דב הוז היו השניים בין המובילים בכיתה הבוגרת מבחינת הציונים, וכל זאת אף על פי שמשימתם לא הייתה קלה כלל ועיקר. לעומתם, חברם אליהו גולומב לא הקדיש זמן רב מדי ללימודים. ״בית הספר היה צר עליו״, אמר עליו משה שרת. בסוף כיתה ט' תכנן לעזוב את הלימודים כדי לעבוד בחוות בן שמן. הוא ראה בעבודה החקלאית את העיקר. הוא נענה לבקשת הוריו, שרק אז עלו לארץ, וחזר ללמוד.²⁶

מקצועות הלימוד בגימנסיה היו רבים ומגוונים, למעלה מ־15 תחומים, כמו תנ״ך, תלמוד, ספרות עברית, מתמטיקה, טבע, כימיה ומינרלוגיה, פיזיקה וקוסמוגרפיה, גאוגרפיה וגאולוגיה; זאת נוסף על שיעורי ציור, זמרה והתעמלות. על כל תלמיד היה ללמוד, נוסף על עברית, גם חמש שפות זרות: טורקית, ערבית, צרפתית, גרמנית ולטינית. מוריהם גם דאגו להדגיש בפניהם כי בתור תלמידי המחזור הראשון בגימנסיה הרצליה, בית הספר התיכון העברי הראשון בעולם ובארץ, עליהם להקפיד ולשנן את עיקרי תחיית עם ישראל והציונות, וכל אלה לוו גם במבחר רב של שירי לאום.²⁷

אחד המורים שהיו אהובים על משה שרת הצעיר היה ד"ר בן ציון מוסינזון, שהצטרף לסגל המורים בשנה השלישית של הגימנסיה והופקד על לימודי התנ"ך. ד"ר מוסינזון נולד ב־1878 בחצי האי קרים, למד באוניברסיטה בשווייץ ושם קיבל ב־1906 תואר דוקטור. הוא ביקר לראשונה בארץ ישראל ב־1904 עם חברו חיים בוגרשוב בהמלצתו של מנחם אוסישקין כחלק מניסיונו לגייס צעירים להתנגד לתוכנית אוגנדה. כשחזר לשווייץ המליצו השניים לחברם השלישי יהודה מטמן־כהן לעלות לארץ ישראל. ב־1907 עלה מוסינזון לארץ והתקבל מייד לעבודה כמורה לתנ"ך בגימנסיה ביפו. הוא היה בין 60 המשפחות שייסדו את אחוזת בית, ואת ביתו הקים במגרש צמוד לגימנסיה שלימים עבר לידי עיריית תל אביב עבור אחד העם. ב־1912 נבחר כמנהל הגימנסיה.

משה שרת היה משתתף פעיל בשיעורי התנ"ך של מוסינזון, שדגל בלימודי התנ"ך לא רק כפשוטם אלא תוך גישה ביקורתית ושילוב היסטוריה חילונית של עם ישראל.²⁸ גישתו החדשה והחילונית של מוסינזון ללימודי תנ"ך השתלבה עם החינוך לאהבת הארץ וטיפוח הקשר הרגשי איתה, מהלך שבגימנסיה הרצליה זכה לעידוד רב, אך עורר את זעמם של חוגים רחבים ביישוב העברי ובעולם היהודי שמעבר לים. שיטת לימוד התנ"ך של ד"ר בן ציון מוסינזון הייתה לצנינים בעיקר בעיני אנשי היישוב הישן בירושלים ובקרב קבוצות חרדים רבות ברחבי הארץ. אלה פרסמו נגדו מאמרי שטנה, פשקווילים, וטענו שהוא מעדיף את חוכמת הגויים ומקטין את ערך כתבי הקודש.²⁹

המאבק במוסינזון החריף בעיקר לאחר שזה פרסם מאמר לתפיסתו בכתב עת "החינוך" בשם "התנ"ך בבית הספר" ובו קבע כי התנ"ך אינו ספר לימוד הדת גרידא והוא עוסק גם בשאלות אחרות, ואולי בהן הרבה יותר מבשאלת הדת.³⁰ משה שרת אהב את שיטת הלימוד של מורו מוסינזון ותמך בו מול ההתקפות הרבות שהיו כלפיו מחוגים שונים. במכתב פרטי הוא הביע את עמדתו הברורה בנושא: "לומר כי עיקרה של שיטה זו היה להכניס לראשי התלמידים את תורת מארטי³¹ זה סילוף עובדתי גמור ועוול משווע. אם העיר ד"ר מוסינזון בשולי השיעור מפעם לפעם איך פֵּרש את הכתוב פלוני וכי העריכו מאורע אלמוני חכמי ביקורת המקרא של הגויים, לעיתים כה קרובות כדי להפריך את פירושם ולדחות את גרסתם, הרי סייע בזה להרחבת ידיעותינו ולהעמקת הבנתנו. לעיקרו של דבר, מי ייתן וזכו בנַי בילדותם ונכדַי עכשיו למורה תנ"ך נלהב ומלהיב, מחונן ובעל רמה כמוהו, שהקנה לתלמידיו לא רק דעת המקרא פשוטו כמשמעו, אלה ירד לעומק תכנם הפילוסופי והמוסרי של הדברים, הרחיב את יריעתם ההיסטורית, גילה את סודות לשונם, ועל הכל — נטע בלב שומעי לקחו אהבה עזה לכל פרק, לכל פסוק ולכל מלה שלמדו".³²

משה שרת הצטיין לא רק בלימודיו העיוניים. הוא הקפיד להשתתף בכל הטיולים שאורגנו ובלט כמעט בכל המפעלים החינוכיים בגימנסיה. בעיקר אהב את המורה למוזיקה חנינא קרצ'בסקי, נענה ברצון להצטרף למקהלה שהקים בגימנסיה הרצליה והפך עד מהרה לאחד מעמודי התווך שלה. קרצ'בסקי גם ביקש ממשה הצעיר להצטרף לתזמורת כלי הנשיפה שהקים מאוחר יותר, ומשה קיבל על עצמו להיות בין נגני הקלרנית.³³ מאוחר יותר איחד קרצ'בסקי את מקהלת הגימנסיה עם מקהלת הבנות "נווה צדק" למקהלה אחת בשם "הזמיר", שהיו בה למעלה מ־200 חברים.³⁴ המקהלה שהקים קרצ'בסקי הייתה מתאספת פעמיים בשבוע: ביום חמישי אחר הצהריים ובשבת לפני הצהריים. חברי המקהלה שרו מבחר של שירים לאומיים, שהיו מקובלים מאוד באותם ימים בגימנסיה, אבל גם יצירות חזנות, קטעים קלסיים, שירים חסידיים וגם שירים שהלחין קרצ'בסקי עצמו.

השיר הבולט ביותר של חנינא קרצ'בסקי באותה תקופה שבה משה שרת היה תלמיד הכיתה השביעית (י"א) חובר בפסח תרע"ב (1912), ערב יציאת תלמידי הגימנסיה לטיולם השנתי למטולה ולצפונה של ארץ ישראל, שיר שהפך באותה שנה וגם לאחריה להמנונם של תלמידי הגימנסיה, ולא רק שלהם. לקראת היציאה לטיול פנה חיים בוגרשוב, מנהל הגימנסיה באותם ימים, לקרצ'בסקי ולמחנך ולמורה למקצועות העברית, הלשון והספרות ישראל דושמן וביקש מהם לכתוב יחד שיר לכת שאותו יוכלו התלמידים לשיר ולהפיץ במהלך הטיול ברחבי הארץ. דושמן כתב את המילים: "פה בארץ חמדת אבות, תתגשמנה כל התקוות, פה נחיה ופה נִצור, חיי זֹהר, חיי דרור. פה תהא השכינה שורה, פה תפרח גם שפת התורה..."³⁵ קרצ'בסקי בחר לחן יידי של השיר "מארש הגלות" שכתב המלחין הרמן צבי ארליך,³⁶ העניק לו עיבוד מוזיקלי מודרני משלו ולימד את מקהלת הגימנסיה לשיר בכמה חזרות עד שלקראת הטיול כל התלמידים, כולל משה שרת, דקלמו אותו בעל פה.³⁷

ואכן, תלמידי הגימנסיה בטיולם לצפון הארץ שרו את "פה בארץ חמדת אבות" בכל יישוב שעברו, והשיר הפך ללהיט תוך זמן קצר.

שרת הצעיר, בפעולותיו החברתיות בגימנסיה הרצליה, השתדל שלא להחמיץ אף אירוע. כפי שהתמקד בלימודיו, כך התמקד בפעילויות החברתיות. לקראת פורים תרע"ב, בעת שמשה היה בכיתה השביעית, יזם המורה לציור ולאמנות בגימנסיה אברהם אַייזנשטיין (לימים אלדמע), לראשונה תהלוכת קרנבל של תלמידי הגימנסיה מחופשים והוביל אותה ברחובות תל אביב הקטנה. שרת הצעיר השתתף בה כמובן לבוש תחפושת ססגונית.³⁸

התהלוכה יצאה מהגימנסיה ברחוב הרצל והמשיכה עד למסילת הברזל. ראש ועד תל אביב מאיר דיזנגוף התלהב מאוד מיוזמתו של אלדמע והחליט לבקשו לקיים את הקרנבל גם בשנה שלאחר מכן, וכך הייתה התהלוכה בתל אביב למסורת ובסופו של דבר קיבלה את השם "עדלאידע".³⁹ בחגיגות פורים בשנתיים הבאות, 1913 ו־1914, סייע לאלדמע גם המורה לספורט בבית הספר צבי נִשְרי (אוֹרְלוֹב).

מורי הגימנסיה אפשרו לתלמידים במסגרת הפעילות בבית הספר גם פעילויות נוספות, כולל רחצה מאורגנת בחופי הים. באותם ימים של טרום־מלחמת העולם הראשונה שכונת תל אביב עדיין לא הגיעה עד שפת הים, אך תלמידי הגימנסיה היו הולכים בליווי מוריהם לאורך רחוב "דרך הים" (רחוב אלנבי כיום), ובמפגש עם הים השגיחו המורים על התלמידים בעת השחייה ובבילוי במים.⁴⁰

משה שרת היה אחד התלמידים שלא החמיץ אף פעם את ההליכה בצוותא לים, והיה מקפיד לשחות באזור גם לאחר תום לימודיו. לימים, אחד המצילים העירוניים בחוף הים, שלמה אלחסוף, צעיר חירש שהיה גם נגר בהכשרתו, תכנן עם דוד ארליך, המציל הבכיר באותם ימים, סירה שתתאים לצורכי המצילים כשהם מושפעים מסירות דיג ערביות שטוחות שפעלו באותה תקופה. כך נולדה החסקה המיתולוגית.

המחזור הראשון של גימנסיה הרצליה, 1913. משה שרת יושב שני משמאל בשורה הראשונה

משה שרת, שהיה בקשרי ידידות עם דוד ארליך מביקוריו התכופים בחוף הים, והיה קנאי כבר אז ללשון העברית, הציע לתת לחסקה את השם העברי חַמַּקָּה, אך הצעתו לא התקבלה.⁴¹

קנאתו של משה שרת לשפה העברית, מקורה ללא ספק בלימודיו בגימנסיה הרצליה, שם גם חווה את אחת החוויות הגדולות ביותר באשר להנחלתה של השפה העברית בארץ ישראל. זאת סביב המאבק ב"מלחמת השפות" בטכניקום החיפאי (לימים הטכניון) שטרם נפתח. למעשה, מלחמתו למען השפה העברית החלה עוד טרם לימודיו בגימנסיה, עוד בימים שהיה תלמיד בבית הספר לבנות. בשנים 1907-1906 התארגנו תלמידות ותלמידים בגימנסיה ובבית הספר לבנות בנווה צדק ויצרו אגודה בשם "רק עברית". חברי האגודה דרשו שמורי בית הספר ידברו עברית, מכתבים ייכתבו בעברית ושלטי החנויות יהיו בעברית. כל מי שנכשל בלשונו ונשמע דובר שפה זרה ננזף לאלתר.⁴²

אך המאמץ העיקרי של משה וחבריו למען העברית היה בימי לימודיו בגימנסיה הרצליה, בעיקר מהשנה השנייה ואילך. מורי הגימנסיה ביקשו להחדיר בתלמידיהם כי העברית היא שפה חיה שמלמדים בה את כל המקצועות ואת כל המדעים, וזו הייתה למעשה אחת ההצלחות הגדולות של הגימנסיה. המורים שקדו והשרישו בחניכיהם את הנאמנות והגאווה לשפה העברית. הדבר עלה בידיהם וכל התלמידים הפכו בתקופת לימודיהם וגם לאחר מכן לידועים בקנאותם לעברית.⁴³ לא פעם התארגנו תלמידי כיתתו של משה ויצאו לאספות ולהצגות באולמות, בעיקר ביפו, שבהם נערכו מופעים והרצאות בשפות זרות כמו יידיש, שסומנה כאויבת הראשית. התלמידים הפריעו בצעקות לנאומים בשפות הזרות. באחת הפעמים הועלתה הצגה ביידיש, ומבעוד מועד הגיעה קבוצה של תלמידי הגימנסיה שמייד לאחר תחילת ההצגה עוררה מהומה במקום וחבריה דרשו במפגיע להציג אותה בעברית. לעיתים גם לא נרתעו משימוש בחומרים אסורים. הם ניצלו את הידע שרכשו בשיעורי הכימיה והכינו תרכובת H₂S (מימן גופרי) המוכרת יותר כפצצת סירחון. פצצה כזו הובאה בסתר לאולם ביפו והופעלה במהלך ההצגה.⁴⁴

זאת ועוד, ב־1913 הקים הרצל בוגר, אחד מתלמידי גימנסיה הרצליה, את גדוד מגיני השפה העברית. רבים מתלמידי הגימנסיה, ובהם משה שרת, אליהו גולומב ודב הוז, הצטרפו לגדוד. הם תיקנו שלטים שנשאו מילים לועזיות וזימרו ברחובות "יהודי דבר עברית".⁴⁵

אך האירוע הגדול והדרמטי ביותר היה בסוף אותה שנה, בעת שיא ההכנות לבחינות הבגרות של המחזור הראשון. לתלמידי המחזור נודע כי בקורטוריון (חבר הנאמנים) של הטכניקום ובית הספר הריאלי שעמדו להיפתח בחיפה ביוזמת חברת "עזרה" היהודית־גרמנית, התגלעו חילוקי דעות על לשון ההוראה. רוב חברי הקורטוריון חשבו שאת מדעי הטבע והמתמטיקה יש ללמד בגרמנית משום שהעברית עדיין אינה ברמה מספקת, ואילו שלושת החברים הציונים בקורטוריון - אחד העם, שמריהו לוין ויחיאל צ'לנוב - איימו להתפטר בשל כך.

בגימנסיה הרצליה פרצה סערת רוחות הן בקרב המורים והן בקרב התלמידים, כשאת עיקר המאבק מובילים בני המחזור הראשון,⁴⁶ כל זאת בעת הכנותיהם הרציניות לבחינות הבגרות שהחלו באותה תקופה. במוצאי שבת 14 ביוני 1913 ערכו התלמידים עצרת מחאה פומבית. חברי ועד המחלקה משה שרת, אליהו גולומב, דב הוז וזרובבל חביב ביקשו מתלמיד המחלקה השביעית מרדכי ברנשטיין לנסוע בשליחותם לירושלים לשכנע את תלמידי הסמינר למורים, תלמידי הגימנסיה העברית ותלמידי בית הספר למסחר להצטרף אליהם במאבק על מעמד העברית, מאבק שבסופו של דבר צלח וקיבל את הכינוי "מלחמת השפות".⁴⁷

משה שרת היה באותם ימים ממובילי פעילות מחאה משותפת מטעם תלמידי הכיתות העליונות של בתי הספר העל־יסודיים בארץ ישראל. הוא ניסח תזכיר מחאה מפורט, שאותו שלח להנהלת הטכניקום בשם תלמידי המחלקות העליונות בארץ ישראל כשהוא חתום על המסמך. את התזכיר הארוך דאג גם לפרסם כ"מכתבים למערכת" בשבועון "הפועל הצעיר": "בזמן האחרון שוב העיבו ענני דאגה את שמי תקוותינו: שמועה בלתי פוסקת עוברת בארץ, כי בין חברי הקורטוריון הנכבדים נתגלעו חלוקי דעות על אודות שפת הלימוד שתקבע בטכניקום: עברית או גרמנית. מובן הדבר, כי השמועה הזאת הסבה לנו רוב דאגה. על ידי זה הלא יושמו לאל כל תקוותינו. סכנת הקרע בסוף מהלך חינוכנו עומדת שוב לפנינו, וזה יכאיב לנו עוד יותר שדווקא בית ספר יהודי בארץ ישראל יביא לנו את המכשלה הזאת. יתר על כן, אם בטכניקום תשלוט שפה זרה ישפיע זה לרעה על כל בתי הספר בארץ".⁴⁸

*המשך הפרק זמין בספר המלא*