וידויים של דפוקה בת ארבעים ומשהו

הקדמה

היי וברוכות הבאות לווידויים של דפוקה בת ארבעים ומשהו, הפודקאסט לכל אישה שתוהה איך לעזאזל היא הגיעה לכאן, ולמה החיים שלה לא נראים בדיוק כמו שהיא דמיינה אותם.

הוא מיועד לכל מי שאי פעם הסתכלה על החיים שלה וחשבה שכל זה פשוט לא היה חלק מהתוכנית. כל מי שאי פעם הרגישה שהיא פישלה, או פספסה את הרכבת, ועדיין מנסה נואשות להבין מה קורה פה לעזאזל בזמן שכולן סביבה מכינות בראוניז ללא גלוטן.

אבל קודם כול גילוי נאות: אני לא מתיימרת להיות מומחית לכלום. אני לא גורו לייף סטייל, ולא משפיענית, אני אפילו לא בטוחה מה זה, ואני לא כאן כדי למכור לכן מותג כלשהו. או לקדם מוצר. או להגיד לכן מה אתן צריכות לעשות, כי למען האמת, גם לי בעצמי אין מושג. אני רק מישהי שמתאמצת מאוד להבין את החיים המבולגנים שלה בתוך עולם של חיי אינסטגרם מושלמים, ומרגישה קצת דפוקה. ומה שאפילו גרוע יותר, דפוקה בת ארבעים ומשהו. מישהי שקוראת משפט השראה ובמקום להרגיש מלאת השראה, מרגישה מותשת. שלא מנסה להשיג מטרות חדשות, או להציב אתגרים נוספים, כי החיים הם אתגר מספיק גדול כמו שהם. ושלא מרגישה #מבורכת ו#מצליחהבחיים אלא בעיקר #איןלימושגמהלעזאזלאניעושה ו#אנייכולהלחפשאתזהבגוגל?

וזו הסיבה שהתחלתי להקליט את הפודקאסט הזה... כדי להגיד את הדברים כמו שהם, בשבילי בכל מקרה. כי וידויים מדבר על הניסיונות והתלאות היום־יומיים כשאת מוצאת את עצמך בצד הלא נכון של ארבעים, ומגלה להפתעתך שהדברים לא הסתדרו כמו שציפית. הוא מדבר על מה שקורה כשקורים דברים מחורבנים ועדיין אפשר פשוט לצחוק על הכול. הוא נוצר כדי להיות כנה ולומר את האמת. הוא על חברוּת ואהבה ואכזבה. על לשאול את השאלות הגדולות ולא לקבל אף אחת מהתשובות. על להתחיל מחדש, כשחשבת שכבר תסיימי בשלב הזה.

בפרקים האלה, שיהיו בצורת וידויים, אני אשתף אתכם בכל הקטעים העצובים והקטעים המצחיקים. אני אדבר על זה שאני מרגישה פגומה ומבולבלת ובודדה ומפוחדת, על מציאת תקווה ושמחה במקומות הכי לא סבירים, ועל זה ששום כמות של ספרי בישול של סלבריטאים ושל אבוקדו מעוך לא תציל אותך.

כי אם את מרגישה דפוקה זה לא אומר בהכרח שאת כישלון, זה רק אומר שגרמו לך להרגיש ככה. זה הלחץ לעשות וי על כל הסעיפים ולהשיג את כל היעדים... ומה קורה כשאת לא מצליחה לעשות את זה? כשאת מוצאת את עצמך בחוץ. כי ברמה מסוימת, בהיבט כלשהו של חייך, כל כך קל להרגיש שאת נכשלת כשנראה שכולם מסביבך מצליחים.

אז אם יש מישהי שם בחוץ שגם מרגישה ככה, אני מקווה שהפודקאסט הזה יגרום לך להרגיש קצת פחות לבד.

כי עכשיו אנחנו שתיים. ושתיים זה כבר שבט.

ינואר
#מהלעזאזלאניעושהעםהחייםשלי

ראש השנה האזרחית

איך לעזאזל הגעתי לכאן?

כלומר לא ממש לכאן, לינואר, חודש בלתי נגמר אפור ועגום שנדמה שנמשך לנצח, מלא בימי ראשון מבאסים, בניסיונות כושלים לעמוד בהחלטות שקיבלתי לקראת השנה החדשה, ובפיד אינסטגרם שעולה על גדותיו מרוב סלבס שמשוויצים ב"השנה החדשה שלי! פרויקטים מרגשים חדשים!" — מה שלא עושה אותי #מלאתהשראה ולא מעודד אותי לפתוח את סרטון האימונים או את ספר ההתרברבות העצמית (סליחה, התעוררות עצמית) שלהם, אלא עושה דווקא בדיוק את האפקט ההפוך — גורם לי לשקוע בספה עם חבילת צ'יטוס בגודל משפחתי ולהרגיש שהכול #גדולעליי.

לא, כשאני אומרת "לכאן" אני מתכוונת לזה שבקרוב יש לי יום הולדת, ואני הולכת להיות בת ארבעים ומשהו, וזה פשוט לא כמו שדמיינתי שזה יהיה. כלומר, איך זה קרה? זה כאילו פספסתי פנייה איפשהו. כאילו היה יעד שסומן "ארבעים ומשהו" ואני והחברות שלי התקדמנו כולנו לעברו, עם הנעורים ביד אחת, החלומות בשנייה, מלאות התלהבות ומרגישות שכל האפשרויות פתוחות בפנינו. קצת כמו כשאת נוסעת לחופשה ויורדת מהמטוס ומתקדמת יחד עם כולם במסלולי ההליכה הנעימים האלה שמסיעים אותך קדימה בשקט, עוקבת אחרי השלטים אל מקום איסוף המזוודות, ולהוטה כבר לראות מה יש בצידן השני של דלתות ההזזה.

אלא שמאחוריהן לא נמצאים איי הבהאמה ועצי דקל טרופיים; מאחוריהן נמצא גיל ארבעים ומשהו שמורכב מבעל אוהב, ילדים מתוקים ובית יפהפה. פלאק. קריירה מצליחה ודלתות כפולות למטבח ובגדים מאתר נט־א־פורטה. פלאק. הרגשה של אושר וסיפוק כי החיים שלך הם הצלחה כבירה והם מסודרים ואת בדיוק איפה שתמיד דמיינת שתהיי, עם חשבון אינסטגרם מלא ב־#אניבהודיה וגם #חיהאתהחייםהכיטוביםשלי.

הם לא, אני חוזרת לא, #מהלעזאזלאניעושהעםהחייםשלי ו־#איפהטעיתי?

אני יושבת ברגליים משוכלות על המיטה, מסתכלת סביבי על ארגזי הקרטון בפינה ועל שתי מזוודות גדולות שעוד לא נפתחו. עדיין לא סיימתי לפרוק. אני בוהה בהם, מנסה לעורר בעצמי את ההתלהבות, ואז שוקעת בחזרה אחורה על הכריות. זה יכול לחכות.

במקום זאת, העיניים שלי נופלות על המחברת החדשה שעל השידה ליד המיטה שלי. קניתי אותה רק היום. קראתי באיזה מאמר שהסוד לאושר הוא לכתוב רשימת הודיה יומית.

אם תכתבי את כל הדברים שאת אסירת תודה עליהם, תרגישי חיובית יותר, תצאי מדפוסי חשיבה שליליים ותשני את חייך.

אני מושיטה יד אל המחברת, לוקחת עט ופותחת בעמוד הראשון. אני בוהה בדף הריק, והמוח שלי גם הוא ריק.

אם את צריכה השראה, הנה כמה רעיונות שיעזרו לך להתחיל:

אני נושמת.

אתם צוחקים עליי? נושמת? יש דברים שאני אסירת תודה עליהם ויש דברים שאני פשוט אמות אם הם לא יופיעו ברשימה.

אני לא מרגישה שקיבלתי השראה.

אל תדאגי אם את לא יודעת מה לכתוב. פשוט תתחילי עם דבר אחד ותתקדמי עד שיהיו לך חמישה ביום.

בסדר, אוקיי. אז אני הולכת לכתוב פשוט את הדבר הראשון שיעלה לי בראש.

1. נקודות הנוסע המתמיד שצברתי

אוקיי, אז אולי זה לא בדיוק מסוג הדברים המבורכים והרוחניים שמחברת המאמר התכוונה אליהם, אבל תאמינו לי, הרגשתי הכי מבורכת בעולם שיש לי את כל הנקודות האלו כשטסתי ללונדון בשבוע שעבר.

גרתי בארצות הברית בעשר השנים האחרונות, חמש מתוכן בקליפורניה עם הארוס האמריקאי שלי. אהבתי מאוד את קליפורניה. השמש הנצחית. לנעול כפכפים בינואר. בית־הקפה־עם־חנות־ספרים הקטן שלנו שהשקענו בו את כל חסכונותינו, עם הבראנצ'ים הטעימים ומדפי הספרים שמכסים את כל הקירות. הייתי מאושרת ומאוהבת ומאורסת. העתיד השתרע לפניי כמו שטיח בכל צבעי הקשת. הכול עמד להסתדר בדיוק כמו שתמיד קיוויתי.

אבל אז העסק שלנו פשט את הרגל ומערכת היחסים בינינו פשטה רגל יחד איתו — פוף — הכול חזר להיות דלעת. הבנתי שאני כבר לא אתחתן עם הנסיך ואחיה באושר ובעושר עם הילדים החמודים וכלב ההצלה המקסים שלנו. אלא אארוז את כל מה שנשאר מחיי, אפדה את כל הנקודות לנוסע המתמיד שצברתי תמורת שדרוג, ואבכה במשך כל הטיסה מעל האוקיינוס האטלנטי. לעזאזל, אם אני כבר הולכת להיות מרוששת ושבורת לב, לפחות שזה יהיה על מיטה במחלקה ראשונה עם מגש גבינות ובר חופשי, תודה רבה לכם.

במוחי הספוג בג'ין ומלא בגבינה וקרקרים, תכננתי לחזור ללונדון, לשכור דירה, למלא אותה בנרות ריחניים, ולהחזיר לעצמי את החיים שלי. תוקף אשרת העבודה שלי עמד להסתיים והייתי צריכה התחלה חדשה, כזו שלא תזכיר לי ללא הרף את מה שכבר אין לי. חוץ מזה, אבא הציע בנדיבות רבה הלוואה כדי לעזור לי לעמוד שוב על הרגליים. החלום האמריקאי שלי הסתיים: הגיע הזמן לחזור הביתה.

אבל מסתבר שדברים השתנו מאז שעזבתי את הבית, ומהר מאוד גיליתי ששכר הדירה הוכפל פי שניים, לא, סליחה, פי ארבעה. ולא מצאתי את שבט החברות הרווקות שלי שיש להן חדרים פנויים לאורחים ובקבוקי יין זולים, שהיינו שותות עד השעות הקטנות של הלילה, ואומרות אחת לשנייה בקול רם מאוד שהוא פשוט בן זונה ועדיף לך בלעדיו, ובעיקר אל תיכנסי לפאניקה! יש לך עוד מלא זמן! ותוך כדי זה מונות רשימה ארוכה של סלבריטאיות שהיו הרבה יותר מבוגרות ממך והצליחו לפגוש את הגבר הנכון, ללדת תינוק ולהתראיין למגזין "אוקיי!" ולספר על הלידה בנס שהייתה להן לפני שהיה מאוחר מדי.¹

עכשיו כל החברות שלי נשואות, וחדרי האורחים שלהן מלאים בתינוקות ובמיטות קומתיים ובמדבקות של שירי ילדים, והן שותות כוסות של תה צמחים ונכנסות למיטה עד 21:30. מה שאומר שעמדו בפני שתי אפשרויות: לעשות גלישת ספות עם כוס קמומיל, או לחזור לגור עם ההורים.

עכשיו, אל תבינו אותי לא נכון. אני אוהבת את ההורים שלי. אבל זה מעולם לא היה חלק מהתוכנית. בשום שלב בשנות העשרים והשלושים לחיי לא ראיתי עתיד שבו אני רווקה שעברה את גיל ארבעים וישנה בחדר ילדותי. גם אם אמא שלי החליפה את מיטת היחיד במיטה זוגית ועיצבה את החדר מחדש עם מנורות תואמות של לורה אשלי.

החדר שגדלתי בו נועד לביקורים אצל ההורים עם הארוס האמריקאי, שיהיה בקרוב הבעל החתיך, כדי לחגוג את חג המולד כמו בילדותי באזור הכפר עם להקת האפרוחים ורודי הלחיים ההולכת וגדלה שלנו. לסופי שבוע שבהם ההורים יטפלו בנכדיהם האהובים בזמן שאנחנו נימלט למלון בוטיק מפואר כזה במחיר מופקע שיש בו נורות שקופות תלויות מעל הבר, תפריט אורגני מלא בכל מיני דברים שניזונו מעשב פראי, ועיסויים עדינים מדי.

2. Spareroomforrent.com — השכרת חדרים פנויים

האמת היא ששמעתי על הרעיון הזה מהחברה הכי טובה שלי פיונה, שסיפרה לי על זה אחרי שהיא שמעה על זה מהמטפלת של הילדים שלה.

"את צריכה לעשות את זה, נל! זה נשמע מה זה כיף!" היא אמרה בעליזות מעל שיש הקררה במטבח הפתוח שהיא שיפצה לאחרונה, שם הייתי שרועה, מדוכאת וסובלת מג'ט־לג, כשבידי כוס של תה צמחים חלש ולא טעים, אחרי שהיא הציעה בטוב ליבה לארח אותי כמה ימים כשחזרתי ללונדון.

פיונה תמיד חושבת שהחיים שלי נשמעים כיפיים. והם כנראה באמת נראים ככה כשמסתכלים עליהם מתוך הביטחון של חיי המשפחה המאושרים שלה. קצת כמו איך שקפיצת בנג'י או מגורים בבית זעיר בגודל שנים־עשר מטרים רבועים או לצבוע את השיער שלך בסגול תמיד נראה כיף, כשאת לא עושה את זה בעצמך.

כלומר, אל תבינו אותי לא נכון. היו בחיים שלי חלקים מהנים מאוד. רק לא החלקים הנוכחיים.

"אפשר לקרוא לזה גם ככה," התלוצצתי, וחייכתי אל איזי, בת הסנדקות שלי בת החמש, כשהתנפלה על הדייסה האורגנית שלה. באופן אישי, יכולתי לקרוא לזה גם בעוד כמה מילים אחרות, אבל לדודה נל אסור לומר מילים לא יפות.

"בת הסנדקות שלך חושבת שזה נשמע כיף, נכון, יקירתי?" התלהבה פיונה, לקחה לעצמה קערה ופיזרה בה כמה אוכמניות טריות, זרעי צ'יה וקצת דבש מאנוקה.

אני אוהבת את פיונה — אנחנו חברות מאז האוניברסיטה — אבל היא חיה ביקום שונה לגמרי משלי. היא נשואה באושר לדיוויד, שהוא עורך דין מצליח, ועכשיו היא חיה את החיים הנוחים של המעמד הבינוני בדרום־מערב לונדון עם שני ילדיהם המקסימים, שלומדים בבתי ספר פרטיים, בבית שעוצב בטוב טעם ועם שיער בלונדיני חלק מהמם שאפשר להשיג רק בעזרת פן מקצועי וספר שמתמחה בצבע.

לפני שהיא ילדה ילדים, היא נסעה ברחבי העולם במסגרת עבודתה כאוצרת במוזיאון, אבל היא ויתרה על כל זה כשלוקאס, בנה הבכור, נולד, ועכשיו הימים שלה מלאים בשלל אירועים בבית הספר, עיצוב הבית, הזמנת חופשות משפחתיות נהדרות באתרי נופש חמישה כוכבים ופילאטיס.

בינתיים, בכוכב הלכת מה לעזאזל אני הולכת לעשות עם החיים שלי:

"את יכולה להכיר ככה אנשים מעניינים מאוד."

היא הייתה כל כך מתוקה וחיובית שלא היה לי לב לומר לה שהמחשבה לפגוש אנשים מעניינים כשאני לבושה בפיג'מה עושה לי פריחה. לא רציתי לחלוק מקרר עם זרים. ובטח שלא שירותים, אלוהים ישמור. זה היה כיף כשהיינו צעירות, אבל לא עכשיו. עכשיו זה היה מדכא והורס את הנשמה וגם קצת מפחיד. זאת אומרת, אני יכולה להירצח במיטה שלי על ידי איזה שותף לדירה תימהוני, ולסיים את חיי כשאני קצוצה לחתיכות קטנות ומפוזרת על פרחי הגרניום.

בת ארבעים ומשהו מתה

מוות מחריד בדירת שותפים

החיים שלה נראו כל כך מבטיחים,

אומרים ההורים המזועזעים, שקיוו לפחות לנכד אחד.

ביטאתי בקול רם את הפחדים שלי, אבל פיונה ביטלה אותם מייד. המטפלת שלה אמרה שזה מהמם ושהיא פגשה ככה מלא חברים חדשים. לא ציינתי שהמטפלת שלה הייתה בחורה בת עשרים ומשהו מברזיל, אז ברור שזה היה מהמם בשבילה. הכול היה מהמם בגיל הזה. במיוחד אם את נראית כמו המטפלת של הילדים של פיונה.

"בואי, אני אעזור לך לחפש," היא הכריזה, שלפה את האייפד שלה וסגרה את דף הבית של החנות היוקרתית ג'ון לואיס. תוך שניות היא עברה בהתלהבות בין התמונות, כאילו היא עושה קניות באינטרנט. טוב, טכנית זה בדיוק מה שהיא עשתה. רק שזו לא הייתה קנייה של מנורת שולחן יפה או צעיף קשמיר, אלא של בית בשביל החברה המסכנה והענייה שלה.

"וואו, תראי! מצאתי! המקום הזה מושלם!"

3. ארתור

החדר הפנוי היה בדירה דו־מפלסית בריצ'מונד, פרוור ירוק של לונדון שידוע באווירה הכפרית ובחיי המשפחה שלו. קיוויתי למשהו קצת יותר בתוך העיר ופחות נשואה עם ילדים, אבל המקום הזה היה זמין ויכולתי לעמוד במחיר שלו. חוץ מזה, כשקפצתי לראות אותו, החדר נראה אפילו יותר גדול מאשר בתמונות, והייתה לו מרפסת קטנה. היה רק מלכוד אחד.

"וזה חדר האמבטיה המשותף."

לאחר שסיים להראות לי את חדר השינה, אדוארד, בעל הדירה ובעל הבית העתידי שלי, עצר ליד דלת חדר האמבטיה.

"משותף?"

"אל תדאגי, אני מוריד את מושב האסלה — זה אחד מכללי הבית," הוא התבדח, פתח את הדלת ומשך את החוט שמדליק את האור.

לפחות חשבתי שהוא מתבדח. עד שראיתי את מברשת השיניים שלו בכוס ליד הכיור והלב שלי שקע.

"אוקיי, מעולה." ניסיתי לא לחשוב על חדר האמבטיה הצמוד לחדר השינה שהיה לי בקליפורניה. כי זה הרי הולך להיות כיף, זוכרים. זה יהיה כמו בסדרה "חברים", רק שאנחנו בשנות הארבעים לחיינו ואני ממש לא נראית כמו ג'ניפר אניסטון. חייכתי חיוך עליז ומאולץ. אני יכולה לעשות את זה.

"אז יש לך שאלות?"

אדוארד נראה מבוגר ממני, עם שיער גלי כהה שהאפיר ברקות ומשקפיים מרובעים, אבל התגנב לליבי החשד שהוא בערך בגילי. זה קורה לי כל הזמן עכשיו. זה משונה ממש. אני קוראת מאמרים על אנשים בגיל העמידה כאילו הם ההורים שלי או משהו, ואז פתאום אני קולטת — רגע, אנחנו באותו גיל! אבל איך זה יכול להיות? אני ממש לא נראית ככה. לפחות, אני לא חושבת שאני נראית ככה.

אני נראית ככה?

"אממ... יש עוד כללים?" ניסיתי להתבדח כשהלכתי אחריו בחזרה אל המטבח.

"כן, הדפסתי אותם בשבילך כדי שתסתכלי עליהם..." הוא הושיט יד לתוך מגירה, שלף קלסר טבעות והעביר לי אותו.

"אה." היו בו בערך עשרים עמודים, עם הרבה קטעים מודגשים. "וואו, אלה הרבה חוקים."

"אני חושב שעדיף שהכול יהיה ברור מההתחלה, לא? ואז אין בעיות שנובעות מקצר בתקשורת."

העיניים שלי רפרפו על כמה מהכללים. היו שם רק הדברים הרגילים לגבי מוזיקה רועשת, לשמור על הסדר ולכבד זה את זה, להקפיד לנעול דלתות.

"יש גם קטע על להיות מודעת לסביבה ולחסוך באנרגיה."

"אוקיי, כן, כמובן." טוב, על הקטע הזה הסכמנו לגמרי. גרתי בחמש השנים האחרונות בקליפורניה. נהגתי בפריוס. קניתי אוכל אורגני (כשיכולתי להרשות את זה לעצמי כלכלית). היה לי מבחר יפה של שקי קניות רב פעמיים עשויים מבמבוק בשביל ללכת למכולת. "אני הכי בקטע של הצלת הסביבה," אמרתי לו.

"אז, לכבות את האורות כשאת יוצאת מחדר, לעשות מקלחות במקום אמבטיות —"

"בלי אמבטיות?" הרגשתי לחץ בחזה.

"במקלחת של חמש דקות משתמשים בערך בשליש מכמות המים של אמבטיה, אז היא הרבה יותר ידידותית לסביבה."

"כן, כמובן." הנהנתי, והוא צדק, ברור שהוא צדק, אבל כבר לא היינו בקליפורניה, שבה הייתה בצורת. היינו באנגליה, שבה יורד כל הזמן גשם. בשנה שעברה הבית של ההורים שלי הוצף פעמיים.

"ואני מעדיף שלא תיגעי בתרמוסטט של ההסקה המרכזית."

אינסטינקטיבית הידקתי את המעיל שלי סביבי קצת יותר. היה קפוא, גם בפנים. נגעתי ברדיאטור. הוא היה קר כמו אבן.

"אפילו בינואר?"

כאילו, אתה אמיתי? מי לא מדליק את החימום בינואר?

"הוא מכוון לשש־עשרה מעלות, שזו הטמפרטורה הכי יעילה." בנקודה הזו אמרתי לעצמי על הזין. מאז שנפרדתי מהארוס האמריקאי שלי, על הזין נהייתה הגישה החדשה שלי לחיים. זה יותר טוב מאשר שיזדיינו כולם. דורש פחות מאמץ.

"טוב, תודה רבה. אני צריכה ללכת לראות עוד כמה חדרים..."

כי יש גבול. אוקיי, אז החיים שלי בזבל. שום דבר לא הסתדר כמתוכנן. הזמן הלך ואזל וזה פשוט לא קרה לי. עדיין חיכיתי לסוף הטוב של "והם חיו באושר ובעושר", איך שהוא לא ייראה. לא הייתי אשתו של מישהו ולא אמא של מישהו. גם לא הייתי איזו אשת קריירה מצליחה בטירוף, שלפי עיתון מסוים שאני מסרבת לנקוב בשמו, זו הסיבה לכך שכל הנשים בגיל מסוים הכניסו את עצמן למצב הזה. הייתי עורכת ספרים מובטלת, שהשקיעה את כל חסכונותיה בעסק שפשט את הרגל, יחד עם מערכת היחסים שלה. (ובאותו עניין, מישהו יכול בבקשה לומר לי למה אין דבר כזה איש קריירה?)

לא סחטתי, אפיתי או בישלתי ארוחות בריאות ומזינות במטבח המקסים שלי, ככל הנראה בגלל שלא היה לי כרגע מטבח או בית משלי, ולמען האמת, אני ממילא חסרת תועלת במטבח. לא היה לי שמץ של מושג מזוין מה קורה עם הברקזיט, ויותר מזה, גם לא היה לי אכפת. לא תרגלתי מיינדפולנס. ולא עשיתי יוגה. לעזאזל, לא הצלחתי אפילו לגעת בבהונות שלי. ולא היו לי חשבונות ברשתות החברתיות שמלאים באלפי תמונות שמתעדות את חיי המושלמים ומקבלות לייקים.

"שמחתי להכיר." נעתי לעבר הדלת.

"האמת היא שיש עוד דבר אחד..."

הכנתי את עצמי.

"אני לא כאן בסופי שבוע."

עצרתי. "סליחה?"

בשלב זה אדוארד המשיך וסיפר לי שהוא נשוי עם תאומים בנים. נשוי? הוא שם לב כנראה שהעיניים שלי מזנקות אל הקמיצה החשופה שלו ומייד אמר משהו על כך שהוא השאיר אותה ליד הכיור באמבטיה בבית. הבית הוא בכפר, לשם הם עברו "בשביל בתי הספר", אבל במהלך השבוע הוא נשאר בלונדון כדי לחסוך בנסיעות. "אני יוצא ביום שישי בבוקר וחוזר רק ביום שני בערב, ככה שתהיה לך את כל הדירה לעצמך."

חכו שנייה — עשיתי בזריזות את החישובים בראש. זה אומר שאני צריכה לחלוק איתו את הדירה רק שלושה ימים בשבוע? במשך ארבעה ימים תמימים תהיה לי את כל הדירה רק לעצמי?

"חוץ מארתור."

"ארתור?"

כששמע את השם שלו, נכנס כלב ענק ושעיר בסערה למטבח וכמעט הפיל אותי עם הזנב המכשכש העצום שלו.

"ארתור, שב. שב!"

ארתור לא התייחס אליו בשום צורה והמשיך לקפוץ בהתרגשות ולהזיל עליי כמויות של ריר, בזמן שהבעלים שלו מנסה בכוח להוריד אותו למין תנוחת ישיבה.

"לאשתי סופי יש אלרגיות, אז הוא נשאר כאן איתי," הוא התנשף. "אבל בסופי שבוע הוא יישאר כאן איתך... ולכן דמי השכירות בהתאם."

הסתכלתי על אדוארד. המשקפיים שלו היו עקומים והסווטשרט מכוסה במעטה דק של פלומה לבנה, שהתעופפה ברחבי החדר והפכה את המטבח למין כדור שלג ענק עם שערות כלב במקום שלג, בזמן שהשרוול שלו נעלם במהירות בתוך המלתעות של ארתור.

"אוקיי, מעולה. מתי אני יכולה להיכנס?"

4. אני לא מתה מהיפותרמיה.

תודה לאל על חסדים קטנים, בעל הבית שלי נסע לחופשת סקי. הוא בא במכונית מקנט כדי לפגוש אותי בסוף השבוע ולתת לי את המפתחות ואת ארתור, ואז מיהר להית'רו כדי לחגוג את השנה האזרחית החדשה בווֶרבּייֶה עם המשפחה שלו. ברגע שהוא נסע הגברתי את התרמוסטט לעשרים וארבע מעלות. אז עכשיו נעים וחמים פה ואני שוכבת על המיטה שלי בחזייה ותחתונים בלבד. אני כמעט יכולה להעמיד פנים שאני שוב בקליפורניה.

וכמו לפי סימן, העיניים שלי מתמלאות דמעות. לא, אני לא רוצה לחשוב על זה. לא בכיתי כבר כמה ימים ואני לא רוצה להתחיל עכשיו.

אני מושכת חזק באף ומסתכלת על ארתור, שישן על השטיח ליד החלון, ואז מחזירה את המבט אל המחברת שלי. יש לי עוד דבר אחד לכתוב ברשימת ההודיה שלי כדי להגיע לחמש ביום, אבל אני עייפה. אני עדיין נאבקת בג'ט לג. שום דבר לא עולה לי לראש. אני מניחה אותה בחזרה על השידה ליד המיטה. זו הסיבה שקוראים לזה תרגול יום־יומי. מחר אני בטוחה שארגיש הרבה יותר חיובית ומלאת השראה.

כן, השנה אני הולכת לשנות את החיים שלי לגמרי. שנה חדשה, התחלה חדשה וכל זה. למעשה, בשלב זה בשנה הבאה רשימת ההודיה שלי הולכת להיות בערך משהו כזה:

דברים שאני אסירת תודה עליהם:

1. בעלי האוהב, שאומר לי כל יום כמה הוא אוהב אותי עם פרחים טריים וסקס עד שיכרון חושים.

2. חיבוקים עם הנס הקטן שלנו, שהוכיחה לסבא וסבתא הגאים שלה שאמא לא הייתה דפוקה בת ארבעים ומשהו שנגמר לה הזמן.

3. קריירה מצליחה בטירוף, שנותנת גם סיפוק וגם משכורת של שש ספרות, שאותה אבזבז על בגדים יפים שאני רואה במגזינים, ולא אקדיש שעות לניסיון למצוא גרסה זולה יותר שלהם באיביי.

4. בית ראוי לפינטרסט שבו אפשר לארח המון ארוחות ערב חגיגיות של מבוגרים לכל החברים שלי, שנדהמים מהכשרון שלי לעיצוב פנים ומהיכולת שלי להרכיב ארוחות טעימות ומזינות, ומכנים אותי בשם החיבה מלכת המטבח.

5. תחושת הכוח והרוגע הזו שמגיעה מאימוני יוגה בבגדי הספורט החדשים שלי מלולולֶמון, והידיעה שאני סוף־סוף איפה שאני רוצה להיות ולא הולכת למות לבד בנעליים קרועות כמו קבצנית.