לילות במיאמי 1 - האובססיה של דניאל

הספר מכיל תכנים שעלולים לעורר טריגרים וכוללים אלימות פיזית, מינית ומילולית.

חלק מהדמויות של סדרת לילות במיאמי הן דמויות שמוזכרות בדואט שקיעות במנהטן. ניתן לקרוא עליהם בספרים הקודמים שיצאו לאור בהוצאת יהלומים.

פרולוג

דניאל

הדבר האחרון שאני זוכר מהילדות שלי, זה אותה. היא הדבר הטהור האחרון בחיים שלי, לפני שהכול הפך להיות מטונף. היא מזכירה לי שיש טוב בעולם הזה, לא רק רע, שבסוף החושך, בא האור. היא חלק מהאור. היא הדבר הצבעוני היחיד בחיים האפורים שלי.

הייתי כל־כך צעיר כשאיבדתי את אימא שלי. היא הייתה רכה וטובה, ההפך מאבא שלי. נועה מזכירה לי אותה ברכות שלה, במגעה החם, בעיניה הטהורות, בצחוקה המתגלגל. עד היום, אני זוכר כל דבר שקשור בה, מה היא אוהבת לאכול, איך היא שותה את השוקו שלה, איך היא מספרת בדיחות, איך היא מנשקת אותי. היא ממש חיה בראשי, יום אחרי יום.

מאז שהתגייסתי לצבא, הכול השתנה. הרגשתי איך האפלה התחילה לשלוט בי, התעסקתי בכל מה שאבא שלי רצה שאהיה חלק ממנו. הפכתי להיות בדיוק מה שציפתה לו, פושע שלא מתאים לרמה שלה ולרמה של המשפחה שלה. כולם שם שנאו אותי, אמרו שאני מדרדר את הילדה הטהורה שלהם לתרבות רעה. לא רק שאני לא דתי כמוהם, אימא שלה גם קראה לי "עבריין צמרת", עד שבסוף הם הצליחו להפריד בינינו. נועה שלי עזבה אותי ולא הצלחתי להחזיר אותה אליי. אני יודע שאחיה הגדול חרדי וכל שאר המשפחה שלה דתית. נועה היא היחידה מהמשפחה שלה שיצאה בשאלה.

השנים עברו, נשארתי בארץ והפכתי להיות חלק מהארגון המשפחתי. הגעתי למיאמי אחרי השבעה באוקטובר, אחרי שנעניתי סוף־סוף לתחינות של דודי, רפאל. הגעתי למיאמי בידיעה שימקמו אותי ישירות בטופ של הארגון, ועכשיו אני מנהל את ארגון הפשיעה של הישראלים במיאמי. דוד רפאל התעייף כבר, הוא צריך קצת זמן לעצמו. החיים במיאמי טובים, אבל הכול מראית עין. בחורות, מסיבות, סמים, אלכוהול, מלא כסף שמחליק בין האצבעות. כל־כך הרבה כסף, עד שזה לא מזיז כלום, הכול מאבד משמעות. יש לי המון כסף, אבל מה זה משנה כמה כסף יש לי אם אין לי את נועה?

כשעזבתי, אבא שלי נשבר. הוא רצה שאישאר בארץ, חשב רק על עצמו, לרגע אחד הוא לא חשב עליי. אני יודע שבארץ לא נשאר לי כלום. לפחות במיאמי אין סיכוי שאיתקל בה במקרה, שאפגוש אותה בחוף עם בעלה. מאז שנפרדנו, זו הפעם הראשונה והאחרונה שראיתי אותה.

היא לא ראתה אותי שם בחוף, היא צחקה איתו, מאושרת, לפחות למראית עין. עמוק בתוכי, הלב שלי שרף, הכאב חנק אותי, כמעט בכיתי כמו ילד, כמו הילד שהיא נטשה אותו. נועה שברה אותי כמו שאף אחת לא הצליחה. מאז, כל בחורה שנכנסה לחיים שלי הייתה חסרת משמעות. חוץ מסיפוק מיני, לא היה שם כלום. רק נועה.

פאקינג אובססיבי על נועה. השיער הרך שלה, עיניה הירוקות, הגוף שלה, החזה הפאקינג זקוף שלה. אובססיבי על מי שהייתי, כשהייתי איתה, על מי שהייתי לפני שהיא עזבה אותי. היום אין לי אהבה, אין לי רוך. אני נרדם בווילה הגדולה שלי, עטוף בקור מקפיא, קור שמזכיר לי שאני עדיין לבד, שאני עדיין בלעדיה.

נועה

בלילות, כשברק היה חוזר מאוחר מהעבודה, או כשהיה שוב עם חבר, הייתי רובצת מול הספה ושוקעת במסך הטלוויזיה המרצד. פעם אחת, כששוב הייתי לבדי, סרט מוכר משנות התשעים בדיוק הופיע, דלתות מסתובבות. הסרט מעביר את המסר, כמה בחירה, ולו הקטנה ביותר, יכולה לשנות את חיינו מקצה לקצה.

הסרט גרם לי להרהר על חיי, על הבחירות שלי, על האנשים שמקיפים אותי.

מה אם? מה אם לא הייתי בוחרת בברק לבעלי? מה אם הייתי בוחרת באהבת נעוריי? אולי גם אותו הייתי מאכזבת? אולי גם הוא היה נשבר כל סבב מחדש כשהיינו נכשלים בטיפולי הפוריות?

מה אם איתו לא הייתי זקוקה לכל הטיפולים האלו?

אני נזכרת בחיוכו הרך, בעיניו החומות, ושוב דמעה זולגת במורד לחיי. אמרו שהוא לא בשבילי, שהוא עבריין, עכבר ביבים, אבל האמת היא שהם לא הכירו אותו כמו שאני הכרתי אותו. אף אחד לא הכיר אותו כמו שאני הכרתי אותו. אחרי כל מה שקרה, הם הצליחו להפריד בינינו.

בחרתי בדרך אחרת בחיי, בדרך בטוחה שמתאימה לאישה כמוני. למדתי באוניברסיטה עבודה סוציאלית, הכרתי בחור שלמד מדעי המחשב, הכול היה כמעט מושלם.

אבל מושלם זה רק הקדוש ברוך הוא, כמו שאבי היה אומר. חתונה מושלמת, עם בחור מושלם, לא הביאה תוצאה מושלמת. שנים של מאבקים, של ניסיונות להביא ילד לעולם, להפוך מזוג למשפחה. בכל פעם שהיה נשבר לי הלב מבדיקת הריון שלילית, עיניו החומות של דניאל היו עולות בזיכרוני.

הוא הצליח להביא ילדים? הוא מצא לו אישה אחרת שתקבל אותו למרות מי שהוא?

החברה היחידה שידעה שהייתי עם דניאל הייתה תהילה, היא למדה איתי באולפנה. היא ידעה על הפעמים שחמקתי כדי להיפגש עם דניאל. היא ידעה על הפרידה הכואבת, היא ידעה על האהבה הראשונה שלנו. עם השנים התרחקתי ממנה. לא שמרנו על קשר, גם היא יצאה בשאלה, אבל האופי החטטני שלה המשיך ללוות אותה למרות כל השינויים בחייה. פגשתי אותה בקופת החולים כששוב הגעתי לבדיקת דם לפני עוד סבב.

"נועה," היא קראה בעיניים נוצצות וחוקרות. "גם את מטופלת פוריות והגעת לבדיקת דם?"

הבטן שלי התכווצה מהמפגש איתה, דווקא אותה הייתי צריכה לפגוש מכל האנשים בעולם?

"כן." ניסיתי לבלוע את הבושה, אבל הסומק כבש את פניי.

בזמן שהמתנו לבדיקות הדם ומעקב הזקיקים הקשבתי לה כששפכה בפניי את כל ההיסטוריה שלה, איך היא התחתנה כי נכנסה להריון בטעות. שאם לא בעלה בכלל לא הייתה מתעקשת על עוד ילד, כי כבר יש להם שניים, והם מנסים כבר שנתיים.

הנדתי בראשי וניסיתי לעצור את הדמעות שזלגו מעיניי.

כמה חוסר התחשבות יכול להיות בשיחה אחת? לפני שחשבתי שהגענו לשיא תהילה עצרה לרגע והביטה במספר על הלוח. גלגלתי את עיניי באכזבה כשהבנתי שיש עוד תור לפנינו.

"את יודעת במה נזכרתי?" היא פתאום אמרה בחיוך, החיוך העוקצני שהיה לה בתיכון.

"במה?" חייכתי חיוך קלוש.

"בדניאל בוזגלו, הבחור מקריית ים שהיית איתו." היא נשכה את שפתיה כאילו סיפרה סוד מדינה. מייד כששמו נאמר, הזדקפתי.

"חבר של מתן, הוא חבר שלו, את יודעת שהוא חי עכשיו במיאמי?" היא סקרה את פניי מחכה לתגובה, אבל אלה נותרו חתומות.

"שיהיה לו בהצלחה," קולי חלש וקר, אני כבר לא זוכרת את דניאל, הוא כבר לא הילד שזכרתי.

"יש לו המון כסף," היא הוסיפה בחיוך חמדן, חיוך שממתין לראות את התגובה שלי. "הוא ממש מנהל שם את הארגון — "

"זה לא מעניין אותי, תהילה," עניתי בביטול. לא רציתי לשמוע, לא רציתי לתהות.

עשיתי את הבחירה שלי, בחרתי בדלת שלא תיפתח לעולם, בדרך שלא תצטלב לעולם עם הנער המאוהב שהיה מחכה לי מחוץ לאולפנה.

המטרה שלי היא להביא ילד לעולם, זה כל מה שעומד לנגד עיניי.

פרק 1

דניאל

אני מחכה לאוהד במועדון, יושב על הבר, בדיוק כמו שהוא ביקש ממני. כמה זמן לא הייתי בארץ, הכול נראה דומה, אבל שונה. לרגע אחד אני מרגיש זר במקום שהיה לי בית, נראה שכולם המשיכו פה בשגרה שלהם, בלעדיי. אני מנצל את זה שהוא עוד לא הגיע כדי להציץ שוב בהודעות. נו, איפה הוא?

"היי דניאל," קול מוכר נשמע מאחורי גבי ואני מסתובב, רואה את ליאנה עומדת שם, נראית בדיוק אותו דבר. שלוש שנים שלא ראיתי אותה, אבל היא לא השתנתה. השפתיים שלה התנפחו קצת, אבל היא נשארה פצצה בדיוק כמו שהייתה. מחשוף גדול, חצאית מיני, עיניים ירוקות מאופרות ושיער כהה וארוך.

"ליאנה." אני נפעם מהסקסיות שלה. הייתי עושה אותה בכיף.

"חזרת ממיאמי?" היא נוגעת בחזה שלי קלות. מגעה מגרה אותי, אני לא יכול להתכחש לזה.

"לביקור, חיים שלי." אני מחייך, סורק את החזה החשוף שלה, נזכר בכל הזיונים שהיינו לנו. "עם מי את פה?" אני שואל וזורק מבט לעבר השולחן לידו היא יושבת.

"עם כמה חברות, אתה תאהב אותן," היא לוחשת בקול נמוך ורעב שמעביר לי רעד קל בגוף.

אני מחייך ונושך את שפתיי בתאווה, נזכר כמה נעים היה להיות בתוכה. אני מרים את ידי לעבר הברמן. "מה להזמין לכן לשולחן?" אני שואל בקול נמוך. היא מחייכת ומשפילה את מבטה. אני יודע שהיא לא תסרב, אני מכיר אותה.

"בקבוק שמפניה יהיה מעולה," היא אומרת בקול שקט, מחייכת במתק שפתיים.

"תזמין ליפהפייה הזו בקבוק שמפניה," אני אומר לברמן ומוציא שטר של מאתיים. "עוד משהו יפה שלי?" אני לוחש לאוזנה וצובט בכוח את מותניה, צחוק שובב משתחרר משפתייה.

"לא," היא אומרת בביישנות. "אבל תסיים את השיחה ותבוא לשולחן שלנו, חברה שלי ואני נחגוג איתך קצת," היא לוחשת אל אוזני בתאווה. מובן שהיא תזמין אותי, זו לא פעם ראשונה שאני עושה את זה איתה. "התגעגעתי," היא נאנחת. אני מרגיש איך האיבר שלי מתקשה.

"בסדר," אני אומר, ומחייך בסיפוק. בחורות כמו ליאנה מתות על זה שזורקים עליהן שטרות. נועה שלי שנאה את זה, היא מעולם לא רצתה להרגיש שאני קונה לה משהו. מבחינתה, זה הרגיש כאילו אני קונה אותה.

אוהד שולח לי הודעה.

אוהד: תיכנס למשרד.

אני מרים את עיניי ומתקדם למשרד של בן הדודה שלי. אוהד יושב ליד השולחן ומביט ארוכות בטלפון שלו, אני נכנס בחיוך. "אח שלי!" הוא קם במהירות ומחבק אותי בחום.

"מה זה, השמנת?" אני מקניט אותו, הוא צוחק בקול.

"אחי, אתה לא מאמין. העסקים זה לא מה שהיה פעם, הכול רגוע," הוא אומר, מחייך ונאנח.

"הלוואי שהיה ככה אצלי," אני אומר בקול נמוך, חושב על הבלגן במיאמי, על כל האויבים שלי, על כל מי שמנסה להפיל אותי, על כל מי שבגד בי.

"שמעתי שאלפסי הבן־זונה בגד בך," אוהד אומר ברצינות, אני מהנהן ולא אומר מילה.

"הוא כבר עשה חפיפה לנועם, נועם לוי," אני אומר בעוקצנות. כשאני מדבר על חפיפה, אני מתכוון לכך שמישהו אחר כבר החליף אותו. בארגון שלנו, זה לא כמו בעירייה. אם עושים למישהו חפיפה, סימן שמישהו אחר סיים, שהוא כבר לא איתנו.

אוהד מכווץ את גבותיו. "נועם?! בן דודה של דויד לוי?" הוא מתפלא.

"כן. הוא היה חייל שלי בארץ, ועשה רילוקיישן לארה"ב."

אוהד צוחק בקול. "טוב אחי, לעניינינו," הוא אומר ברצינות, אני נדרך, בשביל זה הגעתי לכאן. "ברק ברגר," הוא אומר את השם של הבן־זונה, הבן־זונה שגנב את הלב של נועה שלי. "הוא ביקש מאיתנו הלוואה, כמו שאתה יודע," אוהד מתנשף באיטיות.

אני מלטף את זיפיי בשיניים חשוקות כשאני חושב על הגבר שמזיין את הבחורה שלי. "מה הסיפור שם?" אני שואל בעצבנות. "הם אנשים מסודרים, הוא עובד הייטק, היא עובדת סוציאלית, מה קורה שם, לעזאזל?!" אני חסר סבלנות, איך הבעל של נועה הסתבך עם אוהד ועם כל המלווים בריבית.

"ממה שהבנתי," הוא מתחיל לומר בכבדות ומתיישב בחזרה בכיסאו, "הם מנסים להיכנס להריון כבר כמה שנים. היא פנתה לרופאים הכי טובים בארץ," הוא אומר בשקט.

אני משפיל את עיניי, לא יכול להישאר אדיש לכאבה. היא תמיד רצתה להיות אימא.

"הם לא עומדים בהוצאות, הם משלמים אלפי שקלים כל חודש, הוא הגיע למצב שהיה חייב הלוואה," אוהד מספר הכול נמרצות.

אני קם באחת, מתהלך בעצבנות במשרד. איך מכל האנשים בעולם, ברק ברגר פנה דווקא לבן הדודה שלי בבקשה להלוואה?! ויותר מזה, איך, מכל האנשים בעולם, הוא הסתבך דווקא איתו?!

"כמה הוא חייב לכם?" אני יורה בזעם, מלטף את שערי המחומצן קלות.

"שלוש מאות אלף," אוהד אומר בשקט.

"זה הכול?!" אני מרים גבה.

"לפני ריבית," הוא מוסיף.

אני משחרר קללה חרישית. "אז כמה זה יוצא אחרי, אוהד?" אני מתחיל לאבד סבלנות.

"יותר מחצי מיליון, אחי," הוא אומר ברצינות ומהנהן.

"נו, מה? בעיה בשבילו ללכת לבנק לבקש הלוואה? יש להם משכנתא, לא?" אני מוציא סיגריה ומדליק אותה בעצבנות.

"הוא אומר שהם מכרו את הבית, שנועה הפסיקה לעבוד מאז הטיפולים," אוהד אומר, אני מרגיש את הכאב, כמה נועה שלי סובלת מאז שהתחתנה עם האפס הזה.

"העיקר שהוא מהנדס," אני מסנן בארס, עיניי מתכהות כשאני חושב עליה איתו.

"אחי, מה אנחנו עושים?! הוא מושך אותנו כבר תקופה," אוהד מנסה להישאר ענייני, הוא יודע שלא אתן שיפגעו בנועה, הוא חייב לשתף אותי.

אני מגרד את זיפיי בעצבנות ומהדק את שפתיי. "תקרא לו למשרד," אני אומר בהחלטיות, לוקח שאיפה ארוכה מהסיגריה.

אוהד מביט בי בעיניים מכווצות. "למה?" הוא שואל מייד.

"אתה רוצה את הכסף?" אני מרים את קולי, אוהד מהנהן בשתיקה. "תקרא לו, אני פותר לך הכול," אני אומר במהירות. "אני הולך לזיין את ליאנה. אתה מתקשר אליי כשהוא מגיע," אני זורק לו באגביות בזמן שאני יוצא מהמשרד.

המועדון כבר התמלא באנשים, ליאנה יושבת ושותה עם החברות שלה, היא מבחינה בי מרחוק כשאני מתקרב לשולחן שלהן. "כמה אתה חתיך, דניאל," היא ממלמלת כמו חתולה מיוחמת.

"בואי לפינה מבודדת," אני לוחש בחיוך רעב ונושק לצווארה, היא מגחכת גיחוך קטן ומגורה.

"אתה רוצה שאבוא לבד או שאקרא לוויקטוריה?" היא לוחשת על אוזני.

ידיי נכרכות סביב מותנייה ואצבעותיי נלחצות קלות סביב עורה החשוף והרך. "תקראי גם לה," אני עונה בקול צרוד ורעב שמסגיר את כוונתי, היא מסמנת לחברתה להגיע.

אנחנו מתיישבים על ספה מבודדת, ויקטוריה יושבת מצד אחד, וליאנה מצד שני.

העניינים מתלהטים במהירות, שפתיי כבר מוצאות את שפתיה של ליאנה בזמן שוויקטוריה נוגעת קלות באיברי הקשה, ממתינה בסבלנות לתורה. הבחורות האלו הן רק הסחת דעת קצת לפני שאצליח להחזיר את הדבר האמיתי אליי, הדבר האמיתי שאני חולם עליו יותר מעשר שנים.

ויקטוריה מתחילה לפתוח לי את החגורה, כשנכנסת ההודעה מאוהד. פאק. דווקא עכשיו קיבלתי הודעה. אני מתנתק באיטיות מהנשיקה של ויקטוריה, מציץ בטלפון.

אוהד: הוא פה.

אני נאנח בקול, איך הוא הגיע כל־כך מהר? לא הספקתי אפילו לגמור. "בנות, אני מתנצל," הן מסתכלות עליי במבט מתפלא, "חייב לעוף, היה כיף." אני רוכס בחיפזון את כפתורי הג׳ינס שלי.

"חבל," קולה של ליאנה נשמע מאוכזב.

אני מיישר את צווארון החולצה המכופתרת שלי ומתרחק מהן במהירות. תאווה ריקה יש לי במיאמי, הפעם הגעתי למטרה אחרת, אני מזכיר לעצמי בזמן שאני צועד לעבר המשרד. אני פותח את דלת המשרד ורואה אותו יושב שם, בחור גבוה, עיניים בהירות ושיער שטני. שיניי חורקות בזעם כשאני בוחן את דמותו, את הגבר שהתחתן עם נועה שלי.

זיק של פחד ניבט מעיניו הבהירות כשהוא בוחן את חזותי, כל מי שרואה אותי בפעם הראשונה מסתכל עליי כך.

טוב גם בפעם האחרונה. הוא בולע את הרוק שלו כשהוא סוקר את פניי במבט ארוך. נדמה שהאוויר בחדר הולך ואוזל, וטיפה של זיעה ניגרת על פניו.

"אתה יודע מי אני?" הקול שלי כמעט לא נשמע, לחישה קרה שמקפיאה את האוויר. אני מקפל את השרוולים שלי וחושף בפניו את הקעקועים המעטרים את זרועי בזמן שאני ממתין לתשובתו.

"אתה משפחה של אוהד," הוא ממלמל בשקט, שקט שגורם לדמי לעלות לי לראש. הוא משפיל את עיניו בפחד.

"מה אתה משפיל מבט?" אני מרים את קולי, מבטו מורם אליי באחת. "ככה מתנהג גבר?" אני מסנן בזעם, שפתיו רועדות. "איפה האישה שלך?" אני מגרד את זיפיי בעצבנות. הוא מסתכל עליי בתימהון, הוא לא יודע מי אני.

"בבית," הוא עונה בקול חלש.

"תגיד," אני מתיישב על הכיסא מולו ושולף סיגריה באיטיות, "אם היו אומרים לך, תן את האישה שלך ללילה, ויימחקו לך כל החובות, היית מסכים?" אני שואל בעוקצנות.

אוהד פוער את עיניו ואני משחרר גיחוך ציני לאוויר לאור הבעתו החיוורת.

"לא," הוא עונה מהר, מהר מדי.

אני מדליק סיגריה ושואף ארוכות. "באמת, אחי?" אני מושך אותו עוד קצת, מחייך אליו בציניות, אני פאקינג לא מאמין לו.

"אני לא מבין אותך," הוא ממלמל בקול רועד. אני יכול להריח את הפחד באוויר, עיניו הבהירות מביטות בי במבט מבועת כמו גור חתולים מזוין.

"אתה יודע מה, בלי זיונים, רק תלווה לי את אשתך לחודש. היית נותן?" אני ממשיך להתגרות בו בזמן שאני משחרר עשן שמסמיך את האוויר. החיוך שלי הופך מציני לאכזרי.

הוא לוטש בי את מבטו, מבלי לומר מילה.

עיניו זזות במהירות, הוא מנסה לפענח אותי, אבל הוא לא מצליח. "אני לא מבין איזה משחק חולני אתה משחק," הוא מסנן בשיניים חשוקות, נראה שהצלחתי לעצבן אותו סוף־סוף.

"בלי זיונים, רק שתהיה איתי חודש. היית נותן? מוחק לך את כל החובות, פלוס נותן לך עוד מאה אלף במתנה," החיוך האכזרי שלי לא יורד מפניי. הבן־זונה מהסס, הוא לא נחרץ, הוא לא אוהב את נועה שלי.

אני שואף שוב ומשחרר את עשן הסיגריה לאוויר, האווירה המתוחה בחדר חנוקה יותר מרגע לרגע.

"אוהד, על מה הוא מדבר?" הוא שואל בגמגום, אוהד לא מניד עפעף.

"תענה לו!" אוהד מרים את הקול.

ברק מניד את ראשו בעצבנות. "אשתי היא לא עז שמוכרים בשוק," הוא מסנן בזעם.

אני צוחק בקול. "נותנים לך הצעה של פעם בחיים, מה עדיף? זה או למות?" אני קורץ לאוהד, ברק זז באי נוחות, אני יכול לשמוע את הלב שלו הולם בעוצמה עד אליי, המצח שלו מבריק. "אתה יודע מה?" אני מחייך שוב בציניות. "תקרא לאשתך לפה," אני ממשיך להתגרות בו.

"אוהד, איזה מין דבר זה?" הוא פונה לאוהד בכעס.

אוהד מביט בו ברצינות. "תקרא לאשתך," הוא מסנן בקור, מחזק את דבריי, ברק כבר ממש רועד.

"אני מחכה." אני מחייך בארסיות ומלטף את זיפיי. "אתה רוצה לחיות?" אני מרים את קולי.

הוא מוציא את הטלפון ובידיים רועדות מחייג לנועה שלי. "נועה," הוא פולט בקול חנוק. "אני צריך שתבואי, אני שולח לך כתובת. זה דחוף."

הוא עוד רגע מתעלף.

אוהד ואני מחליפים בינינו מבטים. הבן־זונה נפל ברשת.

נועה

ברק מתקשר אחרי שידעתי שהוא הולך למלווה בריבית, ידעתי שהסיפור הזה לא ייגמר טוב. אני לא הייתי מסכימה לו לעולם להתערבב עם עבריינים, אם הייתי יודעת שזה המחיר שנשלם הייתי עוצרת הכול. עוצרת את כל הטיפולים, את כל הבדיקות היקרות, את כל מה שעברנו כדי לנסות שוב ושוב להיות הורים. לפעמים אני חושבת לעצמי, שזה פשוט לא נועד להיות, למה אני נלחמת כל־כך הרבה? הגוף שלי מותש, הנפש שלי שבורה.

עד שפעם אחת הצלחנו להיכנס להריון, גיליתי מום חמור בלב העובר ונאלצתי לעבור לידה שקטה. עזבתי את העבודה בעירייה, לא יכולתי להתרכז בכלום חוץ מהתהליך הזה, נשאבתי לזה. אף אחד כבר לא יכול לסבול אותי בסביבה, כל החברות התרחקו ממני, המשפחה הולכת לידי על קוצים, כל פעם שמישהי נכנסת להריון, הם מסתירים ממני.

היו לי הרבה חלומות על ברק. שהוא עוזב אותי, שהוא מכיר מישהי אחרת ומכניס אותה להריון. החלומות האלו חזרו כמעט מדי לילה, הייתי קמה ומתייפחת בכאב, הוא כבר לא אוהב להיות לידי. הוא כבר לא זוכר מי היינו לפני הכול, מי היינו לפני המלחמה הזו בטבע.

אני נאנחת ושוטפת את פניי. למה הוא קורא לי באמצע הלילה? זה לא סימן טוב. אני לובשת שמלה שחורה, אני לא לובשת ג'ינסים כבר תקופה, אני מרגישה נפוחה ושברירית. אני מסתכלת במראה, בהשתקפות עיניי הירוקות, שעכשיו כבר אדומות מבכי. אני מסרקת את שערי הבלונדיני, הוא היה כל־כך מלא פעם, עכשיו נשאר ממנו סתם קארה ארוך. מה עוד יקרה לי בחיים? לא עברתי מספיק? לאיזו צרה ברק הכניס אותנו הפעם?

אני מניעה את הרכב ונוסעת לכתובת, הכתובת מוכרת לי, זה בקריות. אני חושבת על האזור ההוא, נזכרת באנשים שאני רוצה לשכוח, בלילות שהייתי מעבירה שם כרווקה צעירה. דניאל ואני היינו מבלים הרבה במועדונים, עוד לפני שהכרתי את ברק.

דניאל. אני חושבת עליו ומשהו בי כמה אליו. ידעתי שלא נהיה יחד באופן רציני, זה היה ברור, אבל התקופה שהיינו יחד הייתה סוערת, מלאת אש. הוא בדיוק ההפך מברק. דניאל רכושני, קנאי, גבר שהופך לך את החיים, שום דבר בו לא היה משעמם. לעומת זאת, אצל ברק הכול אחרת. אפילו סקס אנחנו כבר לא עושים, הוא לא נגע בי כבר תקופה. אני כבר לא זוכרת איך זה מרגיש להיות נחשקת, איך זה מרגיש כשגבר מקנא לך כל־כך שהוא מוכן לשרוף את כל העולם למענך.

אני חונה בחנייה של איזה מועדון. אני יודעת בוודאות שזה קשור למשפחה של דניאל, וליבי מחסיר פעימה. הוא לא כאן, הוא גר במיאמי, אין סיכוי שאיתקל בו.

אני יוצאת מהרכב, ומרגישה את הלחץ בקרבי. צעדיי איטיים והפחד מתפשט בבטני בזמן שאני בוחנת את הבליינים הנמצאים מחוץ למועדון. השומר בכניסה זוקר את גבותיו בשאלה כשהוא בוחן את חזותי היום יומית ביחס לשאר הבליינים.

"המשרד של הבעלים?" אני ממלמלת בקול חלש והוא מסמן לי את הכיוון, ואני צועדת ברגליים רועדות, מפחדת שיפגעו בברק. גלי חרטה חזקים עוטפים אותי, פתאום הכול נראה לי חסר משמעות. אחד המאבטחים מתקרב אליי, הוא רואה את ההיסוס בצעדיי.

הוא מתקרב לאוזני ושואל אותי אם הכול בסדר.

"אני צריכה להגיע לבעלים," אני מצליחה להגיד בקול חנוק, הוא מניד בראשו בהבעה חתומה. הוא מלווה אותי למשרדו ופותח לי את הדלת של המשרד. עייני פוגשות בעיניו הכהות של לא אחר מאשר אוהד, בן דודו של דניאל, הוא יושב על הכיסא בדיוק מול הדלת, ברק לעומתו עומד ומביט בי במבט שמבשר רעות.

יש נוכחות בחדר שגורמת לי להשתנק, עיניים כהות ואפלות מביטות בי במבט צידי שגורם לעורי לסמור. אני מסיטה את מבטי באחת ופוגשת בעיניו של לא אחר מאשר דניאל בוזגלו. נשמתי נעתקת כשהכול שוב חוזר אליי, האהבה, הפחד, הכאב, הפרידה. אני מנסה להתעשת על עצמי ובוחנת את דמותו.

הוא כבר לא נראה כמו שהיה, השיער שלו מחומצן וקצר, שרוול ענק של קעקועים מכסה את זרועו, עיניו כהות ואפלות. אני מחסירה פעימה, אני מרגישה שאני עומדת להתעלף. "מה קורה פה?" אני ממלמלת בפחד.

"תסגרי את הדלת," אוהד אומר ברוך, ברק מניע את ראשו לעברי, מבטו קפוא.

אני מצייתת בידיים רועדות, צועדת באיטיות, דניאל מלכסן אליי מבט, כאילו סורק אותי במבטו. אני מתביישת שהוא רואה אותי ככה. אני יודעת שהוא זוכר אותי אחרת לגמרי, השתניתי, הפכתי שבר כלי. כשיצאנו, הייתי אחרת לגמרי, מלאת חיים. היום אני מרוסקת.

"שבי, נועה," אוהד אומר ומחווה בידו על הכיסא הריק שמולו. אני משפילה את מבטי ומתיישבת באיטיות. השמלה שלי ארוכה ומכסה את רגליי, אני משחקת בעצבנות באצבעותיי, נמנעת מקשר עין עם דניאל. הלחץ גובר בתוכי בזמן שאני חשה בעיניו הכהות בוחנות אותי במבט צידי וארוך.

"מה שלומך, נועה?" דניאל אומר בקול קר, אני מרימה את מבטי לכיוונו ולא מצליחה להוציא מילה. מבטו של ברק מרצד ביני לבין דניאל במהירות.

"אתם מכירים?" הוא שואל בפליאה, עיניו הבהירות מביטות בי ארוכות.

"כן. מהילדוּת." אני לא מרחיבה, אני לא רוצה שהוא ידע שיצאתי בעבר עם עבריין כזה.

"מהילדוּת." דניאל מחייך בציניות, מסתכל עליי לרגע ואז על ברק.

"אני לא מבין מה המשחק שלכם," ברק ממלמל בכעס, אוהד ודניאל נדרכים ומסתכלים עליו בזעם.

"אתה חייב לי יותר מחצי מיליון שקל, ויש לך את החוצפה לפתוח את הפה?" אוהד מרים את קולו ומרעיד את ליבי. חצי מיליון שקל הוא אמר?

עיניי נוצצות מדמעות, אני מרגישה שאני עוד רגע נחנקת, אני לא מצליחה לנשום.

"תעביר את המים, אוהד," דניאל מורה לאוהד, שמסתובב לעבר בקבוק המים הקטן שעומד מאחוריו ומגיש לי את הבקבוק.

"שתי, נועה," הוא אומר בקול נמוך.

אני מנסה לפתוח את המכסה, אבל ידיי רועדות. אני לא מצליחה לעצור את הדמעות שלי.

"למה אשתך כל־כך פוחדת?" דניאל שואל את ברק בשיניים חשוקות.

"בגללכם. זה למה," נימה של אשמה עולה מקולו של ברק.

דניאל מחייך חיוך ציני, אני לא מזהה אותו, אין זכר לנער שהייתי מאוהבת בו, הוא נראה גבר זר ואכזרי. "בגללנו? מי הכריח אותך ללוות כל־כך הרבה כסף?" עוקץ נשמע מקולו של דניאל.

"בוא ניגש לעניין," אוהד אומר לדניאל בענייניות.

"אני מוכן למחוק לכם את החוב," דניאל אומר ברצינות, אני מרימה את מבטי באחת ופוערת את עיניי.

"בתנאי אחד." הוא לא מביט בעיניי, הוא מסתכל ארוכות על ברק.

"אשתך תגור אצלי חודש, זה כל מה שאני מבקש." הוא מחייך, אבל אין בחיוך שלו משהו חם או נעים, רק קור וציניות.

אני מסיטה את מבטי במהירות לכיוון ברק, בוחנת את שתיקתו. "ברק!" אני פולטת בזעם. "אני לא זונה של אף אחד!" אני קוראת בכעס ומרגישה במבטם של כולם ננעץ בי.

"איזה ראש יש לך, נועה. לא דיברנו על סקס," דניאל מקניט אותי ומחניק חיוך, חיוך אכזרי וציני.

"אני לא רוצה לגור איתך!" אני יורה בארס לעבר הגבר שחשבתי שהיה אהבת נעוריי.

ברק מהדק את שפתיו ולא אומר מילה, השתיקה שלו דוקרת את ליבי וגורמת לדמעות לעלות בעיניי.

"אתה עוד שוקל את זה בכלל?" אני לוחשת בכאב לעבר ברק, מרגישה איך הלב שלי נשבר.

"בעלך התנגד בהתחלה." חיוכו האכזרי של דניאל גורם לאגרופיי להיקמץ, אני מרגישה שהוא נהנה מהמשחק החולני שלו. "אבל אז הוא הבין, שאין כל־כך הרבה אופציות." הוא מגרד את זיפיו ומחייך בממזריות.

"בעלי לא מחליט עליי!" אני קוראת בהתרסה ומרגישה איך גופי רועד מזעם. מי הם שידברו אליי ככה? מי הם שיסחרו בי כאילו אני כבשה בשוק? "אולי אצלכם זה ככה!" אני מוסיפה בארס, דניאל חושק את שיניו לשמע העלבון שלי.

"נועה, אל תעברי את הגבול," טון קולו של דניאל נשמע נמוך וקטלני. עיניו מתכהות וחיוכו הציני נעלם באחת, הלב שלי מחסיר פעימה מהגבר שנמצא מולי, הגבר שחשבתי פעם שהוא אהבת חיי.

"אני לא יודעת מי אתה, או מה הפכת להיות, דניאל," אני מסננת בארס, "אבל אני אמות, לפני שאסע איתך לאנשהו." אני קמה במהירות.

"שבי!" ברק מרים את קולו, כולם מסתכלים עליו בתדהמה.

"ברק?" קולי רועד, אני מרגישה שהאדם היקר לי מכל בוגד בי. "אתה מוכן שאסע איתו? מה עובר עליך?"

דניאל מגחך בסיפוק ומניד בראשו.

"אני לא מוכן לכלום," ברק ממהר להגיד, "רק בודק אופציות."

אני נושפת ברוגז.

"בקיצור," דניאל חותך את הדיון ומלטף את שיערו המחומצן. "יש לכם עשרים וארבע שעות. אם תסכימו, הכול מחוק." הוא קורץ לברק, אני מאגרפת את ידיי בזעם. "אבל אם לא תסכימו, יש לכם עשרים וארבע שעות להחזיר לאוהד את הכסף," הוא אומר במבט אפל.

ברק פוער את עיניו. "איך אוכל להעביר לך סכום כל־כך גדול?!" הוא מתלהם.

אוהד מחייך באכזריות. "זו לא הבעיה שלי גבר, לקחת? תלמד להחזיר. מצידי, תמשכן את הנכס שלך," הוא פולט.

אני מסתכלת על ברק במבט בוחן. "איזה נכס? מכרנו את הדירה," אני יורה במהירות.

ברק זז באי נוחות. "נועה, בואי נדבר על זה אחר כך," הוא אומר בקור.

דניאל מחייך בסיפוק. "עשרים וארבע שעות, ברק." הוא לא פונה אליי, מזלזל בי, כאילו אני שייכת לברק, ואין לי שום מילה בעניין. "תשלח את אשתך לחופשה במיאמי, מה קרה?"

קולו מרעיד את ליבי. אני קמה במהירות, ומסתלקת מהמשרד בלי לומר מילה. אני לא יכולה לראות כרגע אף אחד מהם. אני לעולם לא אסכים לעסקה הזו, אני לא אהיה כלי במשחק החולני של דניאל בוזגלו.