מארז התמודדות עם פוסט טראומה

ההוא שם בחוץ

אני שוכב במיטה ולא זז. הלב שלי פועם במהירות והאישונים סורקים את החדר בחיפוש אחר רמז למיקומו.
חושך מוחלט.
מישהו מסתכל עליי. אני מרגיש את זה. הוא יודע שאני כאן. 
זו תחרות: הוא לא רוצה שאדע שהוא כאן, ואני אעשה הכול כדי שהוא לא ידע שאני ער במיטה. 
אסור לי לעשות אף טעות שתסגיר אותי. 
אני שוכב על הצד ומנסה להסדיר את הנשימה. המתח באוויר נרגע מעט.
אבל אז, בזווית העין, אני רואה את החלון ושוב הכול מתערער.
הוא שם; צללית מעורפלת.
הוא מסתכל עליי. 
אני שומע רעש מכיוון הסלון ונדרך. 
הצללית מתבהרת לדמות ושוב מתערפלת. אני בוהה בחלון ומנסה להבין אם ההוא שם בחוץ קפא גם הוא.
הזיכרונות מציפים אותי ואני מתחיל לשחזר בראש את החלום שממנו התעוררתי. כמה מתיש זה היה. אני זוכר ריצה. ריצה ארוכה. ריצה שאין לה סוף. כל הזמן ניסיתי לרוץ מהר יותר ולא הצלחתי. 
לא הייתי לבדי. הייתה שם שורה ארוכה של אנשים שניסו להימלט. רצתי בראש, אבל לא כמי שמוביל, אלא כמו מי שרוצה לעוף מכאן ראשון על חשבון האחרים. 
חציתי את קו הגדר והבטתי לאחור. ברגע שסובבתי את הראש, נשמעה ירייה. הבחור הרוסי שרץ אחריי נפל ליד הרגליים שלי. הוא שכב בלי תנועה עם הפנים כלפי מטה, אבל נראה היה שהוא עדיין נושם. תפסתי לו את הכתף וסובבתי אותו אליי. המראה שנגלה לעיניי היה מחריד: רוב הפה שלו נעלם ובמרכז הפנים היה חור ענקי שדרכו יכולתי לראות את הקרקע תחתיו. 
עזבתי בבהלה את הכתף שלו והמשכתי לרוץ. גופו נחבט שוב אל הקרקע. 
ניסיתי לרוץ הכי מהר שלי, אבל שוב לא הצלחתי. הרגשתי שאני רץ כל כך לאט, כמעט רץ במקום.
הצלחתי להימלט. 
האחרים לא.
אני שוכב במיטה, משלים את חלקי החלום ולא מסיר את המבט מהצללית, שלרגעים מזכירה את צללית עץ הקלמנטינות שמחוץ לחלון. אני כבר לא מזהה את הדמות, אבל יודע בוודאות שהוא שם.
ההוא שם בחוץ. 
 
יומן מסע: היציאה לדרך
כבר שבועות ארוכים שאני מכין את הטנדר לקראת המסע. חודש ברחבי הארץ, מצפון עד דרום. אף פעם לא עשיתי דבר כזה, בטח לא לבד.  
את הבוקר שלפני היציאה אני מקדיש לסידורים אחרונים בסדנה שבקיבוץ. כשאני עובד על הטנדר, המשימות והמטלות לא נגמרות. ככה זה ברכב אספנות. 
לפני שלושה שבועות טיילתי איתו בפעם הראשונה לרמת הגולן, וברגע של פזיזות ניסיתי לצלוח שלולית מים ענקית. רק במזל יצאתי בלי נזק. כאות של הכרת תודה לטנדר הגיבור, הבטחתי לעצמי לבדוק את מצב השמן בסרנים לפני היציאה למסע. הסרנים הם המכלול הנמוך ביותר ברכב. אם חדרו פנימה מים, השמן הופך לנוזל בוצי בצבע אפור שעלול לגרום לבעיות. 
אני מניח קופסת פלסטיק מתחת לציר האחורי ופותח את בורג הריקון שבתחתית. השמן מתחיל לזרום החוצה. לשמחתי, הוא נקי לגמרי. זה סוג השמן עם הריח הכי חזק, כזה שנשאר על הידיים גם ביום הבא. בצבא כל מי שהיה בסביבת הטנקים שנא אותו, אבל אני דווקא חיבבתי את הריח. 
הבוקר, בדרך לסדנה, עצרתי לקנות שמן טרי. "תן לי את היקר", אמרתי למוכר. עכשיו אני שופך אותו לכוס המדידה ומודד 1.7 ליטר בדיוק. אני לא יכול לסבול שהמוסכניק שם יותר ממה שצריך. אני שואב במזרק את השמן מכוס המדידה ומקרב אותו בזהירות לפתח המילוי. אף טיפה לא נשפכת.
בג'יפ הקודם פחדתי לטפל בעצמי. בכל פעם שהכנסתי אותו לטיפול שנתי במוסך, הייתי נצמד לחלון חדר ההמתנה לראות איך מתייחסים אליו. ומה שראיתי לא מצא חן בעיניי. במקום למדוד את כמות השמן המדויקת, המכונאי היה מקרב חבית אל הסרן ומתחיל לפטם אותו עד שהשמן היה נוזל מפתח המילוי. רק אז הוא רץ להביא את הפקק ומיהר לסגור את הפתח. היום כשאני יודע בעצמי מה לעשות ואיך, אין סיכוי שאכניס את האוטו שלי למוסך. 
אחרי שהחלפתי שמן בסרנים אני לוקח סמרטוט, נשכב על מיטת המוסך ומגלגל את עצמי אל מתחת לטנדר כדי לבחון היטב את כל המכלולים ולחפש סימנים שיצביעו על משהו שאינו כשורה. הטנדר, מדגם SJ410K, הוא גרסה נדירה של ג'יפ סוזוקי סמוראי שיובא לישראל בשנת 1984. המכלולים שבגחונו של הטנדר נמצאים בגובה רב מהקרקע, כך שאני לא צריך להרים אותו עם ג'ק כדי להתגלגל תחתיו בשכיבה על מיטת המוסך. 
הברגתי כאן בעצמי כל בורג ובורג, לכן אני יכול לזהות כל שינוי קטנטן. הכול נראה תקין למעט נזילת שמן מהגיר, שאותה כבר ניסיתי לתקן בעבר. זו נזילה קטנה, אבל אני מחליט בכל זאת לרוקן את הגיר מהשמן ולמלא אותו מחדש כדי לוודא שלא חסר.
כשהגיר מלא בשמן טרי, אני מתחיל להעמיס את הציוד. אני פורס על הרצפה במרכז הסדנה את כל חלקי החילוף וכלי העבודה שאני רוצה לקחת, כולל קרבורטור נוסף ורצועות להחלפה, ומניח לצידם את ציוד המחנאות: אוהל, מזרן, עצים למדורה, כלי מטבח, שתי גזיות, פאנל סולרי ועוד שלל פינוקים. תוך כמה דקות רצפת הסדנה מכוסה בציוד. אני יודע שלא אשתמש בהכול, אבל אני רוצה להיות מוכן לכל תקלה ולכל מזג אוויר.
אופן סידור הציוד הוא קריטי. את החלפים לתקלות קשות ונדירות אני ממקם בתחתית הארגז של הטנדר ומעליהם אני מסדר את ציוד הקמפינג, המיועד לשימוש יומיומי. בדופן הארגז אני מניח תיק עם ציוד גרירה וחילוץ, שיהיה זמין בשלוף. נכון שלא משתמשים בו לעיתים קרובות, אבל אם נתקעים הכול מתנהל בלחץ. עם סידור נכון אצליח להגיע אל כלי העבודה וציוד החילוץ במהירות ומבלי שאצטרך לפרוק הכול.
הקבינה הקטנטנה היא המקום היחידי שאטום לחלוטין למים, מה שהופך אותה לפיסת הנדל"ן הכי יקרה בטנדר. גם החלל שמתחת למושב מנוצל ולשם אני דוחף את תאורת המחנה שחייבת להיות זמינה ומוגנת, למקרה שאגיע לחניון לילה אחרי רדת החשיכה. אני מעדיף שלא להתארגן בחושך – ולא רק משום שזה מסורבל יותר.
העמסת הציוד על הטנדר נמשכת עד שעות אחר הצהריים, הרבה יותר זמן מכפי שתכננתי. לפני היציאה אני ממלא את מכל המים ואת מכלי הדלק הנוספים, כדי שאוכל לשהות בשטח כמה שיותר זמן. הטנדר עמוס לעייפה. בדרך החוצה אני עובר ליד הרפת ומעלה אותו על מאזני הגשר המשמשים לשקילת משאיות. הם מצביעים על תוספת של 280 קילו למשקל הקבוע. 280 קילו ציוד, אני חושב. באמת המון. לפחות זה ירכך מעט את הקפיצים הקשים של הטנדר.
...
כמה דקות אחר כך אני כבר על הכביש המהיר. הטנדרון הקשיש שבניתי מחדש הוא המקום הכי נוח בעולם עבורי. הרדיו אומנם כבר בן שלושים ושלוש ומתקשה לקלוט את כל התחנות, אבל הוא בכל זאת עושה את העבודה, ותחושה מתוקה של חופש ממלאת את הקבינה. במהירות 70 קמ"ש רעש המנוע מתחרה ברדיו, אבל אני עדיין מצליח לזהות את הצלילים של "הדייר סטרייטס" שמכניסים אותי לאווירה של תחילת מסע בטנדר משנות השמונים. מדי פעם אני מכבה את הרדיו כדי להקשיב לרכב. אני מכיר את הטנדר שלי טוב כל כך, אני מזהה כל שינוי: ציוץ קטן מהכבל של דוושת הקלאץ', זמזום מהבורג ששוב השתחרר ברמקול הימני או קרקוש של משהו שלא יושב טוב בתא הכפפות.
פעם לא הייתה לי סבלנות לנסוע כל כך לאט. היום אני נהנה מהניגוד בין קצב התנועה למחשבות שלי שאף פעם לא מאיטות. גם עכשיו הן רצות במהירות. איך הגעתי ל-280 קילו ציוד? אני עובר בדמיוני על רשימת הציוד בתאים השונים של הטנדר. סורק את חלקי החילוף, את כלי העבודה ואת ציוד המחנאות. בדגם הזה של הטנדר, מושב הנהג צמוד לגב הקבינה ללא אפשרות להזיז את הכיסא אחורה או להשכיב את המשענת. מאחורי המושבים נותר רווח צר מאוד, וגם אותו ניצלתי לאחסון. מאחורי מושב הנוסע התקנתי קומפרסור לניפוח גלגלים ומעליו הנחתי ערכת עזרה ראשונה וכבלי חשמל להנעה, ומאחורי מושב הנהג – המחשב הנייד והשקית הכתומה עם המחברות. כשאני נזכר במחברות הלב שלי מתכווץ במכה וכל הגוף נדרך. בתנועה מסורבלת אני שולח יד אל מאחורי משענת הגב שלי וממשש את המחברות דרך השקית, לוודא שהן עדיין שם.
על פניי חולפות עוד ועוד מכוניות חדשות ובתוכן נהגים עצבניים. יום העבודה נגמר ונראה שכולם ממהרים הביתה. אני מסתכל עליהם, לחוצים במרוץ האינסופי נגד הזמן, בעוד שאני בדרך לפסק זמן ארוך מחיי היומיום.
השמש מתחילה לשקוע. לשים לב לשקיעה זה חופש אמיתי בעיניי. בחודש הקרוב בטח אראה את כל השקיעות. ברגע המתאים אעצור בצד ואפתח כיסא כדי ליהנות מהדבר היפה הזה שקורה בכל יום ושאני לא מקדיש לו תשומת לב. לרוב האנשים סביבי סיפרתי שזה מסע לכבוד סיום השיפוץ של הטנדר, אבל האמת מורכבת יותר. השנה האחרונה הייתה עמוסת אירועים: הפרידה מנויה, סיום הטיפול אצל גדעון אחרי ארבע שנים והבקשה להשתחרר משירות המילואים. כל אלו התווספו לרצף ההתמודדויות שחוויתי בעשור שחלף מאז מלחמת לבנון השנייה. אחד מיעדי המסע הוא לכתוב במהלכו את כל מה שאין לי אומץ לומר, אבל אני רוצה שכולם ידעו. ואת זה אוכל לעשות רק כשאני לבד. הפרק הראשון יהיה הטקסט מהמחברות שכתבתי מיד לאחר סיום המלחמה, ובמהלך המסע אכתוב על כל מה שהתרחש מאז. 
המסע הזה לא הולך להיות קל עבור אחד כמוני, שהפחד הגדול שלו הוא מפני החושך. זו לא הפעם הראשונה מאז הצבא שאני ישן בשטח, אך זו כן הפעם הראשונה שאני ישן לבד בשטח. בטיולי ג'יפים עם חברים אני טרוד מאוד במחשבות על הסכנות שאורבות לנו במהלך שנת הלילה, מה אם ינסו לגנוב את הג'יפים או אפילו לפגוע בנו? בכל פעם שישנו בשטח שמרתי על דריכות שיא והתעוררתי מכל צליל קטן, אבל הידיעה שזו הבעיה של כולנו הרגיעה אותי. הפעם אני נוסע לבד. זו תהיה הבעיה שלי, ורק שלי.

מי אתה רוצה להיות-

פתח דבר

אחרי שגיליתי את הסיבה האמיתית לפוסט־טראומה שלי, הרגשתי שחרור משמעותי. שחרור גדול כל כך, שלרגעים אני קורא לו גם החלמה.

אנשים שקראו את "ההוא שם בחוץ" חושבים שכך נגמר הסיפור שלי, ושאני תקוע עם הסיוטים האלה לנצח. לא יכולתי להשאיר את זה ככה, אני רוצה שידעו שקיימת דרך להקלה. אסור להיכנע.

אני מאמין שלכל אחד ואחת קיים איזשהו מסע לריפוי או לפחות לשיפור משמעותי. עבורי, המסע הזה כלל שמונה שנים של טיפול, חוויות עם חומרים משני תודעה שלא תמיד היו נעימות, ולידה מחדש עם איוואסקה. זה אומנם לא מתכון לשחרור מפוסט־טראומה, אבל מה שעברתי וחוויתי עשוי לתת לאחרים מוטיבציה להמשיך ולחפש.

עבורי, הדבר הקשה ביותר בדיכאון ובפוסט־טראומה היה למצוא את הכוחות לצאת מהמיטה בבוקר, שלא לדבר על ללכת לטיפול או להמשיך ולנסות פתרונות נוספים. מאז החוויה שלי עם האיוואסקה, הבנתי שאף אחד לא יכול לעזור לי. רק אני יכול לעזור לעצמי.

אני מאמין שכל מי שמתמודד עם קשיים, צריך לשאול את עצמו בכל יום, אם היום הוא היום שבו הוא יעזור לעצמו. אם התשובה היא "לא", זה בסדר גמור. אבל חייבים להמשיך ולשאול שוב למחרת, בתקווה שיום אחד התשובה תהיה "כן". זו התקווה היחידה. וקצת תקווה זה מה שצריך לחפש בימים אפלים.

חלק א'

דרך חדשה

פרק 1

אני עומד על קצה צוק עם תרמיל כבד על הגב. מולי נפרס האוקיינוס האטלנטי שלחופי חבל הבאסקים. שעת בוקר מוקדמת. מאוד מוקדמת. השמש רק מתחילה להציץ מאחורי גבי, והעורף הקפוא מתחיל להפשיר. מתחתיי, ממש בקצה הצוק, ניצב סלע עם סימון הדרך הראשון של טרק ה־GR11.

אני מסתובב ומביט ישירות אל השמש. העיניים בקושי עומדות בסִנווּר. לפני כמה דקות התעוררתי כשהאוטובוס עצר בתחנה אחרי נסיעה לילית ארוכה מברצלונה. הים התיכון נמצא איפשהו מעבר לרכס הפירנאים בכיוון מזרח. מפרידים בינינו 820 קילומטרים של שביל הליכה שחוצה את פסגות וּואדיות הרכס. בספר הדרך קראתי שסך כל העליות מגיע ל־40 אלף מטרים. זה אומר שיש גם הרבה ירידות.

אני מחזק את רצועות החזה והמותניים של התרמיל ומרכיב את משקפי השמש. צעד ראשון קדימה. אחד מבין רבים אל עבר מסע חדש. תכננתי להתחיל את המסע בעוד חודש, אבל האירועים האחרונים גרמו לי לצאת אליו כבר עכשיו. אני מקווה שההחלטה הזאת לא תתברר כטעות גדולה כשאחצה פסגות בגובה 3,000 מטרים בסוף האביב. מהמידע שיש לי, חלק מהפסגות עדיין מכוסות שלג, אך נראה שמזג האוויר ילך ויתחמם בשבועות הקרובים.

המסלול המתוכנן נמתח לאורך גבול צרפת־ספרד. רובו בצד הספרדי עם קטעים קצרים בצרפת ובאנדורה. הטרק מתחיל בבאסקים, ולאחר מכן חוצה את נאוורה, אראגון וקטלוניה – עד לים התיכון. הימים הראשונים עוברים בתוואי שטח מישורי יחסית, ובכל יום הולכים יותר מ־30 קילומטרים. אמצע המסלול עובר בחלקים הגבוהים של הפירנאים, והמרחקים מתקצרים ל־15 קילומטרים ביום. בסיום המסלול שוב מתמתן, לקראת ההגעה לים התיכון.

במהלך ההליכה יהיה לי הרבה זמן לחשוב על האתגר שהכנסת לחיים שלנו. אולי רק לחיים שלי, כי אני באמת לא יודע איך את תרגישי במהלך 30 הימים הקרובים. יכול להיות שתשכחי אותי כבר ביום הראשון ותמשיכי הלאה. אולי זה ייקח חמישה ימים. מי יודע? תמיד קיימת גם האפשרות שתשברי ותפתיעי אותי עם הודעה מוקדם מהצפוי. אני גם לא לגמרי מבין אם זה מבחן – עבורי? עבורך? עבורנו? מה בכלל התפקיד שלי בכל זה? האם לאחר שתיקה של 30 ימים תצליחי להבין אם את רוצה שנהיה יחד?

בכל מקרה, זה עומד להיות אתגר קשה. אני כבר מעורב מדי ואובססיבי מדי. מעורב במי שאת, ואובססיבי ברצון שלי לראות אותך שוב, להרגיש אותך בזרועותיי ולהמשיך בדיוק מהמקום שבו הפסקנו.

אני לא כועס עלייך, האמת שאני לגמרי מבין. אבל הייתי חייב לעשות משהו עם כל המחשבות האלה שרצות לי בראש בזמן שאני ממתין.

אז החלטתי לנצל את הרגע, בדיוק כפי שלימדת אותי, ולצאת לטיול ארוך. הרי במצב הזה גם בברצלונה ארגיש הכי לבד בעולם. הטיול יימשך עד שאגיע לים התיכון. במהלכו אספר לך על המסע המטלטל שעברתי בשנים האחרונות. לרגעים באותו מסע חשבתי שאני יודע מי אני רוצה להיות, אך ברובו הייתי אבוד לחלוטין. רק בזכות המסע הזה הצלחתי לחוות שחרור מוחלט כשפגשתי אותך.

בספר הראשון שלי סיפרתי לעולם על ההתמודדות שלי עם הפוסט־טראומה. אני יכול להבטיח לך שאם היינו נפגשים לפני עשור, כשכתבתי את הספר ההוא, לא היינו מתחברים ככה. את לא היית אפילו מסתכלת לכיווני. אלה היו זמנים חשוכים שבהם גם אני לא רציתי להסתכל על עצמי.

גם אותך שיתפתי בכך שיש לי פוסט־טראומה, אבל לא הסברתי לך מה זה באמת אומר. לא סיפרתי לך איך התעוררתי בלילות במיטה, משותק, בידיעה שיש בחדר מישהו שמנסה להרוג אותי. לא סיפרתי לך על החיים הכפולים שחייתי יותר מדי זמן: לילות של התמודדות עם אשמה וכישלון, וימים שבהם ניסיתי להסתיר ולחיות חיים נורמליים, כאילו אני בסדר. הייתי כל כך עייף ומבויש. היה לי כל כך קשה להודות שאני מפחד מהחושך. מכל חושך, אפילו בחדר השינה שלי. הרבה השתנה מאז, ואני עומד לספר לך הכול.

פרק 2

זה כבר היום השני של האתגר שלנו. אמרת שעדיף שלא נדבר בחודש הקרוב ואני מנסה לכבד את ההחלטה הזאת. אני מנסה גם להבין, האם באמת שקלת לעזוב הכול ולעבור לספרד בשבילי, כמו שסיפרת לי? האם זו הייתה מחשבה שהחזיקה שנייה אחת או שהיא עדיין מלווה אותך עכשיו, כשחזרת הביתה למילאנו?

תחילת חודש יוני והימים ארוכים. אתמול הספקתי יותר מ־30 הקילומטרים שתכננתי במקור. היה יום שמש חמים וההליכה הייתה קלה יחסית. הגוף צריך עוד להתרגל למשקל שאני סוחב על הגב, וכבר יש לי כמה יבלות בכפות הרגליים. זה היה תענוג לחלוץ את הנעליים אתמול בערב ולעבור לכפכפים, בזמן שהקמתי את האוהל באיזו קרחת יער עם דשא נמוך ורך.

תכננתי להתחיל לכתוב לך כבר אתמול, אך אחרי שהכנתי ארוחת ערב קלה העייפות הכריעה אותי וקרסתי לישון. נרדמתי בשמונה וחצי כשעדיין היה אור בחוץ. השלמתי את כל שעות השינה מהלילה הקודם, שבו נרדמתי לסירוגין באוטובוס.

עכשיו בוקר, האוהל פרוש לידי ואני מחכה שהשמש תייבש את שכבת הטל מהלילה. הייתי רוצה שתהיי כאן איתי, שתצחצחי את השיניים הקטנות שלך עם מברשת השיניים שלי, כמו שעשית בשבועיים הקסומים שלנו יחד. לרגעים אני מדמיין אותך מתארגנת באוהל, ממש פה לידי, וחושב לעצמי שעוד שנייה תצאי ותגידי שיש לך פיפי ענקי.

הקפה כבר מוכן והלפטופ ניצב מולי כדי להתחיל לכתוב לך את המסע ששינה את חיי. אז עכשיו, ברשותך, אקח אותך שבע שנים אחורה בזמן, למרץ 2017.

יצאתי לטיול ברחבי ישראל במטרה להתמודד עם הפחדים, בעיקר עם הפחד מהחושך, ולכתוב עליהם. המסע בישראל נגמר, אך לא סיימתי את הכתיבה. בהחלטה של הרגע עליתי על טיסה לברצלונה כדי לסיים את הכתיבה, אבל לחיים היו תוכניות אחרות עבורי, וביום השני בברצלונה הכרתי את סמי בטינדר. כבר באותו היום יצאנו לדייט, שבסופו היה ברור שההתאהבות בינינו תהיה הדדית.

כבר בתחילת הקשר אמרתי לסמי שאני לא רוצה ילדים. היא בתגובה אמרה שחשוב לה יותר למצוא את בן הזוג הנכון ולהיות מאושרת מאשר להביא ילדים. מערכת היחסים הקודמת שלי, עם נויה, הסתיימה סביב הנושא הזה. במהלך הקשר איתה הבנתי שאני לא רוצה ילדים. אני זוכר שהרגשתי הקלה עצומה לדעת שסמי ואני באותו ראש בנושא הזה.

לפני שטסתי חזרה לישראל, דאגתי שגם לסמי יהיה כרטיס טיסה לישראל כדי שנוכל להיפגש בתל אביב. היא הגיעה לחגיגות יום העצמאות, שעבורי הן בעיקר המשך של הכאב של יום הזיכרון, שמצוין ביום שלפני.

לא יודע איך החוויה אצלך באיטליה, אבל בישראל יום הזיכרון נועד לספר על קרבות הרואיים של לוחמים, כדי שאף אחד לא יעלה בדעתו שאולי אנשים מתו סתם, בלי סיבה טובה. אף אחד לא יעלה בדעתו לספר על אלה שסובלים באופן יומיומי כי איבדו רגל לפני 50 שנה, או על אלה שעדיין לכודים בתוך המוח הפצוע שלהם, שלא מסוגל לשחרר את מראות הקרב. אלה שעדיין סובלים הם פחות "סיבה למסיבה" מאשר סיפורים על ניצחונות בקרב או סיפורי הקרבה למען אחרים, שחלקם, אגב, מומצאים או מנופחים. לאחר המלחמה שבה השתתפתי, שמעתי בעצמי כיצד סיפורים שקשורים במוות לשווא – הופכים לסיפורי גבורה. נראה שזו דרך ההתמודדות של הורים שכולים עם האובדן שלהם. מובן אך מעציב כל כך.

מיד אחרי יום הזיכרון מתחילות חגיגות העצמאות. עכשיו שאני כותב לך זה נראה לי כמו רעיון חולני של הלקאה עצמית. "אתם רוצים לחגוג? סבבה, אבל רק אם תסבלו 24 שעות עם סיפורי הנופלים."

לא היה מנוס מלהכין את סמי לפרצוף החמוץ שהיא הולכת להכיר. סיפרתי לה על הפוסט־טראומה ועל כך שכל אווירת הנופלים וסיפורי הגבורה של יום הזיכרון משפיעה עליי מאוד. היא שאלה הרבה שאלות בניסיון להבין. העולם הזה של צבא ושל מלחמות כל כך משמעותי בחיי אך רחוק ממנה שנות אור.

בערב יום הזיכרון הלכנו לטקס בכיכר רבין, הכיכר המרכזית בתל אביב. זו הייתה הפעם הראשונה שבה סמי עמדה דום בצפירה. בטקס היא כמובן לא הבינה מילה ורק ספגה את האווירה העצובה של השירים בכיכר. הייתי כל כך מנותק שאפילו לא ניסיתי לתרגם לה.

למחרת הלכנו לשוק הכרמל, והצפירה תפסה אותנו בקינג ג'ורג' פינת אלנבי, אחד מהצמתים הכי מרכזיים בעיר. אז כן, יש כמה צפירות ביום המוזר הזה, ולמשך שתי דקות העולם עצר. זה לא משנה כמה מרכזי הצומת – כל המכוניות נעצרו באמצע הכביש והנוסעים יצאו מהן ועמדו דום. לא נראה לי שקיים דבר כזה באיטליה, ובטח נשמע לך מוזר שבכל שנה המדינה כולה עוצרת כדי לזכור את הנופלים במלחמות. יש שלוש צפירות כאלה בישראל: פעמיים ביום הזיכרון ופעם אחת ביום השואה.

באותו ערב שאחרי יום הזיכרון התחילו חגיגות העצמאות ויצאנו למסיבת גג מגניבה. למחרת סמי כבר פגשה את ההורים שלי בעל האש משפחתי עם עוד 50 בני משפחה, וזו רק המשפחה המצומצמת. הראיתי לה את כל הישראליות בשלושה ימים מרוכזים היישר לפרצוף. מההיכרות הקצרה שלך ושלי, נראה לי שבחיים זה לא היה קורה איתך. לא היית מגיעה אחריי בכזאת קלות לישראל, ובטח שלא היית מסכימה לפגוש את ההורים שלי ואת המשפחה. עם סמי זה היה טבעי ובדיוק מה שחיפשתי באותה תקופה. היום כנראה אדחה את הקץ כמה שאפשר, בדיוק כמו שאת היית רוצה.

כדי לרכך את האווירה, אחרי יום העצמאות לקחנו את הטנדר שסיפרתי לך עליו, ונסענו לשלושה ימים לבד במדבר. קמפינג, מדורה ורחצה אחרונה לעונה בגב זרחן – בריכת אבן טבעית באמצע המדבר, שמתמלאת במים רק כשיש שיטפונות.

בכל פעם שיצאנו לסיבוב בשוק הכרמל או לבר שכונתי כלשהו נתקלנו במישהו שאני מכיר. לא כי אני מישהו מיוחד, פשוט ככה זה בישראל. כשנסענו עם הטנדר בכבישים אנשים צפרו לנו, נופפו לשלום והתחילו לדבר איתנו בכל רמזור. גם הם לא הכירו אותי, זה בסך הכול שילוב של רכב מיוחד עם הפתיחות הישראלית. גם אחרי שניסיתי להסביר לסמי שמדינת ישראל היא קטנה ושככה הם הישראלים, היא עדיין הייתה בטוחה שאני מסתיר ממנה שאני מפורסם.

אחרי הביקור שלה בארץ, המשכנו את סיפור האהבה שלנו מרחוק. פעם אחת נפגשנו בפסטיבל טומורולנד בבלגיה. אחרי הפסטיבל סמי חזרה לברצלונה ואני לתל אביב. בכיתי כל הטיסה חזרה הביתה. זה לא קרה לי מעולם.

בהמשך סמי הגיעה לביקור ביום כיפור. זה יום שבתון שבו הכול סגור, אין תחבורה ציבורית וגם אסור להשתמש במכוניות פרטיות. לפי הדת היהודית זהו יום של חשבון נפש וצום. עבור החילונים זה יום לרכיבה על אופניים בכבישים הריקים. חשבת פעם איך זה ירגיש אם במשך 24 שעות הכבישים יהיו ריקים מכלי רכב? אם כרוכבת אופניים לא מלהיב אותך לרכוב על אוטוסטרדה ריקה, אז אולי כירוקה, זיהום האוויר האפסי ירגש אותך.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*