מי אתה רוצה להיות?

פתח דבר

אחרי שגיליתי את הסיבה האמיתית לפוסט־טראומה שלי, הרגשתי שחרור משמעותי. שחרור גדול כל כך, שלרגעים אני קורא לו גם החלמה.

אנשים שקראו את "ההוא שם בחוץ" חושבים שכך נגמר הסיפור שלי, ושאני תקוע עם הסיוטים האלה לנצח. לא יכולתי להשאיר את זה ככה, אני רוצה שידעו שקיימת דרך להקלה. אסור להיכנע.

אני מאמין שלכל אחד ואחת קיים איזשהו מסע לריפוי או לפחות לשיפור משמעותי. עבורי, המסע הזה כלל שמונה שנים של טיפול, חוויות עם חומרים משני תודעה שלא תמיד היו נעימות, ולידה מחדש עם איוואסקה. זה אומנם לא מתכון לשחרור מפוסט־טראומה, אבל מה שעברתי וחוויתי עשוי לתת לאחרים מוטיבציה להמשיך ולחפש.

עבורי, הדבר הקשה ביותר בדיכאון ובפוסט־טראומה היה למצוא את הכוחות לצאת מהמיטה בבוקר, שלא לדבר על ללכת לטיפול או להמשיך ולנסות פתרונות נוספים. מאז החוויה שלי עם האיוואסקה, הבנתי שאף אחד לא יכול לעזור לי. רק אני יכול לעזור לעצמי.

אני מאמין שכל מי שמתמודד עם קשיים, צריך לשאול את עצמו בכל יום, אם היום הוא היום שבו הוא יעזור לעצמו. אם התשובה היא "לא", זה בסדר גמור. אבל חייבים להמשיך ולשאול שוב למחרת, בתקווה שיום אחד התשובה תהיה "כן". זו התקווה היחידה. וקצת תקווה זה מה שצריך לחפש בימים אפלים.

חלק א'

דרך חדשה

פרק 1

אני עומד על קצה צוק עם תרמיל כבד על הגב. מולי נפרס האוקיינוס האטלנטי שלחופי חבל הבאסקים. שעת בוקר מוקדמת. מאוד מוקדמת. השמש רק מתחילה להציץ מאחורי גבי, והעורף הקפוא מתחיל להפשיר. מתחתיי, ממש בקצה הצוק, ניצב סלע עם סימון הדרך הראשון של טרק ה־GR11.

אני מסתובב ומביט ישירות אל השמש. העיניים בקושי עומדות בסִנווּר. לפני כמה דקות התעוררתי כשהאוטובוס עצר בתחנה אחרי נסיעה לילית ארוכה מברצלונה. הים התיכון נמצא איפשהו מעבר לרכס הפירנאים בכיוון מזרח. מפרידים בינינו 820 קילומטרים של שביל הליכה שחוצה את פסגות וּואדיות הרכס. בספר הדרך קראתי שסך כל העליות מגיע ל־40 אלף מטרים. זה אומר שיש גם הרבה ירידות.

אני מחזק את רצועות החזה והמותניים של התרמיל ומרכיב את משקפי השמש. צעד ראשון קדימה. אחד מבין רבים אל עבר מסע חדש. תכננתי להתחיל את המסע בעוד חודש, אבל האירועים האחרונים גרמו לי לצאת אליו כבר עכשיו. אני מקווה שההחלטה הזאת לא תתברר כטעות גדולה כשאחצה פסגות בגובה 3,000 מטרים בסוף האביב. מהמידע שיש לי, חלק מהפסגות עדיין מכוסות שלג, אך נראה שמזג האוויר ילך ויתחמם בשבועות הקרובים.

המסלול המתוכנן נמתח לאורך גבול צרפת־ספרד. רובו בצד הספרדי עם קטעים קצרים בצרפת ובאנדורה. הטרק מתחיל בבאסקים, ולאחר מכן חוצה את נאוורה, אראגון וקטלוניה – עד לים התיכון. הימים הראשונים עוברים בתוואי שטח מישורי יחסית, ובכל יום הולכים יותר מ־30 קילומטרים. אמצע המסלול עובר בחלקים הגבוהים של הפירנאים, והמרחקים מתקצרים ל־15 קילומטרים ביום. בסיום המסלול שוב מתמתן, לקראת ההגעה לים התיכון.

במהלך ההליכה יהיה לי הרבה זמן לחשוב על האתגר שהכנסת לחיים שלנו. אולי רק לחיים שלי, כי אני באמת לא יודע איך את תרגישי במהלך 30 הימים הקרובים. יכול להיות שתשכחי אותי כבר ביום הראשון ותמשיכי הלאה. אולי זה ייקח חמישה ימים. מי יודע? תמיד קיימת גם האפשרות שתשברי ותפתיעי אותי עם הודעה מוקדם מהצפוי. אני גם לא לגמרי מבין אם זה מבחן – עבורי? עבורך? עבורנו? מה בכלל התפקיד שלי בכל זה? האם לאחר שתיקה של 30 ימים תצליחי להבין אם את רוצה שנהיה יחד?

בכל מקרה, זה עומד להיות אתגר קשה. אני כבר מעורב מדי ואובססיבי מדי. מעורב במי שאת, ואובססיבי ברצון שלי לראות אותך שוב, להרגיש אותך בזרועותיי ולהמשיך בדיוק מהמקום שבו הפסקנו.

אני לא כועס עלייך, האמת שאני לגמרי מבין. אבל הייתי חייב לעשות משהו עם כל המחשבות האלה שרצות לי בראש בזמן שאני ממתין.

אז החלטתי לנצל את הרגע, בדיוק כפי שלימדת אותי, ולצאת לטיול ארוך. הרי במצב הזה גם בברצלונה ארגיש הכי לבד בעולם. הטיול יימשך עד שאגיע לים התיכון. במהלכו אספר לך על המסע המטלטל שעברתי בשנים האחרונות. לרגעים באותו מסע חשבתי שאני יודע מי אני רוצה להיות, אך ברובו הייתי אבוד לחלוטין. רק בזכות המסע הזה הצלחתי לחוות שחרור מוחלט כשפגשתי אותך.

בספר הראשון שלי סיפרתי לעולם על ההתמודדות שלי עם הפוסט־טראומה. אני יכול להבטיח לך שאם היינו נפגשים לפני עשור, כשכתבתי את הספר ההוא, לא היינו מתחברים ככה. את לא היית אפילו מסתכלת לכיווני. אלה היו זמנים חשוכים שבהם גם אני לא רציתי להסתכל על עצמי.

גם אותך שיתפתי בכך שיש לי פוסט־טראומה, אבל לא הסברתי לך מה זה באמת אומר. לא סיפרתי לך איך התעוררתי בלילות במיטה, משותק, בידיעה שיש בחדר מישהו שמנסה להרוג אותי. לא סיפרתי לך על החיים הכפולים שחייתי יותר מדי זמן: לילות של התמודדות עם אשמה וכישלון, וימים שבהם ניסיתי להסתיר ולחיות חיים נורמליים, כאילו אני בסדר. הייתי כל כך עייף ומבויש. היה לי כל כך קשה להודות שאני מפחד מהחושך. מכל חושך, אפילו בחדר השינה שלי. הרבה השתנה מאז, ואני עומד לספר לך הכול.

פרק 2

זה כבר היום השני של האתגר שלנו. אמרת שעדיף שלא נדבר בחודש הקרוב ואני מנסה לכבד את ההחלטה הזאת. אני מנסה גם להבין, האם באמת שקלת לעזוב הכול ולעבור לספרד בשבילי, כמו שסיפרת לי? האם זו הייתה מחשבה שהחזיקה שנייה אחת או שהיא עדיין מלווה אותך עכשיו, כשחזרת הביתה למילאנו?

תחילת חודש יוני והימים ארוכים. אתמול הספקתי יותר מ־30 הקילומטרים שתכננתי במקור. היה יום שמש חמים וההליכה הייתה קלה יחסית. הגוף צריך עוד להתרגל למשקל שאני סוחב על הגב, וכבר יש לי כמה יבלות בכפות הרגליים. זה היה תענוג לחלוץ את הנעליים אתמול בערב ולעבור לכפכפים, בזמן שהקמתי את האוהל באיזו קרחת יער עם דשא נמוך ורך.

תכננתי להתחיל לכתוב לך כבר אתמול, אך אחרי שהכנתי ארוחת ערב קלה העייפות הכריעה אותי וקרסתי לישון. נרדמתי בשמונה וחצי כשעדיין היה אור בחוץ. השלמתי את כל שעות השינה מהלילה הקודם, שבו נרדמתי לסירוגין באוטובוס.

עכשיו בוקר, האוהל פרוש לידי ואני מחכה שהשמש תייבש את שכבת הטל מהלילה. הייתי רוצה שתהיי כאן איתי, שתצחצחי את השיניים הקטנות שלך עם מברשת השיניים שלי, כמו שעשית בשבועיים הקסומים שלנו יחד. לרגעים אני מדמיין אותך מתארגנת באוהל, ממש פה לידי, וחושב לעצמי שעוד שנייה תצאי ותגידי שיש לך פיפי ענקי.

הקפה כבר מוכן והלפטופ ניצב מולי כדי להתחיל לכתוב לך את המסע ששינה את חיי. אז עכשיו, ברשותך, אקח אותך שבע שנים אחורה בזמן, למרץ 2017.

יצאתי לטיול ברחבי ישראל במטרה להתמודד עם הפחדים, בעיקר עם הפחד מהחושך, ולכתוב עליהם. המסע בישראל נגמר, אך לא סיימתי את הכתיבה. בהחלטה של הרגע עליתי על טיסה לברצלונה כדי לסיים את הכתיבה, אבל לחיים היו תוכניות אחרות עבורי, וביום השני בברצלונה הכרתי את סמי בטינדר. כבר באותו היום יצאנו לדייט, שבסופו היה ברור שההתאהבות בינינו תהיה הדדית.

כבר בתחילת הקשר אמרתי לסמי שאני לא רוצה ילדים. היא בתגובה אמרה שחשוב לה יותר למצוא את בן הזוג הנכון ולהיות מאושרת מאשר להביא ילדים. מערכת היחסים הקודמת שלי, עם נויה, הסתיימה סביב הנושא הזה. במהלך הקשר איתה הבנתי שאני לא רוצה ילדים. אני זוכר שהרגשתי הקלה עצומה לדעת שסמי ואני באותו ראש בנושא הזה.

לפני שטסתי חזרה לישראל, דאגתי שגם לסמי יהיה כרטיס טיסה לישראל כדי שנוכל להיפגש בתל אביב. היא הגיעה לחגיגות יום העצמאות, שעבורי הן בעיקר המשך של הכאב של יום הזיכרון, שמצוין ביום שלפני.

לא יודע איך החוויה אצלך באיטליה, אבל בישראל יום הזיכרון נועד לספר על קרבות הרואיים של לוחמים, כדי שאף אחד לא יעלה בדעתו שאולי אנשים מתו סתם, בלי סיבה טובה. אף אחד לא יעלה בדעתו לספר על אלה שסובלים באופן יומיומי כי איבדו רגל לפני 50 שנה, או על אלה שעדיין לכודים בתוך המוח הפצוע שלהם, שלא מסוגל לשחרר את מראות הקרב. אלה שעדיין סובלים הם פחות "סיבה למסיבה" מאשר סיפורים על ניצחונות בקרב או סיפורי הקרבה למען אחרים, שחלקם, אגב, מומצאים או מנופחים. לאחר המלחמה שבה השתתפתי, שמעתי בעצמי כיצד סיפורים שקשורים במוות לשווא – הופכים לסיפורי גבורה. נראה שזו דרך ההתמודדות של הורים שכולים עם האובדן שלהם. מובן אך מעציב כל כך.

מיד אחרי יום הזיכרון מתחילות חגיגות העצמאות. עכשיו שאני כותב לך זה נראה לי כמו רעיון חולני של הלקאה עצמית. "אתם רוצים לחגוג? סבבה, אבל רק אם תסבלו 24 שעות עם סיפורי הנופלים."

לא היה מנוס מלהכין את סמי לפרצוף החמוץ שהיא הולכת להכיר. סיפרתי לה על הפוסט־טראומה ועל כך שכל אווירת הנופלים וסיפורי הגבורה של יום הזיכרון משפיעה עליי מאוד. היא שאלה הרבה שאלות בניסיון להבין. העולם הזה של צבא ושל מלחמות כל כך משמעותי בחיי אך רחוק ממנה שנות אור.

בערב יום הזיכרון הלכנו לטקס בכיכר רבין, הכיכר המרכזית בתל אביב. זו הייתה הפעם הראשונה שבה סמי עמדה דום בצפירה. בטקס היא כמובן לא הבינה מילה ורק ספגה את האווירה העצובה של השירים בכיכר. הייתי כל כך מנותק שאפילו לא ניסיתי לתרגם לה.

למחרת הלכנו לשוק הכרמל, והצפירה תפסה אותנו בקינג ג'ורג' פינת אלנבי, אחד מהצמתים הכי מרכזיים בעיר. אז כן, יש כמה צפירות ביום המוזר הזה, ולמשך שתי דקות העולם עצר. זה לא משנה כמה מרכזי הצומת – כל המכוניות נעצרו באמצע הכביש והנוסעים יצאו מהן ועמדו דום. לא נראה לי שקיים דבר כזה באיטליה, ובטח נשמע לך מוזר שבכל שנה המדינה כולה עוצרת כדי לזכור את הנופלים במלחמות. יש שלוש צפירות כאלה בישראל: פעמיים ביום הזיכרון ופעם אחת ביום השואה.

באותו ערב שאחרי יום הזיכרון התחילו חגיגות העצמאות ויצאנו למסיבת גג מגניבה. למחרת סמי כבר פגשה את ההורים שלי בעל האש משפחתי עם עוד 50 בני משפחה, וזו רק המשפחה המצומצמת. הראיתי לה את כל הישראליות בשלושה ימים מרוכזים היישר לפרצוף. מההיכרות הקצרה שלך ושלי, נראה לי שבחיים זה לא היה קורה איתך. לא היית מגיעה אחריי בכזאת קלות לישראל, ובטח שלא היית מסכימה לפגוש את ההורים שלי ואת המשפחה. עם סמי זה היה טבעי ובדיוק מה שחיפשתי באותה תקופה. היום כנראה אדחה את הקץ כמה שאפשר, בדיוק כמו שאת היית רוצה.

כדי לרכך את האווירה, אחרי יום העצמאות לקחנו את הטנדר שסיפרתי לך עליו, ונסענו לשלושה ימים לבד במדבר. קמפינג, מדורה ורחצה אחרונה לעונה בגב זרחן – בריכת אבן טבעית באמצע המדבר, שמתמלאת במים רק כשיש שיטפונות.

בכל פעם שיצאנו לסיבוב בשוק הכרמל או לבר שכונתי כלשהו נתקלנו במישהו שאני מכיר. לא כי אני מישהו מיוחד, פשוט ככה זה בישראל. כשנסענו עם הטנדר בכבישים אנשים צפרו לנו, נופפו לשלום והתחילו לדבר איתנו בכל רמזור. גם הם לא הכירו אותי, זה בסך הכול שילוב של רכב מיוחד עם הפתיחות הישראלית. גם אחרי שניסיתי להסביר לסמי שמדינת ישראל היא קטנה ושככה הם הישראלים, היא עדיין הייתה בטוחה שאני מסתיר ממנה שאני מפורסם.

אחרי הביקור שלה בארץ, המשכנו את סיפור האהבה שלנו מרחוק. פעם אחת נפגשנו בפסטיבל טומורולנד בבלגיה. אחרי הפסטיבל סמי חזרה לברצלונה ואני לתל אביב. בכיתי כל הטיסה חזרה הביתה. זה לא קרה לי מעולם.

בהמשך סמי הגיעה לביקור ביום כיפור. זה יום שבתון שבו הכול סגור, אין תחבורה ציבורית וגם אסור להשתמש במכוניות פרטיות. לפי הדת היהודית זהו יום של חשבון נפש וצום. עבור החילונים זה יום לרכיבה על אופניים בכבישים הריקים. חשבת פעם איך זה ירגיש אם במשך 24 שעות הכבישים יהיו ריקים מכלי רכב? אם כרוכבת אופניים לא מלהיב אותך לרכוב על אוטוסטרדה ריקה, אז אולי כירוקה, זיהום האוויר האפסי ירגש אותך.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*