כשלי הפרוגרסיביות

מבוא

בשנת 2015 התאחדות הסטודנטים של אוניברסיטת אוטווה בקנדה החליטה להפסיק סדרה של שיעורי יוגה שהוענקו לסטודנטים, בנימוק כי מדובר ב"ניכוס תרבותי" מהתרבות ההודית, כלומר, בניכוס פוגעני של אלמנט מתרבות שעברה שיעבוד קולוניאליסטי של המערב הפריווילגי. אף שמדובר בתקרית קטנה, מהסוג שהיינו מצפים לקרוא עליו במקומון, היא קיבלה סיקור בינלאומי ער ותפחה במהירות לממדי שערורייה. בדיעבד התברר ש"סערת היוגה" הייתה רק אחת משורת תקריות איקוניות שהביאו לקדמת התודעה הציבורית תרבות אולטרה־פרוגרסיבית חדשה — הנעוֹרוּת (woke).¹ תחת מטריית הנעורות חסו כמה מרכיבים תרבותיים חדשים ודומיננטיים, כגון שיח התקינות הפוליטית ותרבות הביטול.

כבר בראשית דרכה עוררה הנעורות ויכוח ציבורי עז בכל רחבי העולם והציפה רגשות קיצוניים לכאן ולכאן. בשמאל העולמי הממוסד התייחסו אליה בביטול או בסלחנות, אך בניגוד לימין, השמאל לא ראה בה איום אלא לכל היותר מופע של מהפכנות נעורים החותרת באופן ראוי לצדק ושוויון, גם אם כזה הבא לידי ביטוי באורח גרוטסקי, מגוחך או מוגזם מבחינה סגנונית ורטורית. כיום, שנים ספורות לאחר מכן, דומה שהתמונה השתנתה כליל.

אחד המאפיינים הבולטים של הנעורות הוא נטייתה לייצר נרטיבים פשטניים וכוללניים של "טובים" מול "רעים". על פי רוב, קו השבר הזה מקביל ליחסי כוח ודיכוי (חלשים־מדוכאים־טובים מול חזקים־מדכאים־רעים) וכן לזהויות גלובליות (המזרח הטוב מול המערב הרע). כשלעצמם, המסגורים הללו אינם כה בעייתיים ובהחלט ניתן למצוא להם עיגון עובדתי והצדקה מוסרית. אלא שהמסגרת התיאורטית הקשיחה הזו עשויה לתפקד — ולמעשה אכן מתפקדת — כמדרון חלקלק. כך, כל זיקה של מערביים למזרח נתפסת כחלק מניסיון לניכוס, גזילה, שליטה ויצירת היררכיה סימבולית וממשית. מופע מטריד בהרבה של אותה התופעה ראינו מעט לאחר שבעה באוקטובר — תלישת פוסטרים ובהם תמונות החטופים הישראלים בעזה, כפי שקרה למשל בניו יורק. זו הייתה תוצאה ישירה של התפיסה ה"נעורה" של כלל הפלסטינים מאז שבעה באוקטובר כקורבן מוחלט של הפשעים הישראליים, ושל כל הישראלים כמדכאים וכובשים. מכאן קצרה הדרך ל"הכרח" למחוק את נוכחותם של הקורבנות הישראלים מהמרחב הציבורי. התפיסה הזו איננה רק מעוותת מבחינה מוסרית, אלא גם לוקה בהתבוננות גסה ולא מדויקת על המציאות. זה הפרדוקס: אף שהנעורות בפרט והפרוגרסיביות בכלל הן חלק מתרבות פוליטית שנחשבת בשיח הציבורי לשמאלנית, בפועל הן קוראות תיגר על עקרונות שמאליים והומניסטיים רבים.

עוד לפני שבעה באוקטובר, וביתר שאת אחריו, הבחנתי בעוד ועוד קולות המבקרים את הפרוגרסיביות מתוך עמדה שניתן בהחלט לכנותה פרוגרסיבית. אלה אנשים שמקבלים לחלוטין את ערכי הליבה הפרוגרסיביים, ובראשם את העיקרון שאין להסתפק בשוויון טכני בפני החוק ושיש לתת את הדעת על יחסי כוח ודיכוי. עם זאת, אותם קולות — פעילי שטח, כותבים, עיתונאים ואקדמאים — מוצאים פגמים מהותיים בפרוגרסיביות העולמית ובמופעיה המקומיים בישראל ובשטחים שבשליטתה. נראה שהתגבשה מסה קריטית של קולות "פוסט־פרוגרסיביים", אשר לכל הפחות זעים באי־נוחות לנוכח העמדות שמאמץ המחנה שהם מזהים עצמם איתו במרוצת השנים האחרונות. אצל חלקם העמיק חוסר הנוחות אחרי שבעה באוקטובר והפך לשבר עמוק. אך למרות פריחתה של הביקורת הפוסט־פרוגרסיבית, הגל הזה נתקל בשלוש בעיות: ראשית, הקולות אינם מאוגדים ואין להם מוסדות משותפים. שנית, קיימת שוֹנוּת ניכרת ביניהם. שלישית, כמעט לא עולה מהקולות הללו חזון חלופי לפרוגרסיביות במתכונתה הנוכחית שאינו מהווה בפועל זליגה למרכז או לימין (יצוין שהללו אינם באמת פוסט־פרוגרסיביים, אלא אנטי־פרוגרסיביים).

נשאלת השאלה: עד כמה כל זה רלוונטי לישראל? הרי אין מחנה פרוגרסיבי ישראלי מובהק, למעט שכבה צרה, צעירה ולא מאורגנת בתוך מחנה השמאל המצומצם כשלעצמו. אלא שהפרוגרסיביות המערבית בכל זאת נותנת את אותותיה בפוליטיקה הישראלית: ראשית, היא משפיעה על מפלגות ומנהיגים בשמאל־מרכז ובחברה האזרחית בישראל. שנית, יחסם של גורמים פרוגרסיביים במערב לישראל משפיע עמוקות על החוויה של ישראלים ועל הפוליטיקה בישראל. השבר שחשו מאז שבעה באוקטובר ישראלים שראו עצמם כמשתייכים למחנה השמאל העולמי ("השמאלנים המתפכחים") יכול לשמש עדות לעניין זה. שלישית, גורמי ימין רבים בישראל מייבאים רעיונות פרוגרסיביים כדי להתנגח עימם, וזאת לא פעם תוך ייחוס שגוי של התופעה לזרמים שונים בחברה הישראלית. ערוץ 14 מרבה במיוחד לעסוק בתופעה ולהפיק רווח מהפצת פאניקה מוסרית בדומה למקביליו בארצות הברית. חִשבו למשל על הכתבה הוויראלית על אודות הדרכה על מגדר בבית ספר בעכו ("תופעת שינויי המין לקטינים בארה"ב מגיעה גם לישראל").²

הפרוגרסיביות והפחד ממנה מתחברים היטב למגמות הקיטוב והשבטיות בפוליטיקה הישראלית. פרקטיקות כמו קידוד של שפה "נכונה" המוכּרת רק ליודעי ח"ן (כלומר, משכילים ממעמד בינוני ומעלה), לצד ביוּש, השפלה והוקעה של מי שסוטה מהקוד הזה, הן תופעות חדשות רק לכאורה. בפועל, הן עוזרות לשמר גבולות פוליטיים־חברתיים ישנים ולתחזק שבטיות ותיקה, אשר מתכתבת עם קווי שבר סביב סוגיות של אתניות, מעמד, פריפריה ודת. אולם קבוצת השמאל המסורתית — חילונים ליברלים, בעיקר אשכנזים — היא קבוצה במגמת הצטמקות דמוגרפית, ומכאן שפוליטיקה שבטית מבטיחה את דעיכת השמאל.

בספר זה אני מעוניין להתמקד בנעשה בישראל, בשיח הפוליטי הישראלי ובמציאות היומיומית של אזרחי ישראל. אך כדי לעשות זאת, אזדקק לא אחת למבט החורג מגבולות הארץ. בניגוד לנעשה במערב, כאן בישראל עלינו לזכור שהפרוגריסביות איננה מחנה או תנועה פוליטית, אלא רגישות פוליטית בעלת השפעה משמעותית על מערך הדימויים שמניע את המערכת הפוליטית שלנו. לפיכך, בספר זה יפוענח הקוד הפרוגרסיבי כפי שהוא פועל במערב, ובעיקר בארה"ב — מחוז התהוותו — תוך התמקדות בהשפעותיו על הפוליטיקה הישראלית. ננוע הלוך ושוב בין הגלובלי למקומי, בניסיון לאבחן כראוי את כשליה ונזקיה של הפרוגרסיביות במסגרת המקומית, וכן לשרטט אופק לגאולה שלה.

זה עשורים לא הציג השמאל בישראל חזון חלופי רציני לימין הפופוליסטי או המשיחי. אין בנמצא דמיון פוליטי משכנע, מקיף ומסעיר המתכתב עם הפחדים, הצרכים והרגישויות של רוב האוכלוסייה הישראלית. אין מודל שמאפשר לשמאל לייצר בריתות פוליטיות בלי לאבד את הזהות הערכית שלו או לפחות לטשטש אותה מאוד, וכך הלך המחנה והצטמצם לשמירה על המוסדות הדמוקרטיים ועל הפרדת הרשויות. זו משימה חשובה, אך היא רחוקה מלהיות מספקת. היא אינה נוגעת לחיי היומיום של האזרח הקטן, ומכאן שאינה יכולה לשמש מצע רחב וסוחף. מה שנותר הוא סדרה לא קוהרנטית של צעדי בלימה מבוהלים נגד מגמות אנטי־דמוקרטיות, במקום דרישות קונקרטיות לפעולה ולשינוי.

בתוך הוואקום הזה, נעשה התחביר הפרוגרסיבי לחיל החלוץ של הליברליזם בכל רחבי העולם, ובהדרגה גם בישראל.³ כפי שאדגים לאורך הספר, הפרוגרסיביות במתכונתה הנוכחית אינה ערוכה לתפקיד מוביל זה, משום שהיא מקדמת פוליטיקה של התבודדות ופירור בריתות וקואליציות, ולכן מכשילה את הרחבת מחנה השמאל ואת חיזוקו. בהיעדר חזון פוליטי נותר השמאל אנמי וחלול, נטול עוגן רעיוני, והלכה למעשה מתפקד כמרכז. "שמאל" מעין זה מתמחה במיזוג בין רעיונות שמרניים לליברליים, ולכן המנעד הפוליטי כולו נע תדיר ימינה. גם הרעיונות המזוהים ביותר עם המרכז — מתינות, תמיכה ציבורית רחבה ומוסדות דמוקרטיים חזקים — נעדרים את החזון הפוליטי הנחוץ. אלה רעיונות שקשורים בסגנון הממשל יותר מאשר בתוכן שלו. חרף חשיבותה של השמירה על שדה פוליטי תקין, הרעיונות הללו מתפקדים לעיתים קרובות כמסמנים ריקים, נעדרי תוכן קונקרטי. במילים אחרות, השמאל־מרכז הישראלי נמנע מעיסוק ממשי בסוגיות שעל סדר היום הציבורי או מהצעה של תוכנית פעולה, ומגביל את עצמו לדיון באופן קבלת ההחלטות. זו העדפה של הצורה על פני התוכן.

בעשור האחרון הפרוגרסיביות רוקדת בכל רחבי העולם המערבי מעין "טנגו" עם הפופוליזם הימני — הראשונה ניזונה ומתחזקת מהפחדים שהשני מציף, ולהיפך. בספר זה אבקש להציע מעין תיקון לבעיה, בדמות רגישות פוליטית חדשה שאכנה "הומניזם מעשי". זאת בין היתר משום שבעוד בארצות־הברית ובאירופה התחביר הפרוגרסיבי נכשל במבחן ההומניזם אך גם בגיבוש אסטרטגיה מעשית, חלקים נרחבים בשמאל־מרכז בישראל מדמים לעצמם שהם מקריבים את ההומניזם על מזבח המעשיוּת (כמו למשל בניסיון להתמרכז כדי למשוך יותר תמיכה ציבורית). כל זאת בשעה שבפועל, כלל לא בטוח שמתעדפי המעשיוּת בשמאל־מרכז מקדמים אותה; הלוא פעם אחר פעם מתברר שחיקויים חיוורים של המרכז או הימין אינם מניבים תמיכה ציבורית רחבה.

כמו הפרוגרסיביות, ההומניזם המעשי מזהה שהשוויון הפרוצדורלי־טכני שהליברליזם מקדם אינו מספק. לא די בהחלתו של שוויון כזה על קבוצות מודרות ומוחלשות ללא הכרה בכך שנקודת הפתיחה שלהן מצויה הרחק מאחור. אלא שבעבור ההומניזם המעשי, זהו רק אחד משורה ארוכה של כשלים חברתיים, ולא בהכרח החשוב שבהם. כמענה, אני מבקש להרחיב את המסגרת האידיאולוגית השמאלית. ההומניזם שאני מציע כאן איננו שיר הלל לפרט האינדיבידואלי, על צרכיו ורגישויותיו, אלא גישה המבקשת לחרוג מעבר לו, לייצר חיבורים וקהילות. הומניזם כזה חותר ככל האפשר להכלה של רגישויות אנושיות, תוך שמירה על משמעותו ועל ייחודו של הפרט. הדבר נעשה מתוך התבוננות מעמיקה לא רק על האדם כפרט, אלא גם על הזיקות החברתיות והקהילתיות שלו, אלה שההומניזם הקלאסי הזניח במקרה הטוב ותקף במקרה הרע.

צד המעשיוּת בהֶלְחֵם "הומניזם מעשי" נטוע במספר תובנות: ראשית, עלינו ללמוד מן השמרנים ומההיסטוריה, ולהכיר בכך שמהפכות, מטבען, הן יצור הפכפך ובלתי־צפוי, ועשויות להוביל לתוצאות הפוכות מהמצופה, אפילו מנקודת מבט פרוגרסיבית. ניתן בהחלט להוביל שינויים בחברה, ואפילו שינויים רדיקליים, אך אני מחזיק בדעה שיש לעשות זאת בהדרגה ובזהירות, תוך התבססות על ניסוי וטעייה, כמו למשל באמצעות תוכניות פיילוט ובחינה מתמדת של יעדים והשגתם. בעבור ההומניזם המעשי, מבחן התוצאה חשוב לא פחות ממבחן הכוונה. זאת בניגוד מפורש לעמדה הפרוגרסיבית, המתמקדת בעיקר בכוונות. המעשיוּת תנחה את פעולתנו לכל אורך הדרך: בעיצוב מדיניות, בפנייה לציבור הישראלי והבינלאומי, בגיוס תמיכה, משאבים והשפעה וכן הלאה.

פעמים רבות, פעילות ופעילים פוליטיים נוטים להתעלם מכך שאידיאלים חשובים לרוב בני האדם פחות מאשר פתרונות מעשיים לבעיות ולאיומים המיידים שבחייהם. בישראל, הבעיות חמורות והאיומים מחרידים. מכאן שהתרחקותה של הפרוגרסיביות השגורה ממעשיוּת היא התרחקות ממה שחשוב למרבית האנשים. זהו הריק שלתוכו משתחל הפופוליזם. הפופוליסטים מזהים את המצוקות הללו בקרב הבוחרים, ומציעים להן פתרונות קיצוניים ומלהיבים. בדרך כלל אלה פתרונות פשטניים ולא ישימים, המוכְרים לציבור אשליות המתודלקות בשנאה, באפליה ובהתבדלות. יחד עם זאת, פופוליסטים מצליחים לטעת בציבורים רחבים תחושה שלכל הפחות מתייחסים לבעיותיהם, רואים אותן ומייחסים להן חשיבות. זהו אחד הכשלים המרכזיים שההומניזם המעשי מבקש לתקן.

הצעתי בספר הזה איננה הצעה לשינוי מהותי של ערכי הליבה של הפרוגרסיביות, אלא לניתוב ראוי יותר שלהם, לפריטה נכונה יותר שלהם לקווי מדיניות. המטרה היא לא להיפרע מהפרוגרסיביות אלא לשפר אותה. טבח שבעה באוקטובר, הזוועות המתמשכות של המלחמה בעזה, והשיח הרעיל בחוגים פרוגרסיביים במערב — כל אלה מעלים צורך בוער לנסח אפשרות אחרת של פרוגרסיביות, כזו שתרחיב את שורותיה ותאפשר לה לנצל את מירב הפוטנציאל הפוליטי הגלום בה. כוח השפעתו של ההומניזם המעשי לא יימדד במספר רשמי של נאמנים או חברי־מפלגה, אלא בזרועות ההשפעה הרעיוניות שהוא עשוי לשלוח לשמאל ולמרכז ואולי גם לימין הרך, כשם שכוח ההשפעה של הפרוגרסיביות לא מתבטא במספר האנשים שרואים בעצמם פרוגרסיבים במלוא מובן המילה.

בנוסף, בספר זה אני משתמש במושג "פרוגרסיביות" במובנו העממי, כפי שהשיח הציבורי תופס אותו.⁴ בשנים האחרונות נוצקו לתוך המושג משמעויות רבות, ואלו נבדלות ביניהן בהקשרים לאומיים, גיאוגרפיים ומעמדיים שונים. עם זאת, דומני שרוב הזרמים הנתפסים כ"פרוגרסיביים" בימינו יכולים להתאים לתיאור הזה: גרסאות שונות של ליברליזם, שהחליף חתירה לשוויון פרוצדורלי־טכני בחזון של העצמת המוחלשים. מנקודת מבט פרוגרסיבית, הליברליזם הקלאסי מחמיץ את מטרתו בהתכחשו לתפקיד שמשחקים יחסי כוח בין מדכאים ומדוכאים. מדיניות פרוגרסיבית מתעקשת על ייצוג וגיוון (diversity) ומשתמשת בכלים כמו העדפה מתקנת כדי להשיג אותם. יצוין שפרוגרסיבים מרבים להדגיש את ההיבט הזהותי על חשבונה של נקודת מבט חומרית־חלוקתית, ועל כך עיקר הביקורת של השמאל הכלכלי על הפרוגרסיביות.⁵ הפרוגרסיביות מתאפיינת גם בהבנה שהשיח משפיע על התודעה ועל המציאות, ולכן מתמקדת במידה רבה בניתוח, ניטור ושינוי השיח.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*