בלעדייך אין הופעה

1.

פתאום חוסר התוחלת העלה בסופי בחילה קלה, מפתיעה, בדרך כלל זה קורה לקראת סוף השבוע, כשחלק מהמטופלים יוצאים הביתה והיא תקועה כאן. מוזר, לא אמור להימאס לה להיות פה כבר אחרי שלושה ימים. מה היא כבר ביקשה, שבוע אחד של חסד, לעקוב בו בנחת מתי רע לה מאוד ומתי עדיין נסבל, לפני שתרצה לעוף מפה. ליאורה נענעה את רגלה ברטט קטן ועיקש על הספה שבפינת הטלוויזיה, ותוך שעקבה במבטה אחרי הבחור החדש שהסתובב תזזיתי מפינה לפינה, היא פלטה באנחה: "ילד מסכן, אוי רחמנות, שאלוהים ישמור עליו."

כבר שלושה ימים סופי נאלצת לשמוע את השטויות של ליאורה על רקע ריח השמפו של הבנות שמנסות לשמור פה על איזו נשיות מינימלית... חמודות, שום דבר לא יציל אתכן מריח תפוחי האדמה הרקובים וזיעת האבודים. הנה עוד אחד לאוסף.

די נו, שמישהו כבר ימסמר לחדש הזה את כפות הרגליים לרצפה, כמה אפשר לראות בנאדם אחד מסתובב סביב עצמו במעגלים. "אתם לא צריכים להיות פה," ליאורה אמרה וקולה קפצץ, "ילדים כמוכם אמורים להיות בדרום אמריקה." היא עצרה לרגע את שטף דיבורה, נשכה את הלשון, מחתה אגל זיעה מעל שפתה העליונה, מיקדה את עיניה בסופי ושאלה בדאגה אימהית: "את בטח שמת לב. הוא נכנס לחדר הבידוד?"

הפסיכוטיים ומנויי הפרימיום שלהם למחלקה, סופי חשבה לעצמה בייאוש, בעלי מינוי שכולל כניסה חופשית לבית החולים בכל פעם שהברגים במוח מתרופפים. חיות משונות שלוקח להן זמן להבין שהן במחלקה סגורה ולא בשערי שמיים, ושד"ר ואליד הוא לא דיין שיחליט אם לשלוח אותן לגיהינום או לגן עדן. כולה פסיכיאטר שנפל בחלקו לנהל מחלקה. עוד מחלקה שממוינת לפי אותיות הא"ב, כמו כל מחלקה בכל בית חולים. אוי, כמה הם קלים על ההדק עם הפסיכוטיים, מנקבים להם את הכרטיסייה של המחלקה גם כשהם לא רוצים. אבל הם, הדיכאוניים, צריכים לנסות להתאבד כדי להיכנס לפה, אלא אם הצלחתְ איכשהו לשכנע את הפסיכיאטר של המיון שאת על הסף.

הפעם היא בכלל לא רצתה להתאשפז. איזו מטומטמת, איך היא שכחה את הכוס עם הכדורים במקלחת של הדיור המוגן, ואיזה קרצייה הדייר המטומטם שהיה חייב לספר את זה לירון, העובד הסוציאלי שמגיע לדירה בכל יום. בלנד התרופות שהיה בכוס לא היה משאיר לה סיכויים, אבל היא קיבלה רגליים קרות, נו, סתם השתעשעה ברעיון. אחרי שהלכה לחדר שלה לצייר ציורים שבלוניים וחסרי מעוף, כאלו שרק הוכיחו לה שאכן לא יֵצא ממנה כלום, ירון התפרץ לחדר והתחיל לחקור אותה עם הכוס המפלילה בידו: "כמה זמן את כבר חושבת לעשות את זה? מה גרם לך לעצור? למה לא דיברת איתי?" פתאום, כשהיא מראה כוונה אמיתית, לירון יש המון סבלנות בשבילה.

היו פעמים שהיא הגיעה לרופא במיון ואמרה לו את כל הדברים הנכונים, ואף על פי כן הוא לא התייחס לניצוץ התקווה הקטן שעוד הבהב בה וישר הכניס אותה למחלקה. היו פעמים אחרות, שהיא התחננה על נפשה, הבהירה שאם יחזירו אותה הביתה היא תעשה לזה סוף, והם אמרו שאין מה לעשות, התפוסה בבתי החולים מלאה, ובמילים אחרות: לא שכנעת אותנו שבאמת תתאבדי בקרוב. יש מועמדים אחרים, משכנעים קצת יותר.

הבחור החדש... מסתובב סביב עצמו, כאילו עומד להתפרץ ממנו משהו, אבל הוא לא מסוגל לדבר. נראה טיפונת צעיר בשביל דרום אמריקה. היא הסתכלה על ליאורה, בוחנת את המחלקה בעיניה המנוסות, גופה וחושיה פתוחים לחלוטין לקלוט רשמים מהמקום הזה, כמו עטלף. היא היתה צריכה להיות בדרום אמריקה עכשיו... כן. בטח. ממש.

המבט של סופי נמשך אליו. לא בגלל הכניסה הדרמטית שלו. כשנכנס צעק שהוא שומע את הסירנות של השוטרים או של הנאצים, של השטן, אולי של אלוהים בכבודו ובעצמו. כאלה היא כבר שמעה מספיק. אבל היה משהו בפנים שלו, כאילו השיער המוזנח והזקן הדביק מסתירים משהו שכדאי יהיה להציץ בו מתישהו.

"לא," היא אמרה לליאורה אחרי דקות ארוכות, "הוא לא נכנס לבידוד, אבל הייתי נועלת אותו שם בעצמי אם הייתי יכולה, הוא עושה לי כאב ראש נורא." אבל ליאורה עברה פתאום לבהות בטלוויזיה ולעסה את השפה התחתונה שלה, שקעה בסרט אחר.

על קירות המחלקה שורבטו מילים או סימונים לא ברורים והיא לא התאמצה לרדת לעומקם, אבל הכירה בהם את דברי הימים הלא רשמיים של המקום. חיבורי מילים חידתיים והגיגים של משוררים שבורי לב, קולות אבודים בתוך מבנה חתום בשתי דלתות אוטומטיות, שייפתחו אך ורק בלחיצת כפתור של האחות. זה לא שונה כל כך משערי הכניסה בגינות הכלבים.

שוב ושוב ואליד מבקש מהמטופלים שמריירים וצובאים על דלתות חדר האוכל שיחכו בסבלנות. זה הסימן של סופי לארוחת הצהריים, אין צורך להסתכל בשעון. יש איזה שני מטופלים שגוררים היום לחדר האוכל את העגלה. היא דמיינה איך ד"ר ואליד מחרטט אותם שאם הם יעזרו, "זה יקדם את התהליך השיקומי שלכם". אבל הם נראים בסך הכול מרוצים שני אלה, מביאים את הקונטיינרים הכסופים וסכו״ם הפלסטיק, כאילו הם משרתים רבי־הוד בחצר המלכה.

סופי שונאת לאכול בסכו"ם מפלסטיק. אתמול ליאורה התווכחה עם ואליד שייתן לה להכין קפה בקומקום, "איך אפשר לשתות קפה עם מים חמים מהברז?!" היא רקעה ברגל ועיוותה את פניה בהתקוממות. "יש כאן אנשים שעוד יהרגו את עצמם עם קומקום רותח," ואליד ענה לה בגילוי לב, אבל הוא לא אמר את כל האמת. הצוות הרפואי באמת לא סומך על המטופלים שלא ישפכו מים רותחים על עצמם וזה על זה, אבל לא פחות מכך הם מפחדים שהמטופלים ישפכו את המים הרותחים על חברי הצוות. הוא די בסדר, ואליד. גם המחלקה שלו די בסדר בעיני סופי, כל עוד היא מצליחה לנתב את המחשבות שלה רחוק מכאן. ליאורה הביטה בה אתמול בתדהמה כשסיפרה לה שגם כשהגיעה למחלקה אחרי ניסיון ההתאבדות ההוא, היחיד שלה, היא לא נשארה פה יותר מדי. להיות כאן לתקופות קצרות זה לא כזה גרוע. לראות אנשים עלובים יותר ממך, יש בזה משהו מעודד. אולי כאן יש לה יותר רגעי חסד שבהם היא לא חושבת: את בדיכאון, את סתם סובלת, את לא תצאי מזה, תוותרי, אין בשביל מה להמשיך הלאה.

גושי הסיד הלבנים שעל הקיר בחדר האוכל נראים כמו קוטג', וצבע הקירות לבן עכור. איציק נופף לליאורה מצד לצד, כאילו הם לא דבוקים זה לזה כל יום, כל היום, אלוהים יודע כמה זמן הם מבלים פה ביחד בבאר יעקב.

לפני כמה ימים נכנס לאיציק ג'וק לראש, והוא לא הפסיק להגיד לכולם שהצלחות והכוסות, המחולקות לכחול ואדום, הן בדיוק כמו כלי האוכל שהיו לו בצבא, וזה רק מוכיח שהמחלקה היא המשך של הצבא, של המערכת הפשיסטית. גם כאן זמני האוכל נוקשים ולא משתנים לעולם והתפריט הקבוע מחולק לפי ימים, וכל זה נועד להשריש במוחות של כולנו את הכניעה לשליטה המלאה של המנהיג העליון. איזה הרים וגבעות הוא בונה על ריח הבולונז הטחוב הזה, סופי חשבה. לא, אין לה כוח לברברת הזאת עכשיו.

היא התיישבה לצד שולחן ריק בלי צלחת אוכל לפניה, העמידה פנים שלא ראתה את ידו המתנופפת של איציק. בשולחן מאחוריה יושבים אנשים שאוכלים מהר מדי, משתעלים בגרוניות ופולטים החוצה, טוב שהיא יושבת עם הגב אליהם. ועוד בצהריים המטופלים רגועים יותר, אין את ההתנפלות על המעדנים של הבוקר והערב. הנה אחת המטופלות המעצבנות, שותפה של סופי לחדר, נכנסת ומתחילה לאכול את הראש למטופלת אחרת בלחישות קונספירטיביות: היא יודעת שהתקינו מצלמה נסתרת בתקרה מעל המיטה שלה. אין לסופי כוח גם לזה. השפויים יותר היו המטופלים השקטים, אבל לא בא לה לפנות אליהם מיוזמתה. סופי שלחה את מבטה מעבר לדלת של חדר האוכל, הפונה אל החצר. עוד רבע שעה תוכל לברוח מבליל הדיבורים המהבילים שעולים מכל השולחנות פה, כמו ענן ברחשים. בחצר קל למצוא פינה שקטה. מזל שוואליד לא נמצא בחדר האוכל עכשיו. אומנם יפה מצידו שהוא שולח לה חיוך כשהוא מזהה את פעולות הלעיסה המינימליות שלה, אבל היא כבר החליטה שלא תיקח צלחת הפעם, ואין לה כוח לשמוע הערות מאף אחד.

עכשיו זמן הטיילת של המטופלים שלא מצליחים להירדם. הם משוטטים הלוך־חזור מהחדרים לדלפק של הצוות, ממלמלים תלונות ומורחים את אנשי הצוות. אולי אם היא תניח את הכרית על הראש זה יעזור לה לא לשמוע את רשרושי הרגליים ובלבולי המוח. רגע. סופי הביטה שוב על ה"סלון" של המחלקה — ח' גדולה של כיסאות וספסלים הפונים לטלוויזיית פלזמה ענקית כאילו היא רב בבית כנסת — ליאורה ואיציק יושבים שם, אולי יהיה דווקא נחמד להישאר איתם ערה, לרוב הצוות מאפשר להם למשוך קצת זמן לפני השינה. לפני יומיים היה רופא תורן חדש שלא הכיר את המחלקה וליאורה יצאה עליו בקצב הדיבור המטורף שלה כשביקש ממנה לפנות את הסלון ולהיכנס לחדר: "אני כבר עשרים וחמש שנה פה — אין לכם טיפת הערכה כלפיי — חושבים שאתם יודעים הכי טוב בשבילנו — יהירים — מנוולים — אני אעשה לכם הפיכה פה במחלקה — המטופלים פה צריכים אותי יותר מאשר אתכם — אנשים קטנים — עלובים," ואז לא היתה לרופא ברירה והוא עזב אותה במנוחה. הלילה יש כאן רופא מוכר וליאורה תפצח את הגרעינים שלה בלי לירוק את הקליפה לרצפה ולא תעשה פה יותר מדי שכונה. סופי קמה והצטרפה אליהם, התיישבה על כיסא כתר פלסטיק צדדי ולא הפריעה להם בעיסוקיהם. מצחיק לראות את ליאורה מפצחת בקצב כזה, כמו הדיבור שלה, כאילו היא דמות מצוירת.

ואז הבחור החדש הזה, עם העיניים החומות, הפותות וההמומות, ניגש לדלפק הקבלה של הצוות. לא ברור למה הוא בוהה ככה ומתהלך ככה, אם הוא מוכה יגון או טירוף. הוא לבש בגדים זרוקים של בית, הלך יחף עם זקן שחור ומלא בן כמה חודשים, מבורדק כיאה לסכיזופרן מהרחוב. כשאתה מסתובב יחף במחלקה הצוות רואה בזה סימן רע, עדות ל"החמרה". אבל דווקא כאן המטופלים יכולים להרגיש שהם במין הפוגה מהחיים, ואם אין לך רגישות גדולה להיגיינה, אז למה לא, יתחשק לך ללכת פה יחף. בזמנו, כשסופי רצתה לאותת על מצוקה, זאת היתה דרך לא רעה להשיג תשומת לב, אף שזה דרש מגע ישיר ברצפה הדוחה של המחלקה. הבחור החדש אמר עכשיו לרופא התורן: "לבן, סיוטים, רכבות הרים, סחרור, מחנק, לבן," והרופא ניסה לשאול אותו לשמו, אבל החדש חזר ומלמל "לבן", שוב ושוב, ואחרי שאמר: "חבלים עם ווים שנכנסים לי לתוך העור ולוקחים אותי לשמיים, אני מפחד לעצום עיניים," הרופא התעקש: "אני מבין, אבל איך קוראים לך," והחדש אמר שקוראים לו אנדי. "אנדי, תודה," אמר הרופא, שמח שהשיג את מבוקשו, ואז ביקש גם את מספר תעודת הזהות. "אני רואה שזה היום הראשון שלך פה... אתה רוצה כדור שינה?" אנדי הלם במצחו באצבע מעוקלת והרופא התורן אמר: "בסדר, חכה עם זה בינתיים. בוא תנוח רגע."

אנדי הניח את ידיו על הדלפק של אנשי הצוות, דלפק פורמייקה עם צורות שחורות ולבנות לא ברורות, דומה קצת לממתק מבריק. בקצהו עמד אשנב הפלסטיק השקוף, כאילו אפשר להזמין כאן כרטיסים בקולנוע ולא רק כדורי הרגעה וכדורי שינה. נוח להם שם, לצוות, בתוך החלל הזה שלמטופלים אסור להיכנס אליו. הם רובצים בפנים על הכיסאות המשרדיים הנוחים שלהם, אבל ברגע שהם יוצאים לשטח המחלקה, ההליכה שלהם נעשית מתוחה וחשדנית. אנדי התקרב לעבר איציק וליאורה והתיישב על אחד הכיסאות בסלון.

ליאורה שלחה אליו מבטים תכופים וחומלים, ואיציק, שישב לידה, טפח פתאום בידיו על הירכיים והכריז: "נתנו לי פרויקט חדש במחלקה, פרויקט חשוב וגדול, מפה מתחיל תיקון עולם!" הוא בלע את המילים האחרונות ואז דעך וחזר למלמל. מבין כל הכיסאות הנוחים שבסלון של המחלקה, איציק בחר תמיד לשבת בכיסא כתר פלסטיק לבן, ואילו ליאורה הקפידה לשבת על אחד מצמד הכיסאות עם הריפוד החום והרך. שאר הכיסאות בח' הפתוחה שפונה לטלוויזיה מקובעים לרצפה ומשובצים בהם כיסאות בצמדים ושלישיות, וכמה כיסאות כתר נוספים פזורים פה ושם. הטלוויזיה כבויה בשעה הזאת, לא מטרטרת בשכל עם שני הערוצים המסחריים שאין בלתם, וכשהחדרים נעולים ישנם לא מעט מטופלים, במיוחד מבוגרים, שעיניהם נעוצות במסך כמו עיניים של דגים קפואים.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*