מים סוערים

פרולוג

נועה בת שש

״אתה מסיע אותה לחוג?״ אימא שואלת את אבא. ״אני רוצה להכין לך את הבשר לפי המתכון ששלחת לי.״

״אני לא רוצה שאבא ייקח אותי,״ אני אומרת בכעס ולובשת את הז׳קט שלי.

״מה זאת אומרת? למה שלא תרצי שאני אקח אותך?״ הוא שואל ונוגס בכריך טונה שאימא הכינה לו. ״אני אוהב לראות אותך רוקדת.״

אני מכווצת את מצחי ומשלבת את זרועותיי מתחת לחזה. הוא משקר. הוא בקושי מסתכל עליי רוקדת, כי הוא תמיד עסוק בטלפון או שהוא מדבר עם האישה המכוערת הזאת, אימא של לירי. אבל אני לא יכולה להגיד את זה ליד אימא. אסור לי. אבא אמר שאם אספר, הוא ואימא שוב יריבו ויצעקו. אולי הם אפילו יתגרשו כמו ההורים של לירי, ואני לא רוצה שהם יתגרשו.

אוף, למה הוא נישק אותה ליד האוטו? הוא צריך לנשק רק את אימא! וחוץ מזה, היא מכוערת כל כך, ואימא שלי יפה!

"נועה, מה קרה?" אימא שואלת בדאגה ומניחה יד על המצח שלי. "את לא מרגישה טוב?"

"אני בסדר," אני ממלמלת ומשפילה את המבט. אני לא רוצה שאימא תחשוב שמשהו לא בסדר איתי. אני רק לא רוצה שאבא ייקח אותי, אבל אני גם חייבת ללכת לחוג. ההופעה ממש קרובה, ואני חייבת להתאמן, אחרת המורה תיתן למישהי אחרת את המקום שלי בשורה הראשונה.

"טוב, אז אבא ייקח אותך," אימא אומרת בקול רך. "תהיי ילדה טובה, בסדר?״

״קדימה, ילדה, את מעליבה אותי כשאת מתנהגת בצורה כזאת,״ אבא מחבק אותי אליו, מוביל אותי אל הדלת.

בדרך לחוג אני לא מדברת או שרה עם אבא, רק מסתכלת מהחלון על העצים ועל הבתים. אני שונאת להרגיש את הבטן שלי מתהפכת כאילו מערבבים בה סלט ירקות. אני יודעת שהיא תהיה שם, וזה עושה לי רע.

אבא ואני נכנסים לאולם הספורט של בית הספר, ואני ישר רואה את האישה המכוערת. היא עומדת ליד אימא של שירה וצוחקת כמו מכשפה מסריחה. ״אתה יושב בצד הזה, נכון?״ אני שואלת את אבא ומצביעה לצד ההפוך ממנה.

״למה את רוצה שאשב פה? מה נסגר איתך היום?״ הוא מחייך בשעשוע ומלטף את התלתלים שלי. ״את כועסת עליי? עשיתי לך משהו?״

״אתה יושב פה, נכון?״ אני חוזרת על עצמי ומצביעה שוב.

״אני אשב איפה שתגידי לי, אבל תשני את הטון ותכבדי אותי,״ הוא דורש.

אני לא עונה ורצה פנימה, מתיישבת בפינה שלי. המורה מתחילה את השיעור, ואני רואה את האישה הזאת הולכת לכיוונו של אבא ומחבקת אותו חזק מדי, לפני שהיא מתיישבת לידו על הספסל.

״את איתי, נועה?״ המורה שואלת, ואני מהנהנת, אבל העיניים שלי פשוט נמשכות אליהם. אבא והיא מדברים בשקט ומצחקקים. אימא הייתה צריכה להיות כאן! היא לא רוצה לשמור עליו? היא רוצה שהוא ילך עם האישה הזאת ויעזוב אותנו?

"נועה, שימי לב!" המורה מרימה את קולה. "את לא קשובה היום. קדימה, תתחילי מההתחלה,״ היא מבקשת.

אני מנסה. אני באמת מנסה, אבל קשה לי. המוח שלי רואה רק אותם. אני מתחילה שוב, ושוב אני מפספסת את הצעדים. אני לא עומדת בקצב של כולן, וכל הבנות מסתכלות עליי. המורה כועסת, אני יודעת שהיא כועסת, אבל אני לא יכולה להפסיק להסתכל עליהם. הם צוחקים, ואני שונאת את זה! אני שונאת אותה!

המוזיקה ממשיכה, והרגל שלי כואבת כי היא התעקמה. אני רוצה לשבת על הרצפה ולבכות. איפה אימא?

"נועה, את בסדר?" המורה מתקרבת אליי.

אני רק מנענעת בראשי ובולעת את הדמעות כדי שלא יצחקו עליי. אני מסתובבת לכיוון אבא כדי לקרוא לו, אבל הוא לא שם. הוא השאיר אותי לבד והלך עם האישה הזאת. הלב שלי דופק מהר כל כך. אולי הם הלכו הביתה? הוא הלך לבית שלה? הוא עזב אותנו? אבל למה הוא לא אמר לי כלום?

אני מתעלמת מהמורה ויוצאת מהאולם, מביטה לכל הכיוונים, ושום דבר. אני הולכת לשירותים כדי לבדוק אם אבא עושה פיפי, ונעצרת במקומי, פוערת את עיניי. אבא ואימא של לירי עומדים ממש ליד הדלת של השירותים. הוא נוגע לה בטוסיק ומנשק אותה כמו שהוא מנשק את אימא. שוב.

"למה אתה עושה את זה?״ אני צורחת. ״למה אתה מנשק את אימא של לירי? אתה לא רואה שהיא אישה רעה? אתה לא רואה שהיא לא אימא?״ הגרון שלי שורף, והדמעות מרטיבות את הלחיים. "אני שונאת אותך! אני שונאת אותך!" אני בועטת ברצפה.

אבא ממהר לעברי בבהלה, ואני מחטיפה לו מכות עם האגרופים. ״אל תיגע בי! אני שונאת אותך!״

"נועה! מה את עושה פה?" אבא תופס את ידיי ומחבק אותי בכוח. "תפסיקי לבכות. למה את מגיבה בצורה כזאת?״ הוא רוכן מולי ומנגב את הדמעות מפניי. ״מה קרה, נסיכה שלי?״

״אני לא הנסיכה שלך יותר!״ אני צועקת. ״אתה רוצה את המכשפה, ולא אותנו.״

״למה את מדברת שטויות? את עדיין קטנה, ואת לא צריכה להתערב בעניינים של מבוגרים.״

״אתה לא אוהב את אימא יותר?״ אני שואלת בחוסר הבנה, מפחדת מהתשובה שלו. ״אתה רוצה להתגרש כמו שההורים של לירי התגרשו? אתה תהיה אבא שלה עכשיו?״

״אני לא מבין למה את מכניסה לעצמך רעיונות כאלה לראש.״ הוא נד בראשו. ״ברור שאני אוהב את אימא ואותך, ובחיים לא אעזוב אתכן, הבנת אותי?״

״אז למה נישקת אותה?״ אני שואלת בכעס.

״יום אחד תגדלי, וננהל את השיחה הזאת כמו שצריך. אבל עכשיו את עדיין ילדה, ואת לא צריכה להעסיק את הראש הקטן והיפה שלך בזה.״

״אתה תנשק אותה שוב?״

״לא, אני לא אנשק אותה יותר, אני מבטיח.״ הוא מתבונן בעיניי. ״אבל אני צריך שתסלחי לי. את מסוגלת לעשות את זה? את מסוגלת לסלוח לי ולשכוח מזה?״

״אם תבטיח שאף פעם לא תנשק אותה יותר, אז אני אסלח לך.״

״ולא תספרי לאימא, נכון? זה יהיה הסוד רק שלנו,״ הוא מדגיש את המילים האחרונות. ״אם תספרי לאימא, אז אנחנו נתגרש כמו ההורים של לירי, ואת לא רוצה שזה יקרה, נכון?״

אני נדה בראשי והדמעות שוב נופלות מעיניי.

״זה יהיה הסוד שלנו? את לא תעציבי אותה, נכון?״

הוא מביט בעיניי, ואני רק בוכה ומהנהנת. אסור לי לספר. אסור לי.

פרק 1

"אתה חושב שאתחתן?" אני שואלת את עומר. אנחנו שוכבים על המיטה בדירה של אימא שלו. דירה קטנה וצנועה בשכונה מתפוררת למרגלות הכרמל.

עומר, החבר הראשון שלי, בוהה בתקרה ושותק.

הכרנו בבית הספר, בפינת העישון אליה ברחנו בכל הפסקה. הוא עמד שם ושלח לעברי את אחד החיוכים השובבים והממסים שלו. אז על אף שהייתה לי מצית בתיק, ביקשתי ממנו אש. אהבתי את תנועת היד שלו כששלח אותה באגביות לכיס מכנסי הג'ינס המשופשפים והוציא את מצית הזיפו הכסופה. ידעתי שאם רק יביט בי, הוא יראה את מה שאני רואה; שני ילדים שנפשם פצועה, דור שני להורים גרושים.

עומר רכן לעברי ופתח בקליק מרעיש את המצית שקיבל במתנה מאבא שלו רגע לפני שעזב לאמריקה. היא הוציאה להבה גדולה, כזאת שתשרוף אותך אם לא תשמור מרחק. הוא הביט בי, ובאותה שנייה ידעתי שעומר ואני נחלוק שפה שאף אחד אחר לא יבין. אנחנו נושאים באותו פגם, מלקקים את אותם פצעים וחובשים את אותן צלקות.

"אתה חושב שאי פעם אתחתן?" אני חוזרת בלחישה על השאלה, מזכירה לעצמי שחדר השינה שלו הוא לא יותר ממרפסת שמש קטנטנה שהוסבה לחדר שינה, וחוששת שמישהו ישמע אותי.

"את רק בת שמונה־עשרה. למה את חושבת על חתונה?" השאלה צורמת לי באוזן. אני צריכה להזכיר לו שאימא שלו הייתה בגילי כשהיא התחתנה? בגיל תשע־עשרה היא כבר הייתה אימא.

"אתה יכול להנמיך את הקול?" אני מנסה להסתיר את העלבון, בטוחה ששומעים אותנו. איך אפשר לייצר אינטימיות כשמה שמפריד בינינו לבין הסלון זו רק דלת זכוכית עם וילון? ובכל זאת, מהרגע שעומר פתח בפעם הראשונה את דלת ביתו והכריז שכאן מותר לי הכול, הרגשתי אצלו יותר בבית מאשר בבית שלי.

"מה אכפת לך למה אני שואלת? פשוט תענה. אתה חושב שאתחתן?" אני לוחצת, מתלבטת אם להרים את הראש ולהסתכל בעיניו או להמשיך לנוח על החזה שלו.

עומר מדליק סיגריה ומעביר לי אותה. עשן נפלט מפיו באיטיות. המאפרה המונחת על בטנו עולה ויורדת עם כל נשימה שהוא נושם. אני ממתינה בחוסר סבלנות לתשובה ומבחינה בספר שירים זרוק על השידה שלצד המיטה.

"יהונתן גפן היה צריך להיות אבא שלך, ולא הזבל הזה שברח," אני לוחשת. מוקדם יותר הוא הקריא לי שיר אהבה שכתב עליי. הוא הגיש אותו עטוף בסרט אדום, כמו מתנה. נישקתי כל פינה בגופו, וקינאתי ביכולת שלו להפוך כמה מילים מזדמנות לעונג פיזי. עונג כזה שנכנס עמוק וממלא כל חלל ריק.

עומר יודע כמה אני מעריכה מילים, והעובדה שהוא רואה אותי, היחיד שרואה אותי, ויודע לתרגם את זה למילים, קונה את ליבי בכל פעם מחדש.

המאפרה מתמלאת בבדלי סיגריות זולות. אנחנו שותים את היין האדום שאימא שלו קונה באופן קבוע, זה עם הציור של החתול השחור על התווית.

"גאטו נגרו," אני מגלגלת את המילים על הלשון.

"כן." הוא לוקח עוד שאיפה ארוכה מהסיגריה.

"כן, מה?" אני שואלת.

"כן, אני חושב שתתחתני,״ הוא עונה.

חיוך גדול ומטופש מתפשט על פניי. יום אחד יהיה לי בית משלי, ותהיה לי משפחה משלי. אחרי שההורים שלי התגרשו, היו לי יותר מדי בתים, ובאף אחד מהם לא הרגשתי בבית.

"אפילו פעמיים," הוא מוסיף ומשתתק. "אפילו פעמיים."

אני מרימה את הראש ומביטה בעיניים היפות שלו, אבל פתאום הן נראות חלולות. טעם מר ממלא את פי מהיין. למה הוא היה חייב? למה הוא לא הצליח לעצור את עצמו?

"למה אתה אומר את זה?"

"אני פשוט יודע,״ הוא ממשיך ומתעלם מרגשותיי. ״גם אני אתחתן פעמיים, לא רק את."

איך הוא מעז? הרי הוא יודע שזה החלום שלי! אבל במקום להתעמת איתו, אני שותקת. עומר אלוף במילים, אומן אשליות. הוא היה יכול בקלות לצייר לי עתיד כמו בחלומות שלי; בית, חצר, שלושה ילדים וכלב. אם רק היה מתאמץ, הוא אפילו היה ממציא להם שמות. אבל בחר שלא. הוא בחר באמת. באמת שלו.

"אתה מקולקל," אני ממלמלת. "מקולקל."

"אני ריאלי," הוא עונה ביובש.

"אם אתה חושב שנתחתן פעמיים, אז אתה בכלל לא מאמין באהבה שלנו.״

"את בת שמונה־עשרה, מה את חושבת בכלל על חתונה? תראי לי סביבך מישהו אחד שחי ב'אושר ועושר עד עצם היום הזה'," הוא מדליק עוד סיגריה.

אימא שלו משתעלת במטבח. היא בטח חותכת ירקות ודואגת שלא יחסר כלום על השולחן, כמו בכל ערב שישי. לא משנה כמה קשה לה, היא ממשיכה להילחם עבור הילדים שלה.

אחרי שאבא שלו ברח עם מישהי אחרת לאמריקה, האישה הצעירה והיפה דעכה. היא איבדה את הבית המרווח ואת רוב הרכוש שהיה להם, כי היא לא הצליחה להתמודד לבד עם ההוצאות. העלוב ההוא השאיר אותה לפרנס את הבית ולדאוג לילדים. לא עניין אותו שהיא לא עבדה קודם, ולא ידעה כלום על ההוצאות או על החובות שלהם.

"עומר, נועה, בואו לאכול," רחל קוראת לנו. "האוכל מוכן." הדבר האחרון שאני רוצה עכשיו זה לשבת במשך שעה ליד השולחן ולהעמיד פנים ששום דבר לא קרה. אני לא אעמוד בזה. עומר לא מאמין באהבה שלנו, או באהבה בכלל. אני צריכה לעכל את זה, להיות רגע עם עצמי ולחשב מסלול מחדש.

"אני חייבת ללכת." אני קופצת מהמיטה. "כבר שש."

אם אשאר פה עוד דקה נוספת, יצא לי כל כך הרבה רוע מהפה, שכבר לא תהיה דרך חזרה.

"אמרתי לאימא שלי שאגיע לארוחת ערב שישי." אני נותנת לו נשיקה חפוזה על השפתיים ומתלבשת מהר, אפילו לא לובשת את החזייה, פשוט דוחפת אותה לתיק הצבעוני והמרוט שלי, ויוצאת מהחדר.

"רחל, אני אוהבת אותך." אני עוצרת במטבח ונושקת לראשה.

"אל תלכי." היא עוצרת אותי. עיניה הכחולות והעצובות זהות לעיניו של עומר. "דניאלה צריכה להגיע, ולא אכלנו עדיין ארוחת שישי ביחד," היא מתחננת. "אני לא יודעת מה לעשות עם הילדה הזו..." היא מנענעת את ראשה בדאגה.

"היא תהיה בסדר, אני אדבר איתה." אני מחבקת אותה.

"אולי באמת תנסי לדבר איתה בפעם הבאה שתבואי? אולי לך היא תקשיב. את יותר קרובה אליה בגיל,״ היא מבקשת בדאגה. ״אותי היא לא מוכנה לשמוע."

"בטח, ברור, אל תדאגי.״ בטני מתכווצת כשאני מנסה להרגיע אותה. אולי הייתי צריכה לספר לה את האמת? לפני כמה ימים, כשיצאתי מאוחר מהבית שלהם, ראיתי את דני יושבת באוטו בחניה של הבניין עם גבר שהיה יכול להיות אבא שלה. צמרמורת מטפסת בגופי כשאני נזכרת בזה. איך אני יכולה לעזור לאישה הכבויה הזאת, שאני אוהבת כל כך?

"אני חייבת ללכת, אימא שלי מחכה למטה," אני משקרת בלי למצמץ ומסתכלת לאחור, בודקת אם עומר קם אחריי. עם כל החיבור בינינו, חשבתי שהוא ירגיש אותי, יבין עד כמה זה משמעותי בשבילי לבנות מערכת יחסים בריאה, לא כמו זו שראיתי בבית שלי.

אני מתיישבת על המדרכה בחניה שמתחת לבית, ונותנת לדמעות ליפול מעיניי. איך לעזאזל הוא נשאר לשכב במיטה ולא רדף אחריי למטה? הוא לא מבין את הנזק שהוא גרם?

לפחות זכרתי לקחת את השיר שכתב עליי היום. יהיה לי עוד אחד לאוסף, למזכרת. מתישהו, כשהוא יהיה מפורסם, יהיו לי שירים בלעדיים, שירים שכתב עליי. אני מנגבת את הדמעות, מכחכחת בגרון כדי שלא ישמעו שבכיתי, ומתקשרת לאימא.

״את יכולה לבוא לקחת אותי? מתחשק לי להיות הערב בבית," אני אומרת ללא הקדמה.

"את לא נשארת אצל עומר?" הפליאה בקולה מעצבנת אותי. אני אף פעם לא מתקשרת ומבקשת ממנה לאסוף אותי, אז למה היא לא יכולה פשוט לבוא? אם הייתי רוצה להישאר אצל עומר, הייתי מתקשרת אליה?

"לא. אני מחכה לך פה בחוץ," אני שומרת על איפוק.

"למה את מחכה ברחוב?" היא ממשיכה ללחוץ ולשאול שאלות מעצבנות, מתעלמת מהכאב שלי. האישה הזאת בכלל מכירה אותי? אכפת לה ממני?

אני מרימה את הראש אל חלון חדרו של עומר, מרגישה טיפשה. אני מצפה ממנו להבין אותי ולהתחשב ברגשות שלי, בזמן שאפילו אימא שלי לא מסוגלת לעשות את זה.