פרפר לבן

1

אני פוקחת את עיניי. הכול סביבי מטושטש, והסחרחורת משתלטת עליי. אני ממצמצת כמה פעמים, מנסה לראות ברור יותר.

"מה זה?" אני שואלת בפחד כשההבנה מתחילה לחלחל, "מי אתה? איפה אני?"

אני מנסה להזיז את גופי, לשחרר את הבטן, את הרגליים ואת הידיים שלי מהחבל שקושר אותי לכיסא. אני סוקרת את
החדר – כיסא מתכת מתחתיי, קירות בטון אפורים סביבי וחלון קטן בקיר לימיני.

גבר מופיע מולי. הוא נראה כבן שלושים, גבוה, חסון, שערו שחור וזיפים כהים מכסים את פניו. עיניו ירוקות עם גוון של דבש, וקעקועים מטפסים מאצבעות ידיו ועד לקו הצוואר, מבצבצים מבעד לחולצת הטריקו השחורה שהוא לובש. אני מבחינה באקדח המונח בצד מכנסיו והלחץ שלי מתגבר. הוא נראה מאיים. מפחיד. אפל.

"שלום אלמה. מה שלומך?" הוא שואל באנגלית בקול נמוך וצרוד בעודו גורר כיסא נוסף ומתיישב מולי.

"איך אתה יודע את השם שלי? מה אני עושה כאן?" אני שואלת בלחש, מבינה שהוא לא דובר עברית. הדמעות כבר מאיימות לפרוץ. אני מנסה להישמע תקיפה, אבל הפחד משתלט על הקול שלי. אם הוא יודע את שמי, סימן שאני לא כאן במקרה. יש סיבה לכך, אבל אני לא מצליחה להבין מהי.

אני תוהה איך הגעתי למצב הזה והחרדה בחזי הולכת וגוברת, רוצה לשאול כל כך הרבה שאלות אבל לא מצליחה להוציא מילה מהפה. למה אני? איך הוא מכיר אותי? מה עשיתי? הוא מתכוון לשדוד אותי? לאנוס? להרוג?

"זה לא אמור לעניין אותך," הוא עונה בפנים חתומות ויוצא מהחדר.

אני מנסה להשתחרר, מגרדת בציפורניי הארוכות את החבל הקשור לידיים ולרגליים שלי, אך ללא הצלחה. כל תזוזה רק שורפת את העור עוד יותר, עד שאני רואה שדם מתחיל להכתים את החבל. שערי המקורזל מכסה את פניי המיוזעות, והדמעות זולגות מעיניי ללא הפסקה. מצד אחד אני יודעת שזה לא בן אדם שכדאי להתעסק איתו, ומצד אחר אני חייבת למצוא דרך לברוח.

באופן כמעט אוטומטי אני מחליטה להטיח את גופי הקשור אל הקיר, בתקווה שהכיסא יישבר ואוכל להשתחרר. אנסה כל דבר שייתן לי סיכוי לברוח.

אני עוצמת עיניים, נושמת עמוק ונדחפת לאחור בכל הכוח.

"אההה!" הזעקה פורצת יחד עם הדמעות כשגופי פוגש ברצפת החדר בחבטה מהדהדת. כנראה דברים כאלה עובדים רק בסרטים. כואב לי בצד הגוף ואני נשארת שרועה על הרצפה, לא מצליחה לקום.

הגבר האפל נכנס שוב לתא הקטן, בידו צלוחית לבנה ועליה לחמנייה יבשה וביצה קשה.

"גם אם תנסי לא תצליחי לצאת מפה," הוא אומר באדישות שמרתיחה אותי מבפנים, "תאמיני לי, בזבזתי יותר מדי זמן כדי למצוא אותך. עד שהבאתי אותך לכאן את לא תברחי לי."

הוא מרים אותי יחד עם הכיסא בכוח שכמעט גורם לי ליפול שוב לצד השני, אבל אז הוא תופס את הכיסא ברגע האחרון, כאילו הוא רוצה להוכיח לי שהוא חזק יותר ממה שאני חושבת.

"אז תסביר לי, בבקשה," אני מתחננת, "למה לקח לך כל כך הרבה זמן למצוא אותי? ולמה בכלל היית צריך?" אני מנסה לשכנע את עצמי לשתוק, לשנינו ברור מי חזק יותר, אבל אני לא יכולה להישאר פה עוד רגע אחד. "למה לעזאזל אני פה? המשפחה שלי בטח משתגעת מדאגה. והארוס שלי... פאק, גבריאל בטח עדיין מחכה לי במסעדה. אני חייבת להגיע אליו!"

אני מטלטלת את הכיסא בכל הכוח אפילו שאני יודעת שזה לא יעזור.

הוא מביט בי במבט קר ואדיש, עיניו מלאות בזלזול, ואז מתיישב מולי בשתיקה.

"מה?" אני שואלת בקוצר רוח.

"אמרתי לך, לא תצליחי," הוא עונה באותה שלווה מרגיזה, "עכשיו תאכלי." הוא מגחך, מקרב אליי את הצלחת ומשחרר את אחת מידיי כדי שאוכל לאכול.

"לא בא לי לאכול," אני אומרת ומרחיקה את הצלחת ממני.

"אוקיי, בעיה שלך," הוא משיב ביובש, מניח את הצלחת על הרצפה ומביט בי במבט חודר, כאילו יש בי סוד שהוא מנסה לפענח. כאילו אני הסוד.

אחרי כמה דקות של שתיקה הוא קושר שוב את ידי ויוצא מהחדר.

ברגע שהוא נעלם אני כבר לא מסוגלת לעצור את הדמעות, והן שוב מתפרצות בלי שליטה, שורפות את עיניי עד שכבר לא נשאר מה לבכות. אם רק היה לי איזשהו כיוון, אפילו רמז לסיבה שאני כאן, אולי כבר הייתי מצליחה להשתחרר. אבל אין לי קצה חוט ואין לי שום דרך לצאת. איך אני, אלמה, הבחורה הפשוטה מישראל – הגעתי לסיטואציה הזו?

האור שמבצבץ מהחלון הולך ודועך ואני מבינה שהלילה יורד.

תמיד פחדתי מהחושך, והשילוב של הלילה עם רחש הגשם בחוץ לא ממש מרגיע אותי. כל דקה נמתחת כמו נצח. ואני מנסה בכל הכוח להירדם ולא מצליחה.

לאחר מספר דקות אני מרגישה צורך דחוף ללכת לשירותים. "סליחה?!" אני קוראת. "מישהו שומע אותי?!" אני מרימה את הקול. "אדוני?!" אני כבר צועקת.

קרקוש המפתח במנעול נשמע והוא פותח את הדלת, מבטו כועס, קפוא.

"מה," הוא שואל בקרירות.

"יש לי פיפי," אני מחייכת במבוכה, כמעט לוחשת את המילים.

"בבקשה," הוא עונה ומצביע לעבר אחת הפינות בחדר.

אני מסובבת את הראש לכיוון שאליו הצביע ורואה דלי קטן, שחור, עומד בצד התא. הבחילה מטפסת לי לגרון.

"לשחרר אותך?" הוא מרים גבה בזלזול.

גופי מתכווץ מרוב כעס, ואני מנידה בראש לשלילה. אני לא אתן לו את הסיפוק הזה.

2

את הלילה אני מעבירה בעיקר בבכי ובמחשבות בלתי פוסקות. אני לא עייפה, לא רעבה ולא צמאה. הצורך ללכת לשירותים הולך וגובר ולא מאפשר לראש שלי לחשוב בבהירות. אני נמצאת בארץ זרה, עם שפה שונה, אנשים שונים, וכל מה שאני יכולה לחשוב עליו זו המשפחה שלי – ההורים שלי, האחים הקטנים שלי, רועי ואיתן, גבריאל, והסיבה שבגללה
אני פה.

לפתע אני מבחינה באור מבצבץ מבעד לחלון הקטנטן – הגיע הבוקר. אני מנסה לחשב כמה שעות אני כבר כאן, מהרגע שלקחו אותי ועד עכשיו, ובחישוב מהיר אני מגיעה לחמש-עשרה שעות. אם פחות מיממה נמשכה בשבילי כמו נצח, אני שואלת את עצמי איך אצליח לשרוד פה דקה נוספת.

קול רקיעות הולך ומתחזק באוזניי, וכעבור זמן קצר הדלת נפתחת בבת אחת. "תלבשי את זה," אומר הגבר האפל וזורק לעברי בגדים שחורים, שעיניי עדיין לא מצליחות לזהות. הוא משחרר אותי מהחבל שקשר אותי לכיסא, יוצא מהחדר ומשאיר אותי לבד. אני מרימה את הבגדים ורואה שהביא לי ניקאב וג'ילבאב. בהתחלה אני משליכה אותם על הרצפה – אין סיכוי שאלבש בגדים מוסלמיים. אני יהודייה. אני לא מוכנה לזה. ברגע שהוא יחזור אומר לו להביא לי משהו אחר ללבוש.

אני יושבת על הכיסא, מחכה, מריצה בראש שוב ושוב את התגובות האפשריות שלו לסירוב שלי. אני מרימה את הבגדים ומסתכלת עליהם, שקועה במחשבות. לבסוף אני מחליטה לוותר – זה לא הזמן לשחק עם המזל שלי.

כעבור כמה שניות הוא דופק בדלת בחוזקה. אני אומרת לו שסיימתי להתלבש. הוא נכנס לבוש גם הוא בבגדים מסורתיים מוסלמיים, תופס את ידי בחוזקה ואומר, "אנחנו יוצאים מפה עכשיו. אני לוקח אותך למקום אחר. אני לא רוצה לשמוע מילה, לא רוצה לראות אותך רומזת למישהו שאת במצוקה. את פשוט הולכת לידי כאילו אנחנו זוג מוסלמי מאוהב, עד שנגיע. זה ברור?" הוא מצביע על האקדח שבצד מכנסיו, כדי להבהיר מה הוא מסוגל לעשות.

אני מהנהנת ודמעות מאיימות לזלוג מעיניי, למרות שאני לא רוצה שיראה.

"ותפסיקי לבכות," הוא מוסיף באיום, אוחז בי בחוזקה ומושך אותי החוצה.

אנחנו הולכים לאורך מסדרון שנראה כאילו אף אחד לא דרך בו לפחות שלושים שנה. כבלים ישנים מפוזרים על הרצפה בין קירות בטון. בדרך החוצה אני מבחינה בעוד שלוש דלתות, בדיוק כמו הדלת של התא שלי, ותוהה אם ישנם אנשים נוספים במצבי.

הוא הולך מהר ואני נאלצת להדביק את הקצב, למרות שהרגליים שלי כואבות מהלילה הארוך בו היו קשורות. אני מתלבטת אם לבקש ממנו לעצור או לפחות להאט, אך לבסוף בולעת את המילים וממשיכה ללכת.

בקצה המסדרון אני רואה מדרגות צרות וגבוהות. אנחנו מתחילים לעלות – הוא מקדימה, אוחז בידי כדי לוודא שלא אנסה לברוח. כשאנחנו מגיעים למעלה הוא פותח דלת פלדה גדולה ומולי נחשף מסדרון נוסף, שונה לחלוטין; הקירות צבועים בלבן, הרצפה מכוסה בפרקט ועציצים מונחים לצד הדלתות. אני תוהה אם מישהו בצד הזה בכלל מודע למה שקורה מעבר לדלת הפלדה.

ואז, כשאנחנו עוברים את המסדרון השני, לראשונה זה שעות ארוכות אני רואה אור יום. גופי מתאבן ואני מצמצמת את עיניי ומכסה אותן בידי כנגד האור המסנוור.

"אמרתי משהו," הוא אומר בכעס, ואני ממהרת להתקדם לצידו. אנחנו הולכים ברחובות המרכזיים של רומא. סביבי אנשים, רחובות מפוארים, כנסיות – כאילו שום דבר לא השתנה.

למרות שהוא לא נוגע בי כל הדרך, אני מרגישה כל הזמן את עיניו בוחנות אותי.

אחרי דקות אחדות של הליכה אנחנו עוברים ליד הקולוסיאום – אותו שביל, בו רק שלשום הציע לי גבריאל נישואין. דמעות זולגות מעיניי כשאני מבינה שהוא בוודאי חושב שחטפתי פיק ברכיים אחרי ההצעה וברחתי לו, והמחשבה הזו מפלחת לי את הלב. אני רק מקווה בכל ליבי שהוא מכיר אותי מספיק טוב כדי להבין שקרה לי משהו ושהוא יחפש אותי.

אני מרימה את היד כדי לנגב את הדמעות במהירות לפני שהשובה שלי ישים לב, וממשיכה להשתרך אחריו. אנחנו מגיעים לבניין ישן עם שער מתכתי קטן וחלוד.

"כן?" קול גברי בוקע מהאינטרקום שלימין השער.

"כריסטיאן," אומר השובה שלי והדלת נפתחת.

אז ככה קוראים לו.

הוא מוביל אותי במדרגות. חדר המדרגות חשוך ומחניק; ריח טחב ממלא את האוויר. הבניין ישן, כאילו איש לא התגורר בו כבר שנים. אנחנו עולים קומה ועוד קומה, ונדמה שהבניין הרבה יותר גבוה מכפי שהוא נראה מבחוץ. אני כבר מתנשפת אבל מכריחה את עצמי לעמוד בקצב צעדיו. לא לדבר, לא לרמוז, לא לסטות, אני נזכרת במה שאמר לי קודם – ומצייתת.

לבסוף אנחנו מגיעים לקומה השישית – הקומה האחרונה. יש שם רק דלת אחת, והוא פותח אותה ודוחף אותי פנימה.

"את נשארת פה עד שאני אגיד לך," הוא נוהם, מצביע על מצלמה שתלויה בפינה כדי להדגיש שהוא יעקוב אחריי כל הזמן, יוצא וטורק אחריו את הדלת בחבטה שמעירה אותי באחת מהבהייה.

אני סוקרת את החדר הקטן, הישן. לימיני ניצבת מיטת יחיד מכוסה בשמיכה דקה, ללא מצעים או כרית. לפניי מטבחון ריק; כיור ושולחן קטן עם שני כיסאות עץ ולשמאלי חדר שירותים קטן ובו אסלה וכיור. המקלחת שבורה, ללא ברז וללא ידית, ואני מבינה מכך שלא אתקלח בזמן הקרוב.

אני ניגשת למיטה ומתיישבת בקצהָ, נגעלת מכל מה שסביבי. הראש שלי עמוס במחשבות. איך הגעתי לפה?