פלישת הים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
פלישת הים

פלישת הים

ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • שם במקור: Jules Verne - L'Invasion de la mer
  • תרגום: הוד הלוי
  • הוצאה: כרמל
  • תאריך הוצאה: נובמבר 2025
  • קטגוריה: פרוזה תרגום, נוער בוגר
  • מספר עמודים: 254 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 14 דק'

ז'ול ורן

ז'וּל וֶרְן (בצרפתית: Jules Verne‏; 8 בפברואר 1828 - 24 במרץ 1905) היה סופר צרפתי הנחשב לאחד מחלוצי סוגת המדע הבדיוני בספרות. אחדים מספריו תורגמו ל-148 שפות.

כמו סופרים רבים מתקופתו שהתחנכו בחברה הקתולית הבורגנית, ורן נקט לעתים בטון אנטישמי בספריו. סיווגו כאנטישמי נובע בעיקר מתיאור דמותו של היהודי יצחק החבוט מהספר "הארץ שנתלשה", אולם ראוי לציין כי בזמנו מדובר היה באנטישמיות מסורתית, ולא באנטישמיות מודרנית והמשמעות שקיבל המושג לאחר השואה.
 ז'ול ורן נפטר באמיין, אליה עבר ב-1872, ב-24 במרץ 1905 והוא בן 77.

תקציר

צפון אפריקה, "העתיד הקרוב". מהנדס צרפתי יוצא בראש חוליית חיילים לבחון את התוואי של פרויקט שאפתני במיוחד: חפירת תעלה נועזת שתציף את אגני המלח בלב הסהרה ותהפוך את המדבר לים פנימי חדש, במטרה לפתוח נתיבי מסחר חדשים ולהביא "קִדמה" לאזור.

מול החלום הזה ניצבים אנשי המדבר – שבטי הטוארג ומנהיגם אדז'ר – המגינים על אורח חייהם הנוודי ורואים בתוכנית איום קיומי.

המתח בין הצדדים הולך וגואה עד שהטבע עצמו מתערב ומכריע.

פלישת הים, שיצא לאור ב־1905, הוא הרומן האחרון שפרסם ז'ול ורן בחייו, ואחד הרומנים האקולוגיים הראשונים שנכתבו אי פעם. הוא יצא לאור בעידן של פרויקטים הנדסיים ענקיים כמו תעלת סואץ ותעלת פנמה, שעיצבו מחדש את המפה ואת הסחר העולמי, כשהחלום על כיבוש הטבע באמצעות הטכנולוגיה נראה בלתי מוגבל. בניגוד לרבים מספריו המוקדמים, ורן המבוגר מציג כאן גישה ביקורתית כלפי ההתערבות האנושית בטבע, ומזהיר מפני המחיר של שינוי המאזן הסביבתי.

פרק ראשון

1

נווה המדבר גַבֶּס

״מה אתה יודע?״

״אני יודע את מה ששמעתי בנמל...״

״דיברו על ספינה שהגיעה לאסוף... שתיקח את אַדזַ׳ר?״

״כן... לתוניס, שם יעמידו אותו למשפט...״

״ויוציאו אותו להורג?״

״ויוציאו אותו להורג.״

״אללה לא יאפשר את זה, סוֹהַר! לא! הוא לא ייתן לזה לקרות!״

״שקט...״ השיב סוהַר במהירות והטה אוזן, כאילו שמע רעש של צעדים בחול.

בלי להתרומם זחל לעבר הכניסה של המוּרַבִּיט1 שבו שוחחו. השמש עוד האירה במפרץ גַבֶּס, אבל בקרוב תיעלם מאחורי החוליות הגובלות בצד הזה של קו החוף. בתחילת חודש מרס דמדומי הערב קצרים בקו הרוחב שלושים וארבע של חצי הכדור הצפוני. הכוכב המאיר אינו שולח לכאן את קרניו בקו אלכסוני מן האופק, אלא כאילו צונח במאונך, כמו גוף הכפוף לחוקי כוח הכבידה.

סוהַר עצר, ואז צעד כמה צעדים מעבר למפתן הבוער בלהט קרני השמש. מבטו חלף במהירות על המישור מסביב.

בצפון, במרחק קילומטר וחצי, התעגלו הצמרות המוריקות של נווה מדבר. בדרום עוטרו החופים הצהובים האין־סופיים בקצף גלי הגאות. במערב הצטיירה חולית גדולה על רקע השמיים, ובמזרח רחץ השטח הימי הרחב של מפרץ גבּס את קו החוף התוניסאי, והתעקל לחופי אזור טריפוליטניה.

עם רדת הערב חדלה לנשוב הבריזה המערבית שציננה את האוויר במשך היום. שום רעש לא הגיע לאוזנו של סוהר. הוא חשב ששמע צעדים מסביב למבנה המרובע הלבן העתיק הזה, שחסה בצילו של עץ דקל עתיק, אך לא. לא היה שם אף אחד: לא מצד החוליות ולא מצד החוף. הוא הקיף את המבנה הקטן. אף אחד. שום עקבות בחול מלבד אלה שהוא ואימו הותירו מאחוריהם מול הכניסה למורבּיט.

לא עברה דקה מרגע שיצא וגֶ׳מַה הופיעה על המפתן, מודאגת מכך שלא ראתה את בנה חוזר. אך הוא בדיוק פנה לעברה מפינת המורבּיט והרגיע אותה בהינף יד.

ג׳מה הייתה אפריקאית מגזע הטוּאַרֶג, אישה בעשור השביעי לחייה: גבוהה, חזקה, זקופת גו ומלאת חיים. בדומה לכל הנשים ממוצא זה, היה בעיניה הכחולות מבט מלא להט וגאווה. ולמרות עורה הלבן, נדמתה צהובה מתחת לצבע האוכרה שכיסה את מצחה ואת לחייהָ. היא לבשה בד כהה — חַאיִיק2 רחב עשוי מצמר — שהעדרים מאל־חַמַמַה שחיים באזורי הסֶבּחַה או השַט, הביצות ואגמי המלח שבמרכז תוניסיה, מספקים בשפע. ברדס גדול כיסה את ראשה, ובשערותיה העבות זרקה שיבה.

ג׳מה נותרה במקומה עד שבנה הצטרף אליה. הוא לא הבחין בשום דבר חשוד. את הדממה הפרה רק שירתו המתאוננת של בּוּ־חבּיבּי, הדרור מהזַ׳ריד, שזוגות רבים מבני מינו עפו בכיוון החוליות.

ג׳מה וסוהר חזרו למוּרַבּיט והמתינו ללילה. בחסותו יוכלו להגיע לגבּס בלי לעורר תשומת לב.

השיחה המשיכה במילים האלה:

״הספינה עזבה את לָה גוּלֵט?״

״כן, אימא, והבוקר היא חצתה את כֵּף בּוֹן... זאת ספינת הקרב שַנזִי...״

״היא תגיע הלילה?״

״הלילה... אלא אם כן היא תעצור בסְפַקס... אבל קרוב לוודאי שהיא תעגון מול גבּס, ויסגירו את הבן שלך, אח שלי...״

״אדז׳ר! אדז׳ר!״ מלמלה האם הזקנה.

והמשיכה, כשהיא רועדת כולה מזעם ומכאב: ״הבן שלי... הבן שלי!״ היא צעקה, ״החיילים האלה יהרגו אותו, ולא אראה אותו שוב... הוא לא יהיה כאן כדי להכין את הטוארגים למלחמת הקודש! לא... לא... אללה לא ייתן לזה לקרות.״

ג׳מה נפלה על ברכיה בפינת החדר הקטן ונותרה בדממה, כאילו שאב המשבר הזה את כל כוחותיה.

סוהר חזר לשמור על המפתן כשמרפקיו שעונים על הדלת. הוא קפא במקומו כמו היה אחד מפסלי האבן המקשטים מפעם לפעם את הכניסה למורבּיט. שום רחש לא ניער אותו מקיפאונו. ככל ששקעה השמש במערב, התארך אט־אט צילן של החוליות בכיוון ההפוך, וממזרח למפרץ הופיעו בשמיים קבוצות הכוכבים הראשונות. הפרוסה הקטנה של העיגול הירחי, בתחילתה של אשמורת ראשונה, החליקה מאחורי קצותיו של ערפל השקיעה. לילה שלֵו עמד לרדת, לילה אפל. וילון של אדים קלילים החל להסתיר את הכוכבים.

קצת אחרי השעה שבע הסתובב סוהר לעבר אימו ואמר:

״הגיע הרגע...״

״כן,״ ענתה ג׳מה, ״הגיע הרגע שאדז׳ר ישוחרר מידי החיילים האלה... צריך להוציא אותו מהכלא של גבּס לפני הזריחה... מחר יהיה מאוחר מדי...״

סוהר אישש את דבריה: ״הכול מוכן, אימא... החברים שלנו מחכים לנו... החבורה מגבּס הכינה את הבריחה... החבורה מהז׳ריד תלווה את אדז׳ר, ולפני שיעלה היום הם כבר יהיו הרחק במדבר...״

״ואני אהיה איתם,״ הכריזה ג׳מה, ״כי לא אעזוב את הבן שלי...״

״ואני אהיה איתכם,״ הוסיף סוהר. ״כי לא אעזוב את אח שלי ואת אימא שלי!״

ג׳מה משכה אותו אליה, חיבקה אותו בזרועותיה, ולאחר שסידרה את הברדס של החאייק, חצתה את מפתן המורבּיט ויצאה.

סוהר הקדים את ג׳מה בכמה צעדים בדרכם לגבּס. במקום להיצמד לקו החוף, לאורך הצמחייה הימית שהותירה הגאות על החוף, הם צעדו למרגלות החוליות, בתקווה שלא יבחינו בהם בקילומטר וחצי שהיה עליהם לצעוד. נווה המדבר שהותירו מאחוריהם נראה רק בקושי. קבוצת העצים כמעט השתלבה באפלה הגוברת. שום אור לא זהר בחשכה, שכן הבתים הערביים הם נטולי חלונות, והאור אוחז רק בחצרותיהם הפנימיות ואינו חומק החוצה ברדת הלילה.

עם זאת נקודה זוהרת הופיעה עד מהרה מעל קווי המתאר של העיר, שנראו במעורפל. הקרן הזו, עוצמתית למדי, ודאי הגיחה מהחלק הגבוה של גבּס, אולי מצריח של מסגד, אולי מטירה שהשקיפה על העיר.

סוהר לא התבלבל והצביע על מקור האור:

״המצודה...״ הוא אמר.

״וזה שם, סוהר?״

״כן... שם כלאו אותו, אימא!״

האישה הזקנה עצרה. נדמה שהאור הזה חיבר אותה לבנה. וגם אם לא בקע מהתא שבו נכלא, הייתה זו המצודה שאליה נשלח. מיום שנפל המנהיג האיום בידיהם של החיילים הצרפתים, לא ראתה ג׳מה את בנה, ואם לא יברח הלילה מהגורל שצפוי לגזור עליו בית הדין הצבאי, לא תראה אותו שוב לעולם. היא נותרה כמו קפואה במקומה, ופעמיים נאלץ סוהַר לומר לה:

״בואי, אימא, בואי!״

הם התקדמו לאט, והחוליות התעקלו בהגיען לנווה המדבר של גבּס, שהיה המכלול הגדול ביותר של כפרים קטנים ובתים באזור החוף של מפרץ גבּס. סוהר פנה אל כפר שכונה בפי חיילים קוֹקַנוִויל,3 כינוי שהרוויח ביושר, שכן רוכלים הם שהתגוררו באוסף בקתות העץ שבו. הכפר הקטן שכן בסמוך לכניסה לוואדי שהתעקל בגחמנות בצל הדקלים לאורך נווה המדבר. בליבו של נווה המדבר הזדקרה המצודה פוֹר־נוֹף, שממנה יֵצא אדז׳ר לשם העברתו לכלא שבעיר תוניס.

ומהמצודה הזאת קיוו חבריו לחטוף אותו בלילה ההוא, לאחר שנקטו את כל אמצעי הזהירות ועשו את כל ההכנות להברחתו. הם התאספו באחת הבקתות בקוקנוויל וחיכו לג׳מה ובנה. אבל היה עליהם להיות זהירים מאוד, ולא להיפגש בקרבת הכפר הקטן.

מבטם פנה בדאגה רבה אל הים! הם חששו שספינת הקרב תגיע כבר בערב, והאסיר יועבר לסיפונה לפני שתושלם הבריחה. הם בחנו בחשש את מפרץ גבּס — לראות אם עשן לבן מיתמר ממנו, אם נשמעות צהלות של מנוע קיטור, יללות צורמניות של אזעקה המושמעת כשכלי שיט מטיל עוגן. אך לא, רק האורות של סירות הדיג ריצדו על המים התוניסאיים, ושום שריקה לא פילחה את האוויר.

ג׳מה ובנה הגיעו לגדת הוואדי קצת לפני השעה שמונה. עשר דקות — והם בנקודת המפגש.

ברגע שעמדו לחצות לגדה הימנית, התרומם אדם שהתחבא מאחורי קקטוס, ואמר: ״סוהַר?״

״זה אתה, אחמד?״

״כן... ואימא שלך?״

״היא מאחוריי.״

״ואנחנו נלך בעקבותיך,״ אמרה ג׳מה.

״מה חדש?״ שאל סוהר.

״שום דבר...״ השיב אחמד.

״החברים כאן?״

״הם מחכים לכם.״

״לא התעורר שום חשד במצודה?״

״לא.״

״אדז׳ר מוכן?״

״כן.״

״ואיך ידעו שזה הוא?״

״אַרִיג זיהה אותו. הוא השתחרר הבוקר ונמצא עכשיו עם החברֶה...״

״קדימה,״ אמרה האישה הזקנה.

השלושה צעדו במעלה הוואדי.

נווה המדבר של גבּס לא היה אלא חורשת דקלים רחבה, ומבעד לעלווה העבה שכיסתה את השביל לא נראתה עוד הגבעה האפלה של המצודה.

אחמד הכיר את הדרך וצעד בביטחון. תחילה היה עליהם לחצות את הכפר דזַ׳רַה, שהשתרע על פני שתי גדות הוואדי. בעבר היה הכפר מבוצר, ושלטו בו בזה אחר זה קרתגים, רומאים, ביזנטים וערבים. כעת פעל בו השוק המרכזי של גבּס. בשעה שמונה עוד לא חזרו האנשים מהשוק לביתם, והיה חשש שג׳מה ובנה יתקשו לעבור בו בלי לעורר חשד; אבל הרחובות של נאות המדבר בתוניסיה עוד לא הוארו במנורות חשמל, אפילו לא בגז, ומלבד האורות שבקעו מכמה בתי קפה, הכול היה שרוי בחשכה עמוקה.

ובכל זאת, אחמד השקול והמדוד חזר ואמר לסוהר שאי אפשר להיות זהירים מדי. שיש סיכוי שאימו של האסיר מוכרת בגַבּס, והם יכפילו את השמירה סביב המצודה. הבריחה הזאת, גם אם תוכננה מזמן, כבר עוררה די והותר קשיים, וחשוב שלא לעורר את חשדם של השומרים. לכן התמקד אחמד בשבילים המוליכים לסביבת המצודה.

אלא שעוד חשש התעורר. בערב ההוא המרכז של נווה המדבר היה צפוי לשקוק חיים. זה היה סופו של יום ראשון, ובאפריקה, בדיוק כמו באירופה, נהגו לחגוג את היום האחרון של השבוע בכל הערים ששכן בהן בסיס צבאי, בעיקר אם הבסיס היה צרפתי. החיילים היו מקבלים אישור יציאה, מתיישבים בבתי הקפה — ורק מאוחר בלילה חוזרים לבסיס. המקומיים השתתפו גם הם בהמולה הזאת, בעיקר ברובע הרוכלים, שהיו בו הרבה איטלקים ויהודים. המהומה נמשכה עד השעות הקטנות של הלילה.

ייתכן שג׳מה הייתה מוּכֶּרת לרשויות בגבּס, כי מיום שנלכד בנה, הסתכנה והגיעה לאזור המצודה יותר מפעם אחת. היא העמידה בסכנה את חירותה, ואולי גם את חייה. הרשויות הכירו היטב את השפעתה על אדז׳ר, השפעה של אם, שבקרב הטוארגים היא עוצמתית כל כך. אך האם ידעו שהיא מסוגלת — אחרי שדחפה אותו אל ההתקוממות — לעורר מרד נוסף כדי לשחרר אותו? ואולי אף לנקום, אם קבינט המלחמה יגזור עליו מוות? כן! צריך לפחד ממנה, כל השבטים נעמדו למשמע קולה וצעדו אחריה בְְּדרך של מלחמת הקודש. אך לשווא שלחו הרשויות צוותים לחפש וללכוד אותה. לשווא הוכפלו המשלחות באזור הביצות ואגמי המלח. הציבור היה מסור לג׳מה והגן עליה, ועד כה היא חמקה מכל הניסיונות ללכוד את האם אחרי הבן!

והינה היא הגיעה למרכז נווה המדבר הזה, שסכנות רבות כל כך ארבו בו. היא רצתה להצטרף לחבריו של בנה, שהתאחדו בגבּס לחילוצו. ואם אדז׳ר יצליח להתל בשומרים המפקחים עליו ולחצות את חומות המצודה, תלווה אותו אימו בדרך המובילה למורבּיט, ובערך קילומטר משם, בחלק העבות ביותר ביער הדקלים, ימצא הנמלט את הסוסים שהוכנו מבעוד מועד לשם בריחתו. זו תהיה חירות שנכבשה מחדש, ומי יודע, אולי גם ניסיון התקוממות נוסף נגד השליטה הצרפתית.

איש מהצרפתים ומהערבים שנקרו מפעם לפעם בדרכם לא ניחש שזו אימו של אדז׳ר מתחת לחאייק. אחמד פעל בכל כוחו להזהיר את השלושה כשהתקרבו אליהם אנשים, והם הצטנפו זה לזה בפינה אפלה מאחורי בקתה מבודדת או מתחת לסככת עצים, ושבו לצעוד רק אחרי שהתרחקו עוברי האורח.

כשהיו כפסע מנקודת המפגש, חש לעברם טוארגי שעקב אחר תנועתם.

הרחוב, או ליתר דיוק השביל שפנה אל המצודה, היה נטוש באותו רגע, ולאחר שצעדו בו כמה דקות, נותר להם רק לעלות בסמטה צדדית וצרה כדי להגיע לבקתת הבוץ שבה תפגוש ג׳מה את חבריה.

גבר נעמד מימין לאחמד. הוא צירף מילים לתנועותיו, ועצר אותו באומרו:

״אל תמשיכו הלאה...״

״מה קרה, חוֹרֶבּ?״ שאל אחמד, שזיהה בו את אחד הטוארגים משבטו.

״החברֶה כבר לא בבקתת הבוץ.״

האֵם הזקנה נעמדה במקומה וחקרה את חורֶבּ בקול מודאג וכועס:

״הכלבים הצרפתים הבחינו במשהו?״ שאלה.

״לא... ג׳מה,״ השיב חורב, ״וגם השומרים במצודה לא חושדים בדבר...״

״אז למה החברים כבר לא בבקתה?״ המשיכה ג׳מה.

״כי הגיעו חיילים שקיבלו אישור יציאה וביקשו לשתות. לא רצינו להישאר איתם... הסמל שאת מכירה — ניקול, מחיל הפרשים — היה איתם, ג׳מה...״

״כן...״ היא מלמלה. ״הוא ראה אותי שם... בכפר... כשהמפקד שלו לכד את הבן שלי... המפקד הזה, אם אי פעם...!״

שאגה של חיית פרא נפלטה מהחזה של האישה הזו, אימו של האסיר אדז׳ר!

״איפה נצטרף לחברים?״ תהה אחמד.

״בואו,״ השיב חורב.

הוא עמד בראש כעת, והתקדם לאורך חורשת דקלים בכיוון המצודה.

היער, שהיה נטוש באותה שעה, התמלא חיים רק בימים שבהם פעל השוּק הגדול של גבּס. קרוב לוודאי שלא ייתקלו עוד באיש בסביבות המצודה, אך בכל זאת בלתי אפשרי לחדור אליה. גם אם כמה חיילי משמר זכו לאישורי יציאה ביום ראשון, עמדת השמירה לא תעמוד נטושה.

והאם לא הורו על חיזוק האבטחה כל עוד המורד אדז׳ר כלוא במצודה? כל עוד לא הועבר לספינת הקרב ונשלח לבית המשפט הצבאי?

החבורה צעדה מתחת לסכך העצים והגיעה לפאתי החורשה.

עשרים בקתות עמדו שם, וכמה אורות בקעו מפתחיהן הצרים. נותר רק לחצות מרחק קצר, טווח של יריית אקדח, כדי להגיע למקום המפגש.

אבל חורב בקושי הספיק להיכנס לסמטה פתלתלה, וכבר רעש של צעדים וקולות אילץ אותו לעצור. עשרים חיילים, פרשים, באו בכיוונם בשירה ובצעקות; אולי עוד נמצאו תחת השפעת השעשועים שהתארכו יתר על המידה בקבּרטים הסמוכים.

אחמד חשב שמוטב לא להיתקל בהם, וכדי לפנות להם דרך הטיל את עצמו יחד עם ג׳מה, סוהר וחורב בקצה של גומחה אפלה, לא הרחק מבית הספר הצרפתי־ערבי.

במקום הייתה פעורה באר ועל פתחה הועמדה מסגרת מעץ. המסגרת החזיקה כננת, ועליה גולגלה שרשרת לדליים.

בן רגע תפסו כולם מחסה מאחורי שפת הבאר, שהייתה גבוהה דייה להסתיר אותם לגמרי.

קבוצת החיילים התקדמה, אבל נעצרה מייד. אחד מהם צעק:

״לכל הרוחות! אני צמא!״

״אז תשתה! יש כאן באר,״ השיב לו הסמל ניקול.

״מה? לשתות מים, הסמל?!״ אמר הטוראי פִּיסטָש.

״תקרא למוחמד, אולי הוא יהפוך את המים ליין...״

״אילו רק הייתי בטוח שהוא מסוגל לזה...״

״היית מתאסלם?״

״לא הסמל, לא... וחוץ מזה אללה אוסר על המוסלמים לשתות יין. הוא לעולם לא יעניק את הנס הזה לכופרים...״

״נכון מאוד, פּיסטש,״ הכריז הסמל ניקול, והוסיף: ״קדימה, חוזרים לבסיס!״

אבל ברגע שחייליו עמדו ללכת בעקבותיו, עצר אותם.

שני גברים הגיחו ברחוב, והסמל ניקול זיהה שמדובר במפקד ובקצין בפלוגתו.

״עצרו מייד!״ פקד על האנשים, ואלה הרימו את ידיהם לַשֶשִייה4 שעל ראשם.

״תראו תראו!״ אמר המפקד, ״ניקול החביב!״

״המפקד אַרדִיגָן?״ השיב הסמל בקול מופתע קלות.

״הוא ולא אחר!״

״הגענו הרגע מתוניס,״ הוסיף הקצין וִילֵט.

״אנחנו מחכים לצאת למשלחת שבה אתה, ניקול, תהיה...״

״לפקודתך, המפקד!״ השיב הסמל, ״אלך אחריך לכל מקום...״

״ודאי... ודאי!״ אמר הסרן ארדיגן. ״ואחיך הגדול, איך הוא?״

״מושלם... על ארבע רגליו, שאני דואג שלא יחלידו...״

״יופי, ניקול! וגם חלוץ־בראש... עדיין חבר של אחיך?״

״עדיין, המפקד, ולא אופתע אם הם תאומים.״

״זה יהיה משעשע... כלב וסוס!״ השיב הקצין וצחק... ״אל תדאג, ניקול, לא נפריד ביניהם כשנעזוב!״

״ברור שלא, זה יהרוג אותם, המפקד.״

באותו רגע נשמע פיצוץ מכיוון הים.

״מה זה?״ שאל הקצין וילט.

״ככל הנראה יריית התותח מהספינה שעוגנת במפרץ...״

״ובאה לאסוף את אדז׳ר, הנוכל הזה...״ הוסיף הסמל. ״לכידה מפורסמת שלך כאן, המפקד...״

״אתה יכול לומר שלכדנו אותו יחד,״ השיב ארדיגן.

״כן, וגם האח הגדול... וחלוץ־בראש,״ הוסיף הסמל.

שני הקצינים המשיכו בדרכם ועלו לעבר המצודה, ואילו הסמל ניקול ואנשיו ירדו אל הרבעים התחתונים של גבּס.

1 מבנה מרובע מחופה כיפה המשמש לקבורה של מנהיג דתי. בארץ מוכר יותר בשם מקאם [כל ההערות הן של המתרגם].

2 בד ארוך מאוד ורחב שמשמש לכיסוי הנשים באלג׳יריה.

3 Coquinville — עיר הנוכלים [צרפתית].

4 כומתה אדומה גבוהה ששימשה את חֵיל הפרשים הקולוניאלי, שהורכב ממקומיים.

ז'ול ורן

ז'וּל וֶרְן (בצרפתית: Jules Verne‏; 8 בפברואר 1828 - 24 במרץ 1905) היה סופר צרפתי הנחשב לאחד מחלוצי סוגת המדע הבדיוני בספרות. אחדים מספריו תורגמו ל-148 שפות.

כמו סופרים רבים מתקופתו שהתחנכו בחברה הקתולית הבורגנית, ורן נקט לעתים בטון אנטישמי בספריו. סיווגו כאנטישמי נובע בעיקר מתיאור דמותו של היהודי יצחק החבוט מהספר "הארץ שנתלשה", אולם ראוי לציין כי בזמנו מדובר היה באנטישמיות מסורתית, ולא באנטישמיות מודרנית והמשמעות שקיבל המושג לאחר השואה.
 ז'ול ורן נפטר באמיין, אליה עבר ב-1872, ב-24 במרץ 1905 והוא בן 77.

סקירות וביקורות

ההמלצה היומית- לבריחה

מה הסיפור: בספרו האחרון מ-1905 הגה אבי המדע הבדיוני המודרני תוכנית שאפתנית להצפת אגני המלח במדבר סהרה.

קל/ כבד: מושלם.

למה כן: את המיזם פורץ הגבולות הזה אמור להוציא לפועל גנרל צרפתי כוחני, שמולו מתייצבים שבטי הנוודים בני הטוארג.

למה לא: קולוניאליזם סופו להיכשל.

השורה התחתונה: בערוב ימיו, אפילו ורן, נביא הקדמה האנושית, בחר לקחת צעד אחורה לטובת מסרי אקולוגיה וקיימות מהפכניים.

 

רן בן נון ההמלצה היומית 25/11/2025 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • שם במקור: Jules Verne - L'Invasion de la mer
  • תרגום: הוד הלוי
  • הוצאה: כרמל
  • תאריך הוצאה: נובמבר 2025
  • קטגוריה: פרוזה תרגום, נוער בוגר
  • מספר עמודים: 254 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 14 דק'

סקירות וביקורות

ההמלצה היומית- לבריחה

מה הסיפור: בספרו האחרון מ-1905 הגה אבי המדע הבדיוני המודרני תוכנית שאפתנית להצפת אגני המלח במדבר סהרה.

קל/ כבד: מושלם.

למה כן: את המיזם פורץ הגבולות הזה אמור להוציא לפועל גנרל צרפתי כוחני, שמולו מתייצבים שבטי הנוודים בני הטוארג.

למה לא: קולוניאליזם סופו להיכשל.

השורה התחתונה: בערוב ימיו, אפילו ורן, נביא הקדמה האנושית, בחר לקחת צעד אחורה לטובת מסרי אקולוגיה וקיימות מהפכניים.

 

רן בן נון ההמלצה היומית 25/11/2025 לקריאת הסקירה המלאה >
פלישת הים ז'ול ורן

1

נווה המדבר גַבֶּס

״מה אתה יודע?״

״אני יודע את מה ששמעתי בנמל...״

״דיברו על ספינה שהגיעה לאסוף... שתיקח את אַדזַ׳ר?״

״כן... לתוניס, שם יעמידו אותו למשפט...״

״ויוציאו אותו להורג?״

״ויוציאו אותו להורג.״

״אללה לא יאפשר את זה, סוֹהַר! לא! הוא לא ייתן לזה לקרות!״

״שקט...״ השיב סוהַר במהירות והטה אוזן, כאילו שמע רעש של צעדים בחול.

בלי להתרומם זחל לעבר הכניסה של המוּרַבִּיט1 שבו שוחחו. השמש עוד האירה במפרץ גַבֶּס, אבל בקרוב תיעלם מאחורי החוליות הגובלות בצד הזה של קו החוף. בתחילת חודש מרס דמדומי הערב קצרים בקו הרוחב שלושים וארבע של חצי הכדור הצפוני. הכוכב המאיר אינו שולח לכאן את קרניו בקו אלכסוני מן האופק, אלא כאילו צונח במאונך, כמו גוף הכפוף לחוקי כוח הכבידה.

סוהַר עצר, ואז צעד כמה צעדים מעבר למפתן הבוער בלהט קרני השמש. מבטו חלף במהירות על המישור מסביב.

בצפון, במרחק קילומטר וחצי, התעגלו הצמרות המוריקות של נווה מדבר. בדרום עוטרו החופים הצהובים האין־סופיים בקצף גלי הגאות. במערב הצטיירה חולית גדולה על רקע השמיים, ובמזרח רחץ השטח הימי הרחב של מפרץ גבּס את קו החוף התוניסאי, והתעקל לחופי אזור טריפוליטניה.

עם רדת הערב חדלה לנשוב הבריזה המערבית שציננה את האוויר במשך היום. שום רעש לא הגיע לאוזנו של סוהר. הוא חשב ששמע צעדים מסביב למבנה המרובע הלבן העתיק הזה, שחסה בצילו של עץ דקל עתיק, אך לא. לא היה שם אף אחד: לא מצד החוליות ולא מצד החוף. הוא הקיף את המבנה הקטן. אף אחד. שום עקבות בחול מלבד אלה שהוא ואימו הותירו מאחוריהם מול הכניסה למורבּיט.

לא עברה דקה מרגע שיצא וגֶ׳מַה הופיעה על המפתן, מודאגת מכך שלא ראתה את בנה חוזר. אך הוא בדיוק פנה לעברה מפינת המורבּיט והרגיע אותה בהינף יד.

ג׳מה הייתה אפריקאית מגזע הטוּאַרֶג, אישה בעשור השביעי לחייה: גבוהה, חזקה, זקופת גו ומלאת חיים. בדומה לכל הנשים ממוצא זה, היה בעיניה הכחולות מבט מלא להט וגאווה. ולמרות עורה הלבן, נדמתה צהובה מתחת לצבע האוכרה שכיסה את מצחה ואת לחייהָ. היא לבשה בד כהה — חַאיִיק2 רחב עשוי מצמר — שהעדרים מאל־חַמַמַה שחיים באזורי הסֶבּחַה או השַט, הביצות ואגמי המלח שבמרכז תוניסיה, מספקים בשפע. ברדס גדול כיסה את ראשה, ובשערותיה העבות זרקה שיבה.

ג׳מה נותרה במקומה עד שבנה הצטרף אליה. הוא לא הבחין בשום דבר חשוד. את הדממה הפרה רק שירתו המתאוננת של בּוּ־חבּיבּי, הדרור מהזַ׳ריד, שזוגות רבים מבני מינו עפו בכיוון החוליות.

ג׳מה וסוהר חזרו למוּרַבּיט והמתינו ללילה. בחסותו יוכלו להגיע לגבּס בלי לעורר תשומת לב.

השיחה המשיכה במילים האלה:

״הספינה עזבה את לָה גוּלֵט?״

״כן, אימא, והבוקר היא חצתה את כֵּף בּוֹן... זאת ספינת הקרב שַנזִי...״

״היא תגיע הלילה?״

״הלילה... אלא אם כן היא תעצור בסְפַקס... אבל קרוב לוודאי שהיא תעגון מול גבּס, ויסגירו את הבן שלך, אח שלי...״

״אדז׳ר! אדז׳ר!״ מלמלה האם הזקנה.

והמשיכה, כשהיא רועדת כולה מזעם ומכאב: ״הבן שלי... הבן שלי!״ היא צעקה, ״החיילים האלה יהרגו אותו, ולא אראה אותו שוב... הוא לא יהיה כאן כדי להכין את הטוארגים למלחמת הקודש! לא... לא... אללה לא ייתן לזה לקרות.״

ג׳מה נפלה על ברכיה בפינת החדר הקטן ונותרה בדממה, כאילו שאב המשבר הזה את כל כוחותיה.

סוהר חזר לשמור על המפתן כשמרפקיו שעונים על הדלת. הוא קפא במקומו כמו היה אחד מפסלי האבן המקשטים מפעם לפעם את הכניסה למורבּיט. שום רחש לא ניער אותו מקיפאונו. ככל ששקעה השמש במערב, התארך אט־אט צילן של החוליות בכיוון ההפוך, וממזרח למפרץ הופיעו בשמיים קבוצות הכוכבים הראשונות. הפרוסה הקטנה של העיגול הירחי, בתחילתה של אשמורת ראשונה, החליקה מאחורי קצותיו של ערפל השקיעה. לילה שלֵו עמד לרדת, לילה אפל. וילון של אדים קלילים החל להסתיר את הכוכבים.

קצת אחרי השעה שבע הסתובב סוהר לעבר אימו ואמר:

״הגיע הרגע...״

״כן,״ ענתה ג׳מה, ״הגיע הרגע שאדז׳ר ישוחרר מידי החיילים האלה... צריך להוציא אותו מהכלא של גבּס לפני הזריחה... מחר יהיה מאוחר מדי...״

סוהר אישש את דבריה: ״הכול מוכן, אימא... החברים שלנו מחכים לנו... החבורה מגבּס הכינה את הבריחה... החבורה מהז׳ריד תלווה את אדז׳ר, ולפני שיעלה היום הם כבר יהיו הרחק במדבר...״

״ואני אהיה איתם,״ הכריזה ג׳מה, ״כי לא אעזוב את הבן שלי...״

״ואני אהיה איתכם,״ הוסיף סוהר. ״כי לא אעזוב את אח שלי ואת אימא שלי!״

ג׳מה משכה אותו אליה, חיבקה אותו בזרועותיה, ולאחר שסידרה את הברדס של החאייק, חצתה את מפתן המורבּיט ויצאה.

סוהר הקדים את ג׳מה בכמה צעדים בדרכם לגבּס. במקום להיצמד לקו החוף, לאורך הצמחייה הימית שהותירה הגאות על החוף, הם צעדו למרגלות החוליות, בתקווה שלא יבחינו בהם בקילומטר וחצי שהיה עליהם לצעוד. נווה המדבר שהותירו מאחוריהם נראה רק בקושי. קבוצת העצים כמעט השתלבה באפלה הגוברת. שום אור לא זהר בחשכה, שכן הבתים הערביים הם נטולי חלונות, והאור אוחז רק בחצרותיהם הפנימיות ואינו חומק החוצה ברדת הלילה.

עם זאת נקודה זוהרת הופיעה עד מהרה מעל קווי המתאר של העיר, שנראו במעורפל. הקרן הזו, עוצמתית למדי, ודאי הגיחה מהחלק הגבוה של גבּס, אולי מצריח של מסגד, אולי מטירה שהשקיפה על העיר.

סוהר לא התבלבל והצביע על מקור האור:

״המצודה...״ הוא אמר.

״וזה שם, סוהר?״

״כן... שם כלאו אותו, אימא!״

האישה הזקנה עצרה. נדמה שהאור הזה חיבר אותה לבנה. וגם אם לא בקע מהתא שבו נכלא, הייתה זו המצודה שאליה נשלח. מיום שנפל המנהיג האיום בידיהם של החיילים הצרפתים, לא ראתה ג׳מה את בנה, ואם לא יברח הלילה מהגורל שצפוי לגזור עליו בית הדין הצבאי, לא תראה אותו שוב לעולם. היא נותרה כמו קפואה במקומה, ופעמיים נאלץ סוהַר לומר לה:

״בואי, אימא, בואי!״

הם התקדמו לאט, והחוליות התעקלו בהגיען לנווה המדבר של גבּס, שהיה המכלול הגדול ביותר של כפרים קטנים ובתים באזור החוף של מפרץ גבּס. סוהר פנה אל כפר שכונה בפי חיילים קוֹקַנוִויל,3 כינוי שהרוויח ביושר, שכן רוכלים הם שהתגוררו באוסף בקתות העץ שבו. הכפר הקטן שכן בסמוך לכניסה לוואדי שהתעקל בגחמנות בצל הדקלים לאורך נווה המדבר. בליבו של נווה המדבר הזדקרה המצודה פוֹר־נוֹף, שממנה יֵצא אדז׳ר לשם העברתו לכלא שבעיר תוניס.

ומהמצודה הזאת קיוו חבריו לחטוף אותו בלילה ההוא, לאחר שנקטו את כל אמצעי הזהירות ועשו את כל ההכנות להברחתו. הם התאספו באחת הבקתות בקוקנוויל וחיכו לג׳מה ובנה. אבל היה עליהם להיות זהירים מאוד, ולא להיפגש בקרבת הכפר הקטן.

מבטם פנה בדאגה רבה אל הים! הם חששו שספינת הקרב תגיע כבר בערב, והאסיר יועבר לסיפונה לפני שתושלם הבריחה. הם בחנו בחשש את מפרץ גבּס — לראות אם עשן לבן מיתמר ממנו, אם נשמעות צהלות של מנוע קיטור, יללות צורמניות של אזעקה המושמעת כשכלי שיט מטיל עוגן. אך לא, רק האורות של סירות הדיג ריצדו על המים התוניסאיים, ושום שריקה לא פילחה את האוויר.

ג׳מה ובנה הגיעו לגדת הוואדי קצת לפני השעה שמונה. עשר דקות — והם בנקודת המפגש.

ברגע שעמדו לחצות לגדה הימנית, התרומם אדם שהתחבא מאחורי קקטוס, ואמר: ״סוהַר?״

״זה אתה, אחמד?״

״כן... ואימא שלך?״

״היא מאחוריי.״

״ואנחנו נלך בעקבותיך,״ אמרה ג׳מה.

״מה חדש?״ שאל סוהר.

״שום דבר...״ השיב אחמד.

״החברים כאן?״

״הם מחכים לכם.״

״לא התעורר שום חשד במצודה?״

״לא.״

״אדז׳ר מוכן?״

״כן.״

״ואיך ידעו שזה הוא?״

״אַרִיג זיהה אותו. הוא השתחרר הבוקר ונמצא עכשיו עם החברֶה...״

״קדימה,״ אמרה האישה הזקנה.

השלושה צעדו במעלה הוואדי.

נווה המדבר של גבּס לא היה אלא חורשת דקלים רחבה, ומבעד לעלווה העבה שכיסתה את השביל לא נראתה עוד הגבעה האפלה של המצודה.

אחמד הכיר את הדרך וצעד בביטחון. תחילה היה עליהם לחצות את הכפר דזַ׳רַה, שהשתרע על פני שתי גדות הוואדי. בעבר היה הכפר מבוצר, ושלטו בו בזה אחר זה קרתגים, רומאים, ביזנטים וערבים. כעת פעל בו השוק המרכזי של גבּס. בשעה שמונה עוד לא חזרו האנשים מהשוק לביתם, והיה חשש שג׳מה ובנה יתקשו לעבור בו בלי לעורר חשד; אבל הרחובות של נאות המדבר בתוניסיה עוד לא הוארו במנורות חשמל, אפילו לא בגז, ומלבד האורות שבקעו מכמה בתי קפה, הכול היה שרוי בחשכה עמוקה.

ובכל זאת, אחמד השקול והמדוד חזר ואמר לסוהר שאי אפשר להיות זהירים מדי. שיש סיכוי שאימו של האסיר מוכרת בגַבּס, והם יכפילו את השמירה סביב המצודה. הבריחה הזאת, גם אם תוכננה מזמן, כבר עוררה די והותר קשיים, וחשוב שלא לעורר את חשדם של השומרים. לכן התמקד אחמד בשבילים המוליכים לסביבת המצודה.

אלא שעוד חשש התעורר. בערב ההוא המרכז של נווה המדבר היה צפוי לשקוק חיים. זה היה סופו של יום ראשון, ובאפריקה, בדיוק כמו באירופה, נהגו לחגוג את היום האחרון של השבוע בכל הערים ששכן בהן בסיס צבאי, בעיקר אם הבסיס היה צרפתי. החיילים היו מקבלים אישור יציאה, מתיישבים בבתי הקפה — ורק מאוחר בלילה חוזרים לבסיס. המקומיים השתתפו גם הם בהמולה הזאת, בעיקר ברובע הרוכלים, שהיו בו הרבה איטלקים ויהודים. המהומה נמשכה עד השעות הקטנות של הלילה.

ייתכן שג׳מה הייתה מוּכֶּרת לרשויות בגבּס, כי מיום שנלכד בנה, הסתכנה והגיעה לאזור המצודה יותר מפעם אחת. היא העמידה בסכנה את חירותה, ואולי גם את חייה. הרשויות הכירו היטב את השפעתה על אדז׳ר, השפעה של אם, שבקרב הטוארגים היא עוצמתית כל כך. אך האם ידעו שהיא מסוגלת — אחרי שדחפה אותו אל ההתקוממות — לעורר מרד נוסף כדי לשחרר אותו? ואולי אף לנקום, אם קבינט המלחמה יגזור עליו מוות? כן! צריך לפחד ממנה, כל השבטים נעמדו למשמע קולה וצעדו אחריה בְְּדרך של מלחמת הקודש. אך לשווא שלחו הרשויות צוותים לחפש וללכוד אותה. לשווא הוכפלו המשלחות באזור הביצות ואגמי המלח. הציבור היה מסור לג׳מה והגן עליה, ועד כה היא חמקה מכל הניסיונות ללכוד את האם אחרי הבן!

והינה היא הגיעה למרכז נווה המדבר הזה, שסכנות רבות כל כך ארבו בו. היא רצתה להצטרף לחבריו של בנה, שהתאחדו בגבּס לחילוצו. ואם אדז׳ר יצליח להתל בשומרים המפקחים עליו ולחצות את חומות המצודה, תלווה אותו אימו בדרך המובילה למורבּיט, ובערך קילומטר משם, בחלק העבות ביותר ביער הדקלים, ימצא הנמלט את הסוסים שהוכנו מבעוד מועד לשם בריחתו. זו תהיה חירות שנכבשה מחדש, ומי יודע, אולי גם ניסיון התקוממות נוסף נגד השליטה הצרפתית.

איש מהצרפתים ומהערבים שנקרו מפעם לפעם בדרכם לא ניחש שזו אימו של אדז׳ר מתחת לחאייק. אחמד פעל בכל כוחו להזהיר את השלושה כשהתקרבו אליהם אנשים, והם הצטנפו זה לזה בפינה אפלה מאחורי בקתה מבודדת או מתחת לסככת עצים, ושבו לצעוד רק אחרי שהתרחקו עוברי האורח.

כשהיו כפסע מנקודת המפגש, חש לעברם טוארגי שעקב אחר תנועתם.

הרחוב, או ליתר דיוק השביל שפנה אל המצודה, היה נטוש באותו רגע, ולאחר שצעדו בו כמה דקות, נותר להם רק לעלות בסמטה צדדית וצרה כדי להגיע לבקתת הבוץ שבה תפגוש ג׳מה את חבריה.

גבר נעמד מימין לאחמד. הוא צירף מילים לתנועותיו, ועצר אותו באומרו:

״אל תמשיכו הלאה...״

״מה קרה, חוֹרֶבּ?״ שאל אחמד, שזיהה בו את אחד הטוארגים משבטו.

״החברֶה כבר לא בבקתת הבוץ.״

האֵם הזקנה נעמדה במקומה וחקרה את חורֶבּ בקול מודאג וכועס:

״הכלבים הצרפתים הבחינו במשהו?״ שאלה.

״לא... ג׳מה,״ השיב חורב, ״וגם השומרים במצודה לא חושדים בדבר...״

״אז למה החברים כבר לא בבקתה?״ המשיכה ג׳מה.

״כי הגיעו חיילים שקיבלו אישור יציאה וביקשו לשתות. לא רצינו להישאר איתם... הסמל שאת מכירה — ניקול, מחיל הפרשים — היה איתם, ג׳מה...״

״כן...״ היא מלמלה. ״הוא ראה אותי שם... בכפר... כשהמפקד שלו לכד את הבן שלי... המפקד הזה, אם אי פעם...!״

שאגה של חיית פרא נפלטה מהחזה של האישה הזו, אימו של האסיר אדז׳ר!

״איפה נצטרף לחברים?״ תהה אחמד.

״בואו,״ השיב חורב.

הוא עמד בראש כעת, והתקדם לאורך חורשת דקלים בכיוון המצודה.

היער, שהיה נטוש באותה שעה, התמלא חיים רק בימים שבהם פעל השוּק הגדול של גבּס. קרוב לוודאי שלא ייתקלו עוד באיש בסביבות המצודה, אך בכל זאת בלתי אפשרי לחדור אליה. גם אם כמה חיילי משמר זכו לאישורי יציאה ביום ראשון, עמדת השמירה לא תעמוד נטושה.

והאם לא הורו על חיזוק האבטחה כל עוד המורד אדז׳ר כלוא במצודה? כל עוד לא הועבר לספינת הקרב ונשלח לבית המשפט הצבאי?

החבורה צעדה מתחת לסכך העצים והגיעה לפאתי החורשה.

עשרים בקתות עמדו שם, וכמה אורות בקעו מפתחיהן הצרים. נותר רק לחצות מרחק קצר, טווח של יריית אקדח, כדי להגיע למקום המפגש.

אבל חורב בקושי הספיק להיכנס לסמטה פתלתלה, וכבר רעש של צעדים וקולות אילץ אותו לעצור. עשרים חיילים, פרשים, באו בכיוונם בשירה ובצעקות; אולי עוד נמצאו תחת השפעת השעשועים שהתארכו יתר על המידה בקבּרטים הסמוכים.

אחמד חשב שמוטב לא להיתקל בהם, וכדי לפנות להם דרך הטיל את עצמו יחד עם ג׳מה, סוהר וחורב בקצה של גומחה אפלה, לא הרחק מבית הספר הצרפתי־ערבי.

במקום הייתה פעורה באר ועל פתחה הועמדה מסגרת מעץ. המסגרת החזיקה כננת, ועליה גולגלה שרשרת לדליים.

בן רגע תפסו כולם מחסה מאחורי שפת הבאר, שהייתה גבוהה דייה להסתיר אותם לגמרי.

קבוצת החיילים התקדמה, אבל נעצרה מייד. אחד מהם צעק:

״לכל הרוחות! אני צמא!״

״אז תשתה! יש כאן באר,״ השיב לו הסמל ניקול.

״מה? לשתות מים, הסמל?!״ אמר הטוראי פִּיסטָש.

״תקרא למוחמד, אולי הוא יהפוך את המים ליין...״

״אילו רק הייתי בטוח שהוא מסוגל לזה...״

״היית מתאסלם?״

״לא הסמל, לא... וחוץ מזה אללה אוסר על המוסלמים לשתות יין. הוא לעולם לא יעניק את הנס הזה לכופרים...״

״נכון מאוד, פּיסטש,״ הכריז הסמל ניקול, והוסיף: ״קדימה, חוזרים לבסיס!״

אבל ברגע שחייליו עמדו ללכת בעקבותיו, עצר אותם.

שני גברים הגיחו ברחוב, והסמל ניקול זיהה שמדובר במפקד ובקצין בפלוגתו.

״עצרו מייד!״ פקד על האנשים, ואלה הרימו את ידיהם לַשֶשִייה4 שעל ראשם.

״תראו תראו!״ אמר המפקד, ״ניקול החביב!״

״המפקד אַרדִיגָן?״ השיב הסמל בקול מופתע קלות.

״הוא ולא אחר!״

״הגענו הרגע מתוניס,״ הוסיף הקצין וִילֵט.

״אנחנו מחכים לצאת למשלחת שבה אתה, ניקול, תהיה...״

״לפקודתך, המפקד!״ השיב הסמל, ״אלך אחריך לכל מקום...״

״ודאי... ודאי!״ אמר הסרן ארדיגן. ״ואחיך הגדול, איך הוא?״

״מושלם... על ארבע רגליו, שאני דואג שלא יחלידו...״

״יופי, ניקול! וגם חלוץ־בראש... עדיין חבר של אחיך?״

״עדיין, המפקד, ולא אופתע אם הם תאומים.״

״זה יהיה משעשע... כלב וסוס!״ השיב הקצין וצחק... ״אל תדאג, ניקול, לא נפריד ביניהם כשנעזוב!״

״ברור שלא, זה יהרוג אותם, המפקד.״

באותו רגע נשמע פיצוץ מכיוון הים.

״מה זה?״ שאל הקצין וילט.

״ככל הנראה יריית התותח מהספינה שעוגנת במפרץ...״

״ובאה לאסוף את אדז׳ר, הנוכל הזה...״ הוסיף הסמל. ״לכידה מפורסמת שלך כאן, המפקד...״

״אתה יכול לומר שלכדנו אותו יחד,״ השיב ארדיגן.

״כן, וגם האח הגדול... וחלוץ־בראש,״ הוסיף הסמל.

שני הקצינים המשיכו בדרכם ועלו לעבר המצודה, ואילו הסמל ניקול ואנשיו ירדו אל הרבעים התחתונים של גבּס.

1 מבנה מרובע מחופה כיפה המשמש לקבורה של מנהיג דתי. בארץ מוכר יותר בשם מקאם [כל ההערות הן של המתרגם].

2 בד ארוך מאוד ורחב שמשמש לכיסוי הנשים באלג׳יריה.

3 Coquinville — עיר הנוכלים [צרפתית].

4 כומתה אדומה גבוהה ששימשה את חֵיל הפרשים הקולוניאלי, שהורכב ממקומיים.