סיפורים מהשוליים: דיסטופיה בארבע מערכות

אנשי המחילות

החורף בשנה המאה וארבע לסגר היה קשה במיוחד. כל מי שאילות הכירה חלה בשלב זה או אחר, והתקשה להתגבר על המחלה. בדרך כלל זה התבטא בשיעול, בכאב גרון לסירוגין, בקושי לדבר, בנזלת ולפעמים גם במיגרנות. כשאילות חלתה, הסממן הבולט ביותר של המחלה היה השינוי בקול שלה −̵ הוא כמעט ונעלם. היא הייתה אחת מהראשונות שחלו במחלה הארורה ונאלצה לראות את כל משפחתה נופלת למשכב אחריה. אבל הם לא יכלו להרשות לעצמם לשכב במיטה ולהחלים. לכן כששלמה חלה, הוא המשיך ללכת למפעל למרות ההפצרות של הוריהם. הוא היה רק בן שש־עשרה כשהגופה שלו הוחזרה לביתם.

אילות הכירה היטב את אכזבתם של הוריה, אף שהייתה רק בת עשרים. היא נכשלה במספיק מבחנים ועשתה מספיק בחירות שגויות כדי לחוות אכזבה זו ממקור ראשון. אבל היא לא ציפתה למה שאירע כשגופתו של שלמה הובאה לביתם. אילות ראתה את הוריה קורסים לרצפה למראה גופת בן הזקונים שלהם וקורעים את הדממה בבכי קולני. בין היבבות היא הצליחה לפענח מה הם אומרים.

"למה, אלוקים אדירים, למה דווקא את שלמה?" זעקה בת־שבע, אימהּ, קולה נשמע בקושי מעל הקריאה של בעלה.

"מי ייתן ותיקח כל אחד אחר מאיתנו במקומו," קרא דוד, אביה. הוא הרים את ראשו והביט באילות, דמעות בעיניו ושפתו התחתונה רוטטת.

אילות מעולם לא חשבה שתראה את הוריה מאוכזבים מכך שהיא בחיים ואחיה מת. היא חזרה לכוך שקראה לו חדר והצטנפה במיטתה. התקף שיעול טלטל אותה והיא הושיטה יד רועדת לכוס המים שניצבה לידה על הרצפה. שאול נכנס לחדר והטיל את עצמו על מיטתו בכעס. בביתם היו רק שני חדרים − הסלון והחדר שלה ושל שני אחיה − אז היא הייתה רגילה להיעדר פרטיות. ובכל זאת, באותו הרגע כמהה להיות לבדה. אחיה הגדול לא חיבב במיוחד את שלמה, ושנא לחלוק איתו מיטת קומתיים בחדרם המשותף, אבל עכשיו הוא התאמץ לא לתת לבכי להתפרץ.

"הדביל הזה היה צריך להקשיב לזקנה," שאול מלמל.

"אתה לא הקשבת לה," אילות ציינה בארס. היא שנאה את הכינוי שהוא נתן לאימם, אבל עכשיו לא היה הזמן להתווכח על זה.

"לכי להזדיין!" שאול צעק.

"חולה מדי." אילות הרגישה שוב את קולה רועד והשתעלה בניסיון לייצב אותו. המאמץ לא היה טוב עבורה.

היא ראתה את שאול מביט בה מזווית עינו. היא עמדה להתנצל, אך עצרה את עצמה כשהרגישה את הגירוד בגרון מאיים לגלגל שיעול עמוק נוסף.

כמה שבועות לפני כן, ביום שאילות הבינה בדיעבד שהיה היום הראשון למחלתה, היא הרגישה את גרונה עולה באש וחולשה התפשטה בגופה. אבל היא הייתה במפעל ההתפלה, וידעה שהקצבה היומית שלה תלויה בכך שהיא תחזיק מעמד. אפשר היה להחליפה בקלות, וזה הפחיד אותה. באותו הלילה התגלגלה במיטתה תוך מאבק בשיעול שהעיר אותה אחת לכמה זמן, ולאחר שהעירה אותם בפעם החמישית באותו הלילה עברו שאול ושלמה אל הסלון, ששימש גם בתור חדר ההורים, תוך סינון קללות.

למוחרת הציעה לה בת־שבע שתיקח את הטראם לאזור ג' ותיפגש עם מרפא. אילות הייתה מספיק חכמה להיענות לעצתה, אבל התייסרה על כך שתיאלץ להפסיד יום עבודה.

"אני אחליף אותך במשמרת היום," בת־שבע אמרה. "אל תדאגי, אני אבצע את העבודה של שתינו."

זו הייתה הסיבה היחידה שאילות הסכימה ללכת לבדיקה הרפואית. היא צעדה במחילות השכונה שלה באיטיות, מנסה לבלוע את הגוש שחסם את גרונה ומרגישה את חומה עולה. חום זה סימן טוב, אמרה לעצמה, כל נער בן שלוש־עשרה שלמד שיעורי מדעים בכיתת המעבר יודע את זה. אפילו היא, שנכשלה בכל מבחני ההסמכה בסוף הלימודים, זכרה כמה דברים מתקופתה בבית הספר. אבל החום גם גרם לה להזות מעט, והמחילות החומות נראו לה מטושטשות וכהות מהרגיל. אורות תחנת הטראם הבהבו וגרמו לה כאב ראש. היא התיישבה מצונפת על הרצפה ליד מסילת הברזל, כובע דק לראשה. היא שאלה את הכובע בחורף שעבר מאחד מכורי הפוספטים שהכירה, ומעולם לא החזירה לו אותו. הבד הדק לא הגן על ראשה במיוחד, אבל הוא כיסה חלקית את עיניה כך שסינן מעט מהאור המהבהב, וחסם מספיק את צינת הרוח הקלילה שבישרה על בוא הטראם.

אילות טיפסה במאמץ על הקרון האחרון ומצאה מושב פנוי. זה היה היתרון במגורים באזור ד', הטראם היה יחסית ריק כשעלתה עליו והתמלא ככל שהתקרב למרכז. אבל הפעם לא הייתה צריכה להרחיק עד כדי כך, היא נסעה רק לאזור ג'. היא הרכינה את ראשה וניסתה לשכך את כאב הראש שפעם בין רקותיה. היא קיוותה שחמש־עשרה הדקות של הנסיעה יעברו מהר, אבל מחלתה גרמה לה להרגיש שהפעם הנסיעה נמשכת נצח. כל בליעה הכאיבה לה. המתכת הקרה של המושב הקפיאה את גופה גם מבעד לבגדים.

כשירדה אילות מהטראם בתחנה של המחסנים, היא התנודדה קלות, נשענה על הקיר וייצבה את עצמה. באזור הזה המחילות היו מסותתות ביד גסה פחות, וחלק מהן אפילו היו מצופות שכבת מתכת דקה, סימן לקרבה של המקום לאזור א'. אילות התכווצה מעט מהצינה והלכה בעקבות השלטים.

כעבור דקות אחדות הגיעה למשרד המאולתר של מרפא אזור המחסנים, ששימש גם כבית תפילה. כניסת הנשים הייתה מדלת צדדית. לא היה לה שעון אבל היא שמעה את קול התפילה והניחה שתפילת הבוקר עדיין לא הסתיימה. אילות נעמדה בחלל הקטן והביטה סביב. הפעם האחרונה שלה במשרד המרפא הייתה בילדותה, כששברה את רגלה במשחק בבית הספר.

משרד המרפא לא השתנה בשנים שחלפו. הקירות באזור הנשים עדיין היו צבועים בלבן בוהק ומכוסים כרזות מעוררות השראה, והמדפים כוסו במבחר הספרים שבחר הרב הראשי של המתקן. אילות הבחינה בארגז מכוסה סדין לבן בתחתית הכוננית ששכנה בקיר שמול הדלת. היא נשענה על הכוננית והסירה את הסדין. הארגז היה מלא ספרים מאובקים. היא לקחה אחד מהם שנקרא "חוט אדום − ציווי הנפש". כנראה אחד מאותם ספרים ישנים שהפכו ללא רלוונטיים לאחר פרסום התורה החדשה, בשנה השמונים וארבע לסגר. היא שמעה את הדלת החיצונית נפתחת והניחה את הספר חזרה בבהלה. הדבר האחרון שהיא צריכה עכשיו זה להיראות עם ספר שאינו ברשימה של כבוד הרב.

ראשו של המרפא הציץ בדלת. הוא בחן אותה קצרות, כאילו לוודא צניעות לפני שהוא נכנס. זה לא היה המרפא שהכירה. אילות הייתה המבקרת היחידה בשעה הזו, וכשראה שהיא נמצאת שם לבדה ולבושה באופן צנוע, נשם לרווחה. הוא נכנס והשאיר את הדלת מעט פתוחה מאחוריו.

"בוקר צח, בתי," קולו התנגן והדהד בחלל הקטן. או שמא היה זה החום העולה בגופה? "האם הגעת לשמוע את דרשת הבוקר?"

"בוקר טוב, כ... כבוד המרפא," אילות גמגמה והסמיקה מבושה. "אני עובדת בשעת הדרשה," הצטדקה.

"את לא נראית עסוקה במיוחד ברגע זה."

דאגה עלתה בה והמרפא מיהר לקרוץ אליה. אילות הבינה שהוא צוחק איתה.

"מה שמך?" הוא שאל והתקרב, בידו תיק חום עבה.

"אילות," היא לחשה וכחכחה בגרונה.

"שם מיוחד, היסטורי," הוא אמר וחייך לעברה. זה קצת הפתיע אותה, לא רבים ידעו שהיא נקראה על שם יישוב עתיק מהתקופה שלפני הירידה לסגר, ששכן מעל עיר הבונקרים הנוכחית. "מה מביא אותך לכאן, אילות?"

"חטפתי משהו, אני לא יודעת מה." היא התיישבה על הכיסא הקרוב וגרונה שוב גירד. היא רצתה לתלוש אותו.

"בואי נבדוק אותך." המרפא הוציא מתיקו מכשיר כל שהוא. כשראה שאילות נרתעת קצת הוא צחק בלבביות. "זה נקרא סטטוסקופ, והוא נועד להאזין לריאות שלך."

"אני יודעת." אילות ניסתה לא להיעלב. אומנם היא מגיעה מהמחסנים, אבל היא לא בורה לחלוטין. "אבל הבעיה היא בגרון," הוסיפה בחשדנות.

"בסדר גמור. נוודא שהריאות נקיות, ונמשיך משם," המרפא אמר. "אני עמנואל, דרך אגב," ציין בזמן שהתיישב ליד אילות והניח את קצה הסטטוסקופ מעל חזהּ. היא הביטה בו בסקרנות. הוא היה פחות או יותר בן גילה.

"לא תכננו לבנות כאן חדרי בדיקה פעם?" היא שאלה.

"ובנו אותם. זה המתחם הסמוך. אבל יעיל יותר לעשות בדיקות פשוטות כאן."

"בלי פרטיות?"

"זה מונע ייחוד!" אמר בחיוך.

אילות התחילה לצחוק אך עצרה את עצמה כשהתחילה להרגיש את המחנק בגרונה.

"אתה הבן של המרפא הקודם?" היא שאלה ובחנה אותו בעודו מאזין בקשב רב לנשימותיה.

"כן, אני הבן של רפאל המיתולוגי." הוא הנהן. "עכשיו תשתעלי בבקשה, אל תעצרי את עצמך."

"אני מנסה לא להשתעל כבר יום שלם," אילות ענתה. היא פחדה שהשיעול יקרע את גרונה.

"זה בסדר להשתעל. רק נסי לא לעשות את זה על אנשים אחרים." עמנואל עבר לעמוד מאחוריה והכניס את הסטטוסקופ הקר מתחת לחולצתה דרך הצווארון. "עכשיו תשתעלי."

אילות השתעלה. היא ירקה מעט תוך כדי השיעול, וקיוותה שהחיידקים שלה לא יזהמו את הספרים הקדושים שעל המדפים מולה.

"אני יכולה לשאול משהו?" השתנקה בין לבין.

"בהחלט." הוא ניגש חזרה לתיקו ושלף משם מקלון עץ.

"תמיד רציתי לדעת למה משרד המרפא נמצא בבית כנסת," אילות אמרה בגרון ניחר.

"'ברוך אתה ה', רופא חולי עמו ישראל', מכירה?" עמנואל שאל וחזר אליה. "אלוהים הוא המרפא מספר אחת שלנו, אחרי הכול. תפתחי פה גדול, בבקשה." הוא תקע את המקלון בתוך גרונה והאיר לתוכו בפנס קטן. אילות הרגישה שהיא עומדת להיחנק ואז זה נגמר. היא בלעה את רוקה.

"אני זוכרת משהו כזה. אבל החיידקים לא מפריעים לאלוהים?"

"אנשים באים לכאן בדרך כלל עם וירוסים, למען האמת," עמנואל חייך שוב. היה לו חיוך יפה. "והקִרבה לאלוהים דווקא עוזרת לרפא את החולים."

אילות תהתה עד כמה זה נכון. כבוד הרב הראשי מתתיהו היה אומנם גם הממונה על בריאות התושבים, אך היא תמיד חשבה שהוא מבין יותר בבריאות הנפש מאשר בבריאות הגוף. אבל מה היא כבר יודעת. היא נאנחה ותוך כדי האנחה שוב השתעלה.

"אני רושם לך ימי מחלה ואנטיביוטיקה לגרון. אלו כדורי פניצילין. תצטרכי ללכת לתחנת החלוקה הקרובה אלייך ולאסוף את התרופה. אני גם ממליץ לך לקחת תרסיס לגרון, הוא יקל את הכאבים."

"והאנטיביוטיקה תעזור לי?" אילות שאלה בחשש. היא ראתה שעמנואל מתחיל לארוז את חפציו. היא לא רצתה שהוא ילך, היא פחדה ממה שהבינה שעליה לעשות.

"לא בטוח. יש לך חום, לכן סביר יותר להניח שזה חיידק. ואם זה חיידק, האנטיביוטיקה תהרוג אותו בוודאות. אבל אם זה וירוס," עמנואל היסס לרגע ואז העלה על פניו חיוך מלא שיניים. "פשוט תצטרכי סבלנות." הוא טפח על כיסיו, לוודא שלא שכח משהו. "תחזרי אליי אם המצב מחמיר."

"ומה אם המצב לא משתפר?" אילות שאלה בייאוש.

עמנואל פגש במבטה וחייך שוב. הפעם חיוכו נראה לה קר.

"אם הוא לא ישתפר, אז זה וירוס, וכל מה שניתן לעשות זה לחכות שהוא יעבור."

כשאילות הייתה על הטראם בדרך לאזור א', היא הרגישה בחילה שלא הייתה קשורה למחלה. היא לא הייתה בדרך לתחנת החלוקה הקרובה לביתה. למרות ההנחיות הברורות של עמנואל, סביר היה להניח שאין אנטיביוטיקה בתחנת החלוקה באזור ד'. היא קיללה בליבה את סוכן האספקה שבזז את ההקצבה הזעומה שהגיעה אל האזור שלה, והשאיר את התושבים רוב הזמן בלי פתרונות אמיתיים למחלות או לפציעות שלהם. היא שמעה שהוא סוחר בדברים שהוא בוזז עם הסוחרים במחסנים באזור ג', ומקבל תגמול כפול בהשוואה לשכרו החודשי מהשלטון.

ככל שהתקרב הטראם לאזור א' הפכו מסדרונות האבן הלא מסותתת והרצפה מלאת החול למסדרונות נקיים, מכוסים במתכת חלקה, שרצפתם תוחזקה באופן תדיר. אילות ראתה דלתות רבות מבליחות מבעד לחלונות הקרון ושמה לב שאזור ב' התרחב בשנים שהיא לא ביקרה בו. היא לא התקרבה לאזור א' מאז שנכשלה בכל מבחני ההסמכה. עלבון הכישלון עוד הדהד במעמקי מוחה, אבל חום גופה המשיך לעלות וזה הטריד אותה כעת יותר מכל דבר אחר.

אילות ירדה מהטראם באזור המסחר באמצע יום העסקים. הסוחרים צעקו וקראו לה, וההיצע היה עשיר ומפואר יותר מכפי שזכרה. ניכר שהמצב במרכז השתפר. אישה התקרבה אליה וניסתה למשוך אותה לדוכן של גבינות, אך כשראתה את הזיעה הקרה שעל מצחה התרחקה בבהלה. אילות המשיכה לצעוד בין הדוכנים והתעלמה מהקריאות. היא חלפה על פני דלתות כבדות ששומרים ניצבו לצידן ופנתה למסדרון שבו שכנה בעבר הכניסה לכיתת המעבר שלה. עכשיו הפכו את האזור לחלל משרדים. היא הבינה שטעתה וחזרה לאזור המסחר. הפעם פנתה שמאלה ועקפה את כיתות הלימוד הישנות שלה. היא לא אהבה להיזכר בתקופתה בבית הספר, זה רק הזכיר לה את האכזבה של הוריה כשהבינו שנגזר עליה להישאר באזור המחסנים ולעבוד במפעלים כמוהם. כעת ראתה לפניה את משרדי הלוגיסטיקה של השלטון.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*