תיירות חינוכית
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
תיירות חינוכית

תיירות חינוכית

4.9 כוכבים (9 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר קולי
האזנה לדוגמה מהספר

ד"ר דפנה גרנית דגני היא אשת חינוך, מרצה וחוקרת, מנחת הפודקאסט "בשביל החינוך" במכללה האקדמית לחינוך ע"ש קיי בבאר שבע. מנהלת את בית הספר הארצי להתמחות מקצועית - מרחב השראה במכון מופ"ת ומדריכת טיולים תושבת הנגב. מרצה בתחומים של ניהול מנהיגות ויזמות וכן אנדרוגוגיה  - הוראת מבוגרים.  
דרכה החלה בתנועת נוער ובשירות במסלולים הירוקים של החברה להגנת הטבע. למדה גיאוגרפיה וחינוך, ובתואר שני חקרה פדגוגיה בתיכון לחינוך סביבתי במדרשת בן גוריון.  כיזמית חינוכית, הקימה מספר פרויקטים פורצי דרך: בית ספר מרח"ב לחינוך סביבתי ואומנויות בצפון הנגב ותכנית "שבילים" במכללת קיי שבעקבותיה נכתב הספר "שבילים לחינוך מבוסס מקום". היתה אחראית על הפיתוח המקצועי של מפקחים ומדריכים במחוז דרום במשרד החינוך ובעקבות הובלת משלחות חינוכיות פיתחה את המושג "תיירות חינוכית" כפדגוגיה ייחודית לאנשי חינוך

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

מה קורה כשאנשי חינוך יוצאים מהכיתה ונוסעים למקומות חדשים? לא כתיירים שרוצים לראות מה יש, אלא כחוקרים – כ"תָרים" – שמחפשים את הטוב, את מה שאפשר ללמוד. זה בדיוק מה שד"ר דפנה גרנית דגני קוראת לו תיירות חינוכית: למידה שקורית בתנועה במרחב, דרך חוויה והתנסות ישירה. הספר משלב תיאוריה פדגוגית (חינוך מבוסס מקום, למידה התנסותית, אנדרגוגיה ויוטאגוגיה) עם כלים מעשיים לתכנון משלחות בארץ ובעולם. הוא מציג דגמים מגוונים – ממשלחות בינלאומיות ועד סיורי למידה עירוניים וביקורים עצמאיים – ומתמודד בכנות עם האתגרים: קנאה, קשיי שפה, דינמיקות קבוצתיות והפער בין השראה למציאות. הספר מיועד למנהלים.ות, מפקחים.ות, מדריכים פדגוגיים, ראשי מינהלי חינוך ולכל מורה וגננת סקרנית. כתוב בטון אישי וחם מתוך ניסיון של שנים, הוא מזמין אותך לצאת לדרך – כי תיירות חינוכית היא לא על היעד, אלא על מה שקורה לנו בדרך.

פרק ראשון

שער לפתיחה

מגיל צעיר אהבתי לטייל. כבר בתנועת הנוער בה הדרכתי, ולאחר מכן הייתי גם ראשג״דית ולבסוף מרכזת השבט, אהבתי לארגן טיולים, מחנות ומסעות ובכלל להיות בחוץ, להוביל צוות של עמיתים (חברים בגילי, שנה מעל או מתחת) להמציא פעולות ולחבר את החניכים לשבט, לעיר, לתנועה. למרות כל התארים שלמדתי אחר כך, אני תמיד מציינת שהרבה מאוד ממי שאני כיום ומהידע שלי, נלמד מתוך ההתנסות הזו בתנועת הנוער. החברים של נטאשה שרו ״מיליוני אנשים לבד ואם כבר לבד אז שיהיה בתנועה״ זה היה הסלוגן שלי בתנועת הנוער, תנועה במרחב.

אחרי שנת שירות משמעותית בקיבוץ לוטן בערבה, שם גם ארגנתי והפקתי טיולים לבני הגרעין שלי, הבנתי מתוך אינסוף שיחות עם בני הקיבוץ את הסיפור הייחודי של המקום. למה הם עלו לארץ מארצות ניכר, מה מיוחד לדעתם במדבר ומה חיים שיתופיים במקום מבודד מאפשרים להם. אחר כך התגייסתי לצה״ל לתפקיד נפלא של מורה חיילת במסלולים הירוקים של החברה להגנת הטבע ולמדתי במשך חצי שנה קורס קדם צבאי בהר גילה. בקורס פתאום הבנתי למה הסלעים נוצרו כך, כיצד צמחים מותאמים למדבר, מהם גורמי המיקום של עיירות הפיתוח ועוד ועוד. זה היה קורס מעשיר מאוד שהקדים שירות מעשיר עוד יותר. לאורך כל השירות הדרכנו ולמדנו. יצאנו לטיולים שנתיים ולמסעות נודדים, ולצד הספרים והקלסרים בחדר הצוות עברנו השתלמויות רבות להרחבת הדעת והיכרות עדכנית עם המצב בהווה.

בעקבות ההתנסויות הללו הבנתי שאני מאוד רוצה ללמוד גיאוגרפיה לתואר הראשון. ולא רק גאוגרפיה - גם חינוך. המשכתי להדריך טיולים בכל הארץ לאורך כל הלימודים האקדמיים שלי. הייתי רכזת חינוך סביבתי בחברה להגנת הטבע וזכיתי להוציא המוני ילדים ומורים יהודים וערבים ממחוז דרום לטיולים וסיורים עירוניים בנגב כולו. בתואר השני חקרתי את הפדגוגיה בתיכון לחינוך סביבתי במדרשת בן גוריון, בשדה בוקר. במחקר הזה המשגתי את החיבור בין תהליכי גיבוש הזהות האישית של התלמידים לבין הפדגוגיה הייחודית שכוללת סדרות חינוך בשטח, זהות ״הסביבתניק״.

לאחר מכן הקמתי עם שותפיי בית ספר לחינוך סביבתי ואומנויות. שם, לאורך כל שנת הלימודים, ערכנו טיולי משפחות בצפון הנגב אחת לחודש וגולת הכותרת היתה הטיול השנתי אשר הודרך על ידי קבוצת הורים וקבוצות תלמידים בוגרות וכלל לינה באוהלים, בישול משותף וכל הכיף הזה. שוב הבנתי שלמידה יכולה להתרחש בכל מקום ובכל זמן, שהורים וילדים יכולים ללמוד ביחד ושרב גילאיות והטרוגניות בקבוצה הם משאב חינוכי אדיר.

העניין שלי ביציאה החוצה ללמידה לא הסתיים רק בבית הספר. בשלב הבא, הקמתי עם שותפים את תכנית ״שבילים״ במכללה האקדמית להכשרת מורים הגדולה בדרום, מכללת קיי לאנשי חינוך פורצי דרך. גם שם התנסינו בפדגוגיות ייחודיות כמו קורסים בני שבוע שכללו סיורים, טיולים ומסע במדבר. לא החוויה האקדמית השגרתית. לאחר שבע שנים בהובלת התכנית כתבנו חברי הסגל ביחד ספר בשם ״שבילים לחינוך מבוסס מקום״. בספר יש המשגה לפדגוגיה שיצרנו: פדגוגיה שעוסקת בשאלה כיצד אפשר לפתח בסטודנטים, אנשי החינוך, את הזהות הסביבתית שלהם, את החיבור למקום, את הרצון, ההנעה הפנימית והיכולת להשפיע על המרחב שבו הם גרים ומחנכים.

ד"ר דפנה גרנית דגני היא אשת חינוך, מרצה וחוקרת, מנחת הפודקאסט "בשביל החינוך" במכללה האקדמית לחינוך ע"ש קיי בבאר שבע. מנהלת את בית הספר הארצי להתמחות מקצועית - מרחב השראה במכון מופ"ת ומדריכת טיולים תושבת הנגב. מרצה בתחומים של ניהול מנהיגות ויזמות וכן אנדרוגוגיה  - הוראת מבוגרים.  
דרכה החלה בתנועת נוער ובשירות במסלולים הירוקים של החברה להגנת הטבע. למדה גיאוגרפיה וחינוך, ובתואר שני חקרה פדגוגיה בתיכון לחינוך סביבתי במדרשת בן גוריון.  כיזמית חינוכית, הקימה מספר פרויקטים פורצי דרך: בית ספר מרח"ב לחינוך סביבתי ואומנויות בצפון הנגב ותכנית "שבילים" במכללת קיי שבעקבותיה נכתב הספר "שבילים לחינוך מבוסס מקום". היתה אחראית על הפיתוח המקצועי של מפקחים ומדריכים במחוז דרום במשרד החינוך ובעקבות הובלת משלחות חינוכיות פיתחה את המושג "תיירות חינוכית" כפדגוגיה ייחודית לאנשי חינוך

תיירות חינוכית ד"ר דפנה גרנית דגני

שער לפתיחה

מגיל צעיר אהבתי לטייל. כבר בתנועת הנוער בה הדרכתי, ולאחר מכן הייתי גם ראשג״דית ולבסוף מרכזת השבט, אהבתי לארגן טיולים, מחנות ומסעות ובכלל להיות בחוץ, להוביל צוות של עמיתים (חברים בגילי, שנה מעל או מתחת) להמציא פעולות ולחבר את החניכים לשבט, לעיר, לתנועה. למרות כל התארים שלמדתי אחר כך, אני תמיד מציינת שהרבה מאוד ממי שאני כיום ומהידע שלי, נלמד מתוך ההתנסות הזו בתנועת הנוער. החברים של נטאשה שרו ״מיליוני אנשים לבד ואם כבר לבד אז שיהיה בתנועה״ זה היה הסלוגן שלי בתנועת הנוער, תנועה במרחב.

אחרי שנת שירות משמעותית בקיבוץ לוטן בערבה, שם גם ארגנתי והפקתי טיולים לבני הגרעין שלי, הבנתי מתוך אינסוף שיחות עם בני הקיבוץ את הסיפור הייחודי של המקום. למה הם עלו לארץ מארצות ניכר, מה מיוחד לדעתם במדבר ומה חיים שיתופיים במקום מבודד מאפשרים להם. אחר כך התגייסתי לצה״ל לתפקיד נפלא של מורה חיילת במסלולים הירוקים של החברה להגנת הטבע ולמדתי במשך חצי שנה קורס קדם צבאי בהר גילה. בקורס פתאום הבנתי למה הסלעים נוצרו כך, כיצד צמחים מותאמים למדבר, מהם גורמי המיקום של עיירות הפיתוח ועוד ועוד. זה היה קורס מעשיר מאוד שהקדים שירות מעשיר עוד יותר. לאורך כל השירות הדרכנו ולמדנו. יצאנו לטיולים שנתיים ולמסעות נודדים, ולצד הספרים והקלסרים בחדר הצוות עברנו השתלמויות רבות להרחבת הדעת והיכרות עדכנית עם המצב בהווה.

בעקבות ההתנסויות הללו הבנתי שאני מאוד רוצה ללמוד גיאוגרפיה לתואר הראשון. ולא רק גאוגרפיה - גם חינוך. המשכתי להדריך טיולים בכל הארץ לאורך כל הלימודים האקדמיים שלי. הייתי רכזת חינוך סביבתי בחברה להגנת הטבע וזכיתי להוציא המוני ילדים ומורים יהודים וערבים ממחוז דרום לטיולים וסיורים עירוניים בנגב כולו. בתואר השני חקרתי את הפדגוגיה בתיכון לחינוך סביבתי במדרשת בן גוריון, בשדה בוקר. במחקר הזה המשגתי את החיבור בין תהליכי גיבוש הזהות האישית של התלמידים לבין הפדגוגיה הייחודית שכוללת סדרות חינוך בשטח, זהות ״הסביבתניק״.

לאחר מכן הקמתי עם שותפיי בית ספר לחינוך סביבתי ואומנויות. שם, לאורך כל שנת הלימודים, ערכנו טיולי משפחות בצפון הנגב אחת לחודש וגולת הכותרת היתה הטיול השנתי אשר הודרך על ידי קבוצת הורים וקבוצות תלמידים בוגרות וכלל לינה באוהלים, בישול משותף וכל הכיף הזה. שוב הבנתי שלמידה יכולה להתרחש בכל מקום ובכל זמן, שהורים וילדים יכולים ללמוד ביחד ושרב גילאיות והטרוגניות בקבוצה הם משאב חינוכי אדיר.

העניין שלי ביציאה החוצה ללמידה לא הסתיים רק בבית הספר. בשלב הבא, הקמתי עם שותפים את תכנית ״שבילים״ במכללה האקדמית להכשרת מורים הגדולה בדרום, מכללת קיי לאנשי חינוך פורצי דרך. גם שם התנסינו בפדגוגיות ייחודיות כמו קורסים בני שבוע שכללו סיורים, טיולים ומסע במדבר. לא החוויה האקדמית השגרתית. לאחר שבע שנים בהובלת התכנית כתבנו חברי הסגל ביחד ספר בשם ״שבילים לחינוך מבוסס מקום״. בספר יש המשגה לפדגוגיה שיצרנו: פדגוגיה שעוסקת בשאלה כיצד אפשר לפתח בסטודנטים, אנשי החינוך, את הזהות הסביבתית שלהם, את החיבור למקום, את הרצון, ההנעה הפנימית והיכולת להשפיע על המרחב שבו הם גרים ומחנכים.