הקדמה
אני מכיר את פרננדו שוורץ מאז שנת 1979. פגשתיו בפריז, צרפת, שם הוא מלמד עד היום את היישום היומיומי של הפילוסופיה, ותוך זמן קצר הוא הפך להיות המורה שלי. בשנת 1986 עליתי לישראל, וכעת חלפו למעלה משלושים שנה מאז עזבתי את צרפת. אבל באופן פרדוקסלי, דווקא המרחק קירב אותי אליו ואל דרך הוראתו, שאני רואה בה תרגול יומיומי.
כאשר פרננדו שוורץ כותב, הוא כותב מתוך ניסיונו האישי. בספר זה הוא חושף את המפתחות המעניקים לכל אדם את האפשרות לעורר את הגיבור הרדום שבו. זו דרך שהוא עצמו חצה, וזה מה שמקנה לספר את האותנטיות, הנדירה כל כך כיום. כפי שהוא מסביר בספר זה, עלינו לשחרר את עצמנו כדי שנוכל לשחרר אחרים.
פרננדו שוורץ הוא אדם שלעתים קרובות יאמר את המילים הנכונות שיגרמו לאדם להתבצר בעמדותיו. כאילו היה סוקרטס מודרני. לא קל להיות תלמיד שלו, משום שהוא מאלץ לנוע, להסתגל, ולהשאיר מאחור את המקלט הבטוח של התירוצים וההרגלים. הוא מלמד שעל ידי צמצום אזור הנוחות, אנו יכולים לבנות את השינוי הפנימי שלנו, והוא מעודד את האבולוציה הזו באמצעות כוח השכנוע שלו והדוגמה האישית.
ללא שינוי זה, לא היה ספר זה אלא אוסף נוסף של רעיונות - מעניינים ללא ספק - אבל לא יותר מכך. אך ספר זה מכיל הזדמנויות חבויות ורעיונות המתגלים במשפט אחד, חבויים למחצה בפסקה – ואלו הם אוצרות אמיתיים עבור מי שידעו לזהותם.
פרננדו שוורץ כותב, בין היתר, כי "נתיב האבולוציה שלנו קיים רק כאשר אנו יוצאים לדרך." הוא מסביר כי כאשר אדם מתחיל לפסוע בדרך ההרואית הזו, הוא מוצא בתוכו אמצעים שכלל לא דמיין שיש ברשותו! המפתח לגורלנו נמצא תמיד בתוכנו, כאן ועכשיו, אף שלעתים קל יותר לדמיין שנמצא אותו במקום אחר.
אני מייעץ לקוראים לא לטעות: זה איננו ספר פסיכולוגי המלמד כיצד "לחיות טוב יותר". ספר זה הוא מראה מלוטשת - כמו המגן של אתנה שניתן לפרסאוס – בעזרתה יוכל הקורא לגלות את עצמו באובייקטיביות רבה יותר.
המחבר מסביר שאיננו צריכים לחשוש לתבוע את ייעודנו – שם, בייעוד, שוכן הגיבור. הוא קורא לנו להעיר אותו.
פרננדו שוורץ איננו רק לוחם של שלום; הוא לוחם של חוכמה. הוא הגיע לשלב השלישי והסופי של השיעור שהוא מלמד: הוא הפילוסוף שהפך לפוליטיקאי, אשר חוזר אל המערה של אפלטון כדי להאיר את הדרך עבור אלה הכבולים בה.
הוא פילוסוף משום שהאהבה, אותו מנוע בלתי נלאה אשר דוחף אותנו תמיד לעמוד באתגרים חדשים, מנחה אותו בחיפושו הנצחי אחר החוכמה.
הוא פוליטיקאי, לא במובן המודרני, אלא במובן של בעל חזון אשר מציע פתרון אמיתי ותקף לתוהו ובוהו שסביבנו. הוא מציע תחייה של האדם, כדי שהציביליזציה תוכל להיוולד מחדש מאפר הברבריות.
הוא לוחם של חוכמה. הוא מציע אך ורק את מה שחווה וכבש בעצמו. אדם יכול להציע רק את מה שהוא באמת.
פרננדו שוורץ הוא המורה שלי, ואף שאני שואף לאובייקטיביות בדבריי, אני יודע בוודאות שאצא כשידי על התחתונה. אני יכול רק לעודד את הקוראים לשפוט בעצמם, על ידי כך שילכו הם עצמם בדרך ויהפכו אותה לשלהם. התחלת התנועה - כפי שכותב פרננדו שוורץ - היא הדרך היחידה שבה נוכל להעיר את הגיבור הישן בתוכנו ולקבל על עצמנו את ייעודנו.
פייר פאולין
תודות
אני מקדיש ספר זה לטיירי, לפרד ולמיקה
שבלעדיהם החיפוש אחר פרסאוס לעולם לא היה מתאפשר
תודה לדן מילמן
הייתי רוצה להודות גם לדן מילמן, שאותו מעולם לא פגשתי, אבל כאשר נתבקשתי לפני מספר שנים לארגן פעילות עבור בני נוער, מישהו המליץ לי על ספרו: "דרכו של הלוחם השלו"1.
הופתעתי מקריאת המחשבות וההוראות שמתאר דן מילמן בספריו. אלו תפיסות מוכרות מאוד, אשר למדתי בדרכים שונות לגמרי, אך מהדהדות בי באופן עמוק.
"כדי לעזור לאנשים באמת, עליך להבין אותם תחילה – אבל אינך יכול להבין מישהו אחר לפני שאתה מבין את עצמך. מכיר את עצמך; מכין את עצמך; מפתח את בהירות מחשבתך, את אומץ לבך ואת רגישותך כך שתוכל להשתמש בכלים הדרושים, במקום ובזמן הנכונים. רק אז פעל.”2
"יום אחד, אתה תכתוב, תלמד ותעשה דברים נוספים שיקרבו אותך אל משפחתך הרוחנית, תתקע בשופר ותזכיר להם מהי משימתם."3
"סוד השינוי הוא לא למקד את כל האנרגיה שלך במלחמה בהרגלים הישנים, אלא בבנייתם של החדשים."4
הסטוריה קצרה...
נולדתי באמצע המאה שעברה. הודות לאבי, למדתי מגיל צעיר מהיכן מגיע הכסף, ושעליי להיות אסיר תודה למספר רב של עובדים ובעלי מלאכה שעבדו בבית החרושת שלו לטקסטיל. מאז היותי בן שש לקח אותי אבי לעבודה עמו, כדי שאלמד את עובדות החיים. בכל שנה, בזמן חופשת הקיץ, למדתי מלאכה אחרת. למעשה, לא רציתי לעשות זאת, אך צייתי להוראותיו, מונחה על ידי רגשי הכבוד והנאמנות כלפיו.
הכרתי את כל האנשים ב"כוורת" ההיא, שהפכו חוטים לבד ולבגדים. כולם התייחסו אל עבודתם ברצינות, אולם תמיד שרר שם מצב רוח טוב. אבי כנראה היה שם מסיבה כלשהי. מובן שכולם הסתכלו בסקרנות בילד שבא ללמוד מהם וששאל הרבה שאלות בעודו מדמיין שהוא כבר מומחה. שאלתי אותם גם על חייהם, מאיפה הם הגיעו ומהן שאיפותיהם. כולם, בזמן זה או אחר, סיפרו לי על דברים שסבלו מהם, אבל גם על שמחתם למלא את משימותיהם. כל אחד מהם חווה מאבק פנימי. עבורם, מלחמת הקיום לא הייתה שאלה של אלימות, כי אם של כבוד.
לצד הלימודים, ובערך באותה תקופה, התחלתי להתאמן באומנויות לחימה והתאבקות יוונית-רומית. רצה המקרה, ושלושת אחיה של אמי היו ספורטאים אלופים. האח הבכור חזר מיפן באמצע שנות החמישים של המאה הקודמת. הוא היה בין הארגנטינאים הבודדים שלמדו בדוג'ו יפני אמיתי, וחזר לארגנטינה עם חגורה שחורה, דאן 3 בג'ודו. למחייתו, הוא ייסד את הדוג'ו הראשון בבירה הארגנטינאית.
יום אחד הוא הגיע הביתה ושאל את אמי אם הוא יכול לקחת אותי לדוג'ו. אמי הסתכלה באבי ושניהם הסכימו. כילד פרוע, הם קיוו שפעילות כזו תרגיע אותי מעט. לא ידעתי למה אני נכנס. דודי נתן לי קימונו קטן ולפתע מצאתי את עצמי עם ילדים ובני נוער אחרים, מתחממים לקראת אימון. ואז עברנו לאימון לחימה חופשית, "רנדורי" ביפנית. להפתעתי הרבה, ראיתי את דודי מתקדם לעברי ומזמין אותי לקרב. הוא הראה לי כיצד לובשים את הקימונו, ומשם הכול התפתח. עפתי באוויר ונפלתי, מבלי לדעת כיצד זה יסתיים. לתדהמתי, לא דאגתי. אינסטינקט בתוכי הורה לי לא להתנגד ולזוז עם התנועה. ברגע אחד הכול עצר. השתחווינו פנים אל פנים והקרב הסתיים. מצאתי את עצמי בין קהל של מתאמנים מבלי להבין מה קרה לי.
כאשר חזרתי, שאלתי את דודי מדוע רצה להילחם נגדי מבלי שידעתי מאום על הלחימה. הוא שאל אותי אם פחדתי ליפול. אמרתי שלא, כי לא נפגעתי, וכי בכל פעם שנפלתי, קמתי. "הנה השיעור הראשון שלך", הוא אמר.
בעת קרב, השיעור הראשון שיש ללמוד הוא ליפול (אוּקֶה, ביפנית), לקום ולהתאושש, לא לפחד. הקרב הראשון הוא הקרב נגד עצמנו. המפתח הוא להמשיך להיות בתנועה, ולכן התנגדות איננה הדבר החשוב ביותר; עלינו להתקדם עם הדברים ולהסתגל. לימוד זה השפיע עליי ביותר. הבנתי שעליי לוותר על הגאווה כדי לנצח.
לאחר מכן הגיעו חודשים של למידה כיצד ליפול היטב, בכל דרך אפשרית, וכמובן גם לקום בחזרה. עוד למדתי כיצד להתבונן ביריב, לספוג את כל מה שהוא יכול ללמד אותי ולאמץ את מיומנויות הלחימה שלו.
כבן עשרה, הפכתי להיות אקטיביסט כדי להגן על הקהילה שלי מפני אנטישמיות, אי צדק ואלימות. יחד עם חברי באותה תקופה, לא פחדנו להילחם בקיצונים אשר לעתים תקפו את בתי הספר או בתי הכנסת. חשבתי שמכיוון שיש לנו אידאל צודק, אנו יכולים להרשות לעצמנו לנהוג באלימות למען מטרה מקודשת. אבל דווקא הלא צפוי אירע. לפי התוכנית של אבי, היה עליי ללמוד ולהפוך לבנקאי. כאשר הזכרתי בקול את תחום העניין ששאפתי אליו - פילוסופיה עתיקה - סיפרה לי אחת המזכירות שלו שיש בבואנוס איירס בית ספר לפילוסופיה שהיא נרשמה אליו. הייתי מופתע מאוד ושאלתי שאלות רבות על אותו בית ספר. נרשמתי אליו, ושם פגשתי את המורה שלי. כבר הכרתי את אפלטון ואת אריסטו, אך לא ידעתי הרבה על הפילוסופיה של המזרח. המפגש עם מורה אמיתי לפילוסופיה היה הלם עבורי.
זיכרונות ילדותי על המאבק הפנימי צפו ועלו כמו משום מקום. השנה שלאחר מכן היוותה עבורי תפנית. באמצעות שיעוריו של המורה שלי, הבנתי שעלינו למצוא פתרון עבור כל האנושות, ולא רק עבור ציבור מסוים או קהילה מסוימת, משום שבסופו של דבר כולנו דומים ושייכים לאותה אנושות. ניצחון לא יושג באמצעות אלימות; הכרחי למצוא אמצעים אחרים וניצחון פנימי. הכרחי להפוך ללוחם של שלום, לקדם תרבות ולא ברבריות.
"הצעד הקטן ביותר שאנו עושים בתוך עצמנו לעבר הטוב הוא, באופן מסוים, צעד של כלל האנושות. אין אדם שאין לו אחריות היסטורית, אבל אף אחד איננו אדון ההיסטוריה [...] אם בכל יום אתה גובר על נטייה רעה שלך, אם בכל שנה אתה משתלט על מגרעת, אם בכל עשור אתה משפר את השליטה העצמית שלך - אתה עושה היסטוריה, והפעולות שלך אינן עוזרות רק לעצמך, אלא לכל בני האדם."5
המסע שלי החל.
בשנת 2010, נוכח הקשיים של צעירים היום למצוא את עצמם, ובמיוחד נוכח הקושי שלהם להאמין בעתידם, תהיתי כיצד אפשר לעזור להם לבנות כלים להתמודדות עם האתגרים של ימינו. אנשים צעירים משוכנעים יותר ויותר שאין להם אפשרות להשמיע את קולם או למצוא את מקומם, והם דומים ללווייתנים המניחים לעצמם למות נטושים על החוף.
למעשה, רבים מהם כבר אינם מאמינים בעצמם. שום עזרה, שום זכות ושום תרומה חיצונית, שום אמצעים טכניים, טובים ככל שיהיו, לא יוכלו להשפיע אם לא נצליח להעיר את היכולת שלהם לחלום. פתגם עתיק אומר שאדם צריך "להעז, לדעת, להיות מסוגל, לפעול." הצעירים היום איבדו אפילו את היכולת לדמיין את עצמם אחרת. הם חסרים את הלהט של החלוצים שחלמו על עולם חדש או על גילוי של יבשת חדשה שטרם נחקרה, לא יבשת חיצונית כמו שהייתה אמריקה אלא יבשת פנימית, ערש תרבות.
השיעור שזכיתי לו לפני זמן רב - ושאני מעביר כעת הלאה - מיועד בראש ובראשונה לצעירים. הוא יכול להתמצות במה שאחרים יכנו מאוחר יותר, "המסע לגילוי לוחם השלום".
האידאל של הלוחם השלו, או של לוחם השלום, איננו מושג חדש. הוא מגיע מזמנים קדומים. על אף האלימות והקשיים הגדולים שבני האדם עוברים, על אף שהם מונעים בקלות על ידי המכניקה של האינסטינקטים ונוטים לשליטה, לשעבוד או להרס של האחר - היו מאז ומתמיד, עוד מהמסורות הקדומות, פילוסופים. היו אלה גברים ונשים, לעתים לא מוכרים, אשר החליטו לנהוג אחרת ולבחור את דרכו של לוחם השלום. במשך אלפי שנים, בכל התרבויות, בחרו גברים, נשים וקבוצות לחיות לפי המודל של לוחם השלום.
באופן טבעי, בני אדם נוטים לאלימות, דחפים, כעס, שנאה, אבל מה שמפתיע, ובו זמנית מנחם, הוא השושלת העתיקה הזאת של אנשים, שאף על פי שלא פגשו זה את זה מעולם, הבינו את אותו המודל ורצו לחיות על פיו; מודל המושתת על האמונה שהמלחמה האמיתית היא המלחמה הפנימית.
זוהי היסטוריה ארוכה, ובניגוד למה שלמדנו לעתים קרובות בבית הספר - במשך מאות אלפי שנים שמר האדם גם על ערכים של עזרה הדדית. לא רק הברירה הטבעית מילאה תפקיד באבולוציה של האדם, אלא גם הסולידריות והערבות ההדדית.
הציביליזציות המרתקות ביותר, בעבר ובהווה, פיתחו - בנוסף לתהליך של ברירה על פי כישורים – גם סולידריות כהיבט חיוני במימוש המוצלח של חברה אנושית. במילים אחרות - אינדיבידואלים היכולים לסמוך זה על זה!
הבנתי שצריך להתחיל מהתחלה ולהעניק משמעות, לא בצורה אינטלקטואלית אלא דרך פעולה יומיומית, ולפנות לאותם צעירים שרצו ליצור קשר עם הנשמה שלהם, עם עצם הווייתם, ולחלוק את החיפוש הזה איתם ועם חבריהם. לשם כך נעזרתי בשלושה תלמידים שאיתם חלקתי הרפתקאות רבות, והדבר אפשר לי להעמיד קבוצה קטנה של צעירים למבחן – מבחן שבו הם יחקרו את עצמם, יגלו את עומק נשמתם שלהם, ובכך יבנו את העתיד.
מכל החוויות הללו, שחיינו וחלקנו יחד, נולד החיפוש אחר פרסאוס.6 אני מודה מקרב לבי למאות הצעירים, שבאמצעות ההתנסות שלהם, שאלותיהם ואתגריהם אפשרו לי להתאים את התורות העתיקות שקיבלתי לצורה חדשה, ולהוליד את התיאוריה והפרקטיקה של לוחם השלום.
