פרק 1
אף אחד לא מת באמת, עד שהאדוות שהשאיר אחריו נעלמות מן העולם.
טרי פראצ'ט
נדיה
פריז
כל חברי הברטווה בפריז הגיעו להלוויה של אימא שלי, סמארה טורגנייב. שהייתה אישה יפה, חכמה וחסרת רחמים, עמדה בראש משרד עורכי דין שבשלב זה או אחר דאג להרחיק את כולם מהכלא. הם באו לחלוק לה כבוד אחרון ולהניח ורדים לבנים על הארון שלה. כמעט אי אפשר היה להבחין בעץ הכהה והמבריק, בגלל הפרחים והעלים שכיסו אותו כמרבד.
גברים בחליפות שחורות ונשים בשמלות מעצבים שחורות עם כובעים שחורים ואופנתיים שהיו מעוטרים ברעלות מילאו את בית הקברות העתיק פֶּר לאשֶז, שם היא הובאה למנוחות באחוזת הקבר של משפחת טורגנייב. זה היה מבנה אבן מרשים שעל פתחו שמרו שני מלאכים נוקמים. המלאכים לא היו היצורים השמחים מציורי הרנסנס — האחד נופף בחרב, השני אחז בחנית, ופני שניהם הבטיחו נקמה בכל מי שיעז לשפוך את דמה של המשפחה הרוסית האצילה שלי.
הבעיה היחידה במקרה הזה הייתה שמי ששפך את הדם היו בני משפחת טורגנייב עצמם. הנוכחים כבר השתתפו בהלוויות של ויקטור, קוסטיה, אדריאן, פדור, פיליפ, קלימנט ואולגוב. חורשי המזימות וקורבנותיהם כאחד נשחטו בארוחת ערב משפחתית ונקברו זה לצד זה, באותה אחוזת קבר.
ראיתי את הניצולים הספורים מאותה ארוחת ערב עומדים ליד הארון שלה. בני הדודים שלי ויולט ורומן טורגנייב, והארוס של ויולט, אנטון וָסילֶב.
הטריאומווירט. ראשי המשפחה החדשים.
או מה שנשאר ממנה.
חשתי סלידה עמוקה כלפי כל מה שקשור לברטווה ולמשפחה. בגלל המשפחה המושחתת שלי, נאלצתי לטמון היום את אימא שלי באדמה.
שנאתי כל אחד מהמנחמים שנכחו במקום.
שנאתי את השמש שזרחה על הקבר, קבר שהיה צריך להיות רטוב מהגשם.
ובעיקר, שנאתי את עצמי.
פעם אהבתי להיות נסיכת מאפיה — אך לא עוד.
אהבתי את הכסף, את המסיבות, את הבגדים, את הקשרים. כנושאת שם המשפחה טורגנייב, יכולתי להיכנס לכל מועדוני הלילה, הגלריות, תצוגות האופנה והקונצרטים. יכולתי לקנות כל מה שאהבתי, לנהוג באיזו מכונית שרציתי, לטוס לכל מקום שהתחשק לי.
התנהגתי כמו ילדה שמתענגת על כל הצעצועים שלה.
וכמו ילדה, אף פעם לא הקדשתי מחשבה לאימא שלי.
היא הייתה אישה מבריקה ומרשימה, אבל גם קרה. היא השקיעה את כל מרצה במשרד עורכי הדין שלה ופחות בבתה, בי.
בגלל זה, שמרתי עם אימא שלי על קשר נעים כלפי חוץ, אך חסר כל עומק רגשי. התראנו בעיקר באירועים משפחתיים שבהם החדר היה מלא בבני משפחה אחרים וכך לא נאלצנו להישאר ביחידות זו עם זו.
עכשיו הצטערתי בכל ליבי על חוסר האכפתיות ששרר בינינו.
מדוע לא התאמצתי לבלות איתה יותר? לנהל איתה שיחות כמו שתי נשים בוגרות? מדוע לא ניסיתי לגלות מי היא באמת?
עכשיו היה מאוחר מדי. הגופה בארון הקבורה כבר לא יכולה הייתה לגלות לי דבר.
סודותיה של סמארה טורגנייב ירדו איתה לקבר.
הבטתי בוויולט וראיתי שדמעות שקטות זולגות על פניה. ויולט הייתה שם כשאימי נדקרה למוות בידי בן הדוד שלה. ויולט הייתה לכודה באותו חדר קטן, באותו תא הרג. היא הייתה עלולה להידקר מסכין בחזה, בדיוק כמוה, לולא התערבותו של ארוסה, אנטון, וגם הודות למזל.
ידעתי שוויולט חשה אשמה כבדה. ההכרזה של ויקטור שהיא ורומן יירשו את האימפריה שלו הייתה זו שהובילה להפיכה העקובה מדם. אבל ויולט הייתה היחידה שלא האשמתי במה שקרה, היא גדלה בלונדון, הרחק ממשפחת טורגנייב. היא התוודעה לעולם שלהם רק לאחרונה.
אני התעלמתי במודע מהסודות ומהשקרים שהקיפו אותי.
הרגשתי שעכשיו סוף־סוף הוסר הכיסוי שכיסה את עיניי.
עכשיו ראיתי הכול בצורה שונה.
למשל את הארוס שלי, מקסים אולקסיי. הוא עמד לצידי והניח את זרועותיו על כתפיי, אבל הרגשתי שאני מסתכלת על אדם זר לגמרי.
זכרתי במעורפל כמה גאה הייתי כשהבחין בי בנשף גאלה שלוש שנים קודם לכן. כבר ידעתי מי היה הפלייבוי החתיך הזה — היורש העשיר של משפחת אולקסיי, השנייה במעמדה בברטווה למשפחת טורגנייב בפריז.
גם אימא שלי הייתה גאה.
"זה שידוך טוב," היא אמרה.
זאת הייתה מחמאה רצינית, בייחוד מפני שהגיעה ממנה.
מקסים נראה היום מרשים מתמיד. שערו החום היה מסורק בקפידה לאחור והוא עטה הבעה רצינית, כיאה לאירוע. הוא טפח בידו על כתפי בקצב אחיד, כמרגיע אותי.
עם זאת, הבחנתי שהוא לובש את חליפת הארמני שלו, שלא הייתה יפה כמו חליפת הלורו פיאנה שהזמין במיוחד לפני חודש. הנחתי שהוא לא רצה שמכנסיו יתמלאו באבק מההליכה על שביל העפר בבית הקברות.
יכולתי לסלוח לו על זה, אבל כשהבטתי בפניו, ראיתי שעיניו יבשות לגמרי, לא נפוחות ולא אדומות כלל כפי שהיו עיניי במשך שבוע שלם.
על אף שתמך בי פיזית ושיחק את תפקיד הארוס המתחשב, הוא נראה נלהב כשסקר את שאר ראשי משפחות הפשע, כדי לוודא שגם ראשי המשפחות של לונדון וברלין נוכחים בהלוויה ולא רק ראשי המשפחות של פריז.
מקסים ייחס חשיבות רבה למעמד ולנראוּת. הוא רצה לוודא שאימא שלי מקבלת את הכבוד שהיא ראויה לו. אבל הוא לא רצה זאת למעני — אלא רק כדי לחזק את מעמדו.
טלטלתי את ראשי כדי לסלק את המחשבות שגרמו לי להרגיש אשמה.
למה הייתי ביקורתית כל כך כלפי מקסים? הוא האדם היחיד שנשאר לי עכשיו.
בשבוע האחרון הוא עשה כמיטב יכולתו כדי לטפל בי. זו לא הייתה אשמתו שהעצבים שלי היו חשופים כל כך ושהייתי מוצפת כל כך. זו מעולם לא הייתה הדרך שלנו — אף פעם לא התנהגנו בצורה דרמטית. היינו רגילים בעיקר ליהנות יחד.
כשהבטתי שוב בארון הקבורה, ראיתי שאנטון מושך את ויולט קרוב אליו. הוא היה חיה בדמות אדם — ענק ושרירי שבקושי הצליח להיכנס לחליפה שלו. שערו היה שחור ועיניו כהות ושקועות. פחדתי ממנו קצת כשהיה הסגן של ויקטור טורגנייב.
גם אנטון הביט סביבו, אבל בצורה שיטתית ומקצועית שהעידה כי הוא סורק את הקהל ובודק אם עלולים להיות איומים נוספים על ויולט. הוא אגרף את כף ידו הגדולה כאילו דמיין איך הוא קורע לגזרים, בידיים חשופות, כל תוקף שיעז לאיים על אהובתו.
הרגשתי צביטת קנאה כשראיתי איך כל מחשבה של אנטון וכל תנועה שלו נועדו לתמוך בוויולט ולגונן עליה. ראיתי איך ניגב בעדינות בכרית אגודלו הגדולה דמעה שנשרה על לחייה של ויולט.
מקסים, לעומת זאת, היה מתוסכל מהדמעות שלי. הוא לא ניגב ולו דמעה אחת שלי.
אני מוצאת סיבות לכעוס עליו פשוט כי לא נשאר לי אף אחד אחר בחיים שאוכל להפיל עליו את האשמה.
ניסיתי לקחת נשימה עמוקה כדי להירגע.
אבל זרועו של מקסים על כתפיי לא ניחמה אותי כלל. השמש להטה, והיה לי חם מדי בשמלה השחורה. ריח הוורדים היה חזק ומתוק מדי. ניערתי מעליי את זרועו של מקסים.
הכומר האורתודוקסי הקריא בקולו המונוטוני את מזמור מספר מאה ושמונה־עשרה. אימא שלי לא הייתה אישה דתייה. היא הייתה מלגלגת על הקריאה בספר התנ"ך, על הצלב שהוּשם בין ידיה, בתוך הארון, אבל היא הייתה שמחה להיטמן לנצח במאוזולאום של משפחת טורגנייב. המשפחה הייתה חשובה לה — המשפחה המורחבת, גם אם לא בהכרח אני עצמי.
הכומר סיים לבסוף לקרוא את המזמור, ונושאי הארון הנבחרים נשאו אותו על הכתפיים לתוך המוזוליאום הקריר והחשוך. מאות פרחים לבנים נשרו מהארון, נפלו על האדמה ונרמסו. ריח הוורדים המעוכים מילא את האוויר.
צפיתי בארון שלה נעלם אל תוך פיו הפעור של הקבר.
לפחות לא חם שם, חשבתי בבעתה.
בקרוב ניסע בחזרה למלון אינטרקונטיננטל, שם כולם ירצו לנשק אותי, לאחוז בידי ולספר לי סיפורים על אימא שלי, שלא יתאימו בכלל לאימא שאני הכרתי.
יהיו עוד פרחים ואין־ספור זרים והם יאכלו מאכלי אבלוּת מסורתיים, כולל בליני, שהיו דומים לקרפים פריזאיים פרט לכך שהוכנו מבצק שמרים והוגשו עם לפתן פירות יער. בתור ילדה, ציפיתי להלוויות ולכל אירוע אחר שבו יכולתי למלא את לחיי השמנמנות במעדנים רוסיים.
עכשיו, כמובן, כבר כמעט שלא יכולתי לאכול ככה. כי היה עליי להישאר רזה ויפה עבור מקסים. הוא קרא לי קוטניוק קטנה — החתלתולה הקטנה שלו — בגלל עיניי הירוקות, החתוליות, שערי השחור החלק וגזרתי הדקיקה.
חתלתולות קטנות לא יכולות להיות שמנות. הן לא יכולות להיות אומללות. הן חייבות להיות חמודות ועליזות. כל הזמן.
אז כשקהל המנחמים נעמד בתור כדי לחלוק לי כבוד, ניסיתי להדביק חיוך על פניי.
לחצתי את ידיהם בחוסר התלהבות, נשקתי ללחייהם ושמעתי מחמאות על אימא שלי.
רק עם ויולט יכולתי לתת ביטוי לרגשותיי האמיתיים.
ויולט לא נישקה אותי על הלחיים — היא חיבקה אותי חיבוק חזק. חזק כל כך עד שלא יכולתי לנשום.
הרגשתי את הרעד בידיה של בת דודתי ושמעתי צער אמיתי בקולה.
"אני מצטערת כל כך," אמרה ויולט.
ויקטור, אביה של ויולט, נרצח גם הוא באותו הלילה, ממש לנגד עיניה. מכל האנשים בהלוויה, היא הייתה היחידה שבאמת הבינה איך אני מרגישה.
"אל תצטערי," אמרתי והתרחקתי מעט לאחור כדי להביט לתוך עיניה של ויולט, שהיו ירוקות כמו עיניי. "לא יכולת למנוע את מה שקרה. אני שמחה שיצאת בשלום."
שחררתי את ויולט מהחיבוק ואמרתי ברוסית, "את מכירה את הפתגם הישן? 'מוות הוא לא כמו אח — אי אפשר להתווכח איתו'."
ויולט פלטה צחוק חנוק, פניה היו רטובות מדמעות. "אני צריכה לזכור את הפתגם הזה," אמרה.
"אם כבר מדברים על ויכוחים עם אחים," אמרתי בשקט, "איך מתקדמים העניינים עם רומן?"
ויולט ורומן נזרקו לתוך ההנהגה של אימפריית טורגנייב, והיה להם מעט מאוד ניסיון והיסטוריה של יחסים מעורערים ומנוכרים.
"בסדר," אמרה ויולט, אבל אז עיוותה את פניה. "המצב טוב יותר ממה שהעזתי לקוות. לא התכוונתי עדיין להגיד לך כלום... רציתי לתת לך עוד קצת זמן. אבל אם תרצי לקבל תפקיד משמעותי יותר, אם תרצי לשקוע בעבודה, כמו שאומרים... נשמח אם תצטרפי אלינו, באיזה אופן שתבחרי."
נאנחתי. עד עכשיו ניהלתי את בוטיק הבגדים היוקרתי של דוד ויקטור. רק לפני כמה חודשים הייתי אסירת תודה על הצעה כזאת — הזדמנות לקבל תפקיד עם אחריות אמיתית ברשת העסקים של משפחת טורגנייב, שכללה מסעדות, בתי מלון, מועדוני לילה וספינות שיט, שלא לדבר על העסקים הפחות חוקיים שלהם.
אבל עכשיו רק רציתי לברוח מהכול.
"תודה על ההצעה," אמרתי. "באמת. אבל אני חושבת שבינתיים אקח הפסקה מהכול. מקסים אמר שכדאי שניסע למיקונוס או לאיביזה, או משהו כזה. לא משנה לי לאן, אני פשוט מרגישה חנוקה... ומפוחדת." הנמכתי את קולי עוד יותר, הרגשתי מודעת לכל האנשים שמסביבנו. "אני מרגישה לא בטוחה בדירה שלי, או אצל מקסים, או בבית של אימא שלי... אני יודעת שהכול נגמר, לכאורה, אבל איך אנחנו יכולים לדעת בביטחון מי באמת היה מעורב, מי שומר עכשיו על שקט, מי נמצא כאן עכשיו ושמח על מותה?"
הבטתי סביב על עשרות המנחמים העצובים. אנשים שהכרתי כל חיי. דודים, דודות ובני דודים.
קוסטיה טורגנייב, הגיס של אימא שלי, היה האחראי לרצח שלה. בני משפחה נוספים הצטרפו אליו ותקפו את ויקטור ואותה בחדר שבו הם היו אמורים להיות מוגנים לחלוטין. המתקפה הגיעה משום מקום, ללא אזהרה. כמו ההתנקשות ביוליוס קיסר.
בסופו של דבר, קוסטיה לא השיג את מטרתו — ויולט טורגנייב שרדה וקוסטיה עצמו נהרג.
אבל תחושת הביטחון שלי נהרסה. האמון שלי במשפחה — המוסד היחיד שהחשיבו לקדוש יותר מהכנסייה ומהמדינה — נפגם כליל.
ויולט החזיקה בידי ונראתה מאוד מודאגת. "את רוצה שנדאג לך לעוד שומרי ראש?" שאלה.
"לא," אמרתי וטלטלתי את ראשי. "אני לא רוצה שאף אחד יעקוב אחריי. אני רק רוצה להתרחק מהכול."
"אז תעשי את זה," אמרה ויולט בעידוד. "קחי את כל הזמן שאת צריכה."
ויולט ראתה את תור האנשים שעדיין חיכו לדבר איתי ונישקה אותי נשיקה חפוזה על לחיי. "תתקשרי אליי," אמרה. "אם תצטרכי משהו, עזרה בבית, או... כל דבר."
"אתקשר," הבטחתי בחיוך קלוש.
נאלצתי לנשק וללחוץ את ידיהם של עוד כמה עשרות אנשים, עד שהתחלתי להרגיש סחרחורת, תחת השמש הקופחת. אלוהים, מדוע אין אף ענן בשמיים שיעשה קצת צל? שכחתי לאכול ארוחת בוקר, או לאכול בכלל יום קודם לכן.
הצטערתי שלא אוכל לדלג על ארוחת הצהריים במלון, ובמיוחד הצטערתי שאני לא יכולה ללכת ישר הביתה, לסגור את הווילונות בדירה שלי ולשכב במיטה, כשהמאוורר נושב על גופי העירום במלוא העוצמה.
רוב המנחמים כבר נכנסו למכוניותיהם. נשארו רק אדם אחד או שניים שהמתינו לשוחח איתי, בהם דודתי גלינה — קטנה, מצומקת, זקנה ובטח גם קצת משוגעת. התכוננתי נפשית למה שגלינה תגיד לי.
גלינה תפסה את ידי באצבעותיה הזקנות והמקומטות. עורה העדין והרפוי גרם לי תחושת אי־נוחות, אבל לפחות היד שלה הייתה קרירה למגע. לא הייתי גבוהה במיוחד, אבל גלינה הייתה קטנה הרבה יותר ונאלצה להרים אליי את עיניה החיוורות והעכורות.
"ראיתי שלושה עורבים על עץ הברוש," אמרה גלינה. "כשנכנסנו פנימה."
"זה טוב, טטושקה," נאנחתי, בלי שיהיה לי מושג אם האמונה הטפלה הזאת מסמלת דבר טוב או רע.
"את יודעת," אמרה גלינה ומצמצה בעיניה לעברי, "כשאימא שלך רק הגיעה לפריז, בפעם הראשונה, היא התגוררה אצלי זמן מה."
"באמת?" הייתי מופתעת. ידיעותיי על העבר של אימא שלי השתוו לידיעותיי על עורבים בעץ הברוש.
"יש לי כמה חפצים שלה אצלי בבית," אמרה גלינה. "בקופסה קטנה, בעליית הגג. תבואי מחר לשתות תה ואתן לך אותה."
הייתי צריכה לארוז את כל החפצים בבית של אימא שלי, משימה שחששתי מפניה בכל נימי נשמתי. לא הייתי זקוקה לעוד קופסה שתוסיף על כל הבלגן, בעיקר אם הדבר היה כרוך בביקור בדירתה הקטנה של גלינה ברוקנקורט, שם איאלץ להעמיד פנים שאני נהנית מתה דלוח ועוגיות יבשות במשך כמה שעות טובות.
אבל גלינה לא הרפתה מידי עד שהסכמתי.
"תבואי מחר," התעקשה. "בשעה אחת."
"בסדר," נעניתי בחוסר חשק. "אני אבוא."
פרק 1
אף אחד לא מת באמת, עד שהאדוות שהשאיר אחריו נעלמות מן העולם.
טרי פראצ'ט
נדיה
פריז
כל חברי הברטווה בפריז הגיעו להלוויה של אימא שלי, סמארה טורגנייב. שהייתה אישה יפה, חכמה וחסרת רחמים, עמדה בראש משרד עורכי דין שבשלב זה או אחר דאג להרחיק את כולם מהכלא. הם באו לחלוק לה כבוד אחרון ולהניח ורדים לבנים על הארון שלה. כמעט אי אפשר היה להבחין בעץ הכהה והמבריק, בגלל הפרחים והעלים שכיסו אותו כמרבד.
גברים בחליפות שחורות ונשים בשמלות מעצבים שחורות עם כובעים שחורים ואופנתיים שהיו מעוטרים ברעלות מילאו את בית הקברות העתיק פֶּר לאשֶז, שם היא הובאה למנוחות באחוזת הקבר של משפחת טורגנייב. זה היה מבנה אבן מרשים שעל פתחו שמרו שני מלאכים נוקמים. המלאכים לא היו היצורים השמחים מציורי הרנסנס — האחד נופף בחרב, השני אחז בחנית, ופני שניהם הבטיחו נקמה בכל מי שיעז לשפוך את דמה של המשפחה הרוסית האצילה שלי.
הבעיה היחידה במקרה הזה הייתה שמי ששפך את הדם היו בני משפחת טורגנייב עצמם. הנוכחים כבר השתתפו בהלוויות של ויקטור, קוסטיה, אדריאן, פדור, פיליפ, קלימנט ואולגוב. חורשי המזימות וקורבנותיהם כאחד נשחטו בארוחת ערב משפחתית ונקברו זה לצד זה, באותה אחוזת קבר.
ראיתי את הניצולים הספורים מאותה ארוחת ערב עומדים ליד הארון שלה. בני הדודים שלי ויולט ורומן טורגנייב, והארוס של ויולט, אנטון וָסילֶב.
הטריאומווירט. ראשי המשפחה החדשים.
או מה שנשאר ממנה.
חשתי סלידה עמוקה כלפי כל מה שקשור לברטווה ולמשפחה. בגלל המשפחה המושחתת שלי, נאלצתי לטמון היום את אימא שלי באדמה.
שנאתי כל אחד מהמנחמים שנכחו במקום.
שנאתי את השמש שזרחה על הקבר, קבר שהיה צריך להיות רטוב מהגשם.
ובעיקר, שנאתי את עצמי.
פעם אהבתי להיות נסיכת מאפיה — אך לא עוד.
אהבתי את הכסף, את המסיבות, את הבגדים, את הקשרים. כנושאת שם המשפחה טורגנייב, יכולתי להיכנס לכל מועדוני הלילה, הגלריות, תצוגות האופנה והקונצרטים. יכולתי לקנות כל מה שאהבתי, לנהוג באיזו מכונית שרציתי, לטוס לכל מקום שהתחשק לי.
התנהגתי כמו ילדה שמתענגת על כל הצעצועים שלה.
וכמו ילדה, אף פעם לא הקדשתי מחשבה לאימא שלי.
היא הייתה אישה מבריקה ומרשימה, אבל גם קרה. היא השקיעה את כל מרצה במשרד עורכי הדין שלה ופחות בבתה, בי.
בגלל זה, שמרתי עם אימא שלי על קשר נעים כלפי חוץ, אך חסר כל עומק רגשי. התראנו בעיקר באירועים משפחתיים שבהם החדר היה מלא בבני משפחה אחרים וכך לא נאלצנו להישאר ביחידות זו עם זו.
עכשיו הצטערתי בכל ליבי על חוסר האכפתיות ששרר בינינו.
מדוע לא התאמצתי לבלות איתה יותר? לנהל איתה שיחות כמו שתי נשים בוגרות? מדוע לא ניסיתי לגלות מי היא באמת?
עכשיו היה מאוחר מדי. הגופה בארון הקבורה כבר לא יכולה הייתה לגלות לי דבר.
סודותיה של סמארה טורגנייב ירדו איתה לקבר.
הבטתי בוויולט וראיתי שדמעות שקטות זולגות על פניה. ויולט הייתה שם כשאימי נדקרה למוות בידי בן הדוד שלה. ויולט הייתה לכודה באותו חדר קטן, באותו תא הרג. היא הייתה עלולה להידקר מסכין בחזה, בדיוק כמוה, לולא התערבותו של ארוסה, אנטון, וגם הודות למזל.
ידעתי שוויולט חשה אשמה כבדה. ההכרזה של ויקטור שהיא ורומן יירשו את האימפריה שלו הייתה זו שהובילה להפיכה העקובה מדם. אבל ויולט הייתה היחידה שלא האשמתי במה שקרה, היא גדלה בלונדון, הרחק ממשפחת טורגנייב. היא התוודעה לעולם שלהם רק לאחרונה.
אני התעלמתי במודע מהסודות ומהשקרים שהקיפו אותי.
הרגשתי שעכשיו סוף־סוף הוסר הכיסוי שכיסה את עיניי.
עכשיו ראיתי הכול בצורה שונה.
למשל את הארוס שלי, מקסים אולקסיי. הוא עמד לצידי והניח את זרועותיו על כתפיי, אבל הרגשתי שאני מסתכלת על אדם זר לגמרי.
זכרתי במעורפל כמה גאה הייתי כשהבחין בי בנשף גאלה שלוש שנים קודם לכן. כבר ידעתי מי היה הפלייבוי החתיך הזה — היורש העשיר של משפחת אולקסיי, השנייה במעמדה בברטווה למשפחת טורגנייב בפריז.
גם אימא שלי הייתה גאה.
"זה שידוך טוב," היא אמרה.
זאת הייתה מחמאה רצינית, בייחוד מפני שהגיעה ממנה.
מקסים נראה היום מרשים מתמיד. שערו החום היה מסורק בקפידה לאחור והוא עטה הבעה רצינית, כיאה לאירוע. הוא טפח בידו על כתפי בקצב אחיד, כמרגיע אותי.
עם זאת, הבחנתי שהוא לובש את חליפת הארמני שלו, שלא הייתה יפה כמו חליפת הלורו פיאנה שהזמין במיוחד לפני חודש. הנחתי שהוא לא רצה שמכנסיו יתמלאו באבק מההליכה על שביל העפר בבית הקברות.
יכולתי לסלוח לו על זה, אבל כשהבטתי בפניו, ראיתי שעיניו יבשות לגמרי, לא נפוחות ולא אדומות כלל כפי שהיו עיניי במשך שבוע שלם.
על אף שתמך בי פיזית ושיחק את תפקיד הארוס המתחשב, הוא נראה נלהב כשסקר את שאר ראשי משפחות הפשע, כדי לוודא שגם ראשי המשפחות של לונדון וברלין נוכחים בהלוויה ולא רק ראשי המשפחות של פריז.
מקסים ייחס חשיבות רבה למעמד ולנראוּת. הוא רצה לוודא שאימא שלי מקבלת את הכבוד שהיא ראויה לו. אבל הוא לא רצה זאת למעני — אלא רק כדי לחזק את מעמדו.
טלטלתי את ראשי כדי לסלק את המחשבות שגרמו לי להרגיש אשמה.
למה הייתי ביקורתית כל כך כלפי מקסים? הוא האדם היחיד שנשאר לי עכשיו.
בשבוע האחרון הוא עשה כמיטב יכולתו כדי לטפל בי. זו לא הייתה אשמתו שהעצבים שלי היו חשופים כל כך ושהייתי מוצפת כל כך. זו מעולם לא הייתה הדרך שלנו — אף פעם לא התנהגנו בצורה דרמטית. היינו רגילים בעיקר ליהנות יחד.
כשהבטתי שוב בארון הקבורה, ראיתי שאנטון מושך את ויולט קרוב אליו. הוא היה חיה בדמות אדם — ענק ושרירי שבקושי הצליח להיכנס לחליפה שלו. שערו היה שחור ועיניו כהות ושקועות. פחדתי ממנו קצת כשהיה הסגן של ויקטור טורגנייב.
גם אנטון הביט סביבו, אבל בצורה שיטתית ומקצועית שהעידה כי הוא סורק את הקהל ובודק אם עלולים להיות איומים נוספים על ויולט. הוא אגרף את כף ידו הגדולה כאילו דמיין איך הוא קורע לגזרים, בידיים חשופות, כל תוקף שיעז לאיים על אהובתו.
הרגשתי צביטת קנאה כשראיתי איך כל מחשבה של אנטון וכל תנועה שלו נועדו לתמוך בוויולט ולגונן עליה. ראיתי איך ניגב בעדינות בכרית אגודלו הגדולה דמעה שנשרה על לחייה של ויולט.
מקסים, לעומת זאת, היה מתוסכל מהדמעות שלי. הוא לא ניגב ולו דמעה אחת שלי.
אני מוצאת סיבות לכעוס עליו פשוט כי לא נשאר לי אף אחד אחר בחיים שאוכל להפיל עליו את האשמה.
ניסיתי לקחת נשימה עמוקה כדי להירגע.
אבל זרועו של מקסים על כתפיי לא ניחמה אותי כלל. השמש להטה, והיה לי חם מדי בשמלה השחורה. ריח הוורדים היה חזק ומתוק מדי. ניערתי מעליי את זרועו של מקסים.
הכומר האורתודוקסי הקריא בקולו המונוטוני את מזמור מספר מאה ושמונה־עשרה. אימא שלי לא הייתה אישה דתייה. היא הייתה מלגלגת על הקריאה בספר התנ"ך, על הצלב שהוּשם בין ידיה, בתוך הארון, אבל היא הייתה שמחה להיטמן לנצח במאוזולאום של משפחת טורגנייב. המשפחה הייתה חשובה לה — המשפחה המורחבת, גם אם לא בהכרח אני עצמי.
הכומר סיים לבסוף לקרוא את המזמור, ונושאי הארון הנבחרים נשאו אותו על הכתפיים לתוך המוזוליאום הקריר והחשוך. מאות פרחים לבנים נשרו מהארון, נפלו על האדמה ונרמסו. ריח הוורדים המעוכים מילא את האוויר.
צפיתי בארון שלה נעלם אל תוך פיו הפעור של הקבר.
לפחות לא חם שם, חשבתי בבעתה.
בקרוב ניסע בחזרה למלון אינטרקונטיננטל, שם כולם ירצו לנשק אותי, לאחוז בידי ולספר לי סיפורים על אימא שלי, שלא יתאימו בכלל לאימא שאני הכרתי.
יהיו עוד פרחים ואין־ספור זרים והם יאכלו מאכלי אבלוּת מסורתיים, כולל בליני, שהיו דומים לקרפים פריזאיים פרט לכך שהוכנו מבצק שמרים והוגשו עם לפתן פירות יער. בתור ילדה, ציפיתי להלוויות ולכל אירוע אחר שבו יכולתי למלא את לחיי השמנמנות במעדנים רוסיים.
עכשיו, כמובן, כבר כמעט שלא יכולתי לאכול ככה. כי היה עליי להישאר רזה ויפה עבור מקסים. הוא קרא לי קוטניוק קטנה — החתלתולה הקטנה שלו — בגלל עיניי הירוקות, החתוליות, שערי השחור החלק וגזרתי הדקיקה.
חתלתולות קטנות לא יכולות להיות שמנות. הן לא יכולות להיות אומללות. הן חייבות להיות חמודות ועליזות. כל הזמן.
אז כשקהל המנחמים נעמד בתור כדי לחלוק לי כבוד, ניסיתי להדביק חיוך על פניי.
לחצתי את ידיהם בחוסר התלהבות, נשקתי ללחייהם ושמעתי מחמאות על אימא שלי.
רק עם ויולט יכולתי לתת ביטוי לרגשותיי האמיתיים.
ויולט לא נישקה אותי על הלחיים — היא חיבקה אותי חיבוק חזק. חזק כל כך עד שלא יכולתי לנשום.
הרגשתי את הרעד בידיה של בת דודתי ושמעתי צער אמיתי בקולה.
"אני מצטערת כל כך," אמרה ויולט.
ויקטור, אביה של ויולט, נרצח גם הוא באותו הלילה, ממש לנגד עיניה. מכל האנשים בהלוויה, היא הייתה היחידה שבאמת הבינה איך אני מרגישה.
"אל תצטערי," אמרתי והתרחקתי מעט לאחור כדי להביט לתוך עיניה של ויולט, שהיו ירוקות כמו עיניי. "לא יכולת למנוע את מה שקרה. אני שמחה שיצאת בשלום."
שחררתי את ויולט מהחיבוק ואמרתי ברוסית, "את מכירה את הפתגם הישן? 'מוות הוא לא כמו אח — אי אפשר להתווכח איתו'."
ויולט פלטה צחוק חנוק, פניה היו רטובות מדמעות. "אני צריכה לזכור את הפתגם הזה," אמרה.
"אם כבר מדברים על ויכוחים עם אחים," אמרתי בשקט, "איך מתקדמים העניינים עם רומן?"
ויולט ורומן נזרקו לתוך ההנהגה של אימפריית טורגנייב, והיה להם מעט מאוד ניסיון והיסטוריה של יחסים מעורערים ומנוכרים.
"בסדר," אמרה ויולט, אבל אז עיוותה את פניה. "המצב טוב יותר ממה שהעזתי לקוות. לא התכוונתי עדיין להגיד לך כלום... רציתי לתת לך עוד קצת זמן. אבל אם תרצי לקבל תפקיד משמעותי יותר, אם תרצי לשקוע בעבודה, כמו שאומרים... נשמח אם תצטרפי אלינו, באיזה אופן שתבחרי."
נאנחתי. עד עכשיו ניהלתי את בוטיק הבגדים היוקרתי של דוד ויקטור. רק לפני כמה חודשים הייתי אסירת תודה על הצעה כזאת — הזדמנות לקבל תפקיד עם אחריות אמיתית ברשת העסקים של משפחת טורגנייב, שכללה מסעדות, בתי מלון, מועדוני לילה וספינות שיט, שלא לדבר על העסקים הפחות חוקיים שלהם.
אבל עכשיו רק רציתי לברוח מהכול.
"תודה על ההצעה," אמרתי. "באמת. אבל אני חושבת שבינתיים אקח הפסקה מהכול. מקסים אמר שכדאי שניסע למיקונוס או לאיביזה, או משהו כזה. לא משנה לי לאן, אני פשוט מרגישה חנוקה... ומפוחדת." הנמכתי את קולי עוד יותר, הרגשתי מודעת לכל האנשים שמסביבנו. "אני מרגישה לא בטוחה בדירה שלי, או אצל מקסים, או בבית של אימא שלי... אני יודעת שהכול נגמר, לכאורה, אבל איך אנחנו יכולים לדעת בביטחון מי באמת היה מעורב, מי שומר עכשיו על שקט, מי נמצא כאן עכשיו ושמח על מותה?"
הבטתי סביב על עשרות המנחמים העצובים. אנשים שהכרתי כל חיי. דודים, דודות ובני דודים.
קוסטיה טורגנייב, הגיס של אימא שלי, היה האחראי לרצח שלה. בני משפחה נוספים הצטרפו אליו ותקפו את ויקטור ואותה בחדר שבו הם היו אמורים להיות מוגנים לחלוטין. המתקפה הגיעה משום מקום, ללא אזהרה. כמו ההתנקשות ביוליוס קיסר.
בסופו של דבר, קוסטיה לא השיג את מטרתו — ויולט טורגנייב שרדה וקוסטיה עצמו נהרג.
אבל תחושת הביטחון שלי נהרסה. האמון שלי במשפחה — המוסד היחיד שהחשיבו לקדוש יותר מהכנסייה ומהמדינה — נפגם כליל.
ויולט החזיקה בידי ונראתה מאוד מודאגת. "את רוצה שנדאג לך לעוד שומרי ראש?" שאלה.
"לא," אמרתי וטלטלתי את ראשי. "אני לא רוצה שאף אחד יעקוב אחריי. אני רק רוצה להתרחק מהכול."
"אז תעשי את זה," אמרה ויולט בעידוד. "קחי את כל הזמן שאת צריכה."
ויולט ראתה את תור האנשים שעדיין חיכו לדבר איתי ונישקה אותי נשיקה חפוזה על לחיי. "תתקשרי אליי," אמרה. "אם תצטרכי משהו, עזרה בבית, או... כל דבר."
"אתקשר," הבטחתי בחיוך קלוש.
נאלצתי לנשק וללחוץ את ידיהם של עוד כמה עשרות אנשים, עד שהתחלתי להרגיש סחרחורת, תחת השמש הקופחת. אלוהים, מדוע אין אף ענן בשמיים שיעשה קצת צל? שכחתי לאכול ארוחת בוקר, או לאכול בכלל יום קודם לכן.
הצטערתי שלא אוכל לדלג על ארוחת הצהריים במלון, ובמיוחד הצטערתי שאני לא יכולה ללכת ישר הביתה, לסגור את הווילונות בדירה שלי ולשכב במיטה, כשהמאוורר נושב על גופי העירום במלוא העוצמה.
רוב המנחמים כבר נכנסו למכוניותיהם. נשארו רק אדם אחד או שניים שהמתינו לשוחח איתי, בהם דודתי גלינה — קטנה, מצומקת, זקנה ובטח גם קצת משוגעת. התכוננתי נפשית למה שגלינה תגיד לי.
גלינה תפסה את ידי באצבעותיה הזקנות והמקומטות. עורה העדין והרפוי גרם לי תחושת אי־נוחות, אבל לפחות היד שלה הייתה קרירה למגע. לא הייתי גבוהה במיוחד, אבל גלינה הייתה קטנה הרבה יותר ונאלצה להרים אליי את עיניה החיוורות והעכורות.
"ראיתי שלושה עורבים על עץ הברוש," אמרה גלינה. "כשנכנסנו פנימה."
"זה טוב, טטושקה," נאנחתי, בלי שיהיה לי מושג אם האמונה הטפלה הזאת מסמלת דבר טוב או רע.
"את יודעת," אמרה גלינה ומצמצה בעיניה לעברי, "כשאימא שלך רק הגיעה לפריז, בפעם הראשונה, היא התגוררה אצלי זמן מה."
"באמת?" הייתי מופתעת. ידיעותיי על העבר של אימא שלי השתוו לידיעותיי על עורבים בעץ הברוש.
"יש לי כמה חפצים שלה אצלי בבית," אמרה גלינה. "בקופסה קטנה, בעליית הגג. תבואי מחר לשתות תה ואתן לך אותה."
הייתי צריכה לארוז את כל החפצים בבית של אימא שלי, משימה שחששתי מפניה בכל נימי נשמתי. לא הייתי זקוקה לעוד קופסה שתוסיף על כל הבלגן, בעיקר אם הדבר היה כרוך בביקור בדירתה הקטנה של גלינה ברוקנקורט, שם איאלץ להעמיד פנים שאני נהנית מתה דלוח ועוגיות יבשות במשך כמה שעות טובות.
אבל גלינה לא הרפתה מידי עד שהסכמתי.
"תבואי מחר," התעקשה. "בשעה אחת."
"בסדר," נעניתי בחוסר חשק. "אני אבוא."
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
