מפתחות

פרולוג

ריבוע של שמונה בניינים, כל אחד בן חמש קומות, חגורת חצר מקיפה כל בניין כזה, חומת אבן גבוהה תוחמת כל חצר, כביש אחד מקיף את ריבוע הבניינים, זרועותיו שלוחות ביניהם, גדר.

בכל שעה נפתח חלון אחר. הוא לא ממש נפתח, כי במקום הזה אי אפשר להקל ראש בחורף, ברוח ובגחמותיהם של הדיירים. מה שנפתח הוא רק תריס, מאחוריו זכוכית שקופה אך חסינה, ורק אז מתגלה מגרעת גדולה, מעין מרפסת הפוכה, כזאת שנכנסת לתוך הדירה במקום לצאת ממנה.

לפעמים כשהתריסים נפתחים אפשר לראות בעדם אנשים. אי אפשר לשמוע אותם, אבל נדמה שהם מדברים. זה קצת מוזר, כי בכל מרפסת כזאת אין יותר מאדם אחד. אם האנשים האלה מדברים עם מישהו, הם מדברים עם עצמם. או עם אלוהים.

הדיירת הזאת, למשל, בקומה החמישית בבניין מספר ארבע, נראה שהיא אומרת משהו. אולי אפילו צועקת אותו. ואולי לא. השעה מוקדמת מאוד, ובמקום הזה בתקופה הזאת השמש עולה מאוחר, והמנורות הספורות שליד הבניין עדיין דולקות אבל אורן קלוש, והדיירת, ייתכן שהיא מדברת, צוחקת, או בוכה, קשה לדעת, היא מתקרבת לחלון ונסוגה אל המרפסת, ושוב מתקרבת, שוהה שם קצת יותר, הולכת וחוזרת, מתעכבת ליד החלון בפרקי זמן משתנים, צופן מורס אנושי.

האיש בחדר הקטן עם המצלמות מריץ לאחור את הקטע הזה עם הדיירת כמה פעמים ולא מוצא כל שיטתיות. יותר מדי זמן הוא מעביר מול מסכים שלא קורה בהם שום דבר. אבל השום דבר הזה עושה לו צמרמורת. כשהוא מגיע למשמרת הוא מריץ מהר את השעות שחלפו, לוודא שקודמו לא פספס שום דבר חשוב. חלונות נפתחים, חלונות נסגרים, אנשים מתקרבים, אנשים מתרחקים. בוקר מתחלף לצהריים, ערב ללילה. כשמריצים את הסרט מהר הדמויות נראות קצת קומיות. הוא מעדיף אותן ככה, כמו בסרט אילם.

כשהוא מסתכל על המסכים בזמן אמת, זה כבר סיפור אחר. כל חצי שעה נפתח תריס אחר והתצוגה במסך הראשי מתמקדת בו, המצלמות האחרות מתרחקות קצת, מראות את המתחם ממעוף הציפור. הוא לא מבין למה, מרחוק באמת לא קורה שם כלום, סתם בניינים דוממים באפור ולבן. רוב המשמרת הוא פשוט בוהה בפרצופים שלמד להכיר, כבר מזהה הבעות וגינונים. ישנה זאת שמסתכלת אל החלונות האחרים, הסגורים, מקבעת את המבט, מצמצמת עיניים כאילו מנסה לראות בעדם. וישנו זה שמישיר מבט למצלמה, כאילו יודע שהיא שם. וגם כאלה שעושים פרצופים לקהל לא ידוע. והיתה הזקנה שנהגה לעמוד עירומה מול החלון, פניה עדיין נאות אבל שדיה שמוטים ובטנה רפויה. מתישהו היא נעלמה, ואחרי כמה ימים החליף אותה גבר גרום שהיה יוצא אולי פעם אחת בחצי השעה שלו למרפסת, יורק ונעלם בחזרה לתוך הדירה. ויש גם חלון אחד שאף פעם לא מציץ ממנו אף אחד.

שירי וארז

היא עקבה אחריו. האדמה היתה בוצית והבלנדסטונס שלה כבר היו מוכתמות לחלוטין. גם הג'ינס. המון עלים יבשים נחו להם על הקרקע, וכך נעליה יכלו לכתוש אותם בשקט ובלי עדים. רחש הריסוק נבלע באדמה הרטובה.

ובכל זאת ידעה שהסיכוי שתתגלה גדול, והחניקה פרפורים של התרגשות או פחד.

ארבע פעמים הוא הקיף את מאגר המים המגודר. היה לה ברור שגם לו אין מושג לאן ללכת. בפעם הרביעית השעין את זרועותיו על הפשפש החלוד, הרים את גופו וקפץ אל מתחם המאגר, והיא — בשקט גמור, אחריו, תנועותיה קלות משלו — טיפסה על השער הקטן וקפצה. הוא רץ לעבר פתח המאגר והיא צפתה בו מתוך מסתור בין השיחים. היה קר וטחוב. "אין כאן כלום", קרא לעברה. "שום דבר".

"ראית אותי? כל הזמן הזה?"

"טוב, זה לא היה כל כך מסובך".

הם צחקו. "אני חדשה בשרלוק הולמס הזה. באמת חשבתי שהייתי לא רעה".

הוא הביט בה בעיניים תשושות והיא חשבה שאולי לא יהיה פשוט לצאת מהיער הרטוב הזה.

"זה הרנו שלךָ שם, בשביל, או שיש כאן עוד כמונו?"

"שלי. אז... את גם?"

"כן, אני מַפתֵח. גם אתה?"

הוא הושיט לה יד ללחיצה: "ארז".

היד שלה בתוך כף ידו נראתה לה קטנטנה, כמעט תינוקית. "שירי".

ארז

האמת שכבר חיפשתי אותו ליד המאגר הזה, בתוך חלקת היער הגבוהה הזאת, בנקודה שצוינה על מפה מודפסת לפני חמש שנים. בפעם ההיא הייתי לבד. הכביש שמוביל לכאן שורטט ביד על המפה ההיא, שקיבלתי במשרד בחיפה. אם לא היו משרטטים אותו, לא הייתי מגיע לכאן בפעם ההיא, ואולי שירי לא היתה מגיעה לכאן בפעם הזאת. כביש שמוביל לשום מקום. אני יודע את זה, ובכל זאת אני כאן. שוב.

אמא שלי אמרה עלי פעם שאני לא רוצה להגיע לשום מקום. היא לא דיברה הרבה, אולי בגלל זה המשפט ההוא נשאר בי. אבא שלי, לעומתה, היה פטפטן. מדבר המון ועל כלום. הוא מת באמצע משפט. משפט כל כך מטומטם שכשאני חושב על המוות שלו אני צוחק, ורק אחר כך מתגעגע.

הוא היה על הסולם, צבע את התקרה כי מישהו אמר לו שאחת לכמה שנים צריך לצבוע הכל. החזקתי את הסולם כי אבא שלי עבד פעם במפעל שהקפיד מאוד על בטיחות, היו להם שם המון קורסים שהגנו עליהם מצבעים מסוכנים, מריחות חריגים, וכמובן מעבודה בגובה עם ובלי סולמות. עמדתי לי שם, משעין את הרגל הימנית על בסיס הסולם, כשאבא שלי אמר: "צבע כתום הוא יותר בריא לעיניים, כמו גזר", וכל כך היה מרוצה מעצמו ששכח איפה הוא נמצא, זקף את ראשו בפתאומיות אל תוך התקרה, ומת ברגע בחבטה ובגאווה. נשארנו עם תקרה צבועה חלקית בגוון פיץ' 037 ממניפת הצבעים החדשה של טמבור, ובלי אבא.

כשאבא הפסיק לדבר, אמא התחילה. כאילו בלכתו ציווה לה את הלהג. היא פטפטה, אבל הקול שלה היה יבש והפנים קפואות, וכל מה שאמרה נשמע אותו הדבר. היא דיברה ודיברה ואף אחד לא הקשיב, עד שהתייאשה וחזרה לשתיקתה.

הרבה עבר מאז, ועכשיו אני פה, בפעם השנייה, כדי לחפש את יוני. פעם, מזמן, הוא היה השכן שלי, החבר הכי טוב שלי, וגם האח הגדול שלי. לא אח ביולוגי — לי יש רק אחיות, והרבה, אבל לתקופה קצרה הוא היה הכי קרוב לאח שאפשר. זה היה חיבור קצת מוזר. יוני גדול ממני בכמה שנים, אבל הוא לא היה הנער החתיך, החכם או המוצלח של השכונה, כזה שאמור להיות איזו דמות לחיקוי או לפצות על חסך האב ועודף האחיות שלי. וגם לא הבחור הרע שהולכים אחריו מפחד או מהערצה. סתם אחד כזה שלא ממש שמים לב אליו. הוא לא דיבר הרבה, וגם לא היו לו השתיקות החכמות האלה שיש לחלק מהאנשים. סתם אחד שיותר גדול ממני. אבל בחופש הגדול ההוא — שהתחיל מוקדם מדי באביב של כיתה ח', התארך עַד אחרי החגים ונגמר לבסוף לקראת המחצית השנייה של כיתה ט' — בחופש שהבקרים בו היו שקטים וריקים, וארוכים, בחופש שבו בעצת הרופא חנקו אותי עם מרווח נשימה, רק יוני היה שם. לא שם בשבילי, אלא פשוט שם — הוא היה אמור להתגייס רק בדצמבר, ואבא שלו סידר לו איזו עבודת ערב במשרד שעבד בו, לארגן אחרי שכולם עוזבים ולפני שכולם באים, או משהו כזה. והבקרים שלו, שהתחילו טיפה יותר מאוחר משלי, שיוועו גם הם לקצת עניין. וככה מרוב שעמום התחברנו.

זה היה חופש ארוך מדי והטלפונים לא היו ניידים או חכמים במיוחד. היה לנו רק קו טלפון אחד בבית, ושני מכשירים, אחד בסלון ואחד בחדר של אמא שלי. כשאבא עוד היה בחיים ואחת האחיות שלי היתה מפטפטת קצת יותר מדי, הוא היה מרים את השפופרת במכשיר הנוסף וצועק שזהו, די כבר לדבר, אנשים אחרים אולי מנסים להשיג אותנו וחשבון הטלפון בכלל בשמיים, וזה היה גורר מריבה וצרחות ועלבונות. בסוף כולם היו מתפייסים, האחיות שלי הבטיחו שידברו קצת פחות ואבא הבטיח לשמור על הפרטיות שלהן. זה לא החזיק יותר מיומיים.

אני בכל אופן לא דיברתי יותר מדי בטלפון, וכשכולם חזרו ללימודים גם לא היה לי עם מי. הטלוויזיה היתה חינוכית ואת כל התוכניות כבר הכרנו בעל פה. אז יוני ואני ראינו קצת ביחד את ערוץ המזרח התיכון, ערוץ לבנון קראו לזה, ויוני היה מנסה לתרגם לי את מה שלא הבנתי. רוב הזמן היינו בחוץ, לפעמים קולעים את הכדור לסל בלי הרשת שבחצר, בין החניה לפחים, לפעמים מרחיקים למגרש של המתנ"ס ובועטים את אותו כדור לשער.

פעם אחת קבענו ללכת לראות את חנות הספורט החדשה שפתחו ברחוב ויצמן. כולם התעניינו בה כי הבעלים היה מוטי ארואסטי. בימי חמישי, כשהייתי מקבל את דמי הכיס שלי, היינו קונים ארבעה רוגלכים ושני ברד ורוד בקונדיטוריה, אוכלים לאט ומסכמים את השבוע שכמעט נגמר. כאלה דברים עשינו.

בדרך כלל היינו נפגשים אצל יוני או בחצר. כמעט אף פעם לא אצלי. לא שבבית של יוני היה כיף גדול. יוני היה בן זקונים, אבל ממש. כזה שההורים שלו באמת מבוגרים. כמעט בני שבעים או משהו כזה. שני האחים הגדולים שלו כבר התחתנו ועזבו את הבית וגם אחותו היתה חצי מאורסת ובבקרים עבדה וכבר בקושי ראו אותה בשכונה. ההורים של יוני התעקשו להמשיך לעבוד, כי לא ידעו אחרת. אבא שלו היה אחראי על התיקייה במשרד שמאות, שם הוא גם סידר ליוני את העבודה ההיא, ואמא שלו עבדה במזכירות של היסודי. אז הבית היה ריק עד לפחות אחר הצהריים, והשתיקה שם היתה רק שלנו.

כשיוני התגייס ליווינו אותו לבקו"ם. ההורים שלו ואני. שנינו פחדנו ממה שיהיה, ושתקנו. אמא של יוני נזכרה פתאום ששכחה עוד קצת אוכל באוטו ומיהרה עם אבא שלו לחניון. היא השביעה אותנו שלא נזוז מהמקום, מה שלא יקרה, עד שהם חוזרים.

מרוב ששתקנו לא שמנו לב לנערה שעמדה לידנו, וכשאמרה "יוני?" הפתיעה את שנינו. יוני אמר: "אה־אהלן רונה, מה, מה עושה כאן?" שזה אחד המשפטים היותר ארוכים ששמעתי אותו אומר למישהו שהוא לא אני. ראיתי עיניים כחולות, גדולות, וסוודר ורוד, רך כזה, מצמר, שכיסה שדיים ענקיים. שמעתי את יוני ממלמל ואת רונה עונה ויוני ממלמל שוב, אבל לא יכולתי להתרכז בכלום יותר, רק בסוודר ובשדיים שבתוכו.

רונה שאלה: "מי זה, אחיך?" ויוני ענה, "כן, זה אחי הקטן, ארז". כמעט תיקנתי אותו אבל רונה הקדימה אותי ואמרה: "יאללה, שיהיה בהצלחה יוני, תשמור על קשר", והסתובבה. יוני פתח וסגר את הפה, רצה אולי להגיד לה שישמח לשמור על קשר, ומה הכתובת או מספר הטלפון, אבל היא כבר לא היתה שם.

ההורים של יוני, למרות קשישותם, היו דווקא נמרצים מאוד, הרבה יותר מיוני שתמיד היה בו משהו איטי ומהוסס. עכשיו הם חזרו עם שקית ניילון של סופר, שכיסתה שקית אחרת, שכיסתה קופסת גלידה ישנה ובתוכה עוגיות התמרים המפורסמות של אמא שלו. "הנה, ממה. זה קפוא עכשיו אבל ככה יישאר טרי גם כשיפשיר, רק תשגיח שהקופסה תישאר סגורה. ותכבד את החברים, גם את המפקד תכבד".

יוני חייך, חיוך שלא הכרתי. אולי כי לא ראיתי אותו מספיק עם המשפחה. הוא לקח את הקופסה במהירות, התכופף ופתח את התיק המפוצץ שלו וניסה למצוא לה מקום. אני עמדתי מעליו ולא ידעתי מה אמורים לעשות עכשיו. אמא של יוני חייכה אלי חיוך קטן, נבוך. היתה שוב שתיקה. ואז באה הקריאה לכל המתגייסים להתייצב ליד ביתן 3.

שירי

תמיד אמרת שיום אחד תקומי ותלכי. שזה החלום הגדול שלך. לא שיט באלסקה או בית על חולות בתוליים, לא להיות נורא עשירה, אפילו הבריאות לא עניינה אותך כל כך. כל מה שרצית היה שיניחו לך. אני זוכרת, כשהיינו ילדות, היית מסתגרת שעות בשירותים. לא בגלל שרבת עם מישהו, או שהיית עצובה או כועסת. פשוט רצית את השקט שלך. דווקא היו לך לא מעט חברים, היתה לנו אפילו חבורה. ולך היו שלושה אהובים, ועם הרביעי התחתנת, והיית לאמא פעמיים. ולפעמים באמצע ארוחות הערב המקסימות שלכם, היית נכבית פתאום בבת אחת ואומרת שזהו, הספיק לך, את צריכה שקט, ושילכו כבר לישון. וכשהלכו לישון אמרת להוא, הרביעי, שנמאס לך, ושאת מתה לעזוב את הכל, את הכל, ולהיעלם. והוא תמיד חשב שזה סתם דיבור. וכשהילדים קצת גדלו יצא שאמרת גם להם את זה, בניגוד לכל העצות שהספרים, החברים והטלוויזיה נתנו לך. אבל גם הם לא התרגשו. אף אחד לא התייחס לאיומים שלך ברצינות. נבחת חזק מדי ולא האמינו שיום אחד באמת תנשכי.

ארז

אחר כך כבר שום דבר לא היה אותו הדבר. יוני התחיל טירונות, ובפעם הראשונה שיצא לשבת עם המדים והגליל והריח, והמשהו האחר הזה בעיניים, עוד בילינו כמעט את כל הזמן הפנוי שלו ביחד. יוני היה פתאום דברן מתמיד, וסיפר לי על המסדרים והתיזוזים, ועל דובי גל החצי גאון ונחום החצי ערס, וגידי המ"כ שהיה איתו בגן מלכה ושנה מעליו ביסודי ובתיכון אבל עכשיו מתעלם ממנו, שזה דווקא לא רע כי במקום כזה אתה רוצה קצת להיעלם. ועל הלילות הקצרים, והגרביים הרטובים, והצעקות, וכמה שפתאום אתה מרגיש אבוד, וקטן. ואני, אפילו שהייתי באמת עוד די קטן, כל כך קינאתי בגבר שהוא הפך להיות, כך האמנתי.

בשבת הבאה לא ראיתי את יוני. כמעט. ידעתי שהוא מגיע כי היתה איזושהי תכונה שקטה כזאת בדירה ממול. כלומר אמא שלו יצאה להוריד את הזבל איזה חמש פעמים, ואבא שלו העלה מלא שקיות מהשוק לדירה. בכל פעם שהסלון היה פנוי מהאחיות שלי ומאמא, רצתי להציץ מהתריס של החלון. היו בו שלבים שבורים שהחדירו קור אבל נתנו גם עוד זווית ראייה לכניסה של הבניין.

את יוני לא ראיתי מגיע, וגם לא שמעתי אותו. יכולתי לשקר לעצמי ולחשוב שהוא נשאר בבסיס גם השבוע ושההורים שלו פשוט רגילים לבשל הרבה לשבת, אבל הוא קלקל הכל וקפץ להגיד לי שלום בדרך להסעה, ביום ראשון בבוקר. אני, שעוד לא חזרתי לבית הספר, הייתי עסוק בלסיים מהר את המשימות מהרשימה של אמא כדי שיהיה לי מספיק זמן לטלוויזיה ולמגזינים שפילחנו מהמכולת של גרשון. הדפיקה בדלת הקפיצה אותי.

"מה, אתה כאן? יצאת?"

"יצאתי, אני חוזר, ממש קצר, אתה יודע, ברגע האחרון".

"מתי? אתמול?"

"לא, בשישי. הייתי עייף מת. רק רציתי להגיד שלום, לא יצא — בפעם הבאה אולי יהיה יותר זמן".

אבל הוא לא הגיע בפעם הבאה, גם לא כדי להגיד שלום, וגם לא בפעם שלאחריה, ואני המשכתי להציץ מהתריס השבור, וכשבפסח אח של אבא תיקן אותו, כבר היה מספיק חם כדי להשאיר את התריסים פתוחים לגמרי. לפעמים ראיתי את יוני, אבל הוא אף פעם לא בא אליי.

בחורף חזרתי לבית הספר. היה לי כל כך הרבה מה להשלים שכבר לא היה טעם. אבל שמחתי להיות בין קירות אחרים ולשמוע קולות ישנים־חדשים. תמיר ואני חזרנו להיות חברים, כמעט כמו פעם. סלחתי לו שקצת שכח אותי, כי לא היתה לי ברירה, והוא מצידו שיתף פעולה ולא הזכיר את החודשים האבודים שלי. התברר שאימוני הכדורגל עם יוני הועילו, ותפסתי לי מקום קבוע בהגנה, בקבוצה של ההפסקות.

ביום האחרון של שנת הלימודים רצתי הביתה עם התעודה החצי ריקה שלי. החופש הגדול היה לפניי, ארוך ובריא ומבטיח. אמנם היתה לי כבר עבודה לרוב הימים בבריכה של העירייה, לפתוח שמשיות ולנקות את הדשא ועוד כאלה דברים, והמון חוברות שהיועצת נתנה לי כדי להשלים את כל החודשים שהפסדתי, אבל בכל זאת, חופש גדול. דילגתי שתיים ואפילו שלוש מדרגות בכל פעם, וכמעט התנגשתי בזוג שהתגפף לו בקומה השנייה.

ראיתי את הראש שלו מאחור, היד שלו היתה ממש על התחת שלה, השנייה מלטפת לה את השיער. הם שמעו אותי וקפצו. "הי ארז", יוני אמר, "איך התעודה?"

"בסדר, אין שם הרבה".

"הי, אני רונה", הבחורה חייכה אליי בעיניים כחולות גדולות. ברור שרונה. בסוף הוא הצליח להשיג את המספר שלה.

"זה ארז, הבן של השכנה", יוני מיהר להציג אותי בצורה הכי מעליבה, ואני הרגשתי כל שערה וכל פצעון על הפנים שלי.

"אני מכירה אותך, לא?" שאלה רונה.

"מהבקו"ם", החזרתי ליוני. "ליוויתי את יוני לבקו"ם".

"אה, נכון", אמרה רונה, והגניבה מבט ממני ליוני ובחזרה.

"שיהיה חופש טוב, איך אני מקנא בך", אמר יוני, ומשך אליו את רונה כדי להמשיך את מה שהפרעתי להם לעשות מקודם.

ובחופש ההוא, ובחודשים ואפילו קצת בשנים שאחריו, רונה היתה הכל. כמה חלמתי על השדיים האלה, בכלל לא הייתי צריך יותר את הגיליונות של פנטהאוז שסחבנו, יוני ואני, שנה לפני כן, מהמכולת של גרשון. כבר לא הייתי צריך להציץ לחדר של האחיות שלי שהיו מתהלכות בחזייה ובתחתונים, ואם היה לי קצת מזל אז בלי. רונה מילאה אותי, בכל מקום. בכיתה, בשיעורי הספורט, בכדורגל בהפסקות, בדרך הביתה, במטלות הבית המעצבנות שאמא והאחיות שלי לא הפסיקו להמציא בשבילי. היא היתה שם כל הזמן. בלילות, כשהייתי בטוח שכולן כבר ישנות, ליטפתי ונשכתי ומצצתי ושפשפתי וינקתי את השדיים האלה. חלמתי על רונה מרימה את הסוודר הוורוד שמתחתיו לא היתה חזייה. הפטמות שלה היו ורודות וקשות וקטנות, כמעט נבלעות בתלוליות הלבנות הזקופות שלה, לא פטמות חומות כמו של צילי אחותי, שהיתה נותנת לי לפעמים לגעת בציצי שלה תמורת דמי הכיס שלי. רונה היתה מתחננת שאגע בה ואני שוב הייתי גומר בתוך השדיים שלה. בכל בוקר המיטה היתה מטונפת מזרע. למזלי היה קיץ, כולן יצאו לפניי מהבית והספקתי לכבס את סדיני הזימה. הפעלתי מכונת כביסה רק עם המצעים שלי, וכשחזרתי מהעבודה בבריכה תליתי אותם לייבוש, וכשהמצעים התייבשו הספקתי להציע את המיטה ואפילו לקמט קצת את הסדינים, שגם כך נעשו מרופטים יותר מיום ליום. אם אמא היתה יודעת על הבזבוז הזה של חשמל ומים היתה הורגת אותי. לפעמים היו לי גם חלומות אחרים. חלומות שבהם רונה עוזבת את יוני כי הוא נמוך מדי או משעמם מדי, או שבכלל היא היתה איתו רק כדי להיות קרובה אליי. והחלום הכי טוב היה זה שבו יוני לא חוזר מהצבא, הוא מת. ולא כמו גיבור אלא סתם באיזו תאונה מטומטמת, קצת כמו אבא שלי, באשמתו המוחלטת, אולי מכדור שנפלט בזמן שהוא ניקה את הנשק. זה קורה כל הזמן, לא? אז למה שזה לא יקרה גם פה.

אם היו אומרים לי אז שיום אחד יוני ייעלם, ושאני אסכן את כל מה שאני כדי לחפש אותו, ועוד פעמיים, בטוח הייתי צוחק. בטוח שלא הייתי מאמין.