השפעה רעה

1

לונדון, אביב 2022

המשורר ג'ון בטג'מן צדק כשאמר ששום דבר רע לא יכול לקרות לעולם בחנות הכולבו פיטר ג'ונס. כך חשב ארצ'י ויליאמסון בעודו לוגם את הקפוצ'ינו שלו ומשקיף על גגות לונדון מבית הקפה שבקומה השישית של הכולבו בסלואן סקוור. בית הקפה היה המקום השמח של ארצ'י. גם ביום אפרורי האווירה שם הייתה חיובית כשאנשים התחלפו בשולחנות שליד החלון, מתוך הבנה שלא מתעכבים שעות על לאטה אחד מול הנוף המדהים הזה. ארצ'י הנהן בסיפוק כשאישה צעירה עם מחשב נייד ויתרה על מקומה לטובת אם עייפה עם שני ילדים קטנים והצילה אותו מהצורך לעשות זאת.

השותפות שלו לארוחת הצהריים טרם הגיעו, וארצ'י ניער את העותק של עיתון הסטנדרד מהערב הקודם שהשאיר על השולחן האדם שישב בו לפניו, ודפדף לעמוד התשבצים. הוא הכי אהב לפענח את התשבץ המוצפן. הוא הצליח לפענח אותו מהר יותר ויותר בכל פעם, אם כי ייקח לו עוד זמן עד שיצליח לפצח את הצופן במהירות כמו דודה־רבתא שלו פֵּני.

בעודו מתלבט אם המספר עשרים וארבע מייצג את האות א' או את האות ו', התקבלה בטלפון של ארצ'י הודעה חדשה. זו הייתה ארלין, מנהלת משק הבית של פני, שהודיעה לו שהיא הכניסה את פני ואת אחותה הגדולה ג'וזפין למונית שאמורה להגיע לסלואן סקוור בכל רגע. ארצ'י הודה לארלין על כך שהודיעה לו. היא באמת הייתה אוצר. אבל כעבור ארבעים דקות נוספות עדיין לא היה כל סימן לדודותיו האהובות. ואז, בדיוק כשעמד להתקשר לארלין ולבקש ממנה לבדוק את התקדמות המונית באפליקציה שלה, עלתה במהירות במדרגות הנעות בחורה עם מראה של מנהלת טיפוסית ועם תג שם של עובדת בפיטר ג'ונס, וקראה תוך כדי הליכה, "מר ארצ'י ויליאמסון? האם יש מר ארצ'י ויליאמסון בבית הקפה?"

"כאן." ארצ'י נעמד ונופף לה. שני לקוחות שישבו בשורה הפנימית הראשונה של השולחנות קמו בו־זמנית, מוכנים לתפוס את מקומו של ארצ'י ליד החלון בשנייה שיתפנה. הם בחנו זה את זה כמו ספורטאים אולימפיים בקו הזינוק של ריצת המאה מטרים וגם ינועו מהר כמוהם ברגע שארצ'י יפנה את המקום.

"תודה לאל," אמרה האישה ששמה, לפי התג שלה, היה אריקה. "זה לגבי הדודות שלך. הגברות ויליאמסון? אתה צריך לבוא איתי."

ארצ'י היה מודאג מייד. "הן בסדר? קרה להן משהו?"

חודש קודם לכן הייתה תקרית כשג'וזפין החליקה על המבורגר שהושלך מחוץ למקדונלדס בכביש הראשי ומשכה איתה גם את פני כשנפלה. שתיהן נאלצו לבלות את הלילה בבית החולים צ'לסי וסטמינסטר עם חשד לזעזוע מוח.

"לא, לא," אמרה אריקה. "שתיהן בסדר. לפחות מבחינה פיזית." היא הנמיכה את קולה. "זה משהו אחר. משהו ש... מר ויליאמסון, אני חושבת שאולי יהיה קל יותר לדון בזה במקום פרטי. אכפת לך?"

ארצ'י חזר בעקבות אריקה במורד המדרגות הנעות. כשהגיעו לקומת הקרקע, אריקה הובילה את ארצ'י דרך מדפים שעליהם סודרו בקפידה מגבות ומצעים אל דלת שלא הבחין בה קודם לכן. היא פתחה את הדלת כך שארצ'י יוכל ללכת לפניה.

"הדודות שלך כאן," אמרה.

לארצ'י היה קשה לתת לאריקה להחזיק את הדלת עבורו כשהנימוסים הכתיבו שזה צריך להיות הפוך, אבל הוא הנהן ונכנס פנימה בכל זאת. הוא עדיין לא ידע למה לצפות.

בחדר פשוט מעוצב בהדפסי פסטל בטוב טעם (זמינים למכירה בקומה ארבע), דודותיו של ארצ'י ישבו זו לצד זו על שני כיסאות מול שולחן כתיבה מסודר מאוד. אף שבחוץ שרר מזג אוויר נעים ואביבי, שתיהן היו עטופות היטב במעילים ובצעיפים. ג'וזפין חבשה כובע דייגים כחול, ופני את כומתת האנגורה החביבה עליה. ארצ'י הופתע תמיד עד כמה דודותיו נראו לו קטנות כשראה אותן מחוץ לסביבה המוכרת של ביתן בדרום קנזינגטון, אבל הפעם הן נראו זעירות מתמיד. אולי זה היה בשל הניגוד החד ביניהן ובין שני הגברים אדירי הממדים שאיגפו אותן כמו זקיפים. אנשי אבטחה בלבוש אזרחי, הבין ארצ'י בדאגה הולכת וגוברת.

"אוי, ארצ'י. תודה לאל שאתה כאן," אמרה ג'וזפין. "הייתה פה אי הבנה נוראית."

"מה קורה?" הוא שאל.

דודה פני, הצעירה מבין האחיות, השפילה מבט אל כפות רגליה שהיו נתונות בנעליים חמודות מידה שלושים ושש עם סגירת סקוץ'. כשהרימה שוב את מבטה, פניה עטו את ההבעה שארצ'י זיהה מכל תצלום שלה שצולם בין 1924 לתחילת מלחמת העולם השנייה. היא זממה משהו. באיזה עניין לכל הרוחות הייתה "אי ההבנה" הזו?

"ארצ'י, יקירי, אני כל כך מצטערת להביך אותך ככה," פתחה פני ואמרה. "הרמתי אותו רק כדי להסתכל עליו, אבל כנראה משהו הסיח את דעתי ובלי ששמתי לב הכנסתי אותו לתיק וסגרתי את הרוכסן ממש בלי לחשוב."

"אותו" היה פיל קריסטל קטן בסגנון סברובסקי שעמד עתה על רגליו האחוריות באמצע השולחן של אריקה.

"אנחנו מתקשרים למשטרה?" שאל אחד המאבטחים.

אריקה המקסימה נשכה את שפתה. היא העבירה את מבטה מהמאבטח אל האחיות, אל ארצ'י ואז בחזרה אל המאבטח. אי הנוחות שלה הייתה מוחשית ממש.

"אני לא חושב שיש צורך להתקשר למשטרה," התערב ארצ'י. "כפי שאתה רואה, דודה שלי פני היא..."

איך לא להגיד "זקנה מאוד" מולה?

"בכל מקרה, אני בטוח שהיא לא תתנגד אם אגיד שלפעמים היא קצת שכחנית, אבל היא לא מסוגלת לעשות מעשה לא הגון והיא לעולם לא הייתה מנסה לגנוב משהו בכוונה מפיטר ג'ונס. לא תמצאו אישה ישרה ממנה. זה פשוט... זה פשוט שיש לה... אתה יודע... יש לה..."

לא. הוא גם לא יכול להשתמש במילה שמתחילה ב־ד', גם אם היא עשויה לעזור להשאיר את פני מחוץ לכלא.

"זה פשוט שלא מזמן מלאו לה תשעים ושבע שנים."

פני הנהנה באומללות וכל שנותיה הרבות ניכרו בה היטב פתאום.

"אני הייתי במלחמה," אמרה.

"גם אני," אמרה ג'וזפין.

"למעשה," המשיך ארצ'י. "באתי לכאן היום כדי לפגוש את הדודות שלי בבית הקפה כדי לדון בהשתתפות שלהן בחגיגות יום הניצחון באירופה, ברויאל אלברט הול. אתם יודעים, יום הניצחון באירופה? לציון יום השנה לסיום מלחמת העולם השנייה?"

"באירופה," הדגישה פני. "במזרח הרחוק המלחמה הסתיימה רק הרבה יותר מאוחר באותה שנה."

"נכון מאוד, דודה פני." ארצ'י פנה בחזרה לאריקה. "הן עומדות לפגוש את הנסיך צ'ארלס במסגרת תפקידן כנציגות חילות הנשים."

איש האבטחה שרצה להתקשר למשטרה לא נראה מתרגש במיוחד, אבל ארצ'י ראה שהגבר הצעיר יותר ואריקה התרשמו לשמוע שהם נמצאים בנוכחותן של שתי חיילות ותיקות, יוצאות מלחמת העולם השנייה בשר ודם.

"אני הייתי חיילת בצבא," אמרה ג'וזפין.

"בשירות הימי המלכותי לנשים," אמר ארצ'י.

"ואני הייתי ב'פאני'," אמרה פני.

"ככה כולם קראו לארגון לעזרה ראשונה סיעודית," הסביר ארצ'י במהירות.

"תודה לכן על השירות שלכן," אמר המאבטח הצעיר.

ארצ'י ידע ששתי הדודות שלו מתעבות את האמירה הריקה מתוכן הזו, אבל היום היה להן די חסד (או מספיק היגיון) פשוט להודות לאיש הצעיר על חביבותו.

"אני אשמח מאוד לשלם עבור הפיל," אמר ארצ'י בניסיון לפתור את המצב. "ואז אולי נוכל להשאיר את זה מאחורינו ולא נעכב אתכם עוד."

"מדיניות החנות —" התחיל איש האבטחה המבוגר יותר לומר.

"היא שכל תקרית כזו צריכה להיות מטופלת לפי הנוהל הרשמי," מיהרה אריקה להשלים את דבריו. "אני יודעת, ג'ון, אני יודעת. אבל אולי במקרה הזה, מכיוון שמבחינה טכנית, הגברת ויליאמסון לא יצאה מהחנות..."

ארצ'י חייך בהכרת תודה והושיט לה כרטיס אשראי. "עבור הפיל."

"אתה לא חייב," אמרה אריקה.

"אבל אני רוצה," אמר ארצ'י.

הוא חשב שפני כנראה רצתה אותו.

"טוב, אם אתה באמת רוצה. נצטרך לקחת את זה לאחת הקופות."

"אז אנחנו לא מתקשרים למשטרה?" שאל ג'ון.

"אנחנו לא מתקשרים למשטרה," אישרה אריקה. "לא היום. גבירותיי?" היא פתחה את הדלת כדי לאפשר לפני וג'וזפין לצאת בחזרה אל החנות.

ארצ'י השאיר את פני וג'וזפין להמתין לו במחלקת הכריות בזמן ששילם על פיל הקריסטל הנוראי. הוא היה יקר להדהים. באופן קיצוני ביחס למשהו כה מכוער עד מאוד. מי בשם אלוהים קנה את הדברים האלה מתוך בחירה? מי בכלל יטרח לגנוב דבר כזה?

"אני חושב שנאכל ארוחת צהריים בקולבֶּר היום," אמר ארצ'י לאחיות כשהצטרף אליהן שוב. הוא חש צורך לצאת משם ולהתרחק מזירת הפשע. שני אנשי האבטחה פנו לכיוון הדלתות הראשיות שנפתחו היישר אל סלואן סקוור, לכן ארצ'י הוביל את דודותיו החוצה דווקא דרך היציאה של רחוב סימונס, שעברה במחלקת הנרות הריחניים, והבהיר להן באמצעות שפת הגוף שלו שזה ממש לא הזמן לעצור ולרחרח את נר עבד אל קאדר של חברת סיר טרודון שהזכיר לפּני את התקופה ששהתה באלג'יר.

2

הזיכרון המוקדם ביותר של ארצ'י ויליאמסון מדודותיו היה אחר צהריים בהיילנדס בקיץ 1987, כשהיה בן שש וחצי. הוריו של ארצ'י לקחו אותו לסקוטלנד כדי לראות את גריי טאוארס, בית אבותיה של משפחת ויליאמסון (שנמצא כיום תחת חסותה של הקרן הלאומית לסקוטלנד). ג'וזפין ופני שהו בקרבת מקום במה שנותר מהאחוזה המשפחתית שהייתה פעם רחבת ידיים — בקתה קטנה ללא מים זורמים או חשמל. האחיות נפשו בחופשת דיג. הן הגיעו לקוטג' נטול המשרתים שבו התאכסנו ארצ'י והוריו כשידיהן עמוסות בשלל הדיג שלהן — דגי פורל שזה עתה תפסו — כשהן מתקוטטות מי משתיהן דגה את הדג הגדול ביותר.

"אלה האחיות של סבא שלך," אמר אביו של ארצ'י, צ'ארלס.

ארצ'י הוקסם מייד משתי הנשים שהיו מבוגרות בהרבה מכל מי שפגש עד אז בחייו, אם כי הן היו כנראה בסך הכול בשנות השישים לחייהן באותה תקופה.

אבל שישים נראה גיל מופלג כשאתה אפילו לא בן שבע. הן היו מעידן אחר — בעיניו כמעט מכוכב אחר — אבל איכשהו בסוף אותו אחר הצהריים, ארצ'י חש קרבה לפני וג'וזפין למרות העשורים הרבים שהפרידו ביניהם. אולי בגלל הדרך שבה דיברו אליו. הן התייחסו אליו מהרגע הראשון כאל מבוגר קטן והתעניינו מאוד בדעותיו ובהעדפותיו. כשהציעו ללמד אותו לדוג, הוא היה מאושר.

למחרת היום לקחו האחיות את ארצ'י ללוֹך להרפתקה הגדולה הראשונה שלהם בתור שלישייה. הוריו של ארצ'י חששו אמנם שילדם היחיד והמתוק, שהיה תולעת ספרים, לא ייהנה מיום של דיג בחברת שתי נשים בשנות השישים לחייהן, אבל ארצ'י נהנה מאוד. הוא רק נכבש עוד יותר בקסמן של קרובות המשפחה שזה עתה פגש, היצורים האקזוטיים האלה שחתרו כמו ימאים וקיללו כמו פועלי בניין, ובכל זאת הצליחו לשמור על תסרוקות מושלמות כל היום. כשהן החזירו אותו להוריו בסופו של אותו יום, ארצ'י כבר רכש הבנה בסיסית בדיג בחכה והוסיף שלל קללות חדשות לאוצר המילים שלו. הוא חיכה בקוצר רוח לפגישתו הבאה עם האחיות.

ארצ'י התארח אצל דודותיו בכל הזדמנות שרק הייתה לו, והן שמחו מאוד לארח אותו. בחופשות נוספות בסקוטלנד, בבקתה ששרר בה קור כלבים — אביו תיאר את החוויה במדויק במילים, "כמו קמפינג, רק גרוע יותר" — האחיות העניקו לארצ'י חינוך חלופי. הן לימדו אותו איך לזהות את החי והצומח המקומיים. הן לימדו אותו איך לצוד את ארוחת הערב שלו. הן לימדו אותו איך להקים מדורה. הכול היה הרבה יותר מרגש מאשר הילדוּת בנוסח סוף המאה העשרים שסבל בצ'לטנהאם. בבית נאסר עליו לגעת בגפרורים. עם פני וג'וזפין, הרשו לו לזרוק נפצים לתוך מדורה עם אש בוערת.

"הן משפיעות עליו לרעה," התלוננה אמו של ארצ'י כשחזר הביתה מאותה חופשה עם גבות חרוכות.

אין ספק שהאחיות תמיד נתנו לו את המתנות הכי לא הולמות את גילו. אחת החביבות על ארצ'י הייתה סט ספרים שקיבל ליום הולדתו העשירי. בעוד הסנדקית שלו חששה שאולי היא עוברת את הגבול כששלחה לו משהו מסדרת "צמרמורת", ארצ'י העדיף בהרבה את העותקים העתיקים של "לוחמה כוללת" ושל "איך להיות קשוח!" מאת מייג'ור ו' א' פיירברן — מדריכים לקרב קטלני ללא כלי נשק — שדודה פני שלחה לו מספרייתה הפרטית. במשך כל אותו קיץ הוא למד טריקים של דֵפֶנדוּ, אומנות הלחימה ה"לא ג'נטלמנית" שהמציא מייג'ור פיירברן, ולמרבה הצער אף הצליח לשבור את מפרק כף ידו תוך כדי כך. אבל כשחזר לבית הספר נפוצה השמועה שארצ'י ויליאמסון שבר את מפרק כף היד בזמן שהגן לבדו על ביתו מפני פורץ — משהו בסגנון קווין מ"שכחו אותי בבית" — וזו זיכתה אותו בפופולריות לא מועטה, גם אם קצרת מועד.

פני וג'וזפין לימדו אותו גם פעילויות מעודנות יותר. בבית הלבן הגדול שהאחיות חלקו בדרום קנזינגטון, ארצ'י למד איך לבשל קורדון בלו ולרקוד פוקסטרוט. הוא התלווה אל האחיות למוזיאונים ולתיאטראות של לונדון והקשיב ביראת כבוד כשדיברו בצרפתית, גרמנית, איטלקית והאוּסה עם האורחים המגוונים שהיו מגיעים בהמוניהם אל הבית במוצאי שבת כדי לאכול, לשתות ולשחק קלפים, בזמן שארצ'י בן העשרה מכין ומוזג להם כוסות מרטיני.

"אל תקמץ בוורמוט, יקירי."

האחיות השתגעו על ורמוט. ועל ג'ין. הן אהבו את המרטיני שלהן חזק יותר מהקוקטייל שבבקבוקי תבערה.

כשארצ'י התבגר, האחיות לקחו אותו איתן לטיולים בחו"ל. תחילה לאירופה ואחר כך רחוק יותר.

"צריך לארוז תמיד לבוש למסיבות!" הייתה עצתן החכמה לנסיעות.

הודות לקריירה ולקשרים המשפחתיים שלהן — ג'וזפין הייתה אקדמאית שטיילה בכל העולם הודות לעבודתו של בעלה הדיפלומט, ופני הייתה חברה בארגוני סיוע בין־לאומיים — נדמה היה שלא משנה לאיזו עיר ולאיזו מדינה יגיעו האחיות, מובטח להן שתמיד יכירו שם מישהו מעניין שיזמין אותן לתה. סופרים, אומנים, שרי ממשלה שפוטרו בבושת פנים...

כשארצ'י עבר ללונדון לאחר שקיבל עבודה בגלריה לאומנות, אחד הדברים המרגשים ביותר עבורו לגבי החיים בבירה היה העובדה שיוכל להיפגש הרבה יותר עם דודותיו. הוא גר בחדר האורחים שלהן, שהיה מלא בשכיות חמדה ממסעותיהן, עד שהצליח לחסוך די כסף כדי לשלם מקדמה על דירה משלו.

יש לומר את האמת, אלמלא העובדה שהתבייש קצת להביא בנות זוג הביתה, ארצ'י היה נשאר בשמחה בחדר האורחים של האחיות לנצח. גולת הכותרת של היום שלו הייתה כשחזר מהעבודה והצטרף אליהן לשרי או למשהו חזק יותר — "צריך פה הרבה יותר ורמוט, יקירי."

"איך לעזאזל אתה יכול ליהנות לגור עם שתי קשקשניות זקנות?" מישהו שאל אותו פעם.

"הן הרבה יותר כיפיות מאנשים בגילנו," הייתה תשובתו הכנה של ארצ'י. אנשים בני דורן של האחיות היו מעניינים הרבה יותר מבני גילו של ארצ'י, ספוגים בהרבה יותר תרבות. הוא העדיף בהחלט להקשיב לסיפורים שלהם מאשר לשמוע את אחד מבני גילו מלהג שטויות על עוד סוף שבוע מיותר באיביזה.

המוזיקה המודרנית לא עוררה בארצ'י שום רגש. וכמוה גם הספרות והקולנוע המודרניים. הודות לאחיות, כשמלאו לארצ'י חמש־עשרה הוא כבר קרא כל ספר חשוב משנות הארבעים של המאה העשרים וצפה בכל סרט אפשרי מאותה תקופה. אולי היה זה בלתי נמנע שארצ'י יהפוך למומחה גם בציורים משנות הארבעים. ארצ'י חשב שהאחיות חיו בזמנים הטובים ביותר, גם אם בתקופתן התרחשה מלחמת העולם השנייה.

והכי חשוב, האחיות לימדו את ארצ'י איך לחיות את החיים לפי הפילוסופיה שלהן, שאותה הן עצמן שאלו מחתול רחוב בדיוני בשם מהיטבל. ספרי "ארצ'י ומהיטבל" מאת דון מרקיז, מהם נהנו האחיות בילדותן, הפכו גם לאהובים על האחיין שלהן.

"אדם חייב להיות טוּז'וּר גֶיי, ארצ'י, טוז'ור גיי."

טוז'ור גיי — עליז תמיד בצרפתית — היה המוטו של מהיטבל ועכשיו שלהן. משמעותו הייתה שחשוב לזכור שאין מקום בחיים לעצב או לרחמים עצמיים. יש לתפוס כל הזדמנות ליהנות בשתי הכפות.

כשארצ'י החליט שהוא למעשה עליז תמיד במובנים נוספים, האחיות היו מרוצות מאוד מכך ועזרו לו במשימה העדינה של הגילוי להוריו, שהוא חשד ובצדק שיגיבו לבשורה בפחות שלווה. הוא הרגיש שהאחיות הצילו אותו משנים של ניכור הורי בהתערבותן הזהירה. ובשל עובדה זו לבדה הוא יאהב לעד את פני וג'וזפין אהבה גדולה ונצחית. הוא נשבע להיות שם בשבילן בדיוק כפי שהן היו שם בשבילו.