מארז מצחיק מהבית

מתוך הספר - כפסע מהשיגעון / יאיר ניצני

חברים יקרים,

אם אתם אוחזים בספר הזה, כנראה אתם אנשים אינטליגנטים, תרבותיים, עם טעם טוב, מנת משכל גבוהה וראש פתוח. אחרת לא הייתם עושים את הצעד ורוכשים את הספר.

בעמודים הבאים אנסה לעזור לכם לשפר את חייכם בעצות ורעיונות, שכמוהם טרם שמעתם. 

אלו יהיו עצות בתחומי הבריאות, אף כי אינני רופא, עצות בנושאי זוגיות, חופשות, נסיעות לחו"ל, חגים וכיצד לא לסבול בהם. איך להתרחק מאנשים מעצבנים, לא לשלם מיסים מיותרים, להימנע ממתנות לבן/בת הזוג, וכיצד להתכונן למוות הקרֵב בלי לוותר על שגרת שנ״ץ. אני גם אלמד אתכם מדוע אסור להאמין לאף אחד, כולל המוכרת בבוטיק שאומרת לך ״יושב עליך בול״, אילנה דיין שאומרת ״עוד דקה נשוב״ ולא שבה אחרי עשר, ומודעת השֹכרה של דירה "מיוחדת", המתגלה כמאורה מחורבנת של 15 מטר בדירה שחולקה לחמש דירות.

יש בהחלט סיכוי שתוך כדי קריאה תגיעו למסקנה שאני מיזנתרופ קמצן, עצלן, היפוכונדר, שקרן ומתנשא, שעוסק רוב זמנו באזוטריה לא חשובה. הכול נכון - אבל תודו על האמת, גם אתם כאלה.

החיים לימדו אותנו, שאסור לקחת אותם ברצינות רבה מדי, כי לפני שנספיק להגיד טיקטוק הם מסתיימים.

אני רוצה להודות לכמה אנשים חשובים, שבלעדיהם הספר הזה לא היה רואה אור.

משפחתי האהובה, רעייתי ובנותיי, שבזכות החיים במחיצתן הבנתי מה זו אהבה, אבל גם כמה אני זקוק לזמן איכות עם עצמי.

הוריי זיכרונם לברכה, שלימדו אותי המון דברים חשובים, ואליהם אני מתגעגע בכל יום.

ארז אבירם היצירתי והשנון, שעזר לי לגבש המון מהרעיונות שתקראו כאן וסייע לי בתוכניות טלוויזיה ובטורים בעיתון.

אסף גפן, שאיתו כתבתי מערכונים, טורים וגֶגים רבים, ושהוא איש מוכשר ומצחיק.

לערן פיין

יוץ גיזברג

לעורכת הספר, יעל ינאי.

לברוך רון, שחשב שיש לי מה להגיד והזמין אותי לכתוב טורים בעיתון בזמנו.

לסוכנים שלי, עופר נברו ורותם פלורנטין, שגוזרים קופון על כל ספר, אז אנא קנו גם ספר אחד לחברים.

וכמובן תודה להוצאה לאור "יצירה עברית" מבית פלטפורמת הספרים "עברית״.

לפני שממש אתחיל, אני מבקש לתת לרעייתי האהובה, שאיתה אני חי בהרמוניה כבר מעל שלושים ושלוש שנים, להגיד כמה מילים. אני מקווה שלא אצטער על זה.

תבלו

יאיר

דבר הגברת הראשונה

קוראים יקרים, אני דרורית ניצני, רעייתו של כותב הספר הזה, והתכבדתי לפתוח אותו בכמה מילים על החיים לצד בעלי.

אשתדל שלא להישמע מרירה מדי, אך גם להעמיד עובדות על דיוקן, ולהביא לקדמת הבמה את המציאות העגומה שכותב הספר מנסה לייפות במשך שנים. 

לפני שאפרט מה אני לא אוהבת באיש שאני מאוד אוהבת, חשוב לי גם להראות את חצי הכוס המלאה - אם כי במקרה שלו, מדובר בכוסית אספרסו. בנסיבות המקילות ייאמר, שהנאשם הינו גבר יחיד בבית של נשים, אירוע לא קל. עבור אדם שכבר שנים מחזיק זוג אחד של מכנסי טרנינג דהויים וזוג אחד של נעלי ספורט, המשימה לחיות בבית אחד עם ארבע נשים גנדרניות על ארונות הבגדים והנעליים המתפקעים שלהן, דומה לצמחוני שנאלץ לגור באטליז של חינאווי.

כמו כן, עבור מי שלא חפף ראש כבר יותר מ־30 שנה, מדפי השמפו הגדושים בבית הם כמו סדין אדום מול שור נטול קרניים. לזכותו אפשר עוד לומר, שהוא אכן מוציא את הדואר מהתיבה פעמיים בשבוע, דואג לטסט השנתי של האוטו ומכין סנדוויץ' לילדה וקפה למיטה מדי בבוקר. אם כי שני האחרונים מלוּוים תמיד בהאזנה ליומן הבוקר בטרנזיסטור ישן, בדיוק כפי שהיה עושה סבי עליו השלום.

בעלי בטוח משום מה, שבשל המופעים שלו מדי פעם בטלוויזיה והאחוז הלא גדול של דם איטלקי בגופו, שהוא גם נהנה מהיכולות הקולינריות של חיים כהן. אבל האמת רחוקה מזה כמרחק מרק רגל ממרק מיסו. יכולות הבישול של האיש מוגבלות לביצים קשות ולחביתות (גם בזה הוא לא בדיוק ד"ר שקשוקה), והכי קרוב לאיטליה שהוא הגיע זה הכנת טוסט גבינה עקום כמו מגדל פיזה.

כשהוא גולש לפעמים להכנת סלט ירקות, אני מבינה איך יצירתיות־יתר עלולה לחבֵּל. במקום סלט פשוט מירקות פשוטים, כמקובל, האמן שבו יוצא החוצה ומרגיש צורך להתחכם עם מרכיבים שלא מן העניין, כמו צלפים, אורגנו, קרוטונים, גרעיני חמנית, שומשום, מרווה, ארוגולה או ריחן. חבל שאסף גרניט לא עושה ביקורי בית כדי לנזוף באנשים פרטיים.

ומגדל הכלים המתנשא לגובה שנותר אחריו בתוך הכיור, לא היה מבייש מהנדס בניין או שף עם שלושה עוזרים ושלושה כוכבי מישלן.

במשך השנים נתקלתי בסוגים שונים של גברים. מצד אחד, ישנם הרגישים והאינטלקטואלים, שיודעים לצטט מספר פילוסופיה או שירה; המתחשבים, שיכסו את נשותיהם בשמיכה כשהן נרדמות על הספה; והמעודכנים, שיֵדעו לקנות להן את הבגד הכי אופנתי עכשיו.

מצד שני, ישנם הקשוחים והספורטאים, אנשי השטח והסיירות, שאולי פחות חזקים בדיבורים, אבל בעלי ידי זהב וזרועות פלדה.

הבעל שלי הוא אקזמפלר יוצא דופן ובלתי שימושי במיוחד, שאין בו לא מזה ולא מזה.

מחד, יש לו שתי ידיים שמאליות בכל מה שקשור לתיקונים, אינסטלציה או חשמל. בכל פעם שמשהו מתקלקל בבית, או סתם נשרפת נורה, הוא מזעיק בלחץ איש מקצוע, כאילו יצא מהפרסומת ההיא של גידי גוב עם סמי הכבאי. הוא מסתבך כשצריך לבנות אוהל, נלחץ כשצריך להחליף גלגל, ובהרכבת שידה של איקאה יוצא לו שרפרף.

מאידך, הוא גם לא מטרוסקסואל מעודכן ורגיש, לא מסוגל לנהל שיחה על יחסים, נרדם בחנויות בגדים, מתבלבל בקניות בסוּפּר, ולמרות שהוא מת על סרטי-אקשן-בורקס עם כל מיני גיבורים שמצילים את העולם - אם מישהו ינסה לפרוץ לנו לבית, סביר להניח שצ'אק נוריס שלנו יהפוך צ'יק צ'אק לגבר שפותח לו את הדלת. כשהוא כבר עושה טובה ומסכים לראות איתי סרט רומנטי, מרוב שהוא בוכה, אי-אפשר להתרכז בסרט.

נכון, חובבי להקת תיסלם יגידו שיש לי כוכב רוק בבית. אבל גם את זה צריך לשים בפרופורציות. החיים במחיצתו של מיק ג'אגר הבאר־שבעי מעולם לא זיכו אותי בשהייה במלונות פאר או בטיסה במחלקה ראשונה. רק במישהו שבגיל 67 מסרב להתבגר, וממלא את הבית באוסף פסנתרים ואורגנים עתיקים כל כך, שכדי להגיע למיטה אני צריכה ללכת על הצד כמו סרטן.

היתרון היחיד במעמד הכוכבוּת שלו הוא שמדי פעם בבתי קפה, המלצרית תניח לנו עוגת פירורים שהתיישנה להם במקרר ותגיד בחיוך, "זה מאיתנו". והוא יתנפח מגאווה כאילו שלחו אותו ואותי עם רותם סלע ויעל גולדמן למלדיביים.

נהוג לומר שאין דבר חשוב יותר לאישה מגבר שמצחיק אותה. זה בהחלט נכון, ויש לומר שאבי בנותיי מצליח לשעשע אותי, והרבה. אלא שאשמח אם יחדש מדי פעם את מלאי הבדיחות שלו, כי ככל שהוא מתבגר, כך הוא נוטה לחזור על אותה בדיחה שוב ושוב. לא פעם אני תוהה, כיצד ייתכן שאני עדיין צוחקת מאותם סיפורים, אף ששמעתי אותם כבר מאות פעמים, ומה זה אומר עליי.

הבנות שלנו אוהבות אותו מאוד, וזה ממלא את ליבי שמחה ואושר, אם כי לעיתים אני תוהה, מה הייתי עושה אילו אחת מהן היתה מחליטה להמשיך את מורשת בֵּית-אמא, ומודיעה לי שהיא עוברת לגור עם מוזיקאי שמבוגר ממנה בכמעט עשור, ועדיין לא בטוח מה הוא רוצה לעשות בחיים.

צריך לומר ביושר שגם אני לא מושלמת, גם לי יש מגרעות, ומרים הגבה שלי דווקא מצליח לחיות בשלום עם רובן. הוא אוהב אותי ואת הבנות שלנו, מכבד את ההורים שלי, ומבין לְמה אני מתכוונת במצמוץ עיניים שרק הוא קולט. הוא מסכים לכל השיגעונות שלי, כולל העובדה שכוסות הקפה שלנו הן רק עם פרחים.

לסיום, למרות שהוא חושף את חיינו לעיני כול, ממציא לא פעם סיפורים מעולם הדמיון, מכנה אותי "הגברת הראשונה" כאילו מדובר במישהי מורמת מעם שחיה בבוורלי הילס והכירה באופן אישי את דילן מקיי, זצ"ל - בעלי הוא אבא ובעל טוב, אני שמחה ומאושרת בחלקי, והייתי בוחרת בו מחדש ללא היסוס.

אני מאחלת לכן ולכם קריאה מהנה!

דרורית

20 שנות ניסויים

ממש השבוע אשתי ואני נחגוג 30 שנות נישואים. 30 שנה מאז עמדתי מתחת לחופה, ובנעלי לכה שחורה של עבריינים שברתי את הכוס, ובשווּנג גם דרכתי על הרגל של חמותי! מהאירוע אני לא זוכר הרבה, חוץ מזה שהיה אוגוסט חם מאוד. אני כבר הייתי די קירח, ואשתי הייתה האישה הכי יפה בגוש דן. היום היא אפילו יותר יפה, אבל גם גוש דן לא מה שהיה. קיבלנו המון מתנות, רובן משונות ומכוערות, בהן שמיכת נוצות, חנוכייה, טוסטר, סכו"ם 24 חלקים, ושלושה סטים של פונדו שעפו לזבל די מהר. (אגב, מי המציא את השעמום הזה? שני זוגות טובלים ערב שלם לחם בגבינה מותכת, ועל הדרך סותמים לעצמם את העורקים?) בבוקר למחרת, אחרי שהפקדנו את הצ'קים בבנק, ולפני שעודכַּנו שלכמה מהם אין כיסוי, הסתכלנו זה על זו ולא הבנו, מי האדם הזה שנצטרך לראות מדי בוקר עד שארית חיינו. מיד אמרנו בקול רם וביחד, "מקסימום נתגרש". אבל הנה, עברו 30 שנה ולא עשינו את זה, אז כנראה שמשהו בעסק הזה עובד. 

מאחר שקשה לסכם תקופה כה ארוכה בטור אחד, אספתי כמה נקודות ראויות לציון. אתם לא חייבים לקרוא את כולן, אבל תדעו שאני איעלב. 

סרט החתונה. לכל קולנוען גדול יש סרט גנוז. כזה הוא סרט החתונה שלנו. אף פעם לא ראינו אותו, למרות שהושקעו בו יותר שעות עריכה מאשר ב"אפוקליפסה עכשיו". משום מה מעולם לא נמצא מועד מתאים להקרנה של המסמך הקולנועי הנדיר הזה, ותמיד יש משהו יותר מעניין לראות בטלוויזיה. אצלנו בבית מעולם לא נשמע המשפט, "אולי נראה את סרט החתונה של אבא ואימא?" דווקא רעיון לא רע. כדאי לעשות את זה פעם עם הילדות. עכשיו אני רק צריך למצוא את קלטת ה-VHS, ולחפש בשוק הפשפשים וידאוטייפ שיצליח לנגן את זה.

חשבון נפש. 30 שנה זה זמן לחשבון נפש. הנעורים חלפו ואינם, ויש דברים שכבר לא יקרו בחיים האלו. כבר לא אסע באופנוע לאילת, כשמאחור נצמדת אליי נערה בשיער מתבדר ברוח. 

אלא אם הנערה היא בתי, והשיער המתבדר ברוח הוא חלק מהפאה שאחבוש לרגל האירוע. כבר לא אהיה החתיך שכל הבחורות מסובבות את הראש אחריו. (וזה לא קרה גם כשהיה שיער) אשתי כבר הבינה שלא התחתנה עם בראד פיט, אבל היא גם יודעת שרק אם תישאר איתי, אולי עוד יהיה לה את המטבח שהיא חולמת עליו. סך הכול אני מאוד מרוצה מהחיים שלנו יחד, ואין לי שום עניין להחליף. מדי פעם אני שואל אותה אם היא מעוניינת להחליף בעל, והיא נותנת בי את המבט שמשמעותו — כבר הבנתי את הרעיון הכללי, וגם אם אמצא בעל אחר אחרי שבוע הוא יעצבן אותי כמוך, אז עדיף להישאר עם האידיוט שאני כבר רגילה אליו.

מערכת היחסים. כמו אצל כל זוג נשוי, גם היחסים שלנו מתחלקים לפרקים. בפרק הראשון אתה רוצה רק להיות איתה כל הזמן בחדר השינה, לאהוב אותה ושתאהב אותך. אתה מנסה ללמוד את חוקי המשחק החדש, שבו אתה אומר מה עושים, ובסוף עושה מה שהיא אומרת. בפרק השני, כשבאים הילדים, אתה מתפלל שהיא תדע מה לעשות עם הדבר הצורח הזה, שיש לו כמויות מסחריות של פיפי ופריחות אדומות, שתקום אליו בלילה ותיתן לך לישון, כי "יש לך יום מאוד קשה מחר". תפקידך מסתכם בפתיחת העגלה וסגירתה ברגל, וגם את זה אתה עושה לאט מדי לדעתה. בפרק השלישי אתה בן 40. קשה לך. אתה במשבר. אתה רוצה שהיא תקשיב לך ותבין אותך. אתה שואל את עצמך לאיזה הישגים הגעת עד היום, והאם אלו החיים. אתה עושה קעקוע, קורס צלילה, נרשם למכון כושר, מחליף מקצוע, ומצפה ממנה לסבול את כל השטויות האלו. בתגובה היא קונה נעליים. שוב. אם שרדתם עד כאן, ופינית בארון מספיק מקום לנעליים שלה, מגיע הפרק האחרון. עכשיו, דקה מגיל הבלות, אתה רק רוצה שהיא תכין לך מרק עוף כשאתה חולה, ושתקבל אותך כמו שאתה בשאר הימים.

בעד ונגד אשתי. יתרונות יש לה הרבה: אישה אהובה על הבריות, חכמה טובה ויפה, רעיה תומכת ומסורה, אֵם למופת, בת נהדרת, חבֵרה אמיתית, בעלת חוש אסתטי מושלם, בשלנית לעילא, פותרת בעיות בצ'יק, מומחית באריזת מזוודות וסידור ארונות. רשימת החסרונות קצרה: בעלת חיבה מוגזמת לנעליים, ומתרשלת בבחירת בני זוג. 

הרגעים הקסומים. אנשים לא יודעים, אבל היו לנו לא מעט רגעים קסומים. טיול רומנטי במדבר, סופשבוע בפריז, ערב מול הים עם בירה ובוטנים... סליחה, זה היה עם החבר'ה. תמחקו. אבל הרגע הכי קסום התרחש בערב, כשנהגנו להיכנס לחדר הבנות, ויחד היינו מביטים בהן ישֵנות. אין נעים מזה. בכלל, בנות ישֵנות זה תמיד רגוע יותר מבנות ערוֹת. מכאן אנחנו מתפצלים. המחשבות שלי תמיד נודדות לאיך לעזאזל אני אתמודד עם כל הבחורים שירצו לצאת איתן, בעוד אשתי מסתכלת בשלווה על הקירות ואומרת שחייבים לצבוע, ושגם הגיע הזמן להחליף להן את המיטות. כך או כך, אני תקווה שמתישהו הן ובני זוגן ישקלו בחיוב ייצור נכד או שניים, או נכדה אפילו עדיף.

מבט אל העתיד. מחקרים אחרונים מנבאים שיש לנו עוד המון זמן לחיות. אשתי ואני כבר הבנו, שמה שהיה הוא שיהיה. לקראת זִקנתנו המתקרבת, אני מדמיין אותנו יושבים יחד במרפסת ומביטים אל האופק. או במקרה שלנו, לחצר של השכנים. אחרי שנשב כמה שעות, כולי תקווה שנהיה מסוגלים גם לקום. הנכדים יבואו לבקר פעמיים-שלוש בשבוע. עדיף פעמיים. אנחנו נשיר להם את השיר ששרים בסוף כל קורס טיס — "עוף גוזל"; לא מפני שאנחנו אוהבים אותו, פשוט כדי שלא ישכחו ללכת הביתה. אחר כך היא תזכיר לי לקחת את התרופות, ואני אזכיר לה שכבר לקחתי. בערב נעיין בקטלוגים של דיור מוגן, ואחרי שנבין שאין לנו כסף, נתפשר על פיליפינית בשבילי ומכשיר שמיעה בשבילה.

אני די משוכנע שנמשיך לאהוב. למעשה אני די בטוח. אחרי 30 שנה הבנתי שצדק המשורר שכתב - all you need is love. כי את כל השאר אפשר למצוא ב-EBay.