המטענים שבלב

פרולוג

לפני שבע שנים...

אני לא רוצה ללכת למסיבה הזאת.

כל מה שאני רוצה, זה להזיז את הזמן כמה שבועות אחורה. או לפחות להמשיך לעשות בדיוק את מה שעשיתי בשבועות האחרונים, שזה אומר לשכב במיטה מתחת לשמיכה החמה, ולעשות מרתון של "גוסיפ גירל" או "יומני הערפד", או כל סדרה דבילית אחרת. לעשות הכול כדי להמשיך להעמיד פנים שהעולם החיצוני לא קיים, שהכול בסדר, שהחיים שלי לא השתנו לעד.

"למה שלא תלכי למסיבה?" קולה של סבתא רות מהצוהריים מהדהד שוב בראשי. "אלו השבועות האחרונים של התיכון."

"אז?"

"לכי, תבלי קצת עם החברות שלך. לא ראית אותן הרבה זמן."

זה לא נכון, ראיתי אותן בבית הספר. אבל זה כן נכון שלא הייתי נוכחת באמת. כבר כמה שבועות אני לא אני, מרחפת באוויר, לא פה ולא שם. לא מרוכזת בכיתה, לא שומעת כשמדברים מדברים אליי.

"רון גם הולך?"

איפה שיש מסיבה — רון נמצא. ואיפה שרון נמצא — יש מסיבה.

"כנראה שכן."

"לכי למסיבה רומי, תצאי קצת מהבית."

נראה שגם סבתא חושבת שימי האבלות והתירוצים הולכים ונגמרים. היא לא מבינה שהחיים שלי השתנו מקצה לקצה. אני לא יודעת מה אני אמורה לעשות עכשיו, איך אני אמורה לחזור למסלול חיים נורמלי? למי שהייתי עד לא מזמן?

סבתא מצליחה לשכנע אותי, ואני בוחרת לצאת מהמסכנות הזאת שמלווה אותי כבר שבועות. אני אחזור להיות עצמי שוב. אני אלבש את השמלה הכחולה, זאת שהזמנתי מאסוס במיוחד בשביל המסיבה. זאת שמסתיימת רק קצת מעל הברכיים.

אני אלך למסיבה הזאת, ארקוד עם החברות שלי, אחייך לכולם ואשתה קצת אלכוהול. אחזור להיות נערה מתבגרת בת 18. אתנשק עם החבר שלי ואעמיד פנים שאני הבחורה הכי שמחה בעולם.

אעמיד פנים שכלום לא קרה.

יהיה כיף.

איזו טעות עשיתי. למה הלכתי למסיבה הזאת...

פרק 1.

סוואדיקה תאילנד

רומי

"נוסעים יקרים, התחלנו בהכנות לנחיתה. יש להדק את חגורת המושב, ליישר את גב הכיסא ולקפל את המגש שלפניכם."

סוף־סוף. מתחתי את ידיי מעל ראשי, בעודי יושבת בכיסא הארור הזה. הגב שלי תפוס אחרי ישיבה ממושכת. זה גם לא עזר שבמושב מאחורי ישב נער מתבגר שעוד לא שמע על הרעיון של התחשבות בזולת. הברכיים שלו, שננעצו בגב שלי במשך תשע שעות, הן לא בדיוק המסאז' שחלמתי עליו כשסגרתי כרטיס טיסה לתאילנד.

הנוף הנשקף מבעד לחלוני נראה כמו גלויה. האי פוקט, השוכן בדרום תאילנד, היה מוקף במים שצבעם נע בין כחול עמוק לטורקיז שקוף. בדיוק כמו בסרטונים החלומיים שמשפיעניות רשת אוהבות להעלות לאינסטגרם מהחופשה הרומנטית שבה בן הזוג שלהן הציע להן נישואין על רקע השקיעות של תאילנד והחופים הלבנים. לזה בדיוק קיוויתי. לא, לא להצעת נישואין מתוזמנת ומתומחרת. קיוויתי לחופש, לנופים שיש לפוקט להציע ולקצת שקט ורוגע.

המטוס החל להנמיך, וכעת ניתן להבחין בהרים שנראים כאילו מתרוממים מן הים, מעוטרים בעצים וצמחים על כל גווני הקשת הירוקים. ענני הגשם של שעות הבוקר המוקדמות החלו להתפזר, והשמש הקרינה את חומה על פני הים, שבתורו נצנץ כמו אבן אופל יקרה.

נוף שונה בהחלט מהבניינים הישנים, עבודות התשתית הבלתי נגמרות וצפירות המכוניות של תל אביב, שלא הצלחתי להתרגל אליהם, גם אחרי שנים של מגורים בעיר. איכשהו העיר הזאת תמיד נתנה לי תחושה שכל האנשים סביבי מצאו את מקומם. לכולם היה לאן ללכת חוץ ממני, כולם הכירו את כולם, ורק אני לא הכרתי אף אחד. ולמה לעזאזל כולם נראו כאילו יצאו מבית חרושת של פילטרים? או יותר גרוע, כמו הינדוס של AI.

בגלל זה הייתי חייבת לצאת משם. הרגשתי חנוקה.

מאיה: נו, כבר דיברת איתה?

ההודעה ממאיה קפצה בשנייה שהוצאתי את הפלאפון ממצב טיסה.

אני: הרגע נחתִּי. תני לי רגע.

כתבתי לה מייד אחרי שאספתי את המזוודה. מהרגע שסיפרתי לה שאני טסה, מאיה לא הפסיקה לשתף אותי בסצנות שהיא דמיינה בראשה שכללו ריצה איטית לאורך החוף וחיבוק. שני דברים שאני לא נוטה לעשות מרצוני החופשי.

אני: החיים שלי הם לא סצנה מתוך סרט, או פרק הסיום בסדרה "הלב".

ביציאה מהטרמינל, נהג המונית שהזמנתי הרכין את ראשו במעין קידה, כשעל פניו חיוך מבויש, ושתי ידיו לוחצות זו אל זו. "סוואדיקה."

"סוואדיקה," השבתי. זאת בערך המילה היחידה שידעתי להגיד בתאילנדית, זה ו"קפונקה". תודה.

מאיה: אבל זה סוחט דמעות!!

חייכתי אל ההודעה. היא תמיד הייתה דרמטית וקיטשית.

מאיה: את יודעת שאני גאה בך, נכון? את לא מבינה איך אני מקנאה.

ובשנייה אחת האוויר שהחזקתי יצא מריאותיי. בעוד אני גדלתי בלי אימא מגיל צעיר, אימא של מאיה נפטרה ממחלת הסרטן לפני עשר שנים.

אני: אני יודעת.

הנהג בקושי ידע אנגלית, ובהתחשב ברמת העייפות שלי כרגע, זה היה ממש בסדר גמור מבחינתי להעביר את הנסיעה בשתיקה ובבהייה ממושכת בחלון המונית. אבל הנהג עצמו, שייאמר לזכותו שהיה חביב למדי, חשב אחרת. בעזרתה האדיבה של גברת גוגל טרנסלייט, מצאתי את עצמי עונה לשאלות מתורגמות מתאילנדית לאנגלית.

"את מטיילת לבד?" "למה אין לך בן זוג איתך?" "אולי תגידי לחברות שלך לבוא לפוקט, אני מכיר מישהו שיכול לעשות לכם סיור באיים." עוד לא שתיתי קפה, ויכולתי להרגיש עכשיו איך גלגלי המוח שלי מתחילים לחרוק במאמץ ליצור משפט קוהרנטי. שאלות שבכל יום אחר היו מעצבנות אותי, גרמו לי עכשיו לחייך חיוך קטן.

בעולם אחר, הנהג הזה, עם השיער המאפיר והעור השזוף, הוא כנראה גלגול הנשמות של סבתא רות.

הנסיעה במונית ארכה כשעה בדרך לחלקו הדרומי של האי פוקט. רחוק מהאזור הסואן והמתוייר של פאטונג במערב האי. עשיתי את שיעורי הבית שלי לפני הנסיעה. אני לא מחפשת לישון באזורים שרוב התיירים הולכים אליהם — מחפשי המסיבות, הסמים וההפּי אנדינג.

אני מחפשת שקט וכמה שפחות אנשים סביבי. עם המזל שלי, אלו יהיו דווקא אותם אנשים שארצה להתחמק מאיזו שהיא אינטראקציה איתם. אומנם העולם מקום גדול, אבל ישראלים יש בכל מקום, גם במקומות הכי נידחים על הפלנטה. אפשר היה לחשוב שאנחנו מדינה של 100 מיליון איש ולא 10 מיליון.

אולי זה הופך אותי לבחורה אנטיפתית. אולי אני קצת חוששת להכיר אנשים חדשים.

ואולי זו הסיבה שאני כאן, בתאילנד.

אולי?

בטוח. 60% בטוחה, 25% אני צריכה חופש, 10% אין לי מושג מה אני אמורה לעשות עכשיו, 5% אני קצת אבודה. האחוזים משתנים מדי שעה.

מספיק מדויק?

המונית פנתה לשביל צדדי שהתפתל בינות לחורשת עצים טרופיים, עד שנעצרה במגרש חניה קטן מוקף ירק. הנהג נפרד ממני בקידה מנומסת, ואני גררתי את עצמי ואת המזוודה הענקית שלי אל השביל המרוצף. המזוודה הייתה כבדה ומלאה עד אפס מקום, כאילו ארזתי לרילוקיישן ולא לטיול של חודש. משני צידי השביל נפרשו פרחים בצבעי הקשת ועצי דקל שהתנופפו ברוח, מובילים אותי היישר אל עמדת הקבלה של "קזבלנקה", ההוסטל שבו הזמנתי חדר, ושקיוויתי שיציל אותי מהכאוס הפנימי של השבועות האחרונים.

בקבלה עמד אדם מבוגר, נמוך קומה, בעל רעמת שיער בגווני כסף ולבן שחייך אליי בחיוך רחב שנגע גם בעיניו. כמה משיניו היו חסרות. השבתי לו בחיוך. היה בו משהו שהזכיר את מאסטר יודה: קטן ומכווץ, אבל מלא חוכמה.

"סוואדיקה. הזמנתי חדר לחודש הקרוב. שמי רומי, רומי נאברמן."

"סוואדיקה רומי נאבי, אפשר לקבל את הדרכון שלך?"

בזמן שמאסטר יודה הלך לחדר האחורי לצלם את הדרכון, ניצלתי את ההזדמנות להביט סביב.

המקום עצמו היה מעוצב בסגנון בוהו שיק, כראוי למזרח אסיה. קירות מתחם הקבלה של ההוסטל היו בגוון בהיר. מסביב היו פזורות קערות מים בגדלים שונים, ובתוכן פרחי לוטוס שהפיצו ריח עדין לכל עבר. על הדלפק והקירות נתלו תמונות מהנופים שאפשר למצוא ברחבי האי, לצד צעירים יפים ושזופים במבטים מאושרים.

מזג האוויר היה חם ולח מאוד, ורק חיכיתי לקבל את המפתח לחדר בשביל להחליף לבגדים קצרים כמה שיותר מהר לפני שאהפוך לשלולית מים.

"בבקשה, רומי נאבי." יודה חייך אליי שוב, או שהוא מעולם לא הפסיק לחייך. "החדר שלך הוא חדר מספר 7, מספר טוב זה מספר 7, מספר עם הרבה מזל טוב. חדר טוב." הוסיף באושר, נראה מרוצה מעצמו. "האם את מצפה לאורחים נוספים שישהו איתך בחדר, רומי נאבי?"

"לא, זאת רק אני. תגיד, למה אתה קורא לי 'נאבי'?"

"הו אני מצטער, זה הרגל מגונה שלי. 'נאבי' זה שם בקוריאנית, ואני חושב שהוא מאוד מתאים לך."

הוא המשיך לחייך אליי והישיר מבט חם אך מלא משמעות. אם הייתי פוגשת כל זר אחר שלא מפסיק לחייך בשיניים חסרות ואומר דברים מוזרים, כנראה שהייתי קצת נלחצת. אבל משהו במבט שלו ובקול שלו השרה עליי רוגע, וגם קצת הומור. הרגשתי כאילו עיניו הקטנות חודרות לתוך נפשי וסוקרות אותה כמו מכונת רנטגן. מעניין מה הוא מחפש שם, או יותר נכון, מה הוא מצא.

"אה... אתה מקוריאה?"

"כן, אני במקור מדרום קוריאה, הגעתי לכאן לפני כמעט 25 שנים והחלטתי להישאר."

"מה גרם לך להישאר?"

"אני נשאר כי עדיין לא מצאתי את מה שאני מחפש."

"ומה אתה מחפש?"

"אם הייתי יודע, לא הייתי עדיין מחפש." אמר בחיוך רחב מלא משמעות. "אני יכול לראות שאת גם פה מאותה סיבה. גם את מחפשת."

"ומה זה, מה שאני מחפשת?"

"מה שעוד לא מצאת." השיב.

לא הלכתי רחוק כשכיניתי את האיש מאסטר יודה, הוא באמת מדבר בחידות.

"אז בעצם לשם 'נאבי' יש משמעות בשפה הקוריאנית."

"הו כן, 'נאבי' זה פרפר. זה אומר שאת בהתפתחות מתמדת, רומי נאבי," הוא חייך עכשיו מאוזן לאוזן, מרוצה מעצמו.

פחות משעתיים מאז שנחתִּי בתאילנד וכבר הספקתי לספוג את חוכמת המזרח הרחוק, הפסיכולוגית שלי הייתה מתה על זה.

"אם תרצי, אנחנו כאן ב'קזבנלקה' מציעים מגוון רחב של פעילויות לקהילה של האורחים שלנו — שיעורי יוגה וסאפ, תטא הילינג, התנדבויות בכפרים מסביב, סיור בשוק האוכל..." הוסיף בהתלהבות. "ברוכה הבאה ל'קזבנלקה', אנחנו פה לרשותך לכל דבר שתצטרכי."

זה יכול להיות נחמד לעשות כמה סיורים, אולי אפילו לחזור לעשות יוגה.

"תודה. דרך אגב, מה שמך?"

"שמי צ'ינגו, אבל את יכולה לקרוא לי מר צ'ין." אמר בחיוך בעודו קד קידה.

"נעים להכיר צ'ינגו, יש לזה גם משמעות בקוריאנית?"

"כן" אמר בהתלהבות, והחווה את ידיו אל חזהו. "זה אומר שאני חבר."

צ'ין־יודה לא טעה כשאמר ששבע זה מספר טוב וגם חדר טוב.

הדבר הראשון והכי חשוב ששמתי לב אליו כשנכנסתי לחדר היה הנוף. הים שמשתקף מבעד לחלון הענקי דמוי הקיר, מנצנץ בגווני טורקיז בהירים של שעת צוהריים מוקדמת. חושיי התחדדו ברגע שפתחתי את דלת העץ של המרפסת הקטנה. יכולתי לחוש את רחש הגלים המגיעים אל החוף. ריחו המלוח של המים נישא בעדינות ברוח, ממלא עכשיו את ריאותיי. עצמתי את עיניי ושאפתי שאיפה נוספת דרך האף, רק לוודא שזה אמיתי ואני לא חולמת.

כן, זה בדיוק מה שרציתי. עיניי צורבות קלות מאור השמש והכחול האין־סופי של המים. לקום בבוקר, ובמקום לשמוע את הצפירות של המכוניות ברחוב, לשמוע את הגלים מתנפצים אל החוף. שקט.

החדר עצמו היה גדול, מעוצב בעצי במבוק וקש. לא להאמין שבמחיר של ארוחת ערב במסעדה בתל אביב, אני זוכה להתאכסן בחדר כזה, שנראה כמו לופט קטן עם פינת קפה, ארון ענקי וחדר אמבטיה שלא מבייש אף סרטון של בלוגרית טיולים. המיטה עצמה הייתה ענקית בגודלה ומעוטרת בשלל כריות צבעוניות בגדלים שונים.

השכבתי את המזוודה הגדולה במרכז החדר והתחלתי לסדר את תכולתה, במה שהולך להיות החדר שלי לחודש הקרוב. כשסידרתי בשורה את כל החפצים שהבאתי מהארץ על השיש בחדר האמבטיה, עברה בי המחשבה על הקלות שבלהיות גבר. בלי יותר מדי חפצים אישיים, בלי יותר מדי מטען עודף. תמיד הפתיע אותי לגלות שגברים לא לוקחים איתם מוצרי רחצה כשהם טסים לחו"ל, בקושי מברשת שיניים. איכשהו הם מסתפקים בבקבוק אחד שמכיל בתוכו שמפו, מרכך וסבון גוף, שזה כשלעצמו בין הדברים המגוחכים שהמין האנושי המציא לצד הבידה המפורסם של האירופאים. אבל מי אני שאשפוט?

בכל זאת הוספתי למזוודה שלי כמה קילוגרמים נוספים של קרם לחות, קרם הגנה, תרסיס נגד יתושים, תרסיס שני נגד יתושים מקומי שקניתי ביציאה משדה התעופה (כן, ליתושים בכל רחבי העולם יש יד אחת נגדי), אלוורה, מסכה לשיער מתולתל, לק בצבע אדום, מייקאפ, אודם, מברשת לגבות ואייליינר. ידעתי מראש שלארוז איפור לחופשה בתאילנד זה כנראה מיותר, אבל תמיד הייתי בחורה שמעדיפה שיהיה "למקרה ש..." מאשר שלא יהיה בכלל.

כזאת אני. כשחיים לבד, זה אומר שהופכים להיות האימא של עצמכם.

המנורה בחדר האמבטיה החלה להבהב בזמן שצחצחתי שיניים מול המראה הגדולה. הטיסה הזאת גרמה לי להרגיש כאילו עברו כמה שבועות מאז הפעם האחרונה שהבטתי בעצמי במראה. עיניי הירוקות החזירו אליי מבט עייף ועצבני שצועק מילים רבות משמעות כמו "ג'ט לג", "קפה" ו"עכשיו", בעוד השיער שלי נוזף בי על כך שלא הסתפרתי לפני הטיסה. הלחות בתאילנד לא עושה חסד עם התלתלים שלי שמגיעים עד אמצע הגב ונראים נפוחים מבדרך כלל.

את היום הראשון בתאילנד החלטתי לפתוח ב"איזי": לקרוא ספר על החוף, לתפוס קצת צבע, אולי לשתות מיץ קוקוס או פינה קולדה. את בגדי הטיסה החלפתי מהר לבגדים קצרים: ג'ינס קצר שמגיע עד אמצע הירך וגופיית מקרמה לבנה, כשמתחת מבצבץ לו בגד ים צהוב עם הדפס של דינוזאורים, גיקי במידה הנכונה.

שביל האבנים המרוצפות חצה את ההוסטל לאורכו והפריד בין חדרי המגורים לבין האזור המשותף וחוף הים. משמאל לשביל הגישה היה אפשר למצוא את המסעדה של ההוסטל, שהיו מפוזרים בה שולחנות עץ, כיסאות וספות ישיבה. כתריסר אנשים ישבו מסביב, הזמינו אוכל, שוחחו זה עם זה או הקלידו במחשב הנייד שלהם, כנראה שקועים בעבודה או בכתיבת ספר ההמשך ל"לאכול, להתפלל, לאהוב". מצידו השני של השביל הייתה בריכה בגודל בינוני.

אדון צ'ין־יודה ישב על כיסא עץ נמוך, מחזיק בין שתי ידיו ספל תה. על שפתיו היה חיוך קטן כשהתבונן לכיוון הים. לאחר התלבטות של שנייה וחצי, והחוצפה הישראלית שלפעמים השאירה בי תחושות של אי־נוחות, החלטתי להפריע למר יודה ולהתחבר ל"כוח".

"היי, מר צ'ינגו, סליחה שאני מפריעה."

"רומי נאבי יקירתי, את יכולה לקרוא לי מר צ'ין, זה הרבה יותר פשוט. את אינך מפריעה, תרצי לשתות תה? אני יודע להכין תה מעולה שיכול לעזור לג'ט לג, לפחות זה מה שאמרו לי."

"תודה, אבל קפה הוא הרעל המועדף עליי לכל חולי, ג'ט לג ועצבנות."

"אז אני מקווה שלא תחווי אף אחד מהם בזמן שאת כאן." חיוכו החם לא זז משפתיו. "החדר מצא חן בעיניך?"

"הוא מהמם, תודה. זה בדיוק מה שרציתי. רציתי רק לשאול, האור בחדר אמבטיה שלי מהבהב, יש אפשרות לשלוח מישהו שיתקן את זה?"

"בהחלט, אבל לצערי זה יהיה אפשרי רק מחר. יון יון העוזר שלי בחופש של כמה ימים. אדאג שהוא יטפל בזה מייד כשיחזור."

"אין בעיה בכלל."

"יקירתי, את בטוחה שאת לא רוצה תה?"

"תודה, אבל אני לא בחורה של תה."

בימים ובשעות שלפני, ואפילו במהלך הטיסה עצמה, הרצתי בראשי שוב ושוב את השיחה האחרונה שלי עם מאיה.

"את לא מפחדת?" היא שאלה אותי כשישבנו על הכריות שסידרנו על רצפת הסלון בדירה שלי בתל אביב. סביבנו היו פזורים סלט אצות, רולים שונים של סושי ובאנים שהוזמנו מהמסעדה האהובה עלינו.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*