הילדים הם מלכים

המחלקה לפשעים חמורים - 2019

היעלמות הילדה קימי דיוֹר

נושא:

תמלול ותיאור של סטוריז אחרונים באינסטגרם שהעלתה מלאני קְלוֹ (דיוֹר, אחרי נישואיה).

סטורי 1

הופץ ב־10 בנובמבר, בשעה 16:35

משך: 65 שניות

הסרטון צולם בחנות נעליים.

קולה של מלאני: "יקיריי, באנו אל Run-Shop כדי לקנות סניקרס חדשות לקימי! מתוקה שלי, נכון שאת צריכה נעליים חדשות כי הישנות כבר מתחילות להתבלות? (מצלמת הנייד פונה אל הילדה, שנדרשות לה כמה שניות עד שהיא מהנהנת באופן לא משכנע במיוחד.) אז הנה לפניכם שלושת הזוגות במידה 32 שקימי בחרה (על הצג שלושה זוגות נעליים ערוכים בשורה). אראה לכם אותם מקרוב: זוג של נַייק אֵייר מוזהב מהקולקציה החדשה, זוג של אדידס, וזוג לא ממותג עם מגן קרסול אדום... אנחנו באמת מוכרחות להחליט, וכפי שאתם יודעים, קימי שונאת לבחור. ולכן, יקיריי, אין לנו ברירה אלא לסמוך עליכם!"

על המסך מופיע מיני־סקר מטעם אינסטגרם בחשיפה כפולה:

"מה כדאי לקימי לקנות?

נייק אייר

אדידס

הסניקרס הזולות יותר"

מלאני מסובבת אליה את הנייד ומסכמת: "יקיריי, מזל שאתם כאן, ואתם תחליטו!"

שמונה־עשרה שנים קודם לכן

ב־5 ביולי 2001, יום הגמר הגדול של Loft Story, מלאני קְלוֹ, הוריה ואחותה סנדרה התיישבו במקומותיהם הקבועים מול הטלוויזיה. מאז 26 באפריל, יום השידור הראשון של תוכנית הריאליטי, משפחת קלו לא החמיצה שום פּריים־טיים של יום חמישי.

דקות אחדות מאז שחרורם, אחרי שבעים יום שהיו נעולים בחלל סגור — וילה בבנייה טרומית עם חצר מלאכותית ולול תרנגולות אמיתי — ארבעת המתמודדים הסופיים התקבצו בסלון רחב ידיים; שני הבנים הצטופפו זה לצד זה על הספה הלבנה, ושתי הבנות ישבו משני צדדיהם בכורסאות תואמות. המנחה, שהקריירה שלו זינקה בעוצמה מדהימה ובלתי צפויה, שב וקרא בהתלהבות שהרגע המכריע, שכה קיוו לו, הגיע סוף־סוף: "אני מתחיל בעשר, ובאפס אתם בחוץ!" הוא שאל בפעם האחרונה אם הציבור מוכן להצטרף אליו, ואז פתח בספירה לאחור: "עשר, תשע, שמונה, שבע, שש, חמש," מלוּוה במקהלה צייתנית ורבת־עוצמה. המתמודדים נדחקו לעבר היציאה, עם מזוודה ביד, "ארבע, שלוש, שתיים, אחת, אפס!" הדלת נפתחה כמו תחת משב רוח עז, מחיאות כפיים סוערות.

כעת אימץ המנחה את גרונו כדי להתגבר על שאון ההמון שהתגודד בחוץ ועל מהומת הקהל קצר הרוח, שהוחזק בתוך האולפן כבר למעלה משעה. "הם בחוץ! הם באים! אחרי שבעים יום לוֹר, לוֹאנה, כריסטוף וז'אן־אדוּאר שבים לכדור הארץ!" שוב ושוב נראו על המסך זיקוקי די־נור שנורו מגג המבנה שבו התגוררו כל אותם שבועות ארוכים, בשעה שארבעת הפיינליסטים צעדו על השטיח האדום שנפרש לרגל המאורע.

הם היו בחוץ, כן, חוץ שדמה באורח מוזר לפְנים. המון משולהב צר על המחסומים, צלמים ניסו להתקרב, אנשים שהם לא הכירו התחננו לחתימות, עיתונאים דחפו לעברם מיקרופונים. היו שנופפו בכרזות או בשלטים עם השמות שלהם, אחרים צילמו אותם במצלמות קטנות (טלפונים ניידים היו אז מכשירים בסיסיים ששימשו לשיחות בלבד).

מה שהובטח להם התגשם. תוך שבועות ספורים, הם נעשו מפורסמים.

מלוּוים בשומרי ראש, הם פסעו בתוך קהל המעריצים בזמן שהמנחה המשיך לעקוב אחר התקדמותם, "הם במרחק מטרים ספורים מהאולפן, שימו לב, הם עולים במדרגות," וגודש המילים בין התמונה לפרשנות לא פגם כהוא זה במתח הדרמטי אלא להפך, העניק לו ממד חדשני ועוצר נשימה (שיטת עבודה שתדעך עד שתיעלם למשך כמה עשורים). הצעקות גברו ומסך שחור נפתח כדי שיעברו דרכו. כשנכנסו לאולפן שבו המתינו להם בני המשפחות ותשעת המתמודדים הנוספים, אשר פרשו מרצונם החופשי או הודחו בשבועות הקודמים, המתח עלה מדרגה. באווירה מלוהטת ובבלבול הולך וגובר, פצח הקהל בקריאת שם אחד: "לוֹאנה! לוֹאנה!"

בדעה אחת עם הקהל, משפחת קְלוֹ ייחלה גם היא לניצחונה של לואנה. מלאני חשבה שהיא פשוט נפלאה (עם שדיה המשופצים, בטנה השטוחה ועורה השזוף). סנדרה, המבוגרת ממלאני בשנתיים, נסערה עד עמקי נשמתה מהבדידות שלה ומהעצבות בפניה (האישה הצעירה נדחתה בתחילה על ידי יתר המתמודדים בגלל סגנון הלבוש שלה, ואז, למרות השתלבותה כלפי חוץ, נשארה מושא עיקרי לרכילות ולחשושים). אף על פי שמדאם קְלו כאבה את הדחתה של ז'וּלי, מועמדת צעירה, חביבה ועליזה שהייתה המועדפת עליה מכולן, היא לא נותרה אדישה לסיפור של לואנה — ילדוּתה הקשה ובתה הקטנה שנשלחה למשפחת אומנה — סיפור שחשפו הצהובונים. אשר לאביהן, רישאר, הוא נשא את עיניו אל הבלונדינית היפה. התמונות של לואנה בשורטס, בחצאית מיני, בגו חשוף, בבגד ים, והחיוך המיואש שלה רדפו אותו בלילה ולעיתים אפילו ביום שלמחרת. המשפחה כולה הייתה תמימת דעים שיש להדיח את לוֹר, שנתפסה על ידיהם כבורגנית מדי, ואת ז'אן־אדוּאר, הילד המפונק, הפזיז והטיפש.

זמן קצר אחרי כן, כששני המנצחים נבחרו על ידי הצופים וכולם נאספו במקום הסודי שבו הערב נועד להימשך, יצאה שיירה של מכוניות שחורות, מלוּוה באופנוענים מצוידים במצלמות, משכונת פְּלֶן סַן־דֶנִי. מערך טכנולוגי שלא היה מבייש את "טור דה פראנס" נפרש במקום. ברמזורים אדומים הוצמדו מיקרופונים אל החלונות הפתוחים בתקווה ללקט מהמנצחים רשמים.

"זה מזכיר לי את הלילה שבו שיראק נבחר!" התוודה המנחה, שהאיפור לא הצליח עוד להסתיר את תשישותו.

מסביב לפְּלאס דֶה ל'אֶטוּאָל נוצרו פקקי תנועה. ההמון נהר אל אָוֶונוּ דֶה לָה גראנד־אַרְמֶה מכל הרחובות הסמוכים, אנשים נטשו את המכוניות שלהם כדי להתקרב. בכניסה לדיסקוטק, מאות סקרנים המתינו ל"דיירי הלוֹפט".

"כולם אוהבים אותנו, זה מדהים!" הכריז כריסטוף, אחד משני המנצחים, באוזני המנחה שנשלחה למקום.

לואנה יצאה מהמכונית בסריג זעיר בצבע ורוד־חיוור ובג'ינס מהוה. נישאת על עקבי הפלטפורמה שלה, היא מתחה את גופה המרהיב והביטה סביב. היו שאיתרו בעיניה פיזור דעת כלשהו. או מבוכה. או שמא ביטוי טראגי של גורל.

מלאני קְלוֹ הייתה אז בת שבע־עשרה, ובדיוק סיימה את י"א ספרותית בתיכון סן־פרנסואה־ד'אָסיז בעיר לָה רוֹש־סוּר־יוֹן. מופנמת מטבעה, לא היו לה הרבה חברים. הגם שמעולם לא האמינה כי עתידהּ עשוי להיות קשור ללימודים גבוהים כלשהם, היא למדה בשקדנות והשיגה ציונים לא רעים. אבל יותר מכול היא אהבה טלוויזיה. תחושת הריקנות שמילאה אותה בלי שתוכל לתארה במילים — אולי סוג של חרדה, או פחד מפני החמצה של חייה, תחושה שלא פעם חפרה בבטנה בור צר אבל חסר תחתית — לא שככה אלא כשהתיישבה מול המסך הקטן.

במרחק כמה מאות קילומטרים משם, בפרוור בַּניֶיה שמדרום לפריז, קלרה רוּסֶל צפתה לבד ובהיחבא בגמר של Loft Story. היא הייתה אז בכיתה י'. כישרונות ברורים לצד רמה נמוכה מאוד של התיכון שבו למדה הקנו לה ציונים מספקים למרות השקעה אפסית בבית. עיקר מעייניה היו נתונים לבנים, עם העדפה לבלונדינים קצוצי שיער: נישה שהתאפיינה בתחרות פחותה יחסית, שכן הנהייה הכללית הייתה באופן ברור אחר כהים מאוד. דרכי הביטוי שלה — הרבו להקניט אותה על בחירת המילים ועל נטייתה למשפטים פתלתולים — שהיו בלתי מצויות בגילה, התגלו כנכס בשדה הפיתוי. הוריה, זוג מורים שהיה מעורב מאוד במרקם החיים המקומיים ובפעילות הציבורית, השתייכו לקולקטיב "חייכו, מצלמים אתכם" מאז הקמתו (ארגון של אנשים שסירבו לשקוע בחברה טכנולוגית דכאנית, והיה פעיל מאוד במאבק נגד טלוויזיה במעגל סגור על כל נגזרותיה). הקולקטיב הזה קרא לצופים להחרים את התוכנית, ושבועות אחדים קודם לכן — לרוקן את פחי האשפה שלהם מול המשרדים הראשיים של ערוץ M6. באותו יום הם השליכו ביצים, יוגורטים, עגבניות וכמויות גדולות של פסולת. מובן שהוריה של קלרה השתתפו בפעולה, ולאחריה הצטרפו למבצע רחב היקף נוסף שהובל בידי "זָלֵיאָה TV" (ערוץ אלטרנטיבי שהעניק בתחילת שנות האלפיים חוויה בלתי נשכחת של טלוויזיה חופשית). לא פחות ממאתיים וחמישים פעילים הצליחו להתקרב ללוֹפט במטרה לשחרר את דייריו. הם אפילו גברו על חומת המגן הראשונה. פיליפ, אביה של קלרה, הופיע באייטם קצר בנושא זה ביומן החדשות של "פראנס 2".

"הצלב האדום נכנס למחנות מעצר, אנחנו דורשים זכות זהה! הם סובלים מתת־תזונה, הם מותשים, חשופים לאור הזרקורים, הם בוכים בלי הפסקה, שחררו את בני הערובה!" הוא קרא לתוך המיקרופון של אחת העיתונאיות.

"שחררו את התרנגולות!" הצטרפו אליו השאר במקהלה, בעוד מחסום חי של היחידה לפיזור הפגנות עוצר בעדם מלהמשיך ולהתקדם.

מיותר לומר שהוריה של קלרה, העסוקים בערב הגמר באספה של הקולקטיב שכותרתה "באיזו חברה אנו שואפים לחיות?", לא היו משתגעים מהרעיון שבִּתם בת החמש־עשרה מנצלת את היעדרם כדי לרבוץ מול התוכנית השטנית, סימפטום מובהק של עולם ממוסחר מאין כמוהו, הנשלט על ידי פולחן האגו.

אחד־עשר מיליון צופים עקבו בערב ההוא אחרי הגמר של Loft Story. מעולם לא הציתה תוכנית טלוויזיה תשוקה כזאת. העיתונות הכתובה הִכבירה בתחילה פרשנויות על אודות הגעת פורמט הריאליטי לצרפת, ואחר כך, כשזו עברה משלב הגילוי לשלב ההתעוררות, נשאבה למשחק והקדישה לו עמודי שער, טורים ופולמוסים. במשך שבועות תמימים, סוציולוגים, אנתרופולוגים, פסיכולוגים ופסיכיאטרים, פסיכואנליטיקאים ועיתונאים, עורכים ראשיים, סופרים ומסאים ניתחו את התוכנית ואת ההצלחה שלה.

"מה שהיה לא יהיה," היה אפשר לקרוא בכל מיני מקומות.

הם רצו להופיע בטלוויזיה כדי שיכירו אותם. עכשיו הם היו מוּכּרים כי הופיעו בטלוויזיה. הם תמיד יישארו הראשונים. החלוצים.

כעבור עשרים שנה, רגעי הקאלט של העונה הראשונה — הסצנה המפורסמת המכוּנה "סצנת הבריכה" בין לוֹאנה לז'אן־אדוּאר, כניסת המתמודדים לווילה והגמר בשלמותו — יהיו זמינים ביוטיוב. באחד הסרטונים, הפרשנות הראשונה שניסח אחד הגולשים באינטרנט הדהדה כמו נבואה: "התקופה שבה פתחנו את שערי הגיהינום."

ייתכן באמת שבאותם שבועות הכול התחיל. יכולת החדירה של המסך. המעבר שנעשה אפשרי מעמדת הצופה לעמדת הנצפה. הרצון שיראו אותך, שיכירו אותך, שיעריצו אותך. הרעיון שזה בהישג ידו של כל אדם. שאין צורך להמציא, ליצור או לבדות יש מאין כדי לזכות ב"חמש־עשרה דקות של תהילה". מספיק להיראות ולהישאר במסגרת של עדשת המצלמה או מולה.

הופעתם של אמצעי תקשורת חדשים העצימה את התופעה. כעת, כל אחד מהם התקיים הודות לריבוי האקספוננציאלי של עקבותיו שלו, בצורה של תמונות או פרשנויות, עקבות שמהר מאוד התברר כי לא יימחקו עוד. נגישים לכול, האינטרנט והרשתות החברתיות המשיכו עד מהרה בדרכה של הטלוויזיה ומִקסמו את טווח האפשרויות. להיראות בחוץ, בִּפנים, מכל הצדדים. לחיות כדי להיראות, או לחיות באמצעות הזולת. תוכניות הריאליטי ונספחיהן המתעדים התפשטו בהדרגה אל תחומים רבים, והכתיבו למשך זמן רב את הקודים, אוצר המילים והצורות הנרטיביות שלהם.

כן. אז הכול התחיל.

כשאִימהּ של מלאני פנתה אליה היא נהגה לפתוח את דבריה ב"את" (בכך נמנעה מלהביע באופן ישיר את רגשותיה), ומייד אחר כך בשלילה. את אף פעם לא עושה כלום, את לא תשתני, את לא הודעת לי, את לא רוקנת את המדיח, את לא באמת מתכוונת לצאת ככה מהבית. "את" ו"לא" היו צמד מילים לבלי הפרד. כשמלאני החליטה ללמוד בחוג לאנגלית, אחרי מבחני בגרות שצלחה אמנם בציון "עובר" אך בניסיון ראשון, אמרה לה אימהּ: "את לא באמת חושבת שנשלם לך עכשיו על עשר שנות לימוד!" ללמוד, לעשות קריירה — זו הייתה נחלתם של בנים (ולדאבון ליבה של מדאם קְלוֹ, לא היה לה בן), שעה שהבנות נדרשו לפני הכול לדאוג לעצמן לחתן ראוי. היא עצמה הקדישה את עצמה לגידול ילדיה ומעולם לא העלתה על דעתה שמלאני תרצה לעזוב את האזור, בחירה שביטאה בעיניה התנשאות. "בן אדם לא צריך לחשוב שהחרא שלו פחות מסריח," היא הוסיפה, זונחת לשם שינוי את הפנייה הישירה אל בתה. למרות האזהרה, בקיץ שבו מלאו למלאני שמונה־עשרה, היא ארזה מזוודה ועקרה לפריז. תחילה התגוררה בעליית גג ברובע השביעי עם בית שימוש וכיור בחדר המדרגות, תמורת שירותי שמרטפות ארבעה ערבים בשבוע, לאחר מכן שכרה דירת סטודיו קטנה ברובע החמישה־עשר (היא מצאה עבודה בסוכנות נסיעות ואביה שלח לה מאתיים יורו בחודש).

איך קרה שעזבה את האוניברסיטה לטובת עבודה במשרה מלאה בסוכנות נסיעות, היא התקשתה להסביר, למעט העובדה שלפעמים נדמה לה שהכול ידוע מראש, ההצלחות כמו הכישלונות, ושדבר לא עודד אותה להמשיך בלימודיה: הציונים שלה היו סבירים, אבל סטודנטים אחרים כבר דיברו בלי מבטא וכתבו באנגלית מושלמת. וכאשר ניסתה לעבור מ־present continuous לזמן עתיד, היא לא מצאה את ידיה ורגליה. כך או אחרת, כשמנהלת הסוכנות הציעה לה משרת אסיסטנטית שהתפנתה, שהיו בה הן יחסי אנוש והן צד ניהולי, היא נענתה בחיוב. הימים חלפו מהר והיא הרגישה במקום הנכון. בערבים הייתה חוזרת אל דירת הסטודיו שלה ברחוב וְיוֹלֶה, אותה מימנה בעצמה עכשיו, מכינה לעצמה ארוחה על מגש ולא מחמיצה שום תוכנית ריאליטי. אי הפיתויים, הגם שהייתה קצת מופקרת מדי לטעמה, והרווק הרומנטית, היו האהובות עליה ביותר. בסופי־שבוע יצאה לבלות עם חברתה גֶ'ס (שהכירה בחטיבת הביניים ושעברה גם היא לפריז) ולשתות כמה בירות בפאב או וודקה־תפוזים במועדון לילה.

כעבור כמה שנים, נוכח התחרות הגוברת שהעמידה תיירות האינטרנט, עברה סוכנות הנסיעות, שהכניסה את מלאני לחיי עבודה פעילים, משבר שלא היה רחוק מפשיטת רגל.

ערב אחד, בעת שגלשה באתר המתמחה בגיוס מתמודדים לתוכניות ריאליטי (צריך להגיד שברבות הזמן מלאני ענתה לכמה מודעות אך מעולם לא חזרו אליה), היא נתקלה בהצעה חדשה. התנאים היו פשוטים בתכלית: עלייך להיות רווקה בשנות העשרים שלך, ולשלוח את שני התצלומים שבדרך כלל דורשים: פנים וגוף, עדיף בבגד גוף או בבגד ים. אחרי הכול, אמרה בליבה, כמה ימים של תקווה, כמה ימים לטפח חלום, גם זה משהו. שבוע אחרי כן יצרו איתה קשר. קול צעיר, שנזקקה לכמה דקות כדי לעמוד על טיבו, הציג לה עשרים שאלות על טעמיה, המראה החיצוני שלה, המניעים שלה. היא שיקרה בשניים או שלושה פרטים ויצרה רושם שהיא פרועה יותר מכפי שהיא באמת. אם ברצונה לזכות בהזדמנות להתקבל, עליה לשדר מקוריות. נקבעה לה פגישה בשבוע שלאחר מכן.

ביום הנקוב נדרשה לה יותר משעה כדי להחליט מה ללבוש. היא הייתה מודעת לכך שעליה לבטא איזו הצהרה אופנתית, ברורה ונחרצת, שתבטא באופן מיידי היבט משמעותי באישיותה. העניין היה שהיא התלבשה כל יום באותו אופן — ג'ינס, חולצת כפתורים ומעליה סוודר — וככל שהפכה בעניין, היא כלל לא הייתה בטוחה שיש לה איזושהי אישיות לחשוף.

מלאני קְלוֹ שיוועה להיות מישהי זוהרת שאי אפשר להתעלם ממנה, אך נשארה אותה אישה צעירה עצורה, דיסקרטית למראה, השנואה עליה.

לבסוף בחרה במכנסיים ההדוקים ביותר שלה (היא נאלצה להשתרע על הרצפה כדי לרכוס את הרוכסן למרות הלייקרה השזורה בבד) ובחולצת טי של "נֶסטלֶה" — חברה שאביה עבד בה וקוּדם לעמדת מנהל בכיר — אותה גזרה מתחת לחזה וכך העלימה את הלוגו של החברה. היא נעלה סניקרס ובחנה את עצמה במראה. היא קצת הגזימה עם המספריים: חלק ניכר מהחזייה שלה נראה לעין, אבל זה היה סגנון, ללא ספק. הפגישה נקבעה לשעה שש. על מנת לסכל כל חשש לאיחור, היא ביקשה חופשה מהעבודה אחר הצהריים.

היא הגיעה למשרדי ההפקה חמש דקות לפני הזמן. ציפורניה היו משוחות בלכה ורודה־חיוורת והאיפור שלה — מעט סומק בעצמות הלחיים ורימֶל קל — שיווה לה מראה צעיר. הכניסו אותה לחדר מרובע ורחב ידיים שבמרכזו ניצבו מצלמה על חצובה ושרפרף. הבחור שהוליך אותה בלי אומר ודברים בסבך המסדרונות השאיר אותה שם והסתלק. מלאני המתינה. הדקות נקפו והצטברו לרבע שעה, חצי שעה. משוכנעת שהמצלמה מצלמת אותה ללא ידיעתה, היא סירבה לגלות ולו סימן קלוש של עצבנות או מורת רוח. סבלנות הייתה בלי ספק תכונה הכרחית למועמדת מוצלחת לתוכנית ריאליטי, ולכן היא הקפידה להמתין בנחת, מתוך הנחה שמדובר בסוג של מבחן.

כעבור שעה הופיעה אישה כעוסה בחדר.

"לא יכולת להגיד שאת כאן? אם אף אחד לא אומר לי, איך לעזאזל אני אמורה לנחש?"

"אני... אני מצטערת. חשבתי שאת... יודעת..."

בשעת התרגשות הייתה נשימתה של מלאני נעצרת בבת אחת ומשאירה אותה עם קול חלוש ודקיק.

האישה התרככה.

"את תצטרכי לעשות יותר רעש אם תרצי שישמעו אותך. בת כמה את?"

"עשרים ושש," היא השיבה בקול שלא גָבר בהרבה.

*

האישה הזמינה אותה לעמוד מול המצלמה. אחר כך צדודית, גב, ושוב צדודית. היא ביקשה ממנה ללכת, לצחוק ולהסתרק. היא הציגה לה שורה ארוכה של שאלות — מה משקלה, מהן המעלות שלה, מה היא אוהבת בחיצוניותה ומה היא שונאת, על מה גוערים בה הכי הרבה, האם יש לה תסביכים, מיהו הגבר האידיאלי בעיניה, האם היא תהיה מסוגלת לשנות את סגנון הלבוש, ההתנהגות או החיצוניות למען אהבה — ומלאני השתדלה להשיב כמיטב יכולתה. היא חשבה את עצמה עגלגלה במקצת אם כי לא מכוערת, היא ישירה ובעלת מזג עליז, היא חולמת על אהבה גדולה עם גבר עדין וקשוב, היא רוצה ילדים, לפחות שניים, כן, היא מוכנה לעשות הרבה דברים בשביל אהבה אבל לא כל דבר.

האישה לא הסתירה את קוצר רוחה אבל לא קטעה את הריאיון (היא השתלמה אצל אלקסיה לארוֹש־ז'וּבֶּר, מפיקה אייקונית של תוכניות ריאליטי בצרפת, שהמוטו שלה היה: "מתמודד טוב מושך אותך או מעצבן אותך. אם הוא משעמם אותך, תשכחי ממנו"). ואילו מלאני עלתה לה על העצבים. אולי בגלל הקול החורקני הזה, שעלה לגבהים חדים בשעת התרגשות, או העיניים הגדולות שהזכירו לה פרות בסרטים מצוירים. זה זמן רב שתוכניות הריאליטי המבוססות על סֶגר לא מצלמות עוד סביב השעון את השעמום התהומי של קומץ עכברי מעבדה. לחוק היסוד של החשיפה היה צריך להוסיף רכיבים חדשים: המצאת סיפורים, אובדן עכבות, מיניות מוּקצנת. הגופים השתנו באותו קצב כמו השמות הפרטיים, בין שהיו ממשיים או שאולים: דילן, כּרמלוֹ, קֶליָה, כּריס, בֶּוֶורלי, שאנָה, החליפו את כריסטוף, פיליפ לוֹר וז'וּלי.

המלהקת הראשית שקלה לא פעם ולא פעמיים לקטוע את הריאיון. היא לא חיפשה בחורה משכילה. היה לה צורך באנשים מחוספסים וקריקטוריים, בשקרים ובמניפולציות. היא ביקשה סכסוכים ויריבויות, משפטים קטנים שיחזרו בעתיד בעת זפזופ. ובכל זאת נמנעה מכך. לרגע הבליחה במוחה המחשבה שניצבת מולה מתמודדת הרבה יותר חזקה מכפי שנראה. ומה אם תחת מסווה הבנאליות המתעתעת מסתתרת השאפתנות האכזרית, הפראית והעיוורת ביותר שאי־פעם נתקלה בה? וככל שהיא מוסווית היטב, כך היא מסוכנת? אחר כך התנדפה המחשבה הזאת והיא שבה ומצאה מולה את מלאני קלו, אישה צעירה ודהויה למדי שמעבירה את משקל גופה מרגל לרגל ולא יודעת מה לעשות בכפות ידיה.

ליהוק מוצלח לתוכנית ריאליטי ציית תמיד לאותם כללים, שמקצוענים סיכמו כך: מכשפה + זנזונת + ליצן + יפיוף + תרנגול יהיר. ואולם, הניסיון הוכיח שגם אישיות פחות בולטת מביאה תועלת; שעיר לעזאזל, מגשר, יונה תמה, שוטה הכפר יכולים גם הם לתרום. אלא שגם בתפקידים האלה מלאני הייתה סוג ב'.

על בלוק הנייר שלפניה כתבה המלהקת בעט אדום:

עיני עגל. לא תודה.

"נהיה איתך בקשר," היא אמרה בקשיחות ופסעה לכיוון הדלת.

מלאני נטלה את התיק שלה מהכיסא והלכה בעקבותיה. כשפשטה את ידיה כדי ללבוש את הז'קט, שדיה, שהמלהקת הבחינה בממדיהם השופעים במבט ראשון, כמו זינקו מחולצתה. למלאני באמת היו שדיים ענקיים. אמיתיים, גמישים ורכים, שדומה כי חזיית התחרה הוורודה לא הצליחה להכיל. כמי שנתקפה בספק או בבינת לב כלשהי, עצרה האישה בידה את הצעירה שהתכוונה לצאת בצייתנות מהחדר.

"תגידי לי, מלאני, כמה חברים היו לך?"

"למה את מתכוונת במילה חברים?" שאלה מלאני, מודעת לכך שזה הסיכוי האחרון שלה.

"אהיה ישירה יותר," נאנחה האישה. "עם כמה גברים שכבת?"

דממה נפלה למשך כמה שניות, ובסופה נעצה מלאני את עיניה בעיני האישה.

"עם אף אחד."

אחרי לכתה, מתחת לתמונתה, כתבה המלהקת בעט אדום:

בת 26. ב ת ו ל ה.

ומתחה מתחת למילה שלושה קווים.