הקדמה
ניצני הספר בצבצו עשרות שנים לפני פרסומו, ומעשה שהיה כך היה: בבחירות 1981, בהיותי ילד בן 11, התוודעתי לראשונה לפוליטיקה הישראלית במלוא חריפותה. היו אלה ארבע שנים לאחר המהפך ההיסטורי של 1977 ועל הבמה ניצבו שני מנהיגים שחוללו בציבור מטען נפשי סוער: מנחם בגין, ראש הממשלה, מנהיג חירות והליכוד, מפקד האצ"ל לשעבר ומי שכיהן במשך 29 שנים כראש האופוזיציה בישראל, ושמעון פרס, מנהיג מפלגת העבודה והמערך, שר הביטחון לשעבר, ממייסדיה של מערכת הביטחון הישראלית וראש האופוזיציה הנוכחי. לא היה כאן רק מאבק בין ימין לשמאל, אלא בעיקר פורקן אמוציונלי נגד שלטון מפא"י/המערך לדורותיו. שלא בטובתו נקלע פרס לאותו שיא היסטורי, לפסגת הקתרזיס של תסכול וזעם רב שנים, בלי שהיה מודע לעומק הרגשות הקשים ולעוצמתם. לעומתו, בגין הבין בנקל את ההזדמנות הפוליטית הגדולה ואת עוצמתם של גלי האהדה שעליהם נישא כמייצג של האנטיתזה הממסדית לאליטה המפא"יניקית.
בראותי את עוצמת השנאה שהופגנה כלפי שמעון פרס, ובכלל זה השלכת עגבניות וביצים לעברו ושרפת סניפים של המערך, חלחלה לתודעתי ההבנה שמדובר, לכאורה, בדמות דמונית בתולדות האומה. המחקר שלי התחיל, אם כן, כבר אז ללא ידיעתי המפורשת. בתמימות של ילד ניסיתי לפשפש בעברו של "הדמון" שמעון פרס, וכשהתחוור לי הרקורד שלו נפער בקרבי דיסוננס עמוק: כיצד ייתכן שמנהיג עם תרומה כה משמעותית ליסודותיה של המדינה ולביטחונה זוכה לעוצמה כזו של רפש ושל שנאה ומתקשה כל כך להיבחר? לאחר כשני עשורים תהפוך התהייה הזו לסוגיה אנליטית ולמנוע מרכזי בעבודת המחקר שלי במסגרת לימודיי לתואר שלישי, ובבסיסה הפער הכמעט בלתי נתפס בין שמעון הפוליטיקאי לפרס המדינאי.
אבי, שלמה שביט ז"ל, היה סוכן החיברות הפוליטי הראשון שלי. זכור לי שכבר בהיותי בגן הילדים שינן באוזניי שראש הממשלה הוא יצחק רבין ושר הביטחון הוא שמעון פרס. זה ההיגד הפוליטי הראשון הזכור לי. כעבור כמה שנים היו הפוליטיקה והמדינאות לתחומי עניין אינטלקטואליים ראשיים בחיי. סקרנותי הפוליטית התמקדה בתופעת המנהיגות - במנהיג - הציר המרכזי שעליו נעות הפוליטיקה והמדינאות - ובפסיכולוגיה הפוליטית שמאחוריה, והיא לוותה בהתעניינות בדמויות המנהיגות, בבני האדם שמאחורי הכותרות, באישיותם, בתפיסות עולמם ובאופיים, בין היתר כי לאישיות המנהיג, לאמונותיו ולערכיו השפעה רבה על תמורות היסטוריות, והשפעה זו ניכרת במרבית תחומי חיינו.
בראש סולם ההתעניינות שלי היה שמעון פרס. לאורך שנים ארוכות רוויות דרמות מרתקות, יצרים ותסכולים, רגעי שפל וגאות היה פרס שחקן ראשי בשתי הזירות, הפוליטית והמדינית, ומאז 1981 ריחפה מעליו חידת הדיסוננס הבלתי פתורה שניסחתי לעצמי.
בשנת 2000 הוכיתי כמו רבים אחרים בתדהמה עת נכשל פרס בבחירות החשאיות לנשיאות המדינה בכנסת מול משה קצב, איש שרמת בכירותו המנהיגותית הייתה לאין ערוך נמוכה יותר. מבחינה מחקרית היה יום הכישלון רגע מכונן. אז חבטה בי ההכרה שקיימת חידה עמוקה וכמעט בלתי מפוענחת של חוסר אלקטביליות כרוני, מאפיין שאינו מתיישב עם שיעור קומתו המדיני של פרס. "המוטיב של פרס", המדינאי הישראלי המוכר בעולם מול פרס הפוליטיקאי המתקשה להיבחר שוב ושוב, חזר על עצמו באורח כמעט מיסטי, ועם זאת שיטתי ועקבי. בעת ההיא זנחתי את עבודת המחקר בנושא אחר ופניתי למסע ארוך שנים אישיותי־פוליטי על דמותו המרתקת והשנויה במחלוקת של שמעון פרס.
ניסיונו הפוליטי האחרון של פרס הוכתר בהצלחה, כשנבחר ב־2007 לנשיא המדינה התשיעי ואף זכה בתקופת נשיאותו לעדנה ולשיא האהדה הציבורית כלפיו. עם זאת, תהילת נשיאותו אינה מטשטשת את העובדה שדרכו הציבורית המשמעותית אינה דווקא בתקופה זו, אלא בעשרות השנים שבהן התבוסס בביצה הפוליטית, מקום שהניח עבורו את התשתית לפעילותו המדינית הענפה. על תקופת מנהיגות זו הצבתי זרקור, כדי לנסות ולהבין את פשר התהום שנפערה בין פעילויותיו השונות בשתי הזירות - הפוליטית והמדינית.
תודתי לבית האקדמי שבו בוצע המחקר וגם אושר ב־2009, אוניברסיטת בר־אילן, המחלקה למדעי המדינה; למנחת עבודת הדוקטורט, ד"ר יהודית אורבך, על ההדרכה החכמה, המסורה ומאירת העיניים; למרואיינים, שמעון פרס ז"ל, יצחק נבון ז"ל, פרופ' משה ארנס ז"ל, שולמית אלוני ז"ל, חיים ישראלי ז"ל, וייבדלו לחיים ארוכים פרופ' צביה ולדן, ד"ר יוסי ביילין ודן מרידור, על שהואילו להקדיש לי זמן יקר לצורך המחקר; להוצאה לאור "רסלינג" על האמון בספר מתחילת הדרך ולעורכת הלשון דקלה מארק־אופנהיימר על עבודתה המקצועית המושקעת. לבסוף, תודה מיוחדת לרעייתי־אהובתי, איילת, על התמיכה, על ההקרבה ועל אצילות הרוח יוצאות הדופן שאפשרו את ביצוע המחקר ולאחריו את כתיבת הספר.
קו ישר עובר אפוא מהתהייה שנפערה בראש הילד בבחירות 1981 לכף שהכריעה לצאת לדרך מחקרית ארוכה. עברתי מסע מיוחד של פענוח החידה שניצבת בין שתי הישויות: שמעון הפוליטיקאי מול פרס המדינאי. התוצאה לפניכם.
1
מבוא
הצבת המנהיג במרכז בימת המחקר אינה משימה פשוטה וקלה כלל ועיקר, אך היא חיונית להבנת ההיסטוריה והמציאות האקטואלית. לעיתים מדובר על אדם שאיננו בין החיים, והמחקר נסמך אך ורק על מסמכים (כתובים או מוקלטים) מהעבר, ולעיתים "השחקן" חי, אך הנגישות אליו ואל נבכי אופיו ומחשבותיו מוגבלת. על כן, אם המפתחות להבנת המנהיגות אבדו בפינת חשוכה, אין טעם לחפשם דווקא תחת פנס הרחוב, ולכן מטרת הספר הזה לנסות ולהאיר את הפינות האפלוליות של תופעת המנהיגות, שהיא אחת התופעות המשפיעות ביותר על ההיסטוריה האנושית.
סבורני שקיימת מובחנות מהותית בין דפוסי ההתנהגות של מנהיג כמדינאי לדפוסי ההתנהגות של מנהיג כפוליטיקאי. לפיכך כבסיס לניתוח תופעת המנהיגות, בחרתי להבחין בין שני ממדים עיקריים: הממד המדיני - ברמה הלאומית וברמה הבין־לאומית - ניהול יחסי החוץ, הביטחון, הכלכלה והחברה של המדינה; והממד הפוליטי - ההתנהלות במאבקי הכוח המפלגתיים והבין־מפלגתיים ובכלל זה מערכות בחירות פנים־מפלגתיות ומערכות בחירות כלליות. באבחנה זו אין הנחה שליֵשות אחת מרכיבי אופי וקוגניציה בלתי אחידים, אלא שזירות משחק שונות מהותית עשויות להביא לידי ביטוי שונה את תכונותיו של הפרט ואת מערך אמונותיו - הקוד התפעולי שלו.
כדי לבחון את מערך התכונות והאמונות של מנהיגים, במסגרת לימודיי לתואר שלישי, יחד עם ד"ר יהודית אורבך, מנחת עבודת המחקר, נבנה מודל פסיכו־פוליטי לניתוח אופיים, תכונותיהם ודפוסי ההתנהגות של מנהיגים הפועלים בשתי זירות שונות. המודל משלב שלוש מסגרות ניתוח: מערך אמונות, מאפייני אופי וסגנון מנהיגותי שאליהן נוסף משתנה הסביבה, קרי השפעת פעילותם של השחקנים האחרים בכל זירה.1
שמעון פרס הוא מקרה־הבוחן המרכזי של המחקר שעליו מבוסס הספר הזה. פרס כיהן כנשיא המדינה, כראש הממשלה וכשר בכיר בממשלות שונות, ושנים ארוכות שימש כיושב הראש של מפלגת העבודה והמערך וכיושב ראש האופוזיציה בישראל. הבחירה בפרס נובעת מהיותו דמות מנהיגותית מרתקת ובמקרים רבים בלתי מפוענחת, לא רק בקנה מידה ישראלי, אלא גם בפרספקטיבה עולמית. מדובר במנהיג הישראלי אשר נשא בקריירה המתמשכת, המגוונת והרצופה ביותר בהיסטוריה של מדינת ישראל, קריירה שאין לה גם אח ורע בעולם המערבי. עם זאת, מסכת פעילותו הציבורית מכילה גם דילמה בסיסית עמוקה ואולי אף סתירה בין הצלחותיו במקרים רבים כמדינאי לאי־הצלחותיו ואף לכישלונותיו הסדרתיים כפוליטיקאי. כדי לנתח באופן שמתנתק מדעה פוליטית סובייקטיבית, הקריטריון שהנחה אותי לבחינת "הישג" או "כישלון" הוא האם עמד המנהיג ביעד שהציב לעצמו ביחס לאירוע הנחקר.
להלן הצמתים המרכזיים בפעילותו הציבורית של פרס בזירה הפוליטית ובזירה המדינית.
התחום הפוליטי
התחום המדיני
בדימויו הציבורי ניכר פער בולט בין פרס המדינאי ופרס הפוליטיקאי. פרס היה הישראלי המוכר ביותר בעולם וניצב בשורה אחת עם האישים המוערכים ביותר. בארץ זכה במשך שנים לכינויי גנאי לצד הערכה, ולא הצליח להשיג ולו ניצחון אחד מוחלט במערכת בחירות כלליות.
במחקר זה נבחרה שנת 1974 כ"נקודת האפס" שממנה התחיל פרס את הקריירה המנהיגותית שלו. אומנם פרס כיהן בשירות הציבורי 67 שנים והיה נבחר ציבור 55 שנים, אך ב־1974 העפיל לעמדת מנהיגות בכירה. הדבר קרה לאחר שהתמודד מול רבין על הובלת מפלגת העבודה. רבין שניצח בנקודות נתמך על ידי מנגנון המפלגה ועל כן היה צפוי לניצחון סוחף, אלא שפרס זכה לתמיכה מרשימה ובלתי צפויה. בעקבות כך הוא שודרג מעמדת שר זוטר לעמדה של "מספר שתיים" במפלגה ובממשלה. מאז ועד לפרישתו מהנשיאות ב־2014 נותר פרס בצמרת הפוליטית והמדינית הישראלית (פרט להיחלשות זמנית בין השנים 1997-2001 בתקופת שלטון ברק במפלגת העבודה). נקודת הסיום היא שנת 2007, מועד בחירתו של פרס לנשיא המדינה, הואיל ובתקופת הנשיאות אין קיום משותף משמעותי של שני הממדים, הפוליטי והמדיני, ולכן הדיסוננס אינו קיים.
בספר שלפנינו ננסה למצוא את המפתחות להבנת האירועים המרתקים שבהם היה שמעון פרס שחקן מרכזי ושהשפיעו על המדינה. ינותחו 27 אירועים, 13 מדיניים ו־14 פוליטיים, שהתרחשו בשנים 1974-2007. אירועים אלה נבחרו על סמך רמת הדומיננטיות הגבוהה של פרס בהתרחשותם. הדרך המפותלת באיתור המפתחות הללו מתחילה בבניית הצופן הפסיכולוגי של האיש שנותר כחידה עד עצם היום הזה. בנייתו של הצופן תיערך בשלוש שכבות: שכבת האמונות, שכבת האופי ושכבת הסגנון.
2
הצופן של שמעון פרס
פרק זה נועד לנתח את הקוד האישיותי שהפעיל את שמעון פרס כמנהיג. דרך הצופן נעצב את המפתחות שדרכם נוכל להסיר את מנעולי ההבנה הפסיכו־פוליטיים של האירועים המדיניים והפוליטיים שהתרחשו בתקופה זו ושבהם היה פרס שחקן מרכזי. בתחילה נבחן את מערך האמונות - הקוד התפעולי2 - של פרס בנושאים השונים ולאחר מכן את מרכיבי האופי ואת מרכיבי הסגנון המנהיגותי שאפיינו אותו. בסוף הפרק נקבל לידינו שני מפתחות: המפתח המדיני והמפתח הפוליטי. אלו יאפשרו לנו לבחון ולהבין התרחשויות היסטוריות שהסעירו את מדינת ישראל בעשורים האחרונים של המאה ה־20 ובעשורים הראשונים של המאה ה־21.
מערך האמונות - הקוד התפעולי
הרמוניה או קונפליקט
מרכיב התחום המדיני בולט ביותר בקוד התפעולי של פרס, בשל השינוי המהותי והעוצמתי שחל בו עם השנים, עת הפך את עורו מ"נץ" ל"יונה" בתהליך מורכב והדרגתי. פרס עבר מתפיסת סביבה קונפליקטואלית לחלוטין לתפיסת סביבה שיש בה פוטנציאל הרמוני רב. יוצא מן הכלל הזה היה יחסו למדינות ולארגונים עם אוריינטציה פונדמנטליסטית כגון איראן וחמאס. פרס של שנות ה־50 וה־60 ובחלק משנות ה־70 (עד 1977) הקדיש את חייו לנושא הביטחון, וכשר ביטחון בממשלת רבין הראשונה (1974-1977) היה נץ ובעל דעות אקטיביסטיות ואף מיליטנטיות. בשנים ההן גברו הקולות הניציים במפלגת השלטון, והם אילצו את רבין, שחשש מהפלת ממשלתו, להימנע מהצעות מדיניות מרחיקות לכת. אולם משנת 1977 חל אצל פרס תהליך יוניות הדרגתי, עד שנעשה מזוהה עם נושא השלום כמעט לחלוטין.
פרס הכיר בשינוי המהותי שחל במערך אמונותיו, וב־2003 הוא ניתח אותו באופן דיכוטומי:
אני רואה שתי תקופות בתולדות ישראל - 26 השנים הראשונות ו־29 השנים האחרונות. ב־26 השנים הראשונות, ישראל עמדה על נפשה. היינו בחמש מלחמות קשות ביותר. על כן אז הייתי נץ - הגנה על המדינה וזהו. ב־29 השנים הבאות נוצרה אפשרות שלום [...] השינוי בא ביחס של הערבים. הם נואשו מלהכריע את ישראל צבאית. אחרי חמש מלחמות ואחרי דימונה, הם נואשו מזה [...] כל זמן שלא הייתה ברירה, ההעזה הייתה בכיוון הניצי. כשהייתה ברירה, ההעזה הייתה בכיוון השלום.3
מוקדם יותר הרחיב פרס את פרק הזמן הניצי: "אכן הייתה למדינת ישראל במשך 30-35 שנים רק אופציה אחת - האופציה הביטחונית. רצו להרוס אותנו והיינו צריכים להגן על עצמנו. מאז 1978 יש אופציה מדינית. היא לא מבטלת את הבעיות הביטחוניות שלנו. הסכם קמפ דייוויד הוא שינוי דרמטי במעמדה של ישראל",4 ובספרו המזרח התיכון החדש חידד את הרציונל לשינוי לעבר תפיסתו החזונית־עתידנית:
לפי מיטב הכרתי, לא אני נודד מתפיסת הביטחון הלאומי הקלאסית, הנשענת בעיקר על צבאות ומערכות נשק, לתפיסת הביטחון החדשה, החייבת להישען על הסכמים מדיניים ולכלול במושג הביטחון הלאומי גם מרכיב של ביטחון בינלאומי ומרכיב כלכלי. העולם הוא שהשתנה, ותהליך השינוי ההיסטורי מחייב להתאים את התפיסות והמושגים הישנים למציאות החדשה [...] משמעותו של העומק האסטרטגי הצטמצמה. הבעיה הבליסטית תפסה את מקומה של הבעיה הגיאוגרפית. זאת ועוד, אין כלל תשובה צבאית לנשק הבלתי קונבנציונלי [...] התשובה לשתי הבעיות הללו היא בהסדרים, שהיקפם גדול משטח המדינה והוא משתרע על כל טווח הטילים [...] מה שיכול לקיים מסגרת אזורית של הבנה ולהבטיח שלא ייעשה שימוש בנשק הבלתי קונבנציונלי, הוא המשק המודרני.5
למרות ניתוחו העצמי של פרס ניכר שהשינוי שעבר אינו חד, אלא מורכב, הדרגתי ותהליכי. בריאיון עימי ועם ד"ר גיא זיו טענה בתו, פרופ' צביה ולדן, כי מדובר בתהליך אבולוציוני שתרמו לו שלושה גורמים עיקריים: ידיעותיו לגבי עוצמתה הצבאית של ישראל, תפיסתה של ישראל בעיני המנהיגים הבולטים בעולם והסימנים ההדרגתיים שקיבל כי מתהווה שינוי בעמדת העולם הערבי.
שנות ה־50 ושנות ה־60
בשני העשורים הראשונים למדינה היה פרס עקבי בגישתו האקטיביסטית כלפי הסכסוך הישראלי־ערבי, קרי מלחמת מנע, שנועדה למנוע מהאויב להיערך למלחמה, ומדיניות תגמול, כדוגמת מבצע קדש ב־1956 ופעולות נגד הפדאיון (כינוי למחבלים מסתננים שחדרו לישראל ממדינות ערב וביצעו פיגועי טרור בסיוען). הוא אחז בקו זה עם דמויות בולטות כמו דוד בן־גוריון, גולדה מאיר ומשה דיין, לעומת משה שרת ולוי אשכול שדגלו במדיניות מתונה יותר, מבליגה ויוזמת בנושא השלום. מפלגת רפ"י, שקמה ב־1965 כפיצול ממפא"י בהנהגת בן־גוריון, דיין ופרס האקטיביסטים, הצטיירה כניצית־ביטחונית ואולי אף ימנית. בשנים 1965-1967 הפגינה רפ"י העצמאית עוינות רבה כלפי מפא"י. היה לרפ"י שיתוף פעולה פרלמנטרי הדוק עם גח"ל (גוש חירות ליברלים בראשות מנחם בגין), ובכמה עיריות אף הוקמו קואליציות ימניות רפ"י-גח"ל, לעיתים בצירוף סיעות דתיות. רפ"י הייתה הסמן הימני של השמאל הציוני.
פיתוח האופציה הגרעינית על ידי בן־גוריון ופרס נבע מההישג הממשי של מבצע קדש. המבצע המחיש את מגבלות הכוח הצבאי הקונבנציונלי והיוזמה המלחמתית. צירוף המילים שהיה נפוץ בתקופה שקדמה למבצע - "הסיבוב הבא" - רמז על אין־סופיותו של התהליך. פרס הבין שסיבובי ניצחון לא יביאו קץ לעצם הצורך בפעולה אקטיבית והשליך את יהבו בגרעין כמכשיר אסטרטגי לקטיעתה של התוקפנות הערבית כלפי ישראל. הייתה לו העדפה ביטחונית ברורה: הרחבת יכולותיה המדעיות של ישראל על פני הרחבת גבולותיה.
בריאיון שנערך עם פרס לאחר מפלתו בבחירות 1996 הוא חזר על תפיסתו: "אני מאמין שגם מדע מוביל לביטחון. זו הסיבה שהבאתי את מפעלי 'רפאל' ודימונה לתוך משרד הביטחון. חשבתי שבניית 'כוח' תוכל למנוע את השימוש בכוח".6 בסיור הדמיוני שערך עם בנימין זאב הרצל, הסביר פרס שמטרת הכור ליד דימונה הייתה לכונן שלום. כשהרצל שאל: "מה הקשר בין כור גרעיני לבין הסכמי שלום?" פרס ענה: "כששכנינו יבינו שקשה להשמידנו - גם הם יפנו לעבר השלום... עובדה, אנחנו נמצאים בעיצומו של תהליך שלום".7
פרס המשיך לראות את העולם המדיני כקונפליקטואלי, ובספרו שיצא לאור בשנת 1965 ביטא תפיסה כוללת לגבי גישת העולם הערבי כמקשה אחת: "אין הערבים מוכנים ליחסי מו"מ מדיני, כלומר למצב של שלום".8 כנציג מפלגת רפ"י הוא הגיש הצעת אי־אמון בממשלת אשכול במרץ 1966, יחד עם גח"ל, הצעה זו נָסבָּה על דבריו המתונים של שר החוץ אבא אבן לגבי העימות הישראלי־ערבי. בנאומו הדגיש פרס שיסוד העימות ב"ערעור ערבי עיקש וממושך על עצם קיומנו" והתנגד ל"אובססיה השמאלנית".9
שנתיים לאחר מלחמת ששת הימים לא ראה פרס סיכוי לסביבה הרמונית, בשל מה שתפס כפערים תרבותיים במזרח התיכון:
תוקפנות זו משקפת הלוך רוח חברתי ששורשיו נעוצים בתאי החברה האלמנטריים ביותר. אי השקט נולד בעריסות הילדים לפני שהוא מגיע למחנות הצבא הערביים [...] השוני החברתי בינינו לבין הערבים גרם לכך שהחיפושים אחר פשרה נסתיימו במפח נפש [...] אבק השריפה אין לו הזדמנות כלל להתייבש בגבולות ישראל ומדינות ערב. לצערנו הוא בשימוש מתמיד. אבק השריפה יוסיף כנראה למלא תפקיד, עוד זמן רב בגבולות אלה.10
ובהזדמנות אחרת שב ואמר: "השלום במזרח התיכון מקופח [...] בגלל עמידתו הסרבנית [...] של צד אחד בלבד, הצד הערבי".11
שנות ה־70
עשור זה הוא המשמעותי ביותר בשינוי שחל בפרס, אך תחילתו בהמשך תפיסתו הקודמת. בספר שפרסם בפתח העשור כתב פרס בגנות האיבה הערבית כלפי ישראל:
האיבה משתרעת על מלוא השטח, היא מקיפה את רוב התושבים, היא נוגעת בכל התחומים והיא מתמשכת לאורך כל הזמן [...] דרכי האיבה כוללים הכול: חרם ומצור כלכלי; לחץ ותעמולה מדינית; חסימת גבולות ומעברים; צבאות המתכוננים למשימה עיקרית אחת: לתוקפה ולהכחידה [את ישראל, ר"ש] ועידוד מלחמת חתרנות מופקרת בחסות רשמית.12
עם זאת, התחיל להתרחש אצלו שינוי כלשהו, אמונה שאף על פי שהשביל המדיני חסום, אין לומר נואש. מעניין שניצני הגותו הכלכלית העתידית לגבי המזרח התיכון נולדו כבר אז:
הקו המנוגד למלחמה חייב לחפש לו אפיקים אפשריים - מפותלים ורחוקים ככל שיהיו [...] אפילו הדרך להבנה בין עמי ערב למדינת ישראל חסומה בהתחייבות מדינית, מן הדין לנסות גם דרכים אחרות. בראש ובראשונה הדרך הכלכלית. הגבולות הפיסיים שמורים בקנאות מפני כל מגע של שלום, אבל ייתכן שקיימות נקודות מפגש אחרות, מעבר לגבולות אלה, בריחוק מן ההמולה.13
ניתן לייחס את השינוי אצל פרס למלחמת ששת הימים. כך באופן הדרגתי הוא החל להשתחרר מתפיסתו הקונפליקטואלית כלפי הסביבה המזרח תיכונית. ייתכן שמצבה הבטוח יותר של ישראל, בעקבות תוצאות המלחמה והאקלים הבין־לאומי שהיה נדמה כנוח יותר, הניע אותו לראות את האינטגרציה האזורית כאפשרות שעדיין לא הבשילו תנאיה, אך הייתה המפתח לשלום. בעת ההיא הוא ראה את ישראל כמצויה בשלב המעבר בין מלחמה לשלום, אולם עדיין הדגיש את הביטחון ואת גבולות הביטחון. בריאיון עימו משנת 1972 ניתן למצוא ניצני שינוי נוספים: "אני חושב שמתחילים להיווצר יחסים חדשים בינינו לבין העולם הערבי".14
בעיני פרס הייתה חשיבות לשטחים כנגד התוקפנות הערבית האפשרית. לדוגמה, במכתב ששלח ב־20 במאי 1974 כשר ההסברה למזכיר המדינה האמריקאי התנגד להתבטאות של הנרי קיסינג'ר על "אהבת הגבעות" של הישראלים ופירט את מתקפת מלך דמשק נגד ממלכת ישראל ואת חשיבותן של "הגבעות" עבור ישראל במאבק זה.
אולם תהליך השינוי ההדרגתי המשיך אצלו לאחר מלחמת יום כיפור (1974-1977), גם אם באופן איטי ביותר. ייתכן שלקצב האיטי הזה תרמו שני גורמים: האחד, תפקידו כשר הביטחון לאחר המלחמה, במסגרתו ניסה למנוע טראומה לאומית נוספת; והאחר, היריבות הפוליטית עם רבין, אשר בגינה אולי ניסה לבדל את עצמו באמצעות קו ניצי.
פרס ראה בשלום דבר תאורטי שאינו מחייב את ישראל לפרט את גבול השלום מבחינתה. בביקורו בוושינגטון בדצמבר 1976 סבר שאין לנסות אפילו להגיע להסדר מדיני כולל, אך בד בבד ראה סיכוי לפעול למען השגת הסדרים חלקיים, ובתחילת 1977 הבהיר:
כישראלי הייתי מעדיף מו"מ כולל. אבל הניסיון מורה שאם כל הערבים יתאספו מצד אחד ויעלו את כל השאלות שלהם על שולחן הדיונים - ייווצר מצב של פתיחה של מריבה ולא של הידברות. עדיפה בעיניי מדיניות של צעד אחרי צעד. כאשר קובעים את הכיוון ולא את המטרה הסופית. והכיוון הוא - התקדמות לקראת שלום, תוך הסדרים טריטוריאליים ההולמים את מידת הנכונות של הערבים ללכת לשלום. מובן כי מדיניות זו אינה שוללת בהכרח פתיחה צרמוניאלית בג'נבה, שגם אותה יש להכין כהלכה, כדי שלא תיהפך למריבה קולנית ופומבית, שרק תקשה על המשך המו"מ.15
בוועידת ההתמודדות השנייה מול רבין על מועמדות מפלגת העבודה לראשות הממשלה (פברואר 1977) חל שינוי של ממש ברטוריקה של פרס, כשהשמיע צלילים שונים שמסמלים אולי את תום הפרק הביטחוני־ניצי שלו ותחילתו של פרק חדש:
אנו מוכנים לקדם את השלום בכל דרך אפשרית, אם בדרך של מעשים, שיקום הפליטים בעזה, מדיניות הגשרים הפתוחים, הגדר הטובה או בדרך של הסדרי ביניים או בדרך של הסדר כולל [...] רוב חיי עשיתי בתחומי הביטחון. כאן הייתה הסכנה הגדולה של עמנו. אני משוכנע, כי מעולם לא היינו קרובים יותר לעצמאות אמת, לשלום מלא מתוך עמידה של עוצמה וחברה של צדק.16
לא מן הנמנע שההקשר הפוליטי השפיע על ההתבטאות המדינית. פרס רצה לזכות בתמיכה גם מחלקיה המתונים של מפלגת העבודה ולהיות מקובל על השותפה במערך, מפ"ם, שראתה קושי בשותפות זו כשפרס הנץ בראש.
פתיחת הפתח להסדר שלום עם מצרים, לאחר ביקורו הדרמטי של הנשיא סאדאת בירושלים ב־19 בנובמבר 1977, חיזקה מאוד את השינוי שחל בתפיסת הסביבה של פרס:
נדמה כאילו המזרח התיכון כולו התבגר בבת אחת, והקולות הקוראים להמשך האיבה והמלחמה נשמעים היום כקולות אוב הבוקעים מתקופת ימי הביניים, כאילו באים מעולם של קדרות וריאקציה. יש עמי מלחמה במזרח התיכון ויש עמי שלום בתוכו, וכל עם יכול היום לחצות את הגשר המפריד בין שני העולמות האלה [...] משהזדמן סיכוי לשלום - שוב אין להמעיט בערכו, לקצץ בכנפיו, לדחות את מועדו. מן הראוי לפתח תנופת שלום מלאה.17
יוסי ביילין, ממקורבי פרס, ששימש דובר מפלגת העבודה, מזכיר הממשלה, מנכ"ל מדיני של משרד החוץ, ח"כ ושר, קשר באוזניי את המעבר מניציות ליוניות אצל פרס גם למעבר לאופוזיציה. על פי ביילין, הבידול מול הליכוד היה חיוני, והוא היה חייב להתאים את עצמו. דבר נוסף, מאז 1977, עם היבחרו לראשות מפלגת העבודה, הקיף עצמו פרס בעוזרים צעירים, אוהדים בגלוי של תנועת "שלום עכשיו". עם זאת, יש לומר ששורשי השינוי ניכרו עוד קודם לעמידתו של פרס בראשות האופוזיציה לממשלת בגין.
בשנת 1978 נראה העולם המדיני לפרס כבעל פוטנציאל הרמוני, אך עדיין הוא סבר שתקופה ממושכת תעבור עד אז:
באחרית הימים, בוודאי ישראל צריכה לחתור ליצור אתים ולא חרבות. אבל נגזר על ישראל ואולי עוד לתקופה ממושכת, לחיות באזור שלא נחלץ מהלוך רוח מלחמתי [...] אני מאמין שהשלום במזרח התיכון יבוא לא רק מתוך מערכת היחסים בין ישראל לבין ערב; הוא נישא כבר עכשיו - בשקט, באיטיות ובוודאות על כתפי ההתפתחות שאין איש יכול לעצור או למנוע [...] אבל אין מנוס מלהביא בחשבון את הסיכון שתהיה עוד מלחמה [...] באין ודאות של שלום מלא לאלתר, יש לקחת בחשבון אפשרות אחרת - של תקופת ביניים ארוכה, עד שיבשילו התנאים לשלום מלא. ובתקופת ביניים זו יש לדאוג לשני דברים מקבילים: דינאמיקה מדינית לבניין הדרגתי של שלום, וכושרו של צה"ל להבטיח שלא יושג שום הישג ערבי על ידי מלחמה.18
תפיסתו העתידית על הסביבה הגיעה לשינוי משמעותי בסוף שנות ה־70: "נגזר, הן על העם הערבי והן על העם היהודי, לחיות יחדיו בשלום ובידידות אמת. חסר טעם הוא לדחות את השלום".19
*המשך הפרק זמין בספר המלא*
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
