הרבע הנותר

מעבר לכל זה

א.

ומה יהיה על הבדיחות? בדיחות משפחתיות אינן יכולות לחרוג מבית גידולן. הן לא בדיוק הומור, יותר אחוות מי שהיו שם. מושב לצים פרטי לגמרי, מביך בחוסר התחכום שלו, קלוש יותר מהחלקה על קליפת בננה. מסיבה זו לא משתפים אותן עם אחרים — הם לא יבינו מה מצחיק. אפשר לומר שעכשיו, אחרי הסתלקותם של אמא, מוטי ואבא, תם עידן הבדיחות המשפחתיות שגדלתי עליהן. נותר לי רק להמציא בדיחות אחרות, חדשות, עם ילדיי ובעלי.

ב.

להורים שלי היו שמות קודמים, מגלגולם בגולה. בארץ הם היו רחל ויהושע, הצברית־לכאורה והציוני התם. שניהם לא הזכירו מעולם את שמותיהם הישנים. שניהם נהגו לשבת על הספה ולומר: אין כמו בארץ.

היא ודאי רצתה להיפטר משם ילדותה העיראקי. מן הסתם התביישה בו. ועם השם רחל הרגישה בבית. הוא הזכיר את שמו הקודם, המצרי, רק כשסיפר פעם, צוחק, שלא אכפת לו למות כי אמו מחכה לו למעלה. היא קוראת לו בשם ילדותו ואומרת: תעאל פוֹק, עמלתיך מלוח'יה — בוא תעלה, הכנתי לך מלוח'יה. כך סיפר וצחק. רק אחרי מותם מצאתי את התעודות עם השמות הישנים. צילומים צעירים של שניהם נותרו מודבקים בפנקסים המהוהים — תעודות עלייה ופנקסי משרד העבודה — לא יותר מרמזים על מי שהיו בילדותם. רמזים מרעידים, כי תפסתי כמה הם מוכרים לי וכמה איני יודעת עליהם כמעט דבר.

לזכר הורי רחל ויהושע ולזכר בנם הבכור מוטי (מרדכי) מוקדש הספר הזה. אותו אני משלימה מחוץ למולדתי, שאינה עוד ארצי.

ג.

אנשים שלהורים שלהם היה מבטא תהו על טיבו כשהיו ילדים, אחר כך חיקו אותו בשעשוע בשנות הבגרות, ולבסוף הם מגלגלים אותו על לשונם באין עונה, שלא להשכיח.

ד.

הספר הזה מלא בושות ועניינים. הבושות מהשכנים ובושת הגוף החולה ובושת הבת שנתקפה רגשות אשמה. בושת ההחלטות הלא נכונות. הדברים שנעשו בעיתם ואלה שלא. ועוד הרבה. אבל כל אלה נשארו בחוץ ולא מוזכרים כמעט בכלל. קל לי לדחוק אותם החוצה, הרי אני המספרת, אעשה בהשתלשלות העניינים כרצוני. אולי גם על זה הסיפור.

ה.

מערכת יחסים לא מסתיימת עם מותו של אחד הצדדים. היא נמשכת מול הצד השני, ואף בדיאלוג. המתים לא מבקרים ולא מדברים, כמובן — מספיקות להם מחוות שמגיחות מעצמן. פתק נשכח שהתגלה ועליו מתכון; הדמיון הקבוע במנשך השיניים, בצורת הלסת; או תוך כדי רביצה על ספה — הזיהוי הפתאומי של פיקת הברך שלך, ההבנה שהיא זהה לשלה. כבר קשה לדעת מי היתה באמת: הדמות הקטנה, החיוורת, הזכורה כעת יותר מכל האחרות, צפה במיטתה ולידה נעלי בית, או אשת החיל שהיתה בשיאה. האם הגעגוע נוטה לאמא או לרעיון של אמא? והמאכל ההוא שנרשם באותו פתק, האם להכינו, האם יהיה לו טעם דומה, לשם מה להשתדל? נזוז הלאה. אין כללי אצבע לשיחה שלאחר המוות, המתים לא מתעקשים, ולכן אפשר להחליט לקיים אותה רק לפרקים ובחלקים. כעת, למשל, אנוח.

ו.

בחודש הבא יחול יום ההולדת של אחי. השנה, ארבע שנים אחרי שנפטר, שש שנים מאז שהמשפחה הגרעינית שלי התחילה להתכלות, אני מרגישה שראוי יותר שנעבור לחגוג את ימי ההולדת של הנפטרים ולא את ימי הפטירה שלהם.

מתוך איזו התחשבות מנומסת מצידם, או בהשפעת כוח עלום, או סתם במקרה, שלוש הפטירות התכנסו לשיא הקיץ, בטווח של שלושה שבועות, ובהפרש של יום אחד בלבד בין ימי השנה של הוריי. בשנים הראשונות הקפדתי להגיע לקבר עם הילדים, לקרוא תהלים עם אותיות השם ולומר כמה מלים. זה היה חלק מהכבוד שחלקנו לאופן שבו הם היו רוצים שיזכרו אותם, שיתפללו לזכרם. כעת אנחנו גרים רחוק הרבה יותר, אבל לא רק בשל כך עלה הרעיון לציין את זכרם של אמא ומוטי ואבא בימי ההולדת. כשאת מציינת את יום ההולדת של אדם, את חוגגת את שנות היותו בעולם, מודה עליהם, מודה על מה שחלק איתך. את מפנה את המבט מהצער והאבל אל הזיכרונות והחיים, ובתקווה גם אל השנים הטובות.

לפעמים הפניית המבט הזו לא מתיישבת עם תחושותיהם של המתים עצמם כפי שביטאו אותם בזמנו. כך למשל, בשנותיו האחרונות סירב אחי לחגוג את יום הולדתו, הדבר נראה לו נטול טעם ומדכא, ולימים התפשר על אמירת "מזל טוב" בתאריך העברי. כך גם אבא שבע הימים שמעולם לא הקפיד על ציון יום הולדתו בזמן — שכן התאריך המדויק־לכאורה לא היה אלא פיקציה של פקיד רישום ישראלי בבואו ארצה. וכך גם אמא, שתמיד נהגה לומר שיום ההולדת שלה פחות חשוב, וביקשה שנציין דווקא את יום הנישואין שלהם, כי שם התחלנו להתרקם אנחנו, ילדיה ונכדיה.

האם תהיה לי החוצפה לומר: מוטי, אני מצטערת, אבל כעת החיים הם אנחנו, ואנחנו נעמוד על זכותנו להיזכר בך ביום הולדתך, ונדלה שמחה מרגעיך הטובים למרות הכל? או: שמע, אבא, נכון שתאריך הוא רק תאריך אבל בכל זאת נחוץ לנו עוד יום טוב אחד בשנה שבו נצחק ונשמח לזכרך. או: אמא יקרה, אל תמעיטי מערכך, מגיע גם לך שיהיה יום שהוא שלך בלבד, ובו נזלול עוגות עתירות סוכר שאסור היה לך להתקרב אליהן בשנותייך האחרונות.

תאמרו: ברור, זו החלטה שלך ורק שלך. את הנותרת, השורדת, ומלאכת הזיכרון מוטלת כעת עליך. והרי את לא דתית, ואין סמכות מעליך, אתם ראשי המשפחה. הטקס הוא אישי. מה שתנהיגו הוא שיהיה, ואת מה שתנהיגו יזכרו גם הילדים שנים קדימה.

הכל נכון. אבל זו בדיוק הבעיה. מדובר בהתלבטות שדתיים פטורים ממנה — יש הלכה, יש מנהג קהילה, עושים כדקדוקם ונחים. ואילו טקס זיכרון חילוני הוא מרחב החלטות פתוח, ורוחות חמות נושבות בו. כבר כתבתי לזכרם, כבר תרמתי לזכרם, ולו רציתי הייתי יכולה לייסד את יום המשמרי השנתי ולהפעיל בו דוכני כיבוד, להזמין נואמים ולהפריח מליצות. אז מה. ברצותי אגדיל, ברצותי אפרוט לפרוטות את המעמד התובעני הזה, של שמירת הזיכרון של ממלכה משפחתית קטנה שנגרעה. ברצותי אכונן אותו בחמש דקות יומיות או בשבוע שנתי. ויחד עם זאת אצטרך גם להשלים עם קיומן של הרוחות המשתנות במרחב הזה, שלוחשות לאוזן החילונית להטות את הטקס לכיוון זה או אחר.

הדברים עדיין מתגבשים. אבל נכון לעכשיו, כנראה נשמור בזמן השנתי מין "אזור פטירה" של כולם, איפשהו בסוף יולי תחילת אוגוסט, שיאגד את שלושתם בשלושה נרות נשמה וברכה לזכרם, ואת היתר נעשה בימי ההולדת, מדי שנה בשנה כיד הרגש והיכולת.

ומעבר לכל זה — יהיה גם הספר הזה, להיזכר ולקרוא בו מתי שרוצים.

אמא

א.

העצות במגזינים אומרות: סעו לצימר עם ג'קוזי, קנו לבנים סקסיים, התמרחו בשמנים. אף אחד לא אומר: בלו חצי שעה במוסד גריאטרי, זה כבר יזניק את תאוות החיים שלכם לשמיים.

ב.

כל יום כשבעלי מתעורר הוא שואל: יש חדש? ואני אומרת: כן, אותו חרא. מי ייתן לנו קצת חדשות טובות.

נכנסים לחדר האוכל של המוסד וזמר מבוגר עם אורגן שר שם שירי הווי, מין ישרא־כל מיוזיק. נדמה שהמאזין השמוט בתוך כיסאו קרוב לאבד את זה באופן בלתי הפיך, אבל אז כשמגיע "ירעם הים, ירעם הים", הוא נושא כפות ידיים חלושות ומוחא ומוחא. גם אני מצטרפת, ומוחאת ומוחאת, שמחה בשביל האיש המנגן, שמן הסתם מחלטר כאן פעמיים בשבוע, שכולם מוחאים כפיים לצליליו.

כשהייתי נערה שנאתי להתנחמד, להתנהג כמצופה באירועים, ותמיד העירו לי "למה את לא באה לרקוד הורה", "למה את לא מוחאת כפיים עם כולם". לא היתה לי סיבה, סתם הייתי יושבת נרגנת, בדלנית צעצוע שכזו. והנה, השנים אילפו אותי כהוגן, כפי שראוי, ויחד עם קהל שבוי בן חמישה אנשים אני מוחאת בקצב. בכוונה לשמח. מוחאת כי זה חלק מהחיים, דרך כל שירי ההווי של העשורים הישנים ההם כולם חייבים לעבור, מוחאים ומוחאים. כולל לו יהי ועושה שלום במרומיו. רק כשמגיע "אלוהים שלי רציתי שתדע" ואפשר להיקוות לשלולית אני מפסיקה למחוא. כי כל המוצק מתנדף לאוויר, כל הדאגה מתמצקת לגוש בגרון, ומה שהיינו ומה שחיינו נחרת בו כעת סדק עמוק. כמה זמן אפשר לחיות בתוך סביבה כמו כלי סדוק? בסוף קורסים.

אנחנו נצליח לבנות משהו חדש לפני שהכל יישבר? שואל בעלי. ואני אומרת: בטח.

ג.

היום אישה סיפרה שעה ארוכה כיצד היא סועדת את בעלה אחרי שעבר אירוע מוחי, ובכל זאת מישהו שאל מתי היא משתחררת. נהג מונית טעה לחשוב שמי שמחזיק את ההליכון הוא החולה, ואיחל לו אריכות ימים, בזמן שכל מה שאותו אדם רצה היה למות לפני אשתו. הרופא הראשי הפליג שעה ארוכה בתיאור ההבדל הסמנטי בין "סביר" לבין "בסדר גמור", וצידד באפשרות הראשונה. אין פלא אם כך שחולה אחרת, כאשר נשאלה מי מלווה אותה, הצביעה על בעלה ואמרה "אבא שלי פה".

ד.

לצד אמא בחדר שכבה זקנה ארוכה ורזה שלא חדלה לגנוח. אנחנו ישבנו בחדר והשכנה גנחה וייבבה, אוי, אוי. זה היה כמו רעש רקע שכמעט מתרגלים אליו. עד שנכנסה אחות בכירה לחדר והופתעה. רטנה על האח הסיעודי החדש. "מה זה? הוא סיים עכשיו בית ספר לסיעוד והוא לא יודע שצריך לכסות חולה?" היה לאחות הבכירה חיתוך דיבור יפהפה של ח' ו־ע', ואני עדיין משננת לי לפעמים איך נשמע הצימוד בין "לכסות" לבין "חולה", איך ה־ח' הלועית באה בעקבות ה־כ' הרפויה והחִכִּית. ולאן הלך האח החדש ההוא?

האחות הבכירה כיסתה את הזקנה בשמיכה, נגעה בידה ואמרה: הנה, ממי. הזקנה נרגעה באחת ונמנמה בשקט עד הזמן שבו קמנו ללכת. סיעוד זה ערסול, חשבתי.

ה.

כבר כמעט שאין בשר על העצמות ואין ציפה מסביב לגרעין הפרי. כל העומדים מסביב מרעישים ומקשקשים, מביאים מצרכים בשקיות, ממלאים בקבוקים במים ומרוקנים אותם, מזיזים כיסא גלגלים הנה והנה, עומדים ומספרים ענייני יומיום טפלים. החולים מצדם טורחים לומר רק "זוז, אתה מסתיר לי את השמש".

ו.

הנה שם בפינה הבחור ההוא שפעם נהג לצעוק במרווחים קבועים "אחות! תוציאו אותי מכאן! אחות!" ועכשיו, חצי שנה אחרי, ליד שולחן האוכל, הוא דומם ומבטו קפוא. אולי תשישות, אולי תרופות. מה יותר גרוע, הנדנודים הקולניים ההם או השתיקה? עכשיו שואלים כמה סוכר הוא רוצה בתה והוא עונה "ארבע". האחות אומרת "אם ככה אז שניים". הקשבתי חזק לשמוע אם הוא מתעקש.

ז.

לא הרשו לסופי לחפוף את הראש, לא לצבוע, גם לא להסתפר. "שלא תשבי עם ראש רטוב לפני הניתוח!" חזר בעלה ואמר. הכל נאמר מתוך מחשבה על טובתה. היה אמצע החורף. אם תשב גלויה ומקוררת, בראש חשוף, היא עלולה לחלות, ואי אפשר — לא יתנו — להיכנס לניתוח במצב של הצטננות.

היא חזרה וטענה, וטענותיה לא התקבלו, גם לא טענות בנותיה, שהתלהטו: "תן לה לצבוע, נו, מה אתה מבין בעניינים של נשים! למה שתיכנס מוזנחת לבית חולים!" אבל בו בעת גם קימטו את מצחן: "באמת לא כדאי לקחת סיכון". התעורר ויכוח משפחתי בשאלה לכמה שעות, אם בכלל, תסייע מגבת כרוכה על הראש בחימום ובהגנה, אבל הוויכוח לא הגיע לידי מיצוי. וכבר הגיע סוף השבוע.

וכך נכנסה לניתוח ביום א' בבוקר בלי לחפוף ובלי לצבוע ובלי להסתפר, ושערה גילה כבר אז התחלה של פס לבן בשורשים. בשל כך הקפידה לכסות את ראשה בכל הימים שלאחר הניתוח בכובע צמר, שהיה כבר די מרופט. רק כובע מנוסה כזה יכול היה לעמוד באשפוז ובטיפול הנמרץ, בשכיבה במחלקה שבועות וחודשים, בכביסות במים קרים שבעלה דאג להן, חזור וכבס את הצמר, את הפיג'מה, חזור והפשט, חזור וחבוש על הראש, לכסות את הפס. טלוויזיה על הקיר עם תוכניות הבוקר ושעות של ריפוי בעיסוק עם כובע הצמר, ומתחתיו הפס ההולך ומתרחב.

כל השנים חושבים רק על טובתה. מלטפים אותה בזמן שהיא אוכלת, באים לבדוק מה איתה בזמן שהיא ישנה. מגששים למצוא את הרגע האחד הפנוי שיש לה, ונכנסים לתוכה שם ואז. תמיד יש מה לספר לה. אם צריך להעיר מישהו, יעירו אותה. עכשיו היא סוף סוף יכולה לנוח, אבל נתפסה לא מוכנה.

שבועות זה לקח עד שביקשה בקול, כמה פעמים. חודשים עד שהסכימו. "זה מסוכן, הכאבים עוד יתפסו אותך באמצע הלילה". לבסוף יצאה הביתה לעשרים וארבע שעות. התור למספרה הוזמן בחופזה. בתום היממה חזרה צבועה ומסופרת אל המחלקה עם הטלוויזיה על הקיר. ישבה וההליכון לידה במקום הרגיל שלה.

"או, כמה את יפה, סופי", אמרה לה האחות.

וסופי, פתאום, חיוך עלה על פניה.

*ההמשך זמין בספר המלא*