שברים עדינים

סטנדאפ למתחילות

"מה את יודעת בכלל על סטנדאפ?" שאלה אותי אמא.

"ואת, מה את יודעת?" עניתי.

"יודעת מספיק כדי להרחיק אותך מזה".

אמא לקחה עוד שאיפה מהסיגריה ונשפה אותה החוצה באיטיות הצידה, כאילו בכך היא מגינה עליי ועל הריאות שלי אבל באותה נשימה ממלאת את ריאותיו של תינוק בעגלה ברעל, רק כי אימו ישבה שולחן לידינו.

זו אמא שלי. הדמות הכי דומיננטית במשפחה, ברחוב, בשכונה ובעיר. מלהקת־על, זו שכל התעשייה מתחנפת אליה, ועליי נגזר להיות הבת שלה. נגזר באמת, תכף תבינו.

שולי אהרוני, אמא שלי, מלהקת לתפקידי מפתח בכל סדרות האיכות המופקות בישראל מכאן11 ועד נטפליקס. שמה הולך לפניה ואני בתה הצעירה מבין שלושה ילדים.

אחי יהונתן, בן שלושים ושבע, מהנדס מכונות, נשוי פלוס שתיים, גר במודיעין. שעמום עילאי אבל ברח הכי רחוק שאפשר מאמא ומהעולם שלה, שלא לומר השגעונות שלה.

צביה, אחותי האמצעית, בת שלושים וארבע, גננת ביום ונגנית צ׳לו במועדונים מעופשים בתל אביב בלילה. בסך הכול ממלאה את הקלישאה של גם וגם. גם ארצי וגם רוחני, גם מחוברת לקרקע וגם מזינה חלומות. גם רווקה וגם בזוגיות מעל עשור עם חנן וגם נפגשת מהצד עם יוכי, יוגיסטית גמישה ורגישה.

ואני, נעים מאוד, מירה, בת שלושים, כותבת ומלחינה, מוזיקאית בהשאלה, מאחוריי שני להיטים מוכרים מפסטיגל הילדים. אני כותבת בעיקר לאלה שרוצים להיכנס לפלייליסט, כאילו שיש לי את הנוסחה. אני גרה בתל אביב, רווקה ומצחיקה. יש שיראו את ההומור שלי כציניות שנבעה מחיים מורכבים לאמא אלילה ואבא ימאי שנעלם שנתיים אחרי שנולדתי, כי כל זה כבר היה לו יותר מדי. אז הוא הפליג לעיר נמל אחרת, תרתי משמע, ומצא רוגע ושלווה במרחק רב מאיתנו תחת חסותה של מסעדנית איטלקיה. הפעם האחרונה שדיבר איתי הייתה לפני חודשיים וחצי כשסיפר לי על תוכניתו המבריקה לשלב סטנדאפ במסעדה של רוזה. "סטנדאפ בין־לאומי" הוא קרא לזה. סטנדאפ חוצה יבשות, כזה שלא משנה מהיכן אתה בא, תכאב לך הבטן מקרקורי הצחוק שלך.

"את איתי?" שאל.

"באיזה מובן איתך?" שאלתי.

"את מבינה את קו המחשבה? מה את אומרת? חשבתי שתוכלי לבוא לפה ולהריץ מופע שלך".

זה נשמע כל כך טבעי שכמעט והאמנתי לו.

"אבא, אתה רציני? אני? מעולם לא העליתי מופע סטנדאפ, על מה אתה מדבר?" הרגשתי רעד בכל הגוף. אני לא יודעת להגיד אם מקורו בחרדה או בהתרגשות או בשניהם.

"מירה", הוא נאנח, "מאז ומתמיד בלעת את הבמה בביסים גדולים, את האדם הכי מצחיק שאני מכיר. לא מצחיקה לשם הצחקה, מצחיקה שנונה, כזו שכל משפט שלה לפני שהוא דחקה הוא תובנה".

"פפפפפ..." נשפתי, "אבא שכח מזה, אני ממוקדת, אני מוזיקאית ואני אכתוב את הלהיט הבא. סטנדאפ זה מקצוע לרעבים ממש או שבעים מאוד. אני לא בקצה הזה ולא בשני", ואת הטענה שלי סיימתי בבקשה: "אבא, אני רוצה לקנות פסנתר חדש, יש מצב שתעזור לי לממן את זה?"

"כן", אמר, "בתנאי שתחשבי על ההצעה שלי. אני שולח לך סרטון וידיאו שלך מגיל שתים־עשרה שאמא שלחה לי בזמנו, תסתכלי עליו ותוכיחי לי שאני טועה", אמר בנחישות וניתק את השיחה.

צליל ההודעה הגיע עוד בטרם הספקתי לחשוב מחשבה אחת על השיחה הכי מוזרה שניהלתי עם אבא שלי בחיי. על הצג הופיע קישור לסרטון וידיאו, פתחתי אותו ובהיתי במסך. כן, זו אני, אבל זה לא מופע סטנדאפ רגיל – זו חגיגת בת־המצווה שלי והניסיון העלוב שלי לזכות לתשומת לב מכל המפורסמים שאמא הזמינה לאירוע המביך עלי האדמות.

זרקתי את הטלפון הנייד הצידה, עצמתי את העיניים וניסיתי לדמיין את עצמי על במה, בר חשוך, אורות מסנוורים, מיקרופון עם ריח מהבל הפה של אלה שעלו לפניי ואני פותחת את המופע.

"מכירים את זה שאתם בסטרס ואתם מנסים להסתיר את זה? אז אתם משחקים מימקות פנים של הכול בסדר, אני קול, אבל לאורך עמוד השדרה זורם לו נוזל הקרוי זיעה עד התחתונים? אז ככה אני עכשיו".

דממה, בדמיון שלי חיכיתי לצחקוקי קהל או ל"קיץ של אביה" ולא ידעתי להחליט מה בא עכשיו. פקחתי את העיניים והכרחתי את עצמי להתמקד. ישבתי מול מסך המחשב וכתבתי שורה של שיר, ומחקתי, וניסיתי שוב ומחקתי והבנתי שכדאי שאצא מהבית ואלך קצת כדי להרגיע את סערת הרגשות שהשיחה עם אבא עוררה בי.

לקחתי את פינץ׳ ויצאנו לטיול בשדרה למטה, המחשבות שלי נדדו שוב אל הבמה המדומיינת שלי ולעוד רגע שבו אני נחשפת:

"בטח אתם מכירים את התחושה הזו שאתם אוהבים את עצמכם באותה מידה שאתם גם מבינים כמה אתם דפוקים? רק בינכם לבין עצמכם. למשל כשאת הולכת למכולת רק בשביל לקנות חלב עם הטרנינג המעפאן ודווקא אז פוגשים את זאת מהיסודי שנראית תמיד מליון דולר אבל לא העיפרון הכי חד… ואת אומרת לעצמך בלב למה אני נראית כמו עוזרת בית והיא נראית כמי שיצאה עכשיו מיום צילומים לשער של ווג ובאותה נשימה את אומרת 'היי, אבל לי יש תואר שני בשקר כלשהו ואני חכמה טילים ומעניינת', אבל על מי את עובדת, תראי איך את נראית???"

הפעם כבר הרגשתי משוחררת יותר והבנתי שכנראה יש משהו ברעיון של אבא שהוא כנראה גם חלום שלי שהדחקתי. עצרתי עם פינץ׳ בבוטקה בשדרה, הזמנתי מיץ תפוזים לי ומים לפינץ' ואמרתי לו בקול רם: "פינץ' היקר, בוא נשתה מיץ אומץ ונבנה מופע, מה אתה אומר?" פינץ' הסתכל במבט מבולבל ושתה קצת מים, כשכש בזנב ועשה את מה שבדרך כלל הוא עושה, שזה לרחרח את הטוסיק של כלב עובר אורח בשדרה.

חזרנו הביתה, התיישבתי ליד המחשב, פתחתי קובץ חדש וקראתי לו "סטנדאפ למתחילות". אחרי שעתיים וחצי היתה לי כמות פאנצ'ים נאה לצאת אל הדרך.

התקשרתי לאברי, השכן מלמטה, והזמנתי אותו למופע בהתהוות: "אני אברבר את עצמי לדעת ואתה תוכל לרדת עליי, נשמע טוב?"

"נשמע מעולה", אברי אמר תוך כדי טיפוס המדרגות אליי, את ה"ביי" כבר שמעתי אחרי שהדלת נפתחה. הקהל הראשון שלי הגיע, אני קופצת למים ואין דרך חזרה.

התקשרתי לאבא ואמרתי לו, "הולכים על זה".

שלושה שבועות אחר כך, נחתי ברומא עם טרולי ומחשב נייד, כמו דמותי המשדרת 'אני באה', עושה את הצעד ובורחת, לא בטוח שאדע לשאת את התוצאות. הייתי גאה בעצמי על האומץ עד כאן ומפוחדת עד עמקי נשמתי ממה שעלול להשתבש.

את אבא זיהיתי מחכה בשער הנוחתים, נרגש וקופצני. הסתכלתי עליו וראיתי איש שלם שמגשים את עצמו, נרגש לקראת עוד חלום שמתגשם, החלום שלי שבמו ידיו גורם לו לקרות.

לקחתי נשימה, הבטחתי שאני לא בורחת, יהיה אשר יהיה.

בדרך מהשדה אל מרכז העיר שתקנו אחרי שיחה שכללה בעיקר החלפת הרבה פרטי מידע חסרי חשיבות על הטיסה והדרך לכאן. השתיקה עוררה בי פרץ של רגשות, הסתכלתי עליו ואמרתי: "אבא, תודה על כך שבעיניך אני מוכשרת וכל יכולה. בזכותך אני הופכת למאמינה".

אבא חייך ועיניו היו לחות, "מירה, את תעשי את זה ותיראי עולם חדש נפתח לפנייך".

אבא חנה את הרכב בסמוך למסעדת רוזה. צעדנו זו לצד זה פנימה, הקפדתי לדרוך על שטיח הכניסה ברגל ימין וערכתי היכרות עם הבמה שבה אעלה את "סטנדאפ למתחילות" לראשונה.

תל אביב, אמצע ינואר, בית ציוני אמריקה.

"היום אני עומדת לפניכם, קהל נכבד, במופע המאה של 'סטנדאפ למתחילות' ומודה על הרגע".

הקהל מחא כפיים בהתרגשות אדירה ואני רק ראיתי אישה אחת בשורה הראשונה מוחאת כפיים ומזילה דמעה, אמא שלי האלילה, הפכה למאמינה.

בין המוניטורים והחדרים

תמיד רציתי לעבוד במקצוע מציל חיים. הרגשתי שהייעוד שלי טמון שם, בלחץ הזה המתלווה למצב קיצון שבו יש רק תוצאה אחת רצויה, חיים.

כשעליתי מרוסיה לארץ בגיל שש וקצת עוד לא ידעתי מה ארצה להיות כשאהיה גדולה. האמת היא שלא ידעתי מה קורה איתי באופן כללי. מצאתי את עצמי מגיעה למדינה חדשה שמזג האוויר בה באביב חם יותר מכל יום חם שחוויתי בחיי, וכך ביולי-אוגוסט חשבתי שמה שאני מרגישה זה הכי קרוב לסוף העולם.

השפה הייתה לי קשה והילדים היו קשים איתי. סבלתי מהצקות וקראו לי בשמות גנאי. אומנם לא הייתי לבד, יחד איתי בכיתה היה גם סשה שעלה חודשיים לפנינו ונראה שחוויות הקליטה לא פסחו גם עליו. כבר בשבוע הראשון שלי בכיתה א' כרתנו ברית עולים כזו שאפשר לפרק רק עם דחפור די-תשע. עד כיתה י"ב סשה ואני היינו חברים טובים, הכול עשינו יחד, היינו בצופים והתנדבנו במד"א. ההשתלבות שלנו הייתה יחסית קלה ביחס לרוסים אחרים שפגשתי במהלך החיים שעברו חוויות מעצבות, שלא לומר מטלטלות, בתהליך הקליטה שלהם בארץ.

אך טבעי היה ששנינו נרצה לשרת כחובשים בצבא, עבור סשה החלום התגשם כשהתקבל ללימודי רפואה בעתודה הצבאית ואני, שרציתי שירות צבאי אמיתי עם בני גילי, התקבלתי לקורס חובשים ושירתי שירות מלא כחובשת ביחידת רם שתיים. שם בעיקר נתקלתי בכל החיילים המשתמטים, מספרי הסיפורים, מלכי הבדיות והשקרים. הייתי מריחה אותם עוד טרם כניסתם דרך דלת הזכוכית עם הצליל הצורם בכניסה למרפאה. נכון, מדי פעם יצא לי לטפל גם בחיילים שסבלו מכאבים אמיתיים והופנו לטיפול רפואי, אבל הרוב המכריע היו כאלה שרק חיפשו גימ"לים.

אי אפשר להתעלם מכך שספרתי את הימים לשחרור המיוחל וכל שאלת העיסוק במקצוע מציל חיים עלתה שוב על הפרק. על הפרק כי החלו מחלחלים בי ספקות עד כמה אהיה חשופה באמת להצלת חיים אל מול הביטוי היום־יומי המתסכל של להיות אדמיניסטרטיבית שמספקת הפניות ואישורים. ההתלבטות ייסרה אותי. חשבתי על לימודי מדעי המחשב, אבל הפסיכומטרי שלי לא היה מספיק גבוה לא ללימודי רפואה ולא למדעי המחשב. חזרתי על המבחן פעמיים לפני הצבא ואחרי הצבא, הציון שלי השתנה מעט והספיק רק ללימודי מדעי החברה והרוח. הרוח שלי נפלה. ולכן בעידודם של אימי, חוקרת ביולוגיה מולקולרית במכון ויצמן, ואבי, מהנדס אזרחי בכיר בחברת התשתיות הגדולה בארץ, החלטתי לקחת פסק זמן לטיול של אחרי צבא לדרום אמריקה.

זו הייתה אחת החוויות המעצימות של חיי. סשה הצטרף אליי בחופשת הקיץ ונסענו יחד. טיפסנו על הרים, פגשנו אנשים, טעמנו מאכלים שלא ידענו על קיומם ובעיקר חיינו. שם בארגנטינה, באחת העיירות הנידחות, בין מסלול אחד למשנהו ישבתי לכתוב בספר המסע שלי בעוד סשה בהה בשמיים וזמזם לעצמו שיר של הדייר סטרייטס.

"סליחה", פנתה אלינו ילדה קטנה בפורטוגזית ופרצופה מבוהל, "אתם בטח תיירים, ביקשו ממני לקרוא לכל מי שיכול לעזור… בבקשה בואו איתי".

סשה התרומם מייד עם זיהוי סימני המצוקה של הילדה ושאל בפורטוגזית מעורבבת באנגלית "מה קרה? מישהו צריך עזרה רפואית?"

הילדה הנהנה, "כן, כן".

ארזתי את החפצים שלי במהירות ויחד עם הילדה וסשה רצנו אל עבר קצה השביל ומשם בירידה תלולה אל הכניסה לעיירה. מרחוק ראינו התקבצות של אנשים ואנשים נוספים רצים מסביב. במרכז ההמולה שכבה ילדה בת ארבע־עשרה בערך עם פציעה מורכבת, מחוסרת הכרה, ובמרחק עשרות מטרים ממנה אופנוע מרוח על החצץ בצד הדרך. סשה קפץ מייד והוציא את תיק העזרה הראשונה. שנינו בתיאום מושלם התחלנו לטפל בנערה. סשה ביקש לדעת מתי אמור להגיע אמבולנס וההמון ענה שלאזור הזה מגיעים בין חצי שעה לארבעים דקות.

"אין לה את הזמן הזה. דופק חלש ומחוסרת הכרה, מתחיל בהחייאה", צעק סשה אליי.

"עצירת דימום ברגל. חסימת עורקים בירך", השבתי לו.

סשה ואני הבנו שהמצב קיצוני. הילדה שכבה חיוורת ודיממה בפרץ של דם מעורק ראשי. הבגדים שלנו היו מוכתמים לחלוטין בדמה ולי היה שפריץ על הצד השמאלי של הפנים, רציתי לנגב אותו אבל הידיים שלי היו בתוך העורק שלה בניסיון לסתום את החור שממנו היא דיממה.

במשך דקות ארוכות התמסרנו לטיפול בנערה שהכרתה הייתה מעורפלת ושימרנו את הדופק שלה. היו צרחות מסביב ונאלצנו בעיקר לאלתר, לא ויתרנו למרות שהגיעה לדופק כל כך נמוך וקרוב למצב של נזק מוחי. תפקדנו כמו תחת אש, הדופק שלי נסק ואגלי זיעה מילאו את מצחי. זו הייתה חוויה מטלטלת, להחזיק אדם בין חיים ומוות, אדם כל כך צעיר עם מינימום אמצעים בסביבה לא סטרילית, זה היה טירוף. המבטים שסשה ואני החלפנו תוך כדי היו ברורים לנו. אם נצליח להחזיק אותה בחיים זה נס, לא פחות.

אחרי זמן שנראה כמו נצח הגיע אמבולנס ופינה אותה לבית החולים. הסתכלנו על האמבולנס נוסע מאחור, מתנשפים, מלאים בדם. התחבקנו, עברנו חוויה מטלטלת בתוך מציאות שנזרקנו אליה כשהיינו במנוחה מכל זה. באותו הרגע הספק הוסר. זה ייעודי בעולם. אם לא אוכל להתקבל ללימודי רפואה אתחיל בצוות רפואי בתפקיד אחר ונראה מה יהיה.

לבית ספר לסיעוד נרשמתי מיד עם חזרתנו מהטיול.

*ההמשך זמין בספר המלא*