הערת העורכת המדעית
בוקר אחד, במהלך סבב קליני במיון של בית חולים בדרום הארץ, הוטלה עליי המשימה לקבל אישה בסוף שנות הארבעים לחייה שפנתה בעקבות החמרה בכאבי בטן. היו לה עיניים חומות וטובות, ובמבטה היה עצב. בתיקה הרפואי נרשמו אבחנות של מחלת קרוהן ודלקת מפרקים כרונית. היא סבלה מכאבים עזים, מלווים בעלייה חדה במדדי הדלקת בבדיקות הדם. שאלתי אותה את השאלות הנהוגות בפרוטוקול — מתי החלו הכאבים, האם חוותה התקפים דומים בעבר, האם חלו שינויים בטיפול התרופתי. לאחר שהצגתי לרופא המיון את הפרטים היבשים על מחלתה, עיניו נעו במהירות מצד לצד ומבטו רמז לי שהוא חושב על משהו נוסף. ניגשנו יחד למיטתה, ולאחר שהציג את עצמו בפני המטופלת, הוא סגר בעדינות את הווילון והתיישב על כיסא הפלסטיק לצידה. הוא הביט בה, ובקול שקט אך נוכח שאל: "עוברת עלייך תקופה קשה? קרה משהו חריג לאחרונה?" האישה היססה לרגע, ואז לחשה: "שכלתי את אחותי הקטנה לפני חודש. אני זאת שגידלה אותה".
זאת הייתה פעם נדירה שבה הייתי עדה לרגע כזה. לדריכות שמתגנבת מאחורי המילים כשהרופא שואל את המטופל — היה אירוע לאחרונה שגרם לך למתח? אולי בן שנמצא בחזית, אולי בת שעוברת תהליך גירושים? רגעים כאלה — שבהם השיח הרפואי נוגע גם בנפש — עדיין לא מתרחשים באופן קבוע. לעיתים הרופאים נמנעים מלהעלות את האפשרות שיש קשר בין לחץ נפשי לתסמינים פיזיים, כי אין להם "מה להציע". לעיתים הם נמנעים מלשאול, כי הם יודעים שאין בידם מענה לתלאות החיים. לעיתים המטופל עצמו מתעקש שהכול "פיזי". אך לפעמים — כמו ברגע הזה — ישנה ההבנה בין רופא למטופלת: שהכאב אינו רק בגוף, שהניתוק משאר המשתנים הוא מלאכותי, ושהסיפור שמאחורי הכאב חשוב לא פחות מהבדיקות.
המפגש בחדר המיון, שהתחיל מכאב בטן ונגמר באבל שלא קיבל מקום, ליווה אותי במהלך עבודת העריכה המדעית של התרגום. הוא הזכיר לי עד כמה המילים שאנו בוחרים משפיעות על הבניית המציאות ועל תהליכים פנימיים בגוף.
במהלך עבודת התרגום והעריכה חזרנו שוב ושוב לאותה שאלה עקרונית: כיצד נכון לתרגם את המילה stress לעברית?
האפשרויות שעמדו לפנינו — "דחק", "עקה", "מתח" או "לחץ" — משקפות לא רק הבדלים לשוניים, אלא גם עמדות מדעיות ואנושיות.
בשיח היומיומי אנחנו נוהגות לומר לחץ. אולם המילה הזו טעונה בהקשרים שליליים. מילה שבה חיבור מיידי וישיר בין סיבה ותוצאה. מילה מוכרת, נגישה, אך גם טעונה: בבושה, בהאשמה, בהכחשה. ולמרות המורכבות, ואולי דווקא בגללה, בחרנו לתרגם את המונח stress כ"לחץ". הבחירה נעשתה משני טעמים עיקריים: ראשית, מתוך רצון להקל על הקריאה ולא להרחיק את הקוראים על ידי שימוש במונחים רפואיים מרוחקים או נוקשים. שנית, מתוך הבנה שדווקא השימוש במילה השגורה "לחץ" מאפשר לרבים לזהות את עצמם — את חוויותיהם, את הקשיים הפנימיים — ולחוש שהם אינם לבד. אמנם בתחילה "לחץ" עלול להיתפס כמשהו יומיומי, אולי אפילו שטחי, אך ככל שמתקדמים בקריאה, מתגלות עוד ועוד שכבות של משמעות פיזיולוגית, נפשית ותרבותית.
שאלה נוספת שעלתה במהלך תרגום הספר ועריכתו הייתה כיצד נכון לתרגם את המונחים Capital-T trauma ו־small-t trauma. לאחר מחשבה תרגמנו את המונחים כ"טראומה גדולה" ו"טראומה קטנה", תוך הבהרה: ההבחנה לא נועדה לקבוע סדר גודל או דרגת חומרה, אלא לסווג את סוג האירוע או החוויה. "טראומה גדולה" היא טראומת קצה, ומתייחסת לרוב לאירועים פתאומיים, מסכני חיים או בעלי איום ממשי כמו מלחמה, אובדן ותקיפה מינית. "טראומה קטנה", לעומת זאת, היא טראומת שגרה, המתארת חוויות יומיומיות המצטברות בהדרגה, כמו דחייה, בדידות, מתח מתמשך או מערכות יחסים פוגעניות. למרות שמן, לטראומות "קטנות" עלולה להיות השפעה ארוכת טווח לא פחות, והן זכאיות להכרה, לטיפול ולהתייחסות ראויה.
אירועי השנים האחרונות בישראל — מגפת הקורונה, ההפיכה המשפטית, מתקפת 7 באוקטובר, המלחמות בעזה ובאיראן, והמציאות הפוליטית־חברתית הנפיצה — מביאים עימם לחץ כרוני, סמוי וגלוי. השפעתו על הגופנפש היא גדולה. הלחץ מופיע בצורת כאבי בטן, דלקתיות, עייפות, חרדה, תגובתיות־יתר או קהות. הספר הזה, אולי יותר מכל ספר אחר, רלוונטי במיוחד לישראל 2025 — מדינה שבה טראומות קצה הן עניין שבשגרה, וטראומות של היומיום מצטברות לכדי מסות גדולות. רק בשנתיים האחרונות יש עלייה של עשרות אחוזים בפניות לסיוע בבריאות הנפש ובצורך לשיקום פיזי ונפשי, ועלייה תלולה בשימוש בנוגדי חרדה ודיכאון.
כאשר אנחנו מתבוננים בטראומה לא רק כפצע, אלא גם כהזדמנות לצמיחה, אנו פותחים פתח להחלמה עמוקה ומשמעותית. אך כדי שזה יקרה, יש צורך להכיר בגורמים החברתיים שפוגעים ביחיד: עוני, גזענות, הדרה מגדרית. ובישראל נוסיף: מלחמה, טרור וחרדה קיומית. ד"ר גאבור מאטה מזכיר לנו שלחץ אינו רק תחושה פרטית — הוא השתקפות של הדרך שבה חברה שלמה מתנהלת.
תודה לד"ר כפיר פפר, ד"ר שאולי לב־רן ואיילת שני על תרומתם לעריכה המדעית של הספר, ועל התובנות שהעשירו את התהליך.
הלוואי שהספר הזה יהיה עבור קוראיו כלי משמעותי לצמיחה מטראומות קטנות וגדולות, אלו הבלתי־נמנעות ואלו הניתנות לשינוי — כאן, במציאות הישראלית המורכבת.
ד"ר ענבל מנדלר
הערת המחבר
אין בספר זה דמויות בדויות או כאלה שהורכבו מסיפוריהם של מספר אנשים. כל הסיפורים הם סיפוריהם של אנשים אמיתיים, שמילותיהם, מתוך תמלול הראיונות איתם, מובאות בדייקנות ובעריכה קלה לצורך בהירות בלבד. במקומות שבהם מצוין שם פרטי בלבד, מדובר בשם בדוי, שנועד להגן על הפרטיות לבקשת המרואיינים. במקרים כאלה, ייתכן ששונו קלות גם פרטים ביוגרפיים כלשהם. במקומות שבהם מצוינים גם השם הפרטי וגם שם המשפחה, זהות המרואיינים היא אמיתית.
אלא אם צוין אחרת, כל ההדגשות בספר הן שלי.
מילה על כתיבת הספר. ספר זה נכתב בשיתוף בני, דניאל. בדרך כלל, כאשר המילה "בשיתוף" מופיעה ליד שם המחברים, היא מציינת סופר צללים, אדם שמנסח בכתב את רעיונותיו של הסופר הראשי. לא כך היה כאן: במרבית הפרקים אני הייתי המחבר הראשי, ודניאל עבר על הכתוב בדייקנות, ושיפר את הסגנון, הנימה, בהירות הטיעונים ונגישותם. לעיתים קרובות הוא גם תרם ממחשבותיו שלו. מדי פעם, כשנתקעתי ולא ידעתי מה לומר או איך לומר זאת, הוא נטל לזמן־מה את מושכות הכתיבה, ויצר תת־פרק או פרק שלם המתבססים על חומרים שאספתי וכתבתי. את כל הפרקים קראנו, הוא ואני, שוב ושוב, עד ששנינו חשנו מרוצים. מבנה הספר נולד גם הוא כתוצאה משיתוף פעולה מתמשך בין שנינו, מהכנת ההצעה לכתיבת הספר ועד לגרסתו הסופית.
לכן, אף כי "חיבור" הספר אינו מתחלק שווה בשווה, מאחר שהוא משקף את העבודה, המחקר, הניתוח והניסיון שלי, הספר בהחלט נכתב בשותפות על ידי שנינו. לא יכולתי להשלים את המשימה ללא שיתוף הפעולה הנפלא של דניאל.
גאבור מאטה
ונקובר, קולומביה הבריטית, קנדה.
הקדמה
למה נורמליות היא מיתוס (ולמה זה חשוב)
העובדה שמיליוני בני אדם חולקים את אותן התכונות השליליות אינה הופכת את התכונות הללו למעלות, העובדה שהם חולקים כל כך הרבה טעויות אינה הופכת את הטעויות הללו לאמיתות, והעובדה שמיליוני בני אדם חולקים את אותן צורות של פתולוגיה נפשית אינה הופכת את האנשים הללו לשפויים.
אריך פרום, "החברה השפויה"
בחברה בת־ימינו, שמעולם לא הייתה אובססיבית־לבריאות כמוה, שום דבר אינו בריא.
בריאות ורווחה הפכו לפיקסציה מודרנית. תעשיות המגלגלות מיליארדים רבים מסתמכות על השקעתם המתמשכת — הנפשית והרגשית, ובוודאי הכספית — של בני אדם, בניסיון בלתי פוסק לאכול טוב יותר, להיראות צעירים יותר, להאריך שנים, להרגיש רעננים יותר, או פשוט לסבול מפחות תסמינים. אנחנו נחשפים למה שאמורים להיות החידושים המהפכניים המסעירים בתחום הבריאות על שעריהם של כתבי עת, בידיעות חדשותיות בטלוויזיה, בפרסומות הנוכחות בכל מקום ובהצפה היומיומית של תוכן ויראלי ברשת. כלל החידושים האלה מקדמים דגם כזה או אחר של שיפור עצמי. אנחנו משתדלים לא לפגר מאחור: אנחנו נוטלים תוספי מזון, הולכים לשיעורי יוגה, מחליפים דיאטה אחת באחרת, משלמים הון תמורת בדיקות גנטיות, מתכננים כיצד להימנע מסרטן או דמנציה ומבקשים ייעוץ רפואי או טיפולים אלטרנטיביים למחלות הגוף, התודעה והנפש.
ועם זאת, הבריאות הקולקטיבית שלנו הולכת ומתדרדרת.
מה קורה? כיצד עלינו להבין את העובדה שבעולם המודרני הזה, בפסגת החדשנות והתחכום הרפואיים, אנו נתקלים ביותר ויותר מחלות גופניות כרוניות וגם במצבים כמו מחלות נפש והתמכרויות? יתרה מכך, אם אנחנו ערים לכל זה, איך ייתכן שאנחנו לא מבוהלים יותר? ואיך אנחנו אמורים למצוא את הדרך לרפא את התחלואים הרבים שתוקפים אותנו, או אף למנוע אותם, גם אם נתעלם מאסונות אקוטיים כמו מגפת הקורונה?
כרופא בעל ניסיון של יותר משלושים שנה במגוון תחומים החל מילודה ועד ניהול של מחלקת טיפול פליאטיבי, נדהמתי תמיד מן הזיקות שבין ההקשרים האישיים, החברתיים והרגשיים שבהם מתנהלים חיינו ושבהם אנו חווים בריאות או מחלות. הסקרנות הזו, או ליתר דיוק ההיקסמות, הובילה אותי בזמנו לבחינה מעמיקה של חידושי המדע האחרונים שהתוו באלגנטיות את הזיקות הללו. ספריי הקודמים בחנו חלק מן הקשרים הללו כפי שבאו לידי ביטוי במחלות מסוימות כמו הפרעת קשב היפראקטיבית (ADHD), סרטן ומחלות אוטואימוניות מכל הסוגים וכן התמכרויות. כתבתי גם על התפתחות הילד, התקופה שללא ספק משפיעה ביותר על עיצוב חיינו.1
הספר הזה, "מיתוס הנורמלי", מבקש להציג תפיסה מקיפה הרבה יותר. הגעתי למסקנה כי מאחורי מגפת המחלות הכרוניות — הנפשיות והגופניות — התוקפת אותנו בימים אלה, עומד משהו לקוי בתרבות שלנו כולה, והוא זה שיוצר לא רק את שפע המחלות שאנו סובלים מהן אלא גם את נקודות העיוורון האידיאולוגיות שמונעות מאיתנו לראות את מצבנו בבהירות, כדי לפעול בצורה טובה יותר לשינויו. הנקודות העיוורות הללו — הנפוצות בתרבות כולה אבל תחומות באורח טראגי לתחום עיסוקי שלי — מותירות אותנו בורים, חסרי הכלים לזהות את הקשרים שכובלים את בריאותנו לחיים החברתיים־רגשיים שלנו.
במילים אחרות: מחלה כרונית — נפשית או גופנית — היא במידה רבה פונקציה או מאפיין של הדרך שבה הדברים מתנהלים, ולא תקלה; תולדה של אורח חיינו, ולא סטייה טראגית.
הביטוי "תרבות רעילה" בכותרת המשנה של ספר זה עשוי לרמוז על דברים כמו מזהמים סביבתיים, שנפוצים כל כך משחר העידן התעשייתי ומזיקים כל כך לבריאות האדם. מחלקיקי אזבסט ועד פחמן דו־חמצני הנפוץ לכל עבר ללא שליטה, אכן אין בסביבתנו כל מחסור ברעלנים אמיתיים, גשמיים. אפשר גם להבין את הכינוי "רעילה" במובן העכשווי יותר שלו, הלקוח מן הפסיכולוגיה העממית, כהתפשטות של גישה שלילית, חוסר אמון, עוינות וקיטוב שללא ספק מאפיינים את הרגע החברתי־פוליטי הנוכחי.
אנו יכולים בוודאי לשזור את שתי המשמעויות הללו אל תוך הדיון שלנו, אבל אני משתמש במונח "תרבות רעילה" כדי לאפיין דבר־מה רחב עוד יותר, ששורשיו עמוקים עוד יותר: ההקשר הכולל של המבנה החברתי, מערכת האמונות, ההנחות והערכים שמקיפים אותנו וקובעים בהכרח כל היבט של חיינו.
העובדה שהחיים החברתיים משפיעים על הבריאות אינה תגלית חדשה, אבל ההכרה בכך מעולם לא הייתה נחוצה מכפי שהיא כעת. אני רואה בה את הבעיה החשובה ורבת ההשלכות ביותר של זמננו בתחום הבריאות, והיא מונעת על ידי ההשפעות של מתח, אי שוויון ואסון אקלימי מתמשכים — אם למנות רק אחדים מן הגורמים המוצקים לכך. תפיסת הרווחה שלנו חייבת לעבור מן האינדיבידואלי אל הגלובלי במלוא מובן המילה. הדבר נכון במיוחד בעידן הקפיטליזם הכלל־עולמי, שבמילותיו של ההיסטוריון של התרבות מוריס ברמן (Berman), הפך ל"סביבה המסחרית המוחלטת שמקיפה עולם נפשי שלם".2 בהתחשב באחדות הגוף־נפש המודגשת בספר זה, הייתי מוסיף כי הוא מהווה גם סביבה פיזיולוגית מוחלטת.
ברצוני לטעון כי מעצם טבעה, התרבות החברתית והכלכלית שלנו מייצרת גורמי לחץ כרוניים שמערערים את רווחתנו באופנים החמורים ביותר — תהליך שגבר והתעצם בעשורים האחרונים.
הנה לכם אנלוגיה מועילה בעיניי. במעבדה, תרבית [באנגלית culture, אותה מילה המציינת "תרבות"] היא מצע ביוכימי שהוכן במיוחד כדי לעודד התפתחות של אורגניזם כזה או אחר. בהנחה כי המיקרובים האמורים מתחילים את חייהם בבריאות מלאה ותקינות גנטית, תרבית מתאימה המתוחזקת היטב אמורה לאפשר להם לצמוח ולשגשג שמחים ובריאים. אם אותם אורגניזמים מתחילים להפגין פתולוגיות בקצב חסר תקדים, או שאינם מצליחים לשגשג, הדבר נובע מכך שהתרבית הזדהמה או מכך שמלכתחילה ניתנה להם תערובת שאינה מתאימה. בכל מקרה, נוכל לקרוא לה בצדק בשם "תרבית [תרבות] רעילה" — כזו שאינה מתאימה ליצורים שבהם היא אמורה הייתה לתמוך. או גרוע מכך: מסוכנת לקיומם. כך הדבר גם בנוגע לחברות אנושיות. כפי שהשדרן, האקטיביסט והסופר תום הרטמן (Hartmann) אומר, "תרבות יכולה להיות בריאה או רעילה, מזינה או רצחנית".3
מנקודת המבט של רווחה ובריאות תקינה, התרבות הנוכחית שלנו, אם נתבונן בה כניסוי במעבדה, היא דוגמה ההולכת ומתפשטת בעולם למה שעלול להשתבש. על אף משאבים כלכליים, טכנולוגיים ורפואיים מדהימים, היא גורמת לאינספור בני אדם לסבול ממחלות שמקורן בלחץ, בורות, אי שוויון, הידלדלות סביבתית, שינוי אקלים, עוני ובידוד חברתי. היא מרשה למיליונים למות טרם זמנם ממחלות שאנחנו יודעים כיצד למגר או מחסכים שיש לנו די והותר משאבים כדי למנוע.
בארצות הברית, המדינה העשירה בהיסטוריה ומרכזה של המערכת הכלכלית הכלל־עולמית, 60 אחוזים מן המבוגרים סובלים ממחלות כרוניות כמו יתר לחץ דם או סוכרת, ויותר מ־40 אחוזים סובלים משתי מחלות כאלה או יותר.4 כמעט 70 אחוזים מן האמריקנים נוטלים בקביעות לפחות תרופת מרשם אחת; יותר ממחציתם נוטלים שתיים.5 בארצי שלי, קנדה, אם המגמה הנוכחית תימשך,כמעט מחצית מכלל הבייבי־בומרז יסבלו בשנים הקרובות מיתר לחץ דם.6 בקרב הנשים ישנה עלייה חסרת פרופורציה באבחנות של מחלות אוטואימוניות המפריעות באורח חמור לתפקוד התקין כמו טרשת נפוצה (MS).7 בקרב הצעירים, נראה שישנה עלייה בשיעור המקרים של סרטן שאינם קשורים לעישון. שיעור הסובלים מהשמנת יתר חולנית, לצד שלל הסכנות הבריאותיות הנובעות מכך, עולה במדינות רבות, ובכלל זה בקנדה, אוסטרליה ובמיוחד בארצות הברית, שם יותר מ־30 אחוזים מן האוכלוסייה הבוגרת מוגדרים כסובלים מהשמנת יתר חולנית. לאחרונה, מקסיקו עקפה את שכנתה מצפון בקטגוריה הבלתי־נחשקת הזו: 38 מקסיקנים מאובחנים כחולים בסוכרת מדי שעה — 912 חולי סכרת חדשים מדי יום. הודות לגלובליזציה, אסיה אינה נותרת מאחור. "סין נכנסה לעידן השמנת היתר החולנית", דיווח ג'י צ'נגיי (Chengye), חוקר בריאות הילד מבייג'ינג. "מהירות הצמיחה מדהימה".8
בכל רחבי העולם המערבי, האבחנות מתחום בריאות הנפש הולכות ומחריפות בקרב צעירים, מבוגרים וקשישים. בקנדה, אבחנות של דיכאון וחרדה גדלות בקצב המהיר ביותר; ובשנת 2019, יותר מחמישים מיליון אמריקנים, למעלה מחמישית מן הבוגרים בארצות הברית, סבלו מאפיזודה בתחום בריאות הנפש.9 באירופה, על פי מחבריו של סקר בינלאומי שנערך לאחרונה, הפרעות בתחום בריאות הנפש הפכו "לאתגר הבריאות הגדול ביותר של המאה העשרים ואחת".10 מיליוני ילדים ובני נוער בצפון אמריקה נוטלים תרופות מרץ, נוגדי דיכאון ואפילו תרופות אנטי־פסיכוטיות שההשפעות ארוכות הטווח שלהן על התפתחות המוח עדיין אינן ברורות לגמרי — זהו ניסוי חברתי מסוכן בשליטה כימית במוחות ובהתנהגות של צעירים. כותרת מצמררת שהתפרסמה בשנת 2019 באתר החדשות ScienceAlert אומרת הכול: "עלייה תלולה בניסיונות התאבדות בקרב ילדים בארצות הברית. איש אינו יודע מדוע".11 התמונה קודרת לא פחות בבריטניה, שם דיווח לאחרונה ה"גארדיאן" כי: "אוניברסיטאות בבריטניה חוות עלייה דרמטית במקרי חרדה, התמוטטות נפשית ודיכאון בקרב תלמידים".12 ככל שהגלובליזציה גוברת, מחלות שעד כה נמצאו במדינות "מפותחות" מוצאות את דרכן לאזורים חדשים. הפרעות קשב היפראקטיביות בקרב ילדים, למשל, הפכו "לבעיה הולכת וגוברת בתחום בריאות הציבור" בסין.13
האסון האקלימי שכבר משפיע עלינו הוביל לסכנה בריאותית חדשה לגמרי, גרסה מוגברת — אם הדבר אפשרי בכלל — של האיום הקיומי שהציבה אפשרות המלחמה הגרעינית מאז הירושימה. "המצוקה בנוגע לשינוי האקלים מקושרת עם התפיסה בקרב צעירים, שלפיה אין עתיד, שהאנושות נידונה לכליה", אומרים מחבריו של סקר משנת 2021, אשר בחן את הגישות של יותר מעשרת־אלפים בני אדם ב־42 מדינות. לצד תחושת בגידה ונטישה על ידי הממשלות והמבוגרים, ייאוש וחוסר תקווה כאלה "הם גורמי לחץ כרוניים שיהיו להם השפעות שליליות, ממושכות, ארוכות טווח ומצטברות על בריאות הנפש של ילדים וצעירים".14
אם נתייחס אל עצמנו כאל האורגניזמים באנלוגיית המעבדה, מדדים אלה ואחרים מעידים ללא ספק שהתרבית שלנו רעילה. גרוע מזה, התרגלנו — או אולי מדויק יותר לומר "תורבתנו" — לכל כך הרבה מן הדברים שמזיקים לנו. בהיעדר מילה טובה יותר, אפשר לומר שהם הפכו לנורמליים.
בתחום הרפואה, המילה "נורמלי" [תקין] מציינת, בין השאר, את מצב העניינים הרצוי, ומציבה את הגבול המפריד בין בריאות למחלה. "רמות נורמליות" ו"תפקוד נורמלי" הן המטרות שלשמן אנחנו משתמשים בטיפולים או תרופות. אנחנו גם אומדים הצלחה או כישלון מול "נתונים סטטיסטיים נורמליים"; כשהמטופלים חוששים, אנחנו מרגיעים אותם שהתסמין הזה או תופעת הלוואי הזו הם נורמליים לגמרי, כלומר "צפוי שכך יהיה". אלה שימושים ספציפיים ולגיטימיים לגמרי של המילה, המאפשרים לנו להעריך מצבים באורח מציאותי, כדי שנוכל להפנות את מאמצינו לכיוון הנכון.
כותרת הספר אינה מתייחסת למושג "נורמלי" במונחים אלה, אלא במובן חתרני יותר, הרחוק מלסייע לנו להתקדם לעבר עתיד בריא יותר, ובעצם מכשיל מאמצים כאלה מלכתחילה.
לטוב או לרע, לנו בני האדם יש כישרון עצום להסתגל לדברים, בעיקר כשהשינויים הם הדרגתיים. הפועל הנפוץ החדש למדי "לנרמל" מתייחס למנגנון שבאמצעותו משהו שקודם לכן היה חריג הופך לנורמלי עד כדי כך שהוא חולף מתחת לרדאר שלנו. לכן, ברמה החברתית, "נורמלי" משמעותו לעיתים קרובות "אין כאן שום דבר יוצא דופן", דהיינו, כל המערכות מתפקדות כראוי, ואין צורך להמשיך לחקור.
האמת, כפי שאני רואה אותה, שונה לגמרי.
דייוויד פוסטר וואלאס (Wallace) המנוח, אמן המילה, הסופר והמסאי, פתח פעם נאום שנשא בפני בוגרי קולג' במשל מסקרן שהמחיש היטב את בעיית הנורמליות. הסיפור עסק בשני דגים שאגב שחייה פגשו בדג קשיש בן מינם, שברך אותם בשמחה: "בוקר טוב ילדים. איך המים?" שני הדגים הצעירים המשיכו לשחות מעט, ואז אחד מהם הביט בשני ושאל "מה זה לכל הרוחות מים?". וואלאס ניסה לגרום לשומעיו לחשוב על כך ש"המציאויות הברורות ביותר מאליהן, הנפוצות והחשובות ביותר הן לעיתים קרובות אלה שהכי קשה לנו לראות ולדבר עליהן". על פני השטח, הוא אמר, ייתכן שהדבר נשמע לנו כמו "אמרה נדושה ובנאלית", אבל "במאבק היומיומי של הקיום כמבוגרים, אמירות בנאליות כאלה עשויות להיות בעלות חשיבות לחיים או למוות".
הוא יכול היה לנסח את ההנחה המרכזית של ספר זה. אכן, החיים, והמוות, של בני אדם יחידים — איכותם ובמקרים רבים גם הַמֶּשֶׁךְ שלהם — קשורים אינטימית לתופעות של החברה המודרנית ש"הכי קשה לנו לראות ולדבר עליהן"; תופעות שהן — כמו מים לדגים — גדולות ממדים מדי וקרובות מדי מכדי שנוכל להבחין בהן כראוי. במילים אחרות, אותם מאפיינים של חיי היומיום שנראים לנו כעת נורמליים הם אלה שקוראים לנו בזעקה רמה לבחון אותם באופן ביקורתי. זוהי הטענה המרכזית שלי. בהתאם לכך, כוונתי העיקרית היא להציע דרך חדשה לראות את התופעות הללו ולדבר עליהן, להביא אותם מן הרקע אל החזית כדי שנוכל למצוא דרכים לתקן אותן במהירות גדולה יותר.
אני אטען כי רוב מה שנתפס כנורמלי בחברה שלנו אינו בריא וגם אינו טבעי, וכי עמידה באמות המידה של הנורמליות של החברה המודרנית, היא במובנים רבים כניעה לתביעות שהן בלתי נורמליות באורח עמוק בכל הקשור לצרכים הטבעיים שלנו — כלומר, כאלה שאינן בריאות ואף מזיקות ברמה הגופנית, המנטלית ואפילו הרוחנית.
אם נוכל להתחיל לראות את רוב המחלות לא כמפנה אכזרי של הגורל או כאיזו תעלומה מרושעת אלא כהשלכות הצפויות, ולכן הנורמליות, של נסיבות בלתי נורמליות ולא טבעיות, יהיו לכך השלכות מהפכניות על האופן שבו אנחנו מתייחסים לכל דבר הקשור לבריאות. הגופים והמוחות החולים שבקרבנו כבר לא ייתפסו כביטויים של פתולוגיות אישיות, אלא כאזהרות חיות המפנות את תשומת לבנו לעבר עיוותים בחברה שלנו, למקומות שבהם הוודאויות וההנחות הנפוצות שלנו בנוגע לבריאות הן בעצם בדיה. כשנראה זאת בבירור, אלה עשויים גם לרמוז לנו מה צריך לעשות כדי להפוך את כיוון ההתקדמות הזה ולבנות עולם בריא יותר.
יותר ממחסור בידע טכנולוגי, במימון מספיק או בתגליות חדשות, הרעיון המעוות של הנורמליות בחברה שלנו הוא המכשול העיקרי ליצירת עולם בריא יותר. הוא לא רק עוצר אותנו מהשגת ידע חדש, אלא מונע מאיתנו אפילו לפעול על פי מה שכבר ידוע לנו. מאמצי ההכשלה שלו בולטים במיוחד בתחום שבו נדרשת הראייה הבהירה ביותר: רפואה.
הפרדיגמה הנוכחית של הרפואה מבצעת חטא כפול, שמקורו בנטייתה של הרפואה למדע, נטייה שבאופנים מסוימים דומה יותר לאידיאולוגיה מאשר לידע אמפירי. היא מרדדת אירועים מורכבים לביולוגיה שלהם, והיא מפרידה תודעה מן הגוף, ומתמקדת כמעט אך ורק בזה או בזה בלי להבין את האחדות המהותית שלהם. המגרעות הללו אינן פוסלות את ההישגים הפלאיים, ללא ספק, של הרפואה, וגם לא מטילות דופי בכוונות הטובות של רבים בעולם הרפואה, אבל הן מגבילות מאוד את הטוב שמדע הרפואה יכול היה לעשות.
כשל עקבי והרה אסון במיוחד שמפריע למערכת הבריאות שלנו הוא הבורות — במובן של אי ידיעה או של התעלמות ממשית ופעילה ממה שהמדע כבר גילה. לדוגמה: הראיות הרבות והמצטברות לכך שלא ניתן לפרק אנשים חיים לאיברים ומערכות נפרדות, אפילו לא ל"מוחות" ו"גופים". בכללותו, עולם הרפואה לא רצה או לא יכול היה לעכל את הראיות הללו ולהתוות את אופן פעולתו בהתאם. המדע החדש — שרובו כלל אינו חדש מבחינה מושגית — עדיין לא הצליח להשפיע משמעותית על הכשרתם של הלומדים בבתי הספר לרפואה, ולכן רבים ורבות מהם, בעלי כוונות טובות ככל שיהיו, נאלצים לגשש את דרכם באפלה. רבים נאלצים להגיע לתובנות הללו בעצמם.
עבורי, תהליך צירוף החלקים אלה לאלה החל לפני כמה עשורים, כאשר, בזכות תחושת בטן, בחרתי לחרוג מרפרטואר שאלות הרופאים היבש על תסמינים והיסטוריה רפואית והתחלתי לשאול את המטופלים שלי על ההקשר הרחב יותר של מחלתם: על חייהם. אני אסיר תודה על מה שגברים ונשים אלה לימדו אותי באופן שבו חיו ומתו, סבלו והחלימו ובאמצעות הסיפורים שהם חלקו איתי. בלב העניין עומד מה שתואם לגמרי את מה שמגלה המדע: בריאות וחולי אינם מצבים אקראיים בגוף או באיבר מסוים. למעשה, אלה ביטויים של חיים שלמים שנחיו, שאי אפשר להבין אותם במנותק זה מזה: הם מושפעים — או ליתר דיוק, נובעים מתוך — רשת של נסיבות, קשרים, אירועים וחוויות.
ברור שיש לנו סיבה לחגוג את ההתקדמות המופלאה של הרפואה במאתיים השנים האחרונות ואת הגאונות האינטלקטואלית והנחישות של מי שעבודתם הובילה לצעדי הענק שנעשו בתחומים שונים של בריאות האדם. אם להביט בדוגמה אחת בלבד, מספר מקרי הפוליו — מחלה נוראה שהרגה אינספור ילדים או הפכה רבים כל כך לנכים לפני שניים או שלושה דורות בלבד — צנח ביותר מ־99 אחוזים מאז 1988, על פי המרכזים לבקרת מחלות ומניעתן בארצות הברית; רוב הילדים היום כנראה לא שמעו כלל על המחלה.15 אפילו מגפת ה־HIV שהתרחשה לפני זמן לא רב הפכה בתוך תקופת זמן קצרה יחסית מגזר דין מוות למחלה כרונית שניתן לחיות איתה — לפחות עבור מי שיש להם גישה לסוגי הטיפול הנכונים. ואף שמגפת הקורונה הייתה הרסנית מאוד, ניתן לכלול את הפיתוח המהיר של החיסונים בין ניצחונות המדע והרפואה המודרניים.
הבעיה בסיפורים כאלה, שיש בהם בשורות טובות — ואלה בשורות טובות מאוד — היא שהם מאששים את הביטחון שלנו כי בסך הכול אנחנו מתקדמים לעבר רמת חיים גבוהה יותר, והם גורמים לנו ללקות בפסיביות שאין לה הצדקה. התמונה האמיתית שונה למדי. אנחנו רחוקים מאוד מפתרון בעיות הבריאות שאיתן אנחנו מתמודדים כיום, ובנוגע לרובן אנחנו בקושי מצליחים להדביק את הקצב. במקרה הטוב, אנחנו מצליחים למתן את התסמינים, בעזרת ניתוחים או תרופות או שניהם. אף שפריצות דרך בתחום הרפואה הן משמחות מאוד, ואף שהמחקר עשוי להיות פורה ביותר, לב הבעיה אינו מחסור בעובדות, וגם לא מחסור בטכנולוגיה או טכניקות, אלא פרספקטיבה דלה ומיושנת, שאינה מסוגלת להסביר את מה שאנחנו רואים. מטרתי כאן היא להציע מבט רענן שאני בטוח שיביא איתו אפשרויות אדירות לפרדיגמה בריאה יותר: חזון חדש של נורמליות שיטפח את הטוב ביותר שבנו.
מהלכו של ספר זה עוקב אחר המעגלים הקונצנטריים של הסיבה, הקשרים והתוצאות שמשפיעים על מידת הבריאות או החולי שלנו. נתחיל במרכז, ברמת הביולוגיה האנושית, ואז נבחן את הקשרים הקרובים שבתוכם גופנו, מוחנו והאישיות שלנו מתפתחים, ונפלס לנו דרך החוצה אל רוב ממדי המאקרו של הקיום הקולקטיבי שלנו, כלומר הממדים הסוציו־אקונומיים והפוליטיים. בדרך אראה כיצד הבריאות הגופנית והבריאות הנפשית שלנו שזורות באופן שבו אנחנו מרגישים, במה שאנו תופסים או מאמינים בנוגע לעצמנו ולעולם, ובדרכים שבהן החיים מספקים או אינם מספקים את הצרכים האנושיים ההכרחיים שלנו. מאחר שטראומה היא שכבה יסודית של החוויה בחיים המודרניים, אבל לרוב זוכה להתעלמות או לפרשנות מוטעית, אתחיל בהגדרת עבודה שתכתיב את כל מה שיבוא בעקבותיה.
בכל שלב, מטרתי היא לחשוף את מה שמסתתר מאחורי הידע העממי והחוכמה המקובלת, לבחון מה המדע והתצפית הקפדנית מספרים לנו, מתוך כוונה להשתחרר מאחיזת המיתוסים שמונעים מאיתנו לשנות את הסטטוס־קוו. כמו בספריי הקודמים, המדע וההשלכות שלו על הבריאות יובהרו באמצעות סיפורים אמיתיים ומקרי מחקר של אנשים שבנדיבותם חלקו עימי טפח מן המסעות שלהם בחולי ובבריאות. חלק מהסיפורים מפתיעים למדי ואחרים מדהימים לגמרי, חלק שוברי לב וחלק מעוררי השראה.
כן, מעוררי השראה. כי לכל הבשורות הקשות יש גם תוצאות מרחיבות לב. כשאנחנו מביטים בפיכחון במה שאנחנו כתרבות נרמלנו בנוגע לבריאות וחולי, ומבינים כי לא כך, בעצם, אמורים הדברים להיות, וזו אינה גזירת גורל, עולה האפשרות לחזור אל מה שהטבע ייעד לנו מאז ומתמיד. מכאן ה"ריפוי" בכותרת המשנה שלנו: ברגע שנחליט לראות בבהירות את הדברים כמות שהם, תהליך הריפוי (healing) — מילה אשר בבסיסה [הלטיני] משמעותה 'חזרה לשלמות' — יכול להתחיל. אין בהצהרה הזו הבטחה לתרופות פלא, אלא הכרה פשוטה בכך שכל אחד מאיתנו מכיל אפשרויות שטרם העלינו בדעתנו לחיים טובים ולרווחה, אפשרויות שנחשפות רק כאשר אנחנו מתמודדים ומפוגגים מיתוסים מטעים[1] בנוגע לנורמליות, שהתרגלנו אליהם באורח פסיבי. אם זו האמת עבורנו, כיחידים, זו חייבת להיות האמת גם עבורנו כמין.
ריפוי אינו מובטח, אבל הוא זמין. בשלב זה בתולדות כדור הארץ אין זו הגזמה לומר שהריפוי גם נדרש. כל מה שראיתי ולמדתי במהלך השנים מעניק לי ביטחון שאנו מסוגלים לכך.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
