נושמים עמוק

1

קאי

הסטודיו הפך שקט מרגע שצליל הצריבה נפסק. שקט כל כך שיכולתי לשמוע את המחשבות שוחות חתירה בראשי. אני בוחן את הרגל שלי, העטופה בניילון נצמד. "מה אתה אומר?" המקעקעת מרימה אליי מבט ומסיטה את הצמה העבה שלה לצד, חושפת קעקוע מסקרן של נוצת עוף החול על הצוואר.

"לא לגמרי מכוער." אני מעניק לה חצי חיוך. אין מה להגיד, יש לה סטייל. הייתי מזהה עבודות שלה מקילומטר.

על הקרסול שלי חקוקה עכשיו יד שמושיטה לעבר יד אחרת 'וַסת אוקטופוס' עם צינור בצבע צהוב.

אצל אנשים שלא נושמים את הים, תרתי משמע, המילה 'אוקטופוס' בטח מעלה אסוציאציות של שמונה זרועות, אבל לא אצל אלה מאיתנו שמבלים זמן רב יותר מתחת לפני המים מאשר מעליהם. בעולם שלנו אוקטופוס מסמל צינור לחץ נמוך שנועד להנשמת צוללן אחר אם... נגמר לו האוויר.

בועות נפלטות מווסת האוקטופוס המקועקע, עולות לכל אורך השוק והירך שלי, עוטפות את הצלקת המכוערת כמעט עד לאגן, הנקודה שבה היא נגמרת. "טוב, זה מושלם." אני מניח את הציניות בצד ומפנה אל המקעקעת מבט מכיר תודה. "הרבה יותר טוב ממה שיכולתי לדמיין. בן הזוג שלך צדק, את באמת הציירת הכי מוכשרת שפגשתי," אני מחמיא לה בנדיבות. האמת היא שמגיע לה.

היא מחייכת במבוכה בתגובה למחמאה, או אולי בתגובה לאזכור של בן זוגה שהיה אצלי בקורס צלילה לפני כמה שבועות. הוא הזהיר אותי מראש שהיא בת אדם פרטית מאוד, אז יש סיכוי גבוה שמדובר בשנייה מבין ההנחות. "מה שחשוב זה – "

"אני יודע," אני קוטע אותה ופונה להתלבש כי ברור לי מה היא רוצה להגיד, ולא באמת מתחשק לי להתמודד שוב עם הדבר החשוף הזה שנשאר בינינו מרגע שנאלצתי לספר לה איך קיבלתי את הצלקת. "אני מצטער, אני פשוט ממהר נורא," אני משקר ונעמד, מתעלם מהמבט המוטרד החולף בעיניה. "אבל ממש תודה. אני מעריך מאוד את כל מה שעשית בשבילי." אני רוכן לחבק אותה, מאפשר לחיבוק להגיד את כל מה שאני לא באמת מסוגל להוסיף במילים.

זה עובד. עיניה נרגעות. אולי היא מחליטה בינה ובין עצמה שהתהליך שפיתחה, ועליו דיברה איתי באריכות בפגישות הראשונות שלנו, זה שבמהלכו צלקות מחרידות כמו שלי הופכות בהדרגה לסיפורי התגברות החרוטים על העור, בעצם פעל גם עליי. אני די בטוח שהוא לא, אבל היא לא חייבת לדעת את זה. למה לבאס? חסרה באסה בחיים האלה?

אני נפרד ממנה ותוך כמה רגעים מבין ששוב הלכתי לאיבוד במסדרונות האין־סופיים של דיזינגוף סנטר, בדיוק כמו שקרה בפגישות הקודמות שלי איתה כאן, בסטודיו בתל אביב. לא ייאמן. לפעמים אני חושד שלמי שבנה את המקום הזה היו כוחות על־טבעיים, מרושעים, הקשורים לגניבת חוש הכיוון מאנשים. אני מנסה נואשות לאתר את היציאה, איזושהי יציאה, ולא משנה אם לקינג ג'ורג', לדיזינגוף או לנַרְניָה.

כבר מזמן איבדתי חוש כיוון. אני מסתובב כמו סהרורי עוד מאז התאונה, וה'סנטר' הזה הוא רק עוד מטאפורה אחת גדולה ומוחשית למצב.

אין לי כיוון. אין לי מצפן. אני בכלל לא יודע מה אני עדיין עושה כאן, וב'כאן' אני לא מתכוון רק לדיזינגוף סנטר או לתל אביב באופן כללי. בעוד פחות משנה אהיה בן שלושים, אבל אני מרגיש שהזמן שלי נעצר עוד ביום ההוא, מתחת למים. כאילו אני עדיין שם, אבוד בתוך ספינה טרופה שגם הזמן שלה קפא. מסתובב עמוק מדי במעגלים, מוכה שיכרון מעמקים, לא רואה דבר מלבד אדים על המשקפת.

"הלכת לאיבוד?" אחת עם אודם שחור מגחכת לעברי.

"זה שקוף, הא?" גם אני מגחך על עצמי. "למה, את יודעת את הדרך החוצה?"

"תלוי. אם אני מראה לך את היציאה, אתה מזמין אותי לצ'ייסר?"

מעודנת משהו.

עיניי יורדות אל שפתיה המלאות. מעניין אם האודם הזה משאיר כתמים על הזין. אני יודע שבקלות אני לוקח אותה איתי עכשיו לשירותים. הרעב בעיניים המוקפות באיפור שחור חושף זאת בבהירות של מגדלור בחשכה. רק שכרגע כל מה שאני רוצה זה לצאת מהמקום המציף הזה, לחזור לאילת, להכניס את הראש מתחת למים ולשמוע את עצמי נושם.

אני מזכיר לעצמי שזה לא יקרה החודש, בגלל הקעקוע החדש, ובכל זאת לא מצליח לנער את החשק לברוח כמה שיותר רחוק מהמרכז. "אני ממהר היום, אז בלי צ'ייסר." אני מפנה אליה חיוך שירכך גם אצלה את הבאסה.

"אז ביום אחר," היא פוסקת ולוקחת את ידי בידה העמוסה בטבעות ונגמרת בלק, שחור גם הוא. כמה מפתיע. היא שולפת מהתיק עיפרון עיניים בצבע צפוי וכותבת מספר טלפון, בספרות גדולות, היישר על כף היד שלי. היה יכול להיות פשוט יותר לבקש להכניס אותו לאנשי הקשר בנייד במקום לכתוב אותו ככה פיזית על העור, אבל יש סיכוי שהאקט הזה יימחק לי לאט יותר מהזיכרון, אז אחת אפס לטובתה על הדרמה. "תתקשר, טוב?" היא דורשת. "היציאה ממש כאן, מאחוריך. היא הייתה כאן כל הזמן, יא מסטול." היא מוסיפה גיחוך ומצביעה על הפתח, שעכשיו, כשאני מסתובב לאחור, אני פתאום לא יכול שלא לקלוט, ואז לגחך על עצמי עוד קצת, איתה.

"תודה." אני מחייך אליה ובורח אל אור השמש, מרגיש כאילו נכלאתי זמן רב מדי בתוך מבוך מפלסטיק. אני לא מאמין על עצמי שאני מוותר ככה על זיון קל. אולי המקעקעת הזאת באמת נכנסה לי מתחת לעור, תרתי משמע, עם כל המילים ההן שלה על תהליך שאמור לעזור לי לשלוט בסיפור שלי מחדש.

אני מדליק לעצמי ג'וינט, אבל מכבה אחרי בקושי שכטה. היא באמת נכנסה לי מתחת לעור, אני מפנים ומתקדם אל תחנת האוטובוס, נוסע אל התחנה המרכזית בתל אביב ומשם, באוטובוס אחר, הביתה לאילת.

בדרך דרומה אני משתלט על אחד המושבים מאחור ומנסה לישון, אבל לא מצליח להתמיד בכך לאורך זמן. ראשי פועם, הקעקוע צורב והיום הזה מתחיל להיראות ארוך מדי. אני לא זוכר מתי עברו עליי שעות רבות כל כך בלי לשתות משהו, לעשן כמו שצריך או לפחות לזיין. זה לא קרה עוד מאז התאונה.

יש לי לחץ בעיניים. אני ממצמץ כמה פעמים בניסיון להחזיק את הדמעות בפנים, בוהה במדבר הנושף עליי יובש מאובק של תחילת אוקטובר דרך סדק פתוח בחלון. צהוב ואדיש, בדיוק כמו שאני הייתי מעדיף להרגיש עכשיו.

אני לא רוצה לחשוב על כל זה. לא רוצה להרגיש את כל זה חזק כל כך, כאילו מישהו קילף ממני את העור והשאיר רק עצבים חשופים, אבל הדרך עוד ארוכה ואני תקוע כאן באוטובוס רק עם עצמי ועם המחשבות שלי, בלי דבר שיקהה.

לשלוט בסיפור שלי. לקבל עליו אחריות. המילים האלה מרגיזות. מה הסיפור שלי בכלל? דווקא היה לי סיפור, ואז דפקתי את הכול.

המחשבות שלי מדלגות בחזרה אל המקעקעת. הבנתי שכבר שנים היא מטפלת בהתנדבות בצלקות של אנשים עם פוסט־טראומה. גם החברים שלי ואני רצינו פעם להוציא לפועל פרויקט התנדבותי דומה. לתוכניות שלנו לא היה שום קשר לקעקועים, אבל המטרה הייתה זהה.

אני לא חושב שעיכלנו בזמנו שלרקוד ליד הטראומה פעם אחת יותר מדי, יגרור גם אותנו אל תוך אותו מעגל זדוני.

המחשבה האחרונה פורצת דבר מה ביכולת ההתנגדות שלי ועיניי נכנעות, משחררות את המשא הרטוב שניסיתי לחסום בעזרת שובר גלים דמיוני. פדיחה. מזל שאף אחד לא יושב לידי ורואה אותי בוכה עכשיו כמו ילד.

אני לא ממש מבין מה קורה לי כי אני באמת לא איזה גבר רגיש. והכי מוזר זה שבתחושות שצפות בי פתאום עם הבכי יש משהו שונה, אפילו מנחם. קל יותר לנשיאה במובן מסוים. כאילו בעצמי קיבלתי אוקטופוס אחרי שכמעט נחנקתי מתחת למים בלי חמצן.

נדרש לי רגע ארוך כדי לתת לתחושות האלה שֵם. להבין שלראשונה מאז היום ההוא אני מרגיש חי.

אני תוהה מה גרם לזה, מדפדף בין מחשבות קודמות כמו בין דפי יומן, עד שאני נזכר שוב בפרויקט הזנוח. הפרויקט שרק להרהר בו לרגע עורר בי מחדש חשק לחיות. מטרה להתקיים למענה. משהו שבשבילו שווה שוב לקבל שליטה ולהתגבר על הכאב.

האוטובוס נעצר להפסקת שירותים בנווה מדבר. אני מנגב את עיניי בחולצה ויורד לחלץ עצמות. את התלתלים המרדניים שלי אני תוחב אל מאחורי אוזניי, מאפשר לחום המוכר והיבש לנשק את לחיי. תחנת הדלק הסמוכה קורצת לי במדפים מלאים בנוזלים משככים. אני כמעט מתפתה לקנות איזה בקבוק, אבל לרצון הנשכח שהתעורר יש פתאום דרישות משל עצמו.

אני שולף את הנייד מהכיס וקולט שנשארו לי אחוזי סוללה אחרונים. קורה הרבה שאני שוכח להטעין אותו לפני השינה. הגבולות בין היום והלילה כבר מזמן נפרצו. בפרץ אימפולסיבי של רצון להמשיך לאחוז בגץ החמקמק שניצת בי, אני מאתר מספר שבו לא השתמשתי כבר הרבה מאוד זמן ומתקשר בשיחת ווטסאפ אל יעד רחוק.

"כבש?" הקול המוכר לא מאחר להגיב, מלא חום וחיים. כמעט כאילו הכול בסדר.

אני מכחכח בגרוני ומנסה לעורר את קולי לפעולה. "מה המצב, בר?" אני זורק, שמח לגלות שהבכי המביך כבר שכך.

"אני סבבה. מה איתך? לא שמעתי ממך כבר מלא זמן." נדמה שהיא באמת מתעניינת. שהיא באמת רוצה לדעת. לא כאילו מדובר רק בנימוס מחייב. אני תוהה עם עצמי אם זה המצב, או שזה רק הרצון הנואש שלי לפרש אותה כך.

"דווקא התקשרתי כמה פעמים אחרי שטסת. לא ענית וגם לא חזרת אליי." אני משתדל לדחוק הצידה את השיפוט מהקול.

"כן, מצטערת. האמת היא שהרגשתי שאני חייבת להתנתק קצת," היא מודה, אפילו שקולה עוד נשמע קליל מדי לסיטואציה.

"אני יכול להבין," אני אומר. באמת, מי אני שאשפוט? "אז איך בתאילנד? את כבר מקצועית מספיק כדי לעשות בית ספר למקומיים?"

"אל תגזים. אין לי סיכוי לידם, אבל אני משתפרת." צחוק הפעמונים שלה מנגן באוזניי, מעיר עוד ועוד תאים רדומים בתוכי.

"מתי הלימודים האלה נגמרים בכלל?" אני תוהה בקול זהיר.

"בעוד חודשיים בערך?" היא שואלת, כאילו אצלי נמצאות התשובות. "אבל לא יודעת, אני שוקלת להמשיך לעוד קורס, מתקדם יותר," היא מוסיפה, ולרגע נדמה לי שאני מזהה מעט אי־נוחות פולשת לקולה, אבל בכלל לא בטוח שאני צודק.

"זה נשמע כמעט כאילו את בכוח מנסה לא לחזור." אני לא מתאפק ומגחך.

"אל תגזים שוב. אני מתה מגעגועים." דבר מה בקלילות של קולה נסדק מעט יותר, אבל אולי גם הפעם זה רק נדמה לי כי הסדק כבר מתמלא מחדש במילים הבאות שעוזבות את פיה. "איך אתה?" היא שואלת, שוב בנימה של אחת שבאמת אכפת לה. שבאמת רוצה לדעת.

"על הפנים." אני לא טורח לשקר.

"עדיין?" היא שואלת בעדינות.

איכשהו אני מוצא את עצמי מספר לה. משתף איך הזמן הפך לבליל מיותר, שהיחידים הנועצים בו סימניות הם פרקי הזמן הקצרים בין אלמנט אנושי או כימי אחד לאחר שיקהה. משתף אותה בתהליך שעברתי עם המקעקעת. משתף אפילו בבכי המביך באוטובוס, קודם, ובעיקר במחשבה שהציפה אותו מתוכי החוצה בכמויות שיכלו להפריח מדבר.

לידי האוטובוס מתחיל להתמלא מחדש, וגם אני ממהר לתפוס בו מקום לפני שייסע בלעדיי. את הנייד אני משאיר צמוד לאוזן, מתחת למעטה עבה של תלתלים המצליחים להעניק לי אשליה מסוימת של פרטיות. בר מגיבה באמפתיה שעוזרת לי, לראשונה זה זמן רב, להרגיש שוב כמו עצמי, אבל כשאני מגיע לדבר על החלום הזנוח שלנו, משהו בה מתקשח ונסגר.

"אני לא יודעת אם זה מתאים. אני..."

"תחזרי ונדבר על זה? אני בטוח שגם את מרגישה בבטן שזה הדבר הכי נכון לנו," אני דוחק בה, מבועת מהמחשבה שהיא באמת שוקלת לכבות כך את כל מה שניצת בי לרגע ולזרוק אותי בחזרה לבדי אל המצולות.

"קאי, אני... עדיין לא מסוגלת לחזור." היא עושה את זה. פשוט ככה. כאילו בכלל לא אכפת לה לשמוע אותי טובע. "תקשיב, אני חייבת להיכנס. ההפסקה שלנו נגמרה. תשמור על עצמך, טוב? אני... ביי," היא מוסיפה, אבל עדיין לא מנתקת.

"שנורקי," אני לוחש בייאוש את הכינוי האהוב, ולרגע לא יודע מה עוד אוכל להוסיף כדי לגעת בחיבור הישן, שאולי נותר קיים רק אצלי במחשבות.

אבל גם אם הייתי מוצא איזשהן מילים, דבוקות כמו מסטיקים ישנים מתחת למושבים, לא הייתי מספיק לומר אותן כי הנייד הנקמן בדיוק נפרד מאחוזי הסוללה האחרונים שלו ונכבה. עוד מטאפורה מחורבנת לכל מה שקורה עכשיו בתוכי.

הכביש מתפתל. הדרך נמשכת. הזמן ממחזר את עצמו לתרכובת לא מזוהה והריאות מתרוקנות שוב מאוויר. נסיעה. עצירה. שמש. ים. עוד ג'וינט. עוד בקבוק. עוד מהכלום ושום דבר שאליו הקיום שלי הפך מרגע שהכול נעצר בגלל... הנסיבות.

2

בר

ידי רועדת כשאני מכניסה את המפתח אל חור המנעול. לא פתחתי את הדלת הזאת כבר הרבה מאוד זמן. הדירה חשוכה יחסית. תריסי הגלילה הישנים מוגפים עד לשלושה רבעים מגובהם. בערך כמו שהשארתי אותם לפני הטיסה, כדי להגן על הרהיטים הישנים מפגיעה ישירה של החום האילתי, הלא מתחשב. אולי סנטימטר או שניים נמוך יותר? אני לא בטוחה. פעמוני הרוח התלויים מעליהם שקטים עכשיו. התריסים חוסמים גם את הרוח מלהתגנב הנה, לדירה החשוכה, ולהפיח בהם חיים.

בחוץ כבר נובמבר, אבל בכל זאת הספקתי להתבשל למוות בדרך משדה התעופה לכאן. חולצת המשבצות הארוכה שחיבקה את גופי בטיסה קשורה למותניי. החולצה הרחבה והמכנסיים הקצרצרים, ששלפתי מהמזוודה רגע לפני שעזבתי את האכסניה בקאו לאק ודהרתי על טוסטוס לשדה התעופה בפוקט, מתאימים לאילת לא פחות מאשר לתאילנד הרחוקה.

אני שומטת את הצ'ימידן מגבי, מאפשרת לו ליפול לצד הדלת בחבטה המעלה עננה של אבק מהרצפה. סגירת הדלת מעלה עננה נוספת שכזאת. עיניי מלטפות את הדירה שתמיד ידעה לשלב בין ישן לחדש באופן שהפך אותה לבית. הרהיטים הכבדים של סבתא של נמרוד, זכרה לברכה, השטיח הזול שקנינו בערבה, השזור חוטים חוטים בצבעוניות שיודעת לרכך את כל הכובד סביב. הכריות בגון המדברי, הרקומות בדוגמת גמלים, שהבאנו איתנו פעם מסיני כדי להפוך את הספות החומות, המרופטות, למקום הכי נוח בעולם להיזרק בו. אפילו כשאנחנו מטונפים אחרי הים. בייחוד כשאנחנו מטונפים אחרי הים. עם אפס רגשות אשם. גם ככה הן נראות כמו משהו שמזמן היה צריך להפוך למיטה של הומלס. 

המבט שלי קופא על התמונות העומדות על השידה הכבדה של סבתא. אף פעם לא באמת היה לנו שימוש בשידה הזאת, אבל גם לא היה לנו חשק להוריד אותה לרחוב. כך יצא שהפכה למעין מדף, המכוסה גם הוא בשכבה עבה של אבק, בדיוק כמו כל אחת מאותן תמונות שהוא מאכלס עליו.

המקום הזה זקוק לניקיון יסודי, אני מבינה, וחונקת פיהוק בלתי נשלט. אחרי מסע מייגע מעל אוקיינוס שלם, פלוס כמה שעות של נסיעה במדבר, הדבר האחרון שמתחשק לי כרגע זה לנקות.

הגדולה מבין התמונות שעל השידה ממוקמת בדיוק במרכז. מתוכה נשקפים נמרוד ואני, עומדים זה מול זה יחפים. אני בשמלה לבנה פשוטה, זר פרחים על ראשי. נמרוד במכנסי שלושה רבעים בגון חאקי וחולצת פשתן לבנה דקיקה. החזה השרירי שלו מציץ מתוכה, צרוב משמש דרומית חסרת רחמים. שערי החום נופל על כתפיי כמו 'מקלות' בזכות היובש הנצחי. הפוני נראה ארוך מדי, כמו תמיד, נכנס לעיניי לא משנה כמה ממנו אני גוזרת. כאילו יש לו יכולות על־טבעיות לגדול מחדש בתוך ימים, במיוחד כדי להרגיז. פקעת שיער קטנה אסופה במרכז הקודקוד שלי, שיהיה דבר מה שיזדקר ויצדיק את הכינוי שנמרוד המציא לי פעם ונדבק חזק יותר ממסכה לעיניים בסוף צלילה. שנינו מחייכים בעיניים נוצצות. רגלו האחת באוויר, מוכנה לדרוך על הכוס. מאחורינו אפשר לקלוט כמעט את כל חברינו מריעים בהתרגשות. כמעט כי את זהרון, זאת אומרת, את אושרי, לא רואים בתמונה, מהסיבה הפשוטה שהוא זה שהנציח אותה. יש לו את הכישרון הזה, לאושרי, להנציח כמויות עצומות של רגש ומשמעות אל תוך פריים אחד בלתי נשכח.

מי שאי אפשר לפספס בתמונה הזאת הוא אבו נפחא, כלומר שגב, שכרגיל תופס הרבה יותר מדי מקום. לא רק פיזית, אלא גם אנרגטית בהבעת הפנים ההיא שמשדרת 'אני נתתי לכם להשתמש במועדון הצלילה שלי בחינם כלוקיישן לחתונה. כן, כן, כל זה שלי. כל זה בזכותי, ואל תשכחו להגיד לי תודה בסוף הלילה, כשתתחפפו למיטות'.

מימינו עומד הילד, כלומר סעיד, עם החיוך הנצחי שתמיד גורם לפניו לבהוק כמו ירח מלא. הוא מלווה אותנו בעיניים מוארות ובשתי גומות חן שלרוב מעוררות בי חשק עז ללחוץ עליהן בשתי אצבעות, רק כדי לזכות לעוד מנה של אור ירח שכזה.

לצידם עומד קאי, רציני ומרשים. עומס תלתלי האדמה המבוקבקים שלו, המעניק לו מראה תמידי של אחד שמסתובב עם כבשה על הראש, לא מסווה את הדמעות המאיימות לזלוג מעיניו באותו רגע. חודש חלף מאז שיחת הטלפון ההיא. לקח לי זמן להתבשל עם ההכרעה שקיבלתי בעקבותיה, אבל בסוף זה קרה, ועכשיו אני מוכנה להתחיל להתמודד עם כל מה שההכרעה הזאת דורשת. האמת היא שאני יותר ממוכנה. אני מחכה לזה.

עיניי נמשכות הצידה, אל תמונה נוספת שאושרי צילם באותו יום. תמונת החלפת הטבעות. התמונה הזאת שונה מאוד מכל תמונת החלפת טבעות קלאסית שנתקלתי בה לאורך השנים, מהסיבה הפשוטה שהיא מתרחשת מתחת למים. הפעם נמרוד ואני לא לובשים לבן, אלא חליפות צלילה. את זר הפרחים החליפו מסכות ומכלי גז, ואת האורחים החליפו אלמוגים עוצרי נשימה ודגים בשלל צבעי הקשת. קאי נמצא גם בתמונה הזאת. בתור מי שעוד היה אז החבר הכי טוב של נמרוד, וגם השושבין של שנינו, הוא נושא את הקופסה הפתוחה שממנה חילצנו את הטבעות. 

כדאי באמת שאיידע אותו בקרוב שבכל זאת חזרתי בסוף לאילת.

אני ממששת בהיסח דעת את טבעת הנישואין הדקיקה החובקת את אצבעי, מעבירה עוד מבט על הדירה המאובקת, ומתעייפת רק מלחשוב על כל הדברים שעליי לעשות. לנקות, למלא את המקרר, לדבר עם קאי, למצוא עבודה. מעניין אם אוכל לקבל את התפקיד הישן שלי בספא של המלון שבו עבדתי עד לטיסה. כדאי שאבדוק את הנושא בהקדם.

זה נכון שכל חבריי האילתיים מבלים זמן רב יותר מתחת למי ים סוף מאשר מעליהם, אבל אני יוצאת דופן במובן הזה. אני אוהבת מאוד לצלול, עוד מאז קורס הצלילה שפרגנתי לעצמי במתנה לפני כשלוש שנים, אבל אני, בניגוד לכל האחרים במועדון של שגב, לא עובדת כמדריכת צלילה למחייתי. אני סתם צוללנית חובבת. אני מאוהבת בים ומאמינה ביכולת הייחודית שלו להביא ריפוי לנפש, אבל התשוקה האמיתית שלי היא אחרת.

אני מטפלת במגע, ועושה את זה עוד מאז הטיול הגדול שלי למזרח שיצאתי אליו מעט אחרי הצבא. התחלתי בלימודי רייקי בהודו. המשכתי בהתמחות בטווינא בסין ואז בשיאצו ביפן, עם הרחבה לוואטסו, טיפול במים, שהתמקצעתי בו דווקא בישראל מכל המקומות. הבונוס הגדול ברוב הטכניקות האלה הוא שהן מאפשרות לי לגעת באחרים לא רק בידיים, אלא ממש עם כל הגוף. ברכיים, מרפקים, כפות רגליים. אני מודה שרגעי השיא בעבודה שלי הם כשאני עולה על אנשים ופשוט הולכת על גבם, והם עוד משלמים לי על זה.

אבל אם להיות שוב רצינית, העבודה הטיפולית היא שליחות מבחינתי. עוד כשהייתי קטנה חלמתי על כוח־על שיאפשר לי להניח את ידיי על כל מי שסובל ולרפא אותו בפרץ אור כחול זוהר. הוריי היו בטוחים שאהיה רופאה כשאגדל, אבל איכשהו אף פעם לא באמת מצאתי דבר מה מושך בכל קונספט ההאבסה של הגוף בתרופות, שאולי פותרות חולי אחד, אבל מעוררות לפחות חמישה אחרים במקומו. כאלה שמהר מאוד מתחילים גם הם לדרוש תרופות, שמעוררות לפחות עוד עשרים וחמישה. טוב, אני לא מורה לחמש יחידות במתמטיקה, אני סתם מטפלת במגע.

רפואת המזרח שבתה אותי. היא עשתה כל כך הרבה סדר בראשי, וכל תחום שאני מעשירה את עצמי בו, מאז הטיול הראשון שלי למזרח, מאפשר לי להעניק את המתנה הזאת לעוד ועוד אנשים שסובלים. לפעמים גם לבעלי חיים, תלוי בסיטואציה. אני עדיין לא יודעת איך לשחרר פרץ של אור כחול מידיי ולרפא בשנייה כל מחלה, אבל מה שאני כן יודעת בהחלט עוזר, וכל עזרה כזאת שאני מצליחה להעניק לאחר נותנת לי הרגשה שיש טעם בזה שאני עדיין פה.

החיים הם שבריריים, וכבר מזמן הבנתי עד כמה זה לא מובן מאליו לחיות אותם.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*