מרגו צריכה כסף

פרק 1

תכף תתחילו לקרוא ספר חדש, ולמען האמת, אתם קצת מתוחים. התחלה של ספר היא כמו דייט ראשון. אתם מקווים שהקסם יקרה כבר בשורות הראשונות, שתשקעו בסיפור כמו באמבטיה חמה ותתמסרו לו לגמרי. אבל על התקווה הזאת מעיב החשש שלמעשה תצטרכו ללמוד שמות של המון דמויות ולעקוב בנימוס אחר ההתרחשויות, כאילו אתם משתתפים במסיבת טרום־לידה של מישהי שאתם בקושי מכירים. וזה בסדר, אלוהים יודע שכבר התאהבתם בספרים שלא תפסו אתכם בפסקה הראשונה. אבל אתם בכל זאת מקווים שזה יקרה, מקווים שהם יכבשו אתכם במעמקי נפשכם וינשקו אתכם בצוואר.

מסיבת טרום־הלידה של מרגו נערכה במסעדה שעבדה בה. מרגו בת התשע־עשרה לא יכלה אפילו לשתות, לא היתה נשואה, והמַרצֶה שלה הוא שהכניס אותה להיריון. אולי בגלל זה הבעלים של המסעדה, טֶסָה, חשבה שיהיה מצחיק לעצב את העוגה בצורת זין ענקי. טסה היתה אופה מוכשרת. היא הכינה את כל הקינוחים במסעדה בעצמה, ולא חסכה דבר מעוגת הפין המושקעת. מדובר היה בפאלוס תלת־ממדי מגולף ביד ומורכב משתים־עשרה שכבות של ספוג מצופות בזיגוג ורוד. היא התקינה גם משאבה ידנית, ואחרי ששרו "יהיה לה תינוק ענקי" במנגינה של "כי הוא בחור כארז" ומרגו כיבתה את הנרות — למה? זה לא היה יום ההולדת שלה — טסה לחצה בחוזקה על המשאבה, ופודינג לבן השפריץ מראש העוגה וטפטף על הצדדים. טסה צווחה בחדווה. מרגו העמידה פנים שהיא צוחקת, ואחר כך בכתה בשירותים.

מרגו הבינה שטסה הכינה את העוגה כי היא אוהבת אותה. טסה היתה אישה נבזית, אבל גם לבבית ואוהבת. פעם, כשטסה גילתה שלנער הסלטים אין חוש טעם וריח מפני שבנעוריו הוכה כמעט עד מוות, היא הגישה לו צלחת של קצף גילוח ואדמה, ואמרה לו שזה קינוח חדש. הוא אכל שתי נגיסות גדולות לפני שעצרה אותו.

מרגו ידעה שטסה מנסה להפוך את המצב העגום לקליל יותר. היתה לה נטייה להפוך אסונות לקרנבלים. אבל נראה לא הוגן שלרשותה של מרגו עמדה רק אהבה פגומה ומכאיבה כל כך.

אִמהּ של מרגו, שַׁיַיאן, אמרה למרגו לעשות הפלה. המרצֶה דרש בתוקף שמרגו תעשה הפלה. למעשה, היא לא היתה בטוחה שהיא רוצה את התינוק. מה שהיא באמת רצתה היה להוכיח לשניהם שהם לא יכולים לכפות עליה את רצונם בקלות כזו. לא עלה בדעתה שאם תתעקש על כך, הם פשוט יתרחקו ממנה. ובמקרה של המרצה, הוא ינתק איתה כל קשר.

שייאן השלימה בסופו של דבר עם החלטתה של מרגו ואפילו ניסתה לתמוך בה, אבל התמיכה עצמה לא תמיד הועילה. כשמרגו נתקפה צירי לידה, אמא שלה הגיעה אל בית החולים באיחור של ארבע שעות משום שנסעה בכל רחבי העיר בחיפוש אחרי דובי טוב. "לא תאמיני, מרגו, בסוף חזרתי לבּלוּמינגדֵיילס כי הדובי שלהם היה הכי טוב!"

שייאן עבדה בחנות הכולבו בלומינגדיילס כבר כמעט חמש־עשרה שנים. המראה של רגליה בגרביונים שחורים שקופים היה אחד הזיכרונות המוקדמים ביותר של מרגו. שייאן הושיטה אליה את הדובי, שהיה לבן ולפי הבעת פניו סבל מעצירות. היא השמיעה קול גבוה וצייצני: "תוציאי כבר את התינוקי הזה, אני רוצה לפגוש את החבר שלי!"

שייאן הזליפה על עצמה כמות גדולה כל כך של בושם, עד שמרגו כמעט שמחה כשהלכה לשבת בפינה ולשחק פוקר תחרותי בטלפון שלה. פוקרסטארס. זה היה הקטע שלה. היא לעסה מסטיקים ושיחקה כל הלילה, וכיסחה את הליצנים האלה. ככה שייאן קראה להם תמיד, לשחקנים האחרים: "ליצנים".

אחת האחיות היתה גסת רוח ולעגה לשם שמרגו בחרה. מרגו קראה לתינוק בּוֹדְהִי, כמו במילה "בּוֹדהיסַטְוָוה", ואפילו שייאן חשבה שזה מטופש, אבל בכל זאת סטרה לאחות על לחייה וגרמה למהומה גדולה. זה היה גם הרגע שבו הרגישה מרגו את אהבתה של אמה יותר מאי־פעם, ובמשך שנים רבות אחר כך היתה משחזרת בזיכרונה את הסטירה ההיא ואת מבט התימהון המוחלט על פניה של האחות.

אבל זה היה אחרי האפידורל, ואחרי לילה שלם שבו היתה צמאה כמו כלב מוכה כלבת והתחננה לפיסות קרח אבל קיבלה ספוג צהוב למציצה, כי ספוגים הרי ידועים ביכולתם להרוות צימאון. היה לו טעם של לימון, והיא החזיקה את הספוג בפיה ואמרה, "מה הקטע," בלי לשחרר אותו. אחרי כל הדחיפות, ואחרי שחרבנה על השולחן והרופא המיילד נראה אחוז גועל כשניקה את הצואה, ומרגו צעקה, "נו באמת, כבר ראית הכול!" והוא צחק, "את צודקת, את צודקת, ראיתי הכול, אמא, עכשיו עוד דחיפה אחת גדולה." ואז קסם גופו הסגול והחלקלק של בודהי, שעצם את עיניו בחוזקה כשהניחו אותו על החזה שלה ועטפו אותו במגבות. היא דאגה מיד משום שהיה קטן כל כך. רגליו נראו ממש בלתי מפותחות, כמו רגליים של ראשן. הוא שקל רק שני קילוגרמים ושבע מאות גרם, למרות השיר ששרו לה בעבודה. והיא אהבה אותו. היא אהבה אותו כל כך, שאוזניה צלצלו.

רק כששחררו אותה מבית החולים התחילה מרגו להילחץ. שייאן כבר הפסידה משמרת אחת כדי להיות בלידה, ולא יכלה בשום אופן לקחת עוד יום חופש כדי לעזור למרגו לחזור הביתה מבית החולים. חוץ מזה, בעיקרון היה אסור לשייאן להיכנס לבית החולים אחרי שסטרה לאחות ההיא. מרגו אמרה לאמא שלה שברור שהיא תהיה בסדר. אבל כשנהגה החוצה ממגרש החניה והתינוק צווח בכלוב הפלסטיק הקשיח של מושב התינוק שלו, מרגו הרגישה כאילו היא שודדת בנק. זעקותיו השבריריות והמנוזלות האיצו את פעימות לבה, והיא רעדה במשך כל הנסיעה בת ארבעים וחמש הדקות הביתה.

היא חנתה ברחוב, כי היה לדירתן רק מקום חניה אחד, אבל כשרצתה להוציא את בודהי מהמושב האחורי גילתה שהיא לא מבינה איך הידית שמשחררת את המושב מבסיסו פועלת. היא לחצה על הכפתור; אולי היא אמורה ללחוץ במקביל על כפתור נוסף? היא התחילה לנענע את המושב, אבל נזהרה לא לטלטל אותו יתר על המידה. הדבר האחד שכולם אמרו בצורה ברורה הוא שאסור לטלטל את התינוק בשום אופן. בכיו של בודהי נעשה נואש, והיא חשבה כל הזמן: לא אכלת מספיק בשביל להוציא כל כך הרבה אנרגיה, אתה תמות לי עוד לפני שנגיע למעלה!

כעבור חמש דקות של בהלה איומה נזכרה סוף־סוף שהיא יכולה פשוט לשחרר אותו מהחגורה. אחרי שהסתבכה מעט עם תפס הפלסטיק הענקי להחריד שנסגר מעל החזה שלו ולחצה על הלחצן האדום המטופש של חגורת המפשעה בכוח העל־אנושי הנדרש (ברצינות, היא דמיינה משפחה של מטפסי צוקים, שרגילים להיתלות על סלעים בכוח אצבעותיהם בלבד, שהחליטו לעשות הסבה ולעצב דברים לתינוקות), היא שחררה אותו, אבל אז לא היה לה שום מושג איך היא אמורה לשאת את היצור הזעיר והשברירי הזה, וגם את כל התיקים שלה. התפרים למטה כבר כאבו לה בטירוף, והיא הצטערה עמוקות על היוהרה שגרמה לה לצאת מבית החולים בג'ינס, אף שיש לציין שהמכנסיים אכן עלו עליה.

"טוב," אמרה ברצינות לגופו הזעיר של בודהי, לפניו האדומות־סגולות ולעיניו העצומות בחוזקה, "עכשיו אל תזוז." היא הניחה אותו על מושב הנוסע הקדמי כדי שתוכל להעמיס את תיק החיתולים ואת התיק שלה על כתפיה, והרצועות שלהם חצו בהצלבה את שדיה כאילו היא נושאת אשפת חִצים. אחר כך הרימה את התינוק הזעיר ודידתה ברחוב אל הבניינים החומים המוזנחים של פַּארק פּלֵייס. הדירות, שהסתתרו מאחורי תחנת דלק שנקראה בשם המלהיב "פְיוּל אַפּ!" ("תַדלקו!"), לא היו גרועות בדיוק, אבל בהשוואה לבתים הצבעוניים והעליזים שנבנו לאורך הרחוב בשנות הארבעים של המאה העשרים, נראו בנייני פארק פלייס כמו אורחים לא קרואים.

היא עלתה במדרגות החיצוניות לקומה השנייה ופחדה שמא תפיל פתאום את התינוק, את גופו הקטן כמו פרגית, והוא ייפול מטה־מטה אל ברֵכת השחייה המשותפת, החנוקה מעלים. מרגו נכנסה לדירה, אמרה שלום לשותפה שלה שישבה על הספה — השותפה הנחמדה, סוזי, שאהבה משחקי תפקידים ולפעמים התחפשה לאֶלפית גם סתם ככה באמצע השבוע. כשהגיעה סוף־סוף לחדרה, סגרה את הדלת, השליכה מעליה את התיקים והתיישבה על מיטתה להיניק את בודהי, הרגישה מרגו כאילו השתתפה במלחמה.

אין לי כוונה להעליב אנשים שבאמת השתתפו במלחמה; התכוונתי רק לומר שרמת המתח והקושי הגופני חרגה לחלוטין מכל דבר שמרגו חוותה עד אז. בזמן שהיניקה אותו חשבה כל הזמן: הלך עלי, הלך עלי, הלך עלי. סביבה הדהד החלל הריק שבו איש לא התעניין בה, איש לא דאג לה ואיש לא עזר לה. באותה מידה יכלה להיניק את התינוק הזה בתחנת חלל נטושה.

היא החזיקה את גופו החמים הארוז בשלמות והביטה אל תוך פניו הקטנות והקמוטות. חורי הנחיריים הקטנטנים שלו נראו כמו שני חריצים, והיה בהם יופי מסתורי. היא קראה שתינוקות מסוגלים למקד את מבטם רק בדברים שמרוחקים מהם כארבעים וחמישה סנטימטרים, כמו המרחק של פני אמותיהם כשהן מיניקות אותם, ועכשיו הוא הסתכל עליה. מה הוא רואה? לא היה לה נעים שאולי הוא רואה אותה בוכה. כשנרדם, היא לא השכיבה אותו בעריסה כפי שהיתה אמורה לעשות; היא נשכבה לצדו במיטתה, וחשה שסוללת הערוּת שלה הולכת ומתרוקנת. היא פחדה להירדם כשרק היא לבדה שומרת על היצור הקטנטן, אבל גופה לא השאיר לה ברירה.

את המונחים "גוף ראשון", "גוף שלישי" ו"גוף שני" למדתי בתיכון, ועד שפגשתי את אבא של בודהי בסתיו 2017, חשבתי שכל העניין של נקודות מבט בספרוּת מסתכם בהם. הקורס שמארק לימד עסק בנקודות מבט בלתי אפשריות או בלתי סבירות. אני זוכרת שסטודנט אחד, בחור בשם דֶרֶק, ניסה לעשות ניתוח פסיכולוגי לגיבור של נובלה כלשהי, ומארק חזר ואמר, "הדמות הראשית היא לא אדם אמיתי."

"אבל בספר הוא אדם אמיתי," אמר דרק.

"כן, מבחינה זו שהוא לא מוצג כחתול או כרובוט," אמר מארק.

"אז אני פשוט אומר שבספר, נראה לי שיש לו הפרעת אישיות גבולית."

"זאת לא קריאה מעניינת של הספר."

"אולי בעיניך," אמר דרק, "אבל אותי זה מעניין." הוא חבש כובע גרב שחור, והיה ברור שהוא מסתיר מתחתיו שיער מלוכלך, דליל ורך, כמו פרווה של חתול חולה. הוא היה מהבחורים שלא גילו בי עניין רומנטי, ולכן כמעט לא הקדשתי לו מחשבה. הוא בטח צפה בהרבה סרטים זרים.

"אבל הדמות לא היתה מעניינת אם הוא היה אדם אמיתי," אמר מארק. "לא היית רוצה להכיר מישהו כזה, לא היית מתיידד איתו. הוא מעניין רק משום שהוא לא אמיתי. המלאכותיות היא מקור העניין. למעשה, הייתי מרחיק לכת ואומר שכל הדברים המעניינים באמת הם לא ממש אמיתיים."

"דברים אמיתיים משעממים, דברים לא אמיתיים מעניינים, הבנתי," אמר דרק. ראיתי רק את העורף שלו אבל נשמע כאילו הוא מגלגל עיניים וזה היה חצוף, אפילו יחסית אליו.

"המספר לא מתנהג ככה או אחרת כי יש לו הפרעת אישיות גבולית," אמר מארק. "הוא מתנהג ככה או אחרת כי המחבר גורם לו לעשות את זה. אתה לא מנסה לנהל מערכת יחסים עם הדמות. אתה מנסה לנהל מערכת יחסים עם המחבר דרך הדמות."

"טוב," אמר דרק. "זה נשמע פחות טיפשי."

"בסדר," אמר מארק, "אני אסתפק ב'פחות טיפשי'."

ואז כולם צחקו, כאילו עכשיו כולנו חברים טובים. לא אמרתי מילה בשיעור ההוא. לא דיברתי בשום שיעור מהשיעורים שלי. אף פעם לא חשבתי שצריך, זאת האמת. המורים תמיד טענו שחלק מהציון מבוסס על השתתפות. גיליתי מזמן שזה בלוף. לא הבנתי למה שמישהו יבחר לדבר בשיעור, אבל תמיד היו סטודנט או שניים שפטפטו בלי סוף, כאילו המרצה הוא מנחה של תוכנית לילה והם ידוענים אהובים שבאו לקדם את הסרט שהם חיים בו.

אבל ביום שהחזיר לנו את העבודה הראשונה, מארק ביקש ממני להישאר אחרי השיעור.

"מה את עושה כאן?" שאל.

"אני רשומה," השבתי.

"לא," אמר. "העבודה הזאת."

ראיתי שהוא מחזיק את החיבור שכתבתי. ראיתי שכתוב עליו 100 בדיו אדומה, אבל העמדתי פנים שאני מודאגת. אני לא יודעת למה. "העבודה לא היתה טובה?"

"לא, העבודה היתה מצוינת. אני שואל למה את לומדת בקולג' הקהילתי של פוּלֶרטוֹן. יכולת ללמוד בכל מקום."

"מה?" צחקתי. "גם בהרווארד?"

"כן, גם בהרווארד."

"אני לא חושבת שמתקבלים להרווארד על סמך עבודה טובה בספרות."

"בדיוק על סמך זה מתקבלים להרווארד."

"אה," אמרתי.

"תרצי לשתות קפה מתישהו?" שאל. "נוכל לדבר על זה עוד."

"כן," אמרתי. עדיין לא ידעתי שהוא מעוניין בי. זה בכלל לא עלה בדעתי. הוא היה נשוי, הוא ענד טבעת, הוא היה בסוף שנות השלושים לחייו, מבוגר כל כך שאפילו לא חשבתי עליו בצורה כזאת. אבל גם אם הייתי יודעת מה הכוונות שלו, בכל זאת הייתי רוצה לצאת איתו לקפה.

הוא היה המרצה שלי, ומשום מה התואר המסתורי הזה הפך אותו למשהו לא לגמרי אנושי. בהתחלה היה קשה להעלות על הדעת שאני עשויה לפגוע ברגשותיו או להשפיע עליו באיזושהי דרך. וגם לא שפטתי את השיקולים המוסריים שלו. קיבלתי אותו כמו שהוא, כאילו יש לו זכות להיות חְנון ומוזר ולבגוד באשתו מפני שהוא טוב וחכם יותר מאנשים אחרים, טוב וחכם יותר ממני. מארק נראה גחמני, חסר תועלת ומסתורי כמו העיר פולרטון עצמה.

פולרטון לא עשירה יותר מדאוני, המקום שגדלתי בו, אבל היתה בה אווירה שונה לגמרי בגלל הקולג'ים: קמפוס פולרטון של אוניברסיטת קליפורניה ואחיו הקטן, הקולג' הקהילתי של פולרטון. בדאוני אפשר לאכול מאכלי ים במחירים מופקעים במסעדה חשוכה שפועמת ממוזיקת טכנו, או לחכות בתור במשך שעה כדי לאכול מאפי אינסטגרם מתוקים בפּוֹרטוֹס. פולרטון, לעומת זאת, היא כמו עיר שלמה שמנוהלת בידי דודות רווקות. יש בה כל כך הרבה רופאי שיניים ויועצי מס, עד שנדמה שאלה העיסוקים היחידים בעולם. אפילו בתי האחווה שוכנים בצל עצי בוקיצה בוגרים, ונראים מיושנים ולא מזיקים. הכסף בפולרטון לא בא מתעשייה. הוא בא מהַקֶשר של העיר ללימודים, והקולג'ים הם סיבה טובה לשכר דירה גבוה ולזרימה של דולרים. מארק היה חלק מכל זה. הוא היה פעמוני רוח בדמות אדם, שהשתלשלו להם בגמלוניות מהאילן המפואר של ההשכלה הגבוהה.

בהתחלה הרגשתי שיחסי הכוחות נוטים לטובתי. הוא היה כבוד המַרצֶה, אבל לא הייתי עיוורת לחולשות שלו: קלטתי בהחלט את המכנסיים המגוחכים שלו (ירוקים! מקורדרוי!), את הנעליים (בירקנשטוק!), את העותק הממורט מרוב קריאה של "בייוולף" שהציץ מתיק הצד שלו (תיק צד!).

אבל מבחינתו הייתי כמעט כמו דמות בספר. הוא לא הצליח להירגע מהקעקוע של קרמיט על הירך שלי.

"למה קרמיט?" שאל בפעם הראשונה ששכבנו. הוא שפשף את הגוף הקטן והירוק של קרמיט בקצה אצבעו.

משכתי בכתפי. "רציתי קעקוע. כל האפשרויות האחרות היו סכינים ונחשים ודברים רציניים כאלה, ואני פשוט לא בן אדם רציני."

"איזה מין בן אדם את?"

חשבתי על זה. "בן אדם מביך."

"מביך!" הוא נבח.

"כן, מביך," אמרתי. "כאילו, האמנתי בסנטה עד שהייתי בת שתים־עשרה. לא יודעת, אני בן אדם מביך!"

"את האדם הכי מיוחד שפגשתי," אמר בפליאה.

זאת היתה אחת הסיבות לכך שנמנעתי מלספר לו על אבא. יש אנשים שמעריצים היאבקות מקצועית ויש אנשים שמביטים עליה מגבוה, וחששתי שמארק הוא בדיוק הטיפוס שיעריץ דברים שהוא מביט עליהם מגבוה. ידעתי שהמורשת הקרקסית שלי תהפוך אצלו מיד לאובססיה.

ככל שדברים נראים מזויפים יותר, הם מסקרנים אותנו יותר — זה מה שמארק אהב בקשר לנקודת מבט: את הזיוף, ולצדו את המאמץ להיות אמיתי, מאמץ שהדגיש באופן משונה את הזיוף. "האופן שבו מסתכלים על הדבר משנה את מה שרואים," אמר.

נכון שהכתיבה בגוף שלישי עוזרת לי. קל יותר לחוש אהדה כלפי המרגו שהתקיימה אז, ולא לנסות להסביר איך ולמה עשיתי את כל הדברים שעשיתי.

הקטע המבלבל כל כך בקשר לאבא של בודהי היה שברור ששכבתי איתו כי הוא היה בעמדת כוח, ברור שזה קרה כי הוא היה המרצה שלי לספרות, המקצוע האהוב עלי. ולמרות זאת, אחת הסיבות המרכזיות שהניעו אותי היתה ההתעקשות שלו שהכוח נמצא דווקא בידיים שלי. ידו של מי מאיתנו היתה על העליונה? פעם הקדשתי הרבה זמן למחשבות על זה.

חוץ מזה שמארק הכניס אותי להיריון ודי הרס לי את החיים, הוא עזר לי מאוד עם הכתיבה שלי. הוא עבר איתי על כל משפט שכתבתי בעבודות שלי, והצביע על מה שאפשר לשפר בכל אחד ואחד מהם. הוא היה נותן לי מאיות, ואז דורש ממני לשכתב את העבודות בכל זאת. "הכישרון שלך חשוב מכדי לא ללטש אותו," אמר. הוא היה מצביע על משפט שכתבתי ושואל, "מה את מנסה להגיד כאן?" הייתי עונה לו בגמגום, מסבירה למה התכוונתי, והוא היה אומר, "פשוט תכתבי את זה. אל תלכי סחור־סחור."

רק אחרי שהוא עזר לי ככה במשך כמה שבועות התחיל הרומן. יום אחד הייתי אמורה לבוא למשרד שלו. כשהגעתי לשם, מארק אמר שהוא לא מסוגל להתרכז ושניפגש ביום אחר. אמרתי שאין בעיה. אבל אז שנינו יצאנו מהבניין באותו זמן, ובסופו של דבר טיילנו יחד והוא קיטר על הכול, על כל התסכולים שלו מהמחלקה ומאשתו והילדים, ואמר שהוא מרגיש לכוד בחיים שלו. "ואפילו החיים המחורבנים האלה הם יותר ממה שמגיע לי," אמר. "אני בן אדם איום."

"לא נכון," אמרתי. "אתה מורה מדהים! הקדשת לי כל כך הרבה זמן כדי לעזור לי."

"ובכל רגע ורגע מהזמן הזה רציתי לנשק אותך."

לא ידעתי מה להגיד על זה. זאת אומרת, אפשר לומר שפיתחתי כלפיו מין התאהבות ילדותית, אבל אף פעם לא חשבתי לנשק אותו. פשוט הרגשתי מבריקה ומוצלחת בכל פעם שהוא שיבח אותי.

ירד גשם, והלכנו במעגלים ברחבי הקמפוס. לא היו לנו מטריות, אבל שנינו לבשנו מעילים עם כובע. נעצרנו מתחת לעץ איקליפטוס ענקי.

"מותר לנשק אותך?" שאל.

הנהנתי. זאת אומרת, לא הייתי מסוגלת אפילו לדמיין שאסרב לו. הייתי עושה כל דבר שרק היה מבקש. הוא היה נמוך, משהו כמו מטר שישים וחמש, בגובה שלי, ואף פעם לא התנשקתי עם בחור נמוך כל כך, וזה היה די נחמד, מתחת לשני כובעי המעיל שלנו בגשם. אבל אפילו אני חשבתי, אנחנו מתנשקים בגלוי בקמפוס? זה רעיון ממש גרוע.

בכל מקרה, כשבסופו של דבר זה נגמר בינינו הוא התנהג בצורה ממש ילדותית, ונאלצתי לקבל על עצמי חלק גדול כל כך מהאחריות על מה שעשינו עד שבכלל לא הרגשתי מנוצלת. הרגשתי... כועסת. אם הוא באמת היה אדם בוגר, כל זה לא היה קורה מלכתחילה.

בפעם הראשונה שמארק בא לדירתה של מרגו, הוא חבש כובע מצחייה והרכיב משקפי שמש, כאילו הוא מנסה להתחמק מפפראצי. מרגו לא ניסתה לנקות או לסדר לקראת הביקור שלו, ולא התביישה שמארק יראה את ספת הקטיפה הוורודה המוכתמת, את הכבלים הסבוכים שהשתלשלו מהטלוויזיה, את המיטה שלה שהיתה רק מזרן על בסיס בלי משענת ראש. דבר מכל אלה לא הטריד אותה. הוא בא לזיין בחורה בת תשע־עשרה — לְמה הוא כבר יכול לצפות?

"יש לך שותפות," זה כל מה שאמר.

"אמרתי לך שיש לי שותפות."

"חשבתי שהן לא יהיו בבית."

"זאת בירה?" שאלה סוזי.

מארק אכן החזיק בידו שישיית בירה. לבקבוקים היתה צורה מוזרה של תרופה. מרגו מעולם לא ראתה בירה רֶד סטרַייפּ. במקום העבודה שלה לא הגישו אותה. הוא עדיין הרכיב את משקפי השמש אפילו שהיה בתוך הדירה.

"תוריד אותם," אמרה מרגו וניסתה לתלוש אותם מפרצופו.

הוא סילק את ידה. "אלה משקפי ראייה."

"תשלם לַטרול," אמרה סוזי והושיטה את ידה לקבל בירה.

"מה?"

"תן לה בירה," אמרה מרגו וצחקה עליו. הוא אימץ את הבקבוקים אל חזהו כמו ילד שלא רוצה לכבד.

"בת כמה את?" שאל את סוזי. "אלוהים, מרגו, לא התכוונתי ל —"

"מספיק מבוגרת כדי להלשין לדיקן, עכשיו תשלם לטרול," נהמה סוזי.

"איזו טעות," אמר מארק.

"קחי," אמרה מרגו, הוציאה בקבוק מהשישייה והכניסה אותו לידה המושטת של סוזי.

"הטרול מרוצה מאוד," אמרה סוזי.

"בוא נלך לחדר שלי," אמרה מרגו.

מארק הלך אחריה במסדרון על פני החדרים של השותפות האחרות שלה, קאט הגדולה וקאט הקטנה, עד שהגיעו לדלת שלה.

"ברוך הבא," אמרה והחזיקה את הדלת פתוחה בשבילו, "למקום שבו קורים דברים קסומים."

אף על פי שהיא לא ממש נמשכה למארק, המין היה נעים במידה מפתיעה. היא כבר שכבה עם שני בחורים אחרים: אחד מהם היה החבר שלה מהתיכון, סבסטיאן, שהיה לו כלב פשוט מדהים — רֶמי, רועה אנגלי מעורב שניחוח קל של חמאת בוטנים עלה מראשו, ושללא ספק היה חביב עליה יותר מסבסטיאן. האחר היה בחור שפגשה במפגש אוריינטציה בשבוע הראשון ללימודים, והוא לא דיבר איתה שוב אחר כך. במיטה, מארק היה שונה משניהם. הוא לא היה נימול, מצב שעורר את סקרנותה, אבל היא מעולם לא זכתה לחקור את גמישות עור הפין שלו ככל שרצתה. והוא היה להוט במלוא מובן המילה. הפעם הראשונה שעשו את זה היתה בעמידה, ומרגו היתה שעונה כנגד הקיר. זה היה מסורבל ולא נוח, אבל מרגו הניחה שזה קשור לפנטזיה כלשהי שיש לו. היא לא הצליחה למצוא שום סיבה אחרת לעשות את זה ככה חוץ מפנטזיה.

כשזה נגמר, הוא התיישב בכיסא העבודה שלה והסתובב בו. היא הלכה לשירותים להשתין כדי להבטיח שלא תהיה לה דלקת בדרכי השתן, וכשחזרה מצאה אותו מחטט במגירות השולחן שלה.

"מה אתה עושה?" שאלה.

"את משוטטת ככה בתחתונים?" שאל כשהרים את מבטו.

"הן בנות," אמרה. "למה אתה מסתכל במגירות שלי?"

"אני סתם סקרן."

אילו היה במגירות שלה משהו מעניין, היא היתה מתרגזת. אם הוא רוצה לבחון את המחשבון הגרפי הסדוק שלה, שיהיה לו לבריאות. הוא לא יגלה את הסודות שלה. ממילא אין לה ממש סודות. אולי בעצם יש לה, אבל הם פנימיים, אפילו היא לא יודעת אותם. למשל, הוא לא מצא חן בעיניה, לא באמת, וסוד הסלידה שלה היה כמו הבטחה מקופלת שהמתינה במגירה כלשהי בתוכה.

"אשתך יודעת שאתה עושה את זה?" שאלה.

"מממ... לא," אמר, והסתובב קצת בכיסא.

"אבל כבר עשית את זה?"

"עם סטודנטית? לא."

"עם נשים אחרות?"

הוא הפסיק להסתובב ונראה שהוא שוקל את תשובתו. הוא פתח את אחת הבירות המוזרות שקנה. הוא השתמש בקצה השולחן שלה כדי לחלוץ את הפקק, והיא נדהמה מגסות הרוח שבכך.

"אף פעם לא סיפרתי לאף אחד," אמר.

"מה?" שאלה ונשכבה על מיטתה. היא היתה ערה לכך שגם עכשיו היא מנסה להיראות טוב בתחתונים, והרימה מעט את ירכה כשנשענה על הכריות. מרגו שמעה את אחת השותפות שלה מקיאה בשירותים. זאת בטח קאט הקטנה. היא מקיאה לעתים קרובות. דברים נכנסים לתוכה ויוצאים ממנה בגחמנות שאין לתאר.

"שכבתי עם אחותה של אשתי בליל החתונה שלנו."

מרגו שאפה אוויר בחדות. "אלוהים אדירים, אתה איש רע!"

הוא הנהן וכיווץ את מצחו. "זה נכון."

"אבל אז הפסקת לשכב עם אחותה."

"כן. זאת אומרת, היו עוד כמה פעמים אחרי שחזרנו מירח הדבש, אבל אחר כך הפסקנו, כן."

"הרגשת אשם?" שאלה. קשה לדעת מה גברים מרגישים, הבינה. היא תמיד תהתה איך אבא שלה היה מסוגל להיות חסין כל כך לצורך שלה בו, איך הוא היה מסוגל לארוז תיק ולעזוב לפני שהתעוררה בבוקר בלי להיפרד ממנה. כשהיתה ילדה, הניחה שהוא שונה עם הילדים האמיתיים שלו, אבל ככל שהתבגרה והכירה אותו יותר, הבינה שהוא נוהג כך גם עם אשתו וילדיו. אלה הם חייו של מתאבק. תמיד בדרך לטיסה. שם הוא רצה להיות, דחוס במכונית שכורה עם שני פסיכופתים אלימים שכל אחד מהם שוקל כמעט מאה וארבעים קילו ומכור למשככי כאבים. אולי העולם הרגיל אף פעם לא היה לגמרי אמיתי מבחינתו.

"זה יישמע כל כך דפוק, אבל לא ממש," אמר. "פשוט העמדתי פנים שלא עשיתי את זה. והיא ממילא לא ידעה שעשיתי את זה, אז זה כאילו לא קרה."

הוא כתב לה שירה, כעשרה שירים בסך הכול, אבל זה היה השיר האהוב עליה:

רוח הרפאים הרעבה

בחושך, אנחנו נפנים זה אל זה

כמו יונים מעוותות,

הגוף משרה עלינו תימהון.

איני מרגיש כלום,

המשיכי לגעת בי,

איני מרגיש כלום.

אני רוח רפאים רעבה.

אנחנו מנסים לאכול זה את זה

כאדם המנסה לשווא לרוץ בחלומו,

קרח המציאות הכהה, הקפוא, נסדק סביבנו.