האורחת האחרונה

1

מסך הטלפון שלי הוּאַר עם המילים מספר לא מזוהה, מה שבדרך כלל בישר על סוג כזה או אחר של הונאה, אבל כנראה התחשק לי לדבר כי עניתי בכל זאת: "הלו?"

"אבא?"

זינקתי ממקומי כל כך מהר שהברכיים שלי נחבטו בשולחן המטבח והקפה נשפך על צלחת הביצים והבֵּייקון. "מגי? זאת את?"

היא ענתה אבל לא הצלחתי להבין את המילים. הקול שלה היה חלש מאוד והקו היה מלא פצפוצים ורחשים, כאילו עמדתי לאבד אותה בכל רגע.

"חכי רגע, חמודה. אני בקושי שומע אותך."

במטבח הקליטה הסלולרית היתה הכי גרועה בבית. עוצמת האות אף פעם לא עוברת את השני קווים. הלכתי עם הטלפון לסלון תוך שאני מועד על כמה בולי עץ שבאותה תקופה ניסרתי, שייפתי וצבעתי. סתם פרויקט נגרות בשביל להרוג זמן בלילות; בסוף כל זה ייהפך לשולחן קפה. מתישהו. לא הצלחתי להביא את עצמי לסיים את העבודה ובגלל זה השטיח היה מאובק לגמרי והיו עליו המון ברגים.

דילגתי דרך הבלגן ורצתי במסדרון אל חדר הילדוּת של מגי. יש שם חלון קטן שמשקיף על החצר האחורית ועל פסי הרכבת הישנים של מחוז לאקאוואנה - וכשנצמדתי לשמשה, האות קפץ לשלושה קווים.

"מגי? זה יותר טוב?"

"הלו?" היא עדיין נשמעה מיליון קילומטרים ממני. כאילו מתקשרת מאיזו ארץ רחוקה. או מבקתה באיזה יער פראי נידח. או מתא מטען של מכונית שננטשה בחניון תת־קרקעי. "אבא, אתה שומע אותי?"

"את בסדר?"

"אבא? הלו? אתה שומע אותי?"

הצמדתי את הטלפון לאוזן וצעקתי כן, אני שומע אותה. "איפה את? את צריכה עזרה?"

ואז הקו מת.

הודעת שגיאה.

השיחה הראשונה שלנו אחרי שלוש שנים, והיא לא ארכה אפילו דקה.

2

אבל עכשיו היה לי את המספר שלה. עכשיו סוף־סוף, סוף־סוף היתה לי דרך להשיג אותה. לחצתי על שיחה חוזרת וקיבלתי צליל תפוס. ניסיתי שוב, פעמיים-שלוש-ארבע פעמים: תפוס־תפוס־תפוס. כי היא התקשרה אלי. התרגשתי כל כך שהידיים שלי רעדו. הכרחתי את עצמי להפסיק לחייג ולחכות לצלצול. ישבתי למרגלות המיטה, חסר סבלנות, והסתכלתי סביבי על החדר של הבת שלי.

כל החפצים הישנים שלה מפעם היו עדיין שם. אף פעם לא היו לי אורחים שנשארו ללון ולא היתה לי סיבה להיפטר מהדברים שלה. כל הפוסטרים שלה מהתיכון היו מודבקים עדיין על הקירות: וָאן דיירקשן והאחים ג'ונאס ותצלום של עצלן עם חיוך דבילי נתלה על ענף של עץ. היה מדף גדול של גביעי ספורט וסל נצרים גדול מלא חיות פרווה. רוב הזמן השארתי את דלת החדר סגורה וניסיתי להתעלם מקיומו. אבל מדי פעם בפעם (יותר מכפי שהייתי רוצה להודות) הייתי נכנס לחדר ויושב על הפּוּף הענקי שלה ומניח לעצמי לשקוע בזיכרונות מהימים שבהם כולנו עדיין היינו כאן ועדיין התנהגנו כמו משפחה. הייתי נזכר איך קולין ואני היינו מצטופפים במיטה הזוגית הקטנה שלנו ומגי היתה באה ונדחקת בינינו והיינו צוחקים כמו מטורפים וקוראים את "לילה טוב, גורילה".

הטלפון שלי רטט שוב.

אותה שיחה לא מזוהה.

"אבא? זה יותר טוב?"

עכשיו הקול שלה נשמע ברור. עכשיו זה כאילו היא יושבת לידי, לבושה בפיג'מת מלך האריות שלה, מוכנה שאשכיב אותה לישון.

"מגי, את בסדר?"

"אני בסדר גמור, אבא. הכול טוב."

"איפה את?"

"בבית. זאת אומרת, בדירה שלי. בבוסטון. והכול בסדר."

חיכיתי שהיא תמשיך, אבל היא לא אמרה כלום. אולי לא ידעה מאיפה להתחיל. וגם אני לא, למען האמת. כמה פעמים דמיינתי את הרגע הזה? כמה פעמים עשיתי חזרות על השיחה הזאת בזמן שהתקלחתי? עכשיו זה סוף־סוף קרה וכל מה שהצלחתי להגיד היה: "קיבלת את הגלויות שלי?"

כי אלוהים, כמויות הגלויות ששלחתי לילדה הזאת: כרטיסי ברכה לימי הולדת, גלויות מצחיקות להלואין, גלויות סתם ככה בלי סיבה. תמיד עם עשרה או עשרים דולר דמי כיס וכמה מילים.

"קיבלתי אותן," היא אמרה. "בעצם, זה כבר די הרבה זמן שאני מתכוונת להתקשר אליך."

"אני כל כך מצטער, מגי. כל המצב הזה -"

"אני לא רוצה לדבר על זה."

"אוקיי. בסדר." הרגשתי כמו אחד מאותם מומחי ניהול משא ומתן בסדרה "מוקד 911". המטרה העליונה שלי היתה להשאיר את מגי על הקו, לגרום לה להמשיך לדבר, אז סטיתי לנושא בטוח יותר: "את עדיין בקַפָּסיטי?"

"כן, בדיוק סגרתי שם שלוש שנים."

מגי היתה כל כך גאה במקום העבודה שלה. היא התחילה לעבוד בקפסיטי בערך בזמן שהבעיות שלנו התחילו - והרבה לפני שמישהו שמע על החברה. באותם ימים המיזם היה אחד מאלף סטארט אפּים בקיימברידג' שהבטיחו לשנות את העולם עם טכנולוגיה חדישה וסודית ביותר. עכשיו יש להם שמונה מאות עובדים שמפוזרים על פני שלוש יבשות, ורק לא מזמן היתה להם פרסומת בסוּפֶּרבּול עם ג'ורג' קלוני ומאט דיימון. קראתי כל מה שיכולתי למצוא על החברה, תמיד בתקווה לראות את השם של הבת שלי, או לפחות לקבל איזושהי הצצה לחיים שלה, לקריירה המקצועית שלה.

"השברולט החדשות האלה נראות מדהים," אמרתי לה. "איך שהמחיר שלהן יתחיל לרדת -"

היא קטעה אותי באמצע המשפט: "אבא, יש לי חדשות. אני מתחתנת."

היא לא השתתקה אפילו לרגע כדי לתת למידע לחלחל. היא פשוט התחילה לשפוך את הפרטים כאילו לא יכלה יותר לעצור אותם בתוכה. שמו של הארוּס שלה הוא אֵיידֶן. בן עשרים ושש. המשפחה שלו תקיים את טקס החתונה וקבלת הפנים בבית שלהם בניו המפשייר. וכל הזמן הזה אני נשארתי תקוע על הפצצה הראשונה שהיא הטילה.

היא מתחתנת?

"...ולמרות כל מה שקרה," מגי המשיכה, "אני ממש רוצה שתהיה שם."

3

שמי הוא פרנק ז'וטובסקי ואני בן חמישים ושתיים. רוב חיי הבוגרים עבדתי כנהג רכב משלוחים בחברת יונייטד פּארסֶל סרוויס. מכירים את הוָואנים החומים הגדולים האלה שחורשים את השכונות שלכם מלאים מוצרים שנקנו באינטרנט? ביו־פי־אס הם נקראים רכבי חבילות, למרות שהאמת, מדובר באיזה סוג של משאית. התחלתי לנהוג בגיל צעיר, ישר אחרי הצבא, ולא מזמן התקבלתי ל"מועדון גלגל הזהב", מעמד יוקרתי ומכובד שחברים בו מספר קטן מאוד של נהגי יו־פי־אס שעבדו בחברה עשרים וחמש שנים בלי שעשו אף לא תאונה אחת.

אני מתפרנס בכבוד ותמיד אהבתי את העבודה, למרות שמיום ליום היא הולכת ונעשית קשה יותר. כשהתחלתי לעבוד בחברה, בסוף שנות התשעים, רוב החבילות היו עדיין קופסאות קרטון. הדבר הכי כבד שהצטרכת להרים היה מחשב ביתי קטן. היום, תשכחו מזה. בכל משמרת נתונה, אנחנו סוחבים פוטונים, ארוניות תיוק, עצי חג מולד מלאכותיים, מסכי טלוויזיה ענקיים דקים, אפילו שולחנות פינג־פונג. וצמיגים של מכוניות, אלוהים ישמור, אלה הכי גרועים. ידעתם שאפשר לקנות צמיגים של מכוניות באינטרנט? הם באים בחבילות של ארבעה, קשורים יחד וארוזים בקרטון, ככה שאנחנו אפילו לא יכולים לגלגל את הדברים המעצבנים.

ועדיין, אם עשיתי מספיק שעות נוספות, יכולתי להרוויח מאה אלף בשנה. סיימתי לשלם על הג'יפ שלי; המשכנתה היתה על סף סיום ולא הייתי חייב אגורה לוויזה או למאסטרקארד. הייתי שלוש שנים לפני גיל פרישה מוקדמת עם פנסיה מכובדת וביטוח בריאות מקיף. לא רע בשביל אחד שלא למד באוניברסיטה, מה? עד שאשתי מתה וכל הבעיות שלי עם מגי התחילו, תמיד אמרתי שבּורַכְתי. עד אז, הרגשתי כמו הבנזונה הכי בר־מזל בעולם.

אז עכשיו תשמעו מה קרה:

"החתונה בעוד שלושה חודשים," מגי אמרה לי. "ב־23 ביולי. אני יודעת שאני מודיעה לך ממש ברגע האחרון אבל -"

"אני אבוא," אמרתי, והקול שלי נסדק כי התחלתי לבכות. "ברור שאני אבוא."

"אוקיי, יופי. כי מחר אנחנו שולחים את ההזמנות ו... רציתי להתקשר אליך לפני זה."

ואז השיחה נתקעה. כאילו היא ציפתה שאני אומר משהו, אבל הייתי חנוק מדי מדמעות בשביל לדבר. הכיתי באגרוף על החזה, שלוש מכות חזקות כדי לעצור את הבכי. בחייך פרנקי. קח את עצמך בידיים! אל תהיה כזה תינוק.

"אבא? אתה שם?"

"תספרי לי על איידן," ביקשתי. "החתן שלי לעתיד. איך הכרת אותו?"

"במסיבת תחפושות. בהלואין. התחפשתי לפּאם, מ'המשרד'? ואיידן התחפש לג'ים. אז איך שהוא הופיע, כולם רצו שנעמוד ביחד. התחלנו לשחק קטעים מהסדרה, והחיקוי שלו היה הכי מושלם."

היה לי קשה להתרכז בסיפור שלה כי הייתי עסוק בחישובים. "נפגשתם בהלואין האחרון? לפני חצי שנה?"

"אבל זה מרגיש כאילו אני מכירה אותו כל החיים. לפעמים אנחנו מדברים ואני נשבעת שהוא קורא את המחשבות שלי. כאילו יש לנו קשר טלפתי. אתה ואמא הרגשתם ככה?"

"בטח, נראה לי? בהתחלה כשרק הכרנו?" אבל אז התבגרנו והחכמנו והבנו שאלה הן רק תופעות של התאהבות נעורים. אבל לא טרחתי לציין את העובדה הזאת. אהבתי לשמוע את האושר בקולה של מגי, את המנגינה המתוקה של תקווה ואופטימיות.

"ממה איידן מתפרנס?"

"הוא צייר."

"חבר איגוד?"

"לא, לא אחד שצובע בתים. הוא אמן."

רציתי להישמע חיובי ותומך, אבל אני חייב להודות שזה הפתיע אותי.

"הוא מתפרנס מאמנות?"

"תראה, יש לו כמה עבודות בגלריות? אבל כרגע הוא בונה את השם שלו. יוצר לעצמו מוניטין. ככה זה עובד. חוץ מזה הוא מלמד ציור, במאס־ארט, הקולג' לאמנות של מסצ'וסטס."

"כמה יוצא לו מזה?"

"סליחה?"

"כמה הוא מרוויח?"

"אני לא הולכת להגיד לך."

לא הבנתי למה לא, אבל שמעתי אותה נושמת עמוק והבנתי שהיא מתחילה להתרגז אז החלטתי לא למתוח את החבל. אולי מגי צודקת. אולי השכר העתידי של בעלה לעתיד זה לא ענייני. חוץ מזה, עדיין היו לי המון שאלות אחרות.

"נישואים ראשונים?"

"כן."

"ילדים?"

"אפס ילדים ואפס חובות, אל תדאג."

"מה לגבי אמא שלו?"

"אני אוהבת אותה. יש לה כל מיני בעיות בריאות עכשיו, הרבה מיגרנות. אבל היא התחילה לקחת תרופה חדשה וזה ממש עוזר."

"ואבא שלו?"

"אין עליו. מדהים."

"מה הוא עושה?"

מגי היססה. "הקטע הזה קצת מורכב."

"מה זה אומר, מורכב?"

"זה לא מורכב. זה פשוט דורש שיחה יותר ארוכה ממה שאני רוצה לנהל כרגע."

מה לעזאזל זה צריך להביע?

"זאת שאלה פשוטה, מגי. ממה הוא מתפרנס?"

"הכותרת היא: אני מתחתנת ואני רוצה שתבוא לחתונה. 23 ביולי בניו המפשייר."

"אבל את לא יכולה להגיד לי מה אבא שלו עושה?"

"אני יכולה להגיד לך, אבל אז יהיו לך עוד שאלות ואני צריכה לסיים. יש לי מדידת שמלה בעשר והתופרת היא פשוט פסיכופתית. אם אני מאחרת לה בדקה היא מבטלת לי את התור ואני אצטרך לקבוע תאריך אחר."

היה ברור שהיא פשוט רוצה לסיים את השיחה, אבל הייתי חייב לנסות עוד שאלה אחת: "אבא של איידן בכלא?"

"לא, זה לא משהו רע."

"הוא מפורסם? הוא שחקן?"

"הוא לא שחקן."

"אבל הוא מפורסם?"

"אמרתי לך: אני לא רוצה להיכנס לזה."

"רק תני לי את השם שלו, מגי. אני אגגל אותו."

לרגע זה נראה כאילו הקו מת. כאילו השיחה נותקה, או שאולי היא שמה את הטלפון על השתק כדי להתייעץ עם מישהו. ואז היא חזרה.

"אני חושבת שכדאי שניפגש לארוחה ונדסקס את כל זה. אתה, אני ואיידן. אתה יכול אולי לבוא לבוסטון?"

ברור שיכולתי לבוא לבוסטון. הייתי נוסע לקוטב הצפוני אם זה מה שמגי היתה מבקשת. היא הציעה את שבת בשבע בערב, ונתנה לי שם של פאב אירי ברחוב פְליט, ליד האולד סטייט האוס. ואז היא אמרה שהיא חייבת לסיים את השיחה ולטוס לתופרת. "נתראה בסופ"ש. אני כל כך שמחה."

אמרתי, "גם אני," אבל לא יכולתי לסיים את השיחה בלי עוד ניסיון התנצלות אחד: "ותקשיבי, מגי, אני ממש מצטער על הכול, בסדר? הרגשתי נורא כל השנים האלה. אני יודע שפישלתי. הייתי צריך להתמודד עם כל מה שקרה בצורה טובה יותר, והלוואי ש -"

היא כבר ניתקה.