הרפתקאות יובל 3 – מרדף בפריז

פרק 1

שִׂיא עולמי: שֵש אָלֶ"פִים ושבע סָמֶ"כִים

יובל תפס אותי לא מוכן.

טוב, אני יודע מה אתם כבר מְמַלְמְלִים לכם מתחת לָאַף. "אוּף, שוב אתה עם הקְלָלוֹת האלה של יובל. מתי כבר תִלְמַד להִתמודֵד עם הזַעַם שלו?"

אז ככה: אתם גם צודקים וגם טועים. כלומר, נכון, אני כבר צריך לדעת שהסיכוי שיוּבַל ייכנס הביתה בלי לִפְלוֹט איזה "אַסְפַּסְיָאנוּס" עֲסִיסִי הוא די נמוךְ, והייתי צריך להתכּוֹנֵן. בזה אתם צודקים, לא מִתְוַכֵּחַ. אבל בחייכם, גם אתם הייתם מֻפְתָעִים אם היה נִכְנָס לביתכם ילד אֲדום פנים, מֵעִיף את תַרְמִיל בית הספר שלו מהדלת בְּדִיוּק של שָׁעוֹן אטוֹמי, כך שהוא נוֹחֵת בול על כרית המיטה, ואז יוֹרֶה לאוויר את ה"אַאַאַסְסְסְפַּסְיָאאנוּסססס" הזה שלו. כן, כן, בדיוק ככה. מְבִינִים? קוֹלְטִים? שֵש פעמים אָלֶ"ף ושבע פעמים סָמֶ"ך. עכשָיו אתם מבינים? לַ"אַסְפַּסְיָאנוּס" העצבני של יובל כבר התרגלתי, אבל כל כך הרבה סָמֶ"כִים ואָלֶ"פִים — ובבקשה תפסיקו לבדוק אותי — יש שָם בדיוק את הכמות שכתבתי, שֵש ושבע. אני שמעתי.

הֵרַמְתִי את הראש מהמחבוא שאֵלָיו ברחתי מתחת לשולחן (לא באמת. רק עָשִׂיתִי את עצמי כאילו אני מְחַפֵּשׂ משֶהוּ שֶׁנָפַל, וּלְיֶתֶר ביטחון מִלְמַלְתִי, "אוּף, לְאָן שוב נֶעֱלַמְתָ?" בכל זאת, לא מְכוּבָּד להסתתר מהבן שלךָ). בינינו, אם הייתם רואים את רֶשֶף העיניים שלו, גם אתם הייתם מִסְתַתְרִים מתחת לשולחן (שלכם, לא שלי!) ומחכים עד יעבור זַעַם. ואם אנחנו כבר מדברים — יש לי טיפּ ממש טוב: חוץ מֵהָעֵיניים, אין כמו הָאַף כדי לאבחן את כעסו של בן אדם. נַסוּ פעם, כשאתם ממש עצְבָּנים, לעמוד מול הָרְאִי ולראות את הָרֶטֶט הבלתי נשלט בַּנְחיריים שלכם. בייחוד בַּנְחִיר הימני. תבדקו אותי אם אתם לא מאמינים. אבל הֵיי! לא עכשָיו!!! עכשָיו יש סֵפֶר לקרוא.

ואז, בזהירות, חושש מֵעוֹד התקפת אָלֶ"פִים וְסָמֶ"כִים, שָאַלְתי כמעט בלחישה, "רוצֶה שְנִיצֶל?"

"מה?" יובל לא שמע. כְּלָל ידוע: כשאתה מתחת לשולחן, דַבֵּר בקול רם.

"רוצֶה שְניצֶל?" הרמתי מעט את קולי.

אֲהָה, ברור שאתם חושבים שהייתי צריך לשאול אותו מה כל כך מְעַצְבֵּן אותו. חכמים בְּלָתֵת עֵצוֹת, הא? נראה אתכם מְעִיזִים. עם כניסה דְרָמָטִית כזאת הביתה, יש סיכוי לקבל תשובה הֶגיוֹנית? בַּחַיִים לא.

"שניים," אמר יובל. נשמתי לִרְוָחָה. בזהירות — הֲרֵי תמיד יכול להגיע גל שֵני. "מצאתי!" אמרתי לְיֶתֶר ביטחון (מי שעושֶׂה את עצמו מחפשׂ — כְּדַאי שֶיַעֲשֶׂה את עצמו מוֹצֵא. פִּתְגָם סיני עתיק). הֵרַמְתִי פיסַת נייר שנפלה מתחת לשולחן ונִפְנַפְתי בה כאילו כָּתוּב עָלֶיהָ קוד סודי לְכַסֶפֶת.

הוצאתי מַחֲבַת, מזגתי לתוכה מעט שֶמֶן והתכּוֹנַנְתי להכין שניצֶלים.

"מה היה קורה אִילוּ..." פָּלַט יובל בעַצבָּנוּת. חיכיתי, יגיע הֶמְשֵךְ. תמיד מגיע.

לא הגיע. הַהֶמְשֵךְ. לא הגיע. רק רַחַש השֶמֶן המִתְפַּצְפֵּץ במחֲבַת נשמע בַּשקט המתוח שהִשְׂתָרֵר במטבח.

"מה היה קורה אִילוּ..."

ניצחתי! יובל נשבר ראשון בִּקְרַב השְתיקוֹת. הוא חזר על המשפט הַחידָתִי שאמר קודם. המשכתי לשתוק. הֲרֵי אם אֶשְׁאַל מה כַּוָונָתוֹ, הוא יִנְזוֹף בי. יש ליובל שיטה כָּזֹאת, לומר כמה מילים חידָתִיוֹת ולחכות שישאלו אותו לְמה התכַּוֵון, ואז לא לענות.

"מה היה קורה אִילוּ." יובל הֵרים את קוֹלוֹ כשחזר בפעם השלישית על המשפט.

"מה היה קורה אִילוּ... מָה?" שאלתי.

"מָה?" צעק יובל. צוֹדֵק, כשמניחים שניצֶלים בתוך שֶמֶן רוֹתֵחַ, קשה לשמוע.

"לְמה אתה מתכוון כשאתה אומר 'מה היה קורה אם...'?" הִרְחַבְתִי את השְאלה.

"המורָה," ענה יובל במילה בודדת, ומִייָד הוסיף, מְרַסֵס את הסָמֶ"כִים על כל סביבתו, "אַאַאַסְסְסְפַּסְיאאאנוּסססס!"

'יש לכם מורָה חדשה שקוראים לה אַסְפַּסְיָאנוּס?' שאלתי. סְתָאאאם! נוּ, באמת, אתם חושבים שהיה לי אוֹמֶץ להתבַּדֵחַ עם יובל כשהוא בְּמַצַב הרוח הזה? "מה היא כבר עשׂתה הפעם?" שאלתי בִּמְקוֹם זאת.

"עבודה," ענה יובל. יש לילד הזה חיבה לא מוּסְתֶרֶת לשילוב של קללות, משפטים מְעוּרְפָּלִים ותשובות בְּנוֹת מילה אחת.

"המורָה שוב נתנה לכם עבודה מְעַצְבֶּנֶת רֶגַע לפני שיוצאים לחופש," ניסיתי להבין. יובל הִנְהֵן בראשו ושתק, ואני המשכתי, "והנושֵׂא שלה הוא 'מה היה קורה אִילוּ...' מָה?"

"זֶה בדיוק!" כעס יובל, "שהיא לא אמרה."

"אז מה הַבְּעָיָה?" מרוב רַחַש השניצֶלים המיטַגְנים לא שמענו שאימא של יובל חזְרָה מהעבודה. היא כנראה שמעה את שְנֵי המשפטים האחרונים, שֶכֵּן הִמְשִיכָה, "יֵש המון דוגמאות. למשל – מה היה קורה אִילוּ לא היו תוֹלִים את שְנֵי הסֶרְגֶ'נְטִים. או, למשל, אילו האַרְכִידוּכָּס פְרַנְץ פֶרְדִינַנְד לא היה נרצח בסָרָיֶיבוֹ, או אילו הֶרְשֶל גְרִינְשְפָּן לא היה יורֶה ופוֹצֵעַ את המַזְכִּיר השלישי בפָּריז..."

"זֶהוּ בדיוק!" יובל קטע אותה, "היא לא רוצָה דברים כאלה. לא 'אִילוּ לא היו תולים את שְנֵי הסֶרְגֶ'נְטים הבְּריטים בִּזְמַן המַנְדָט, אז הבְּריטים היו ממשיכים לְהַעֲלוֹת יהודים לַגַרְדוֹם בְּכֶלֶא עַכּוֹ'. וגם לא 'אילו האַרְכִידוּכָּס פְרַנְץ פֶרְדִינַנְד היה נשאר בַּחַיִים, לא הייתה פּוֹרֶצֶת מִלחֶמֶת העולם הראשונה'." היֶדַע של יובל לא הפתיע אותי. בין משׂחקי המַחְשֵב שלו, הוא אוהב לקרוא בוִויקִיפֶּדְיָה על אֵירוּעים היסטוריים, "אבל מי זה בכלל ההֶרְשֶל הזה?"

"סְטוּדֶנט יהודי שֶיָרָה בְּדִיפּלוֹמָט גרמני בפָּריז. וזה נתן לַנָאצים תירוץ לעשׂות את לֵיל הבְּדוֹלַח בגרמניה," התפרצתי, גֵאֶה להפגין את היֶדַע ההיסטורי שלי.

"אָה, נכון," נזכר יובל תוך שהוא פּוֹתֵחַ את המקרר לקחת קֶטְשוֹפּ, "זה היה לפני מלחמת העולם השנייה, כשהנָאצים הרסו בָּתֵי כְּנֶסֶת, חנויות ובָתֵי קְבָרות של יהודים. אבל," הטוֹן שלו חזר להיות כָּעוּס, "זהו, שֶאִם זה היה מה שהמורָה רוצָה, לא היה אכפַּת לי בכלל. זה לא היה הוֹרֵס לי את החוּפשָה."

"אז מה היא כן רוצָה?" שאלנו בְּמַקְהֵלָה.

"'מה היה קוֹרֶה אילו אתה לא היית עושֶׂה משֶהוּ! אתה!!!" בשביל משפטים כאלה המציאו את מַד־הרַעַש. לפי דעתי, את המילים האחרונות שמעו גם הקוּפָּאִים בַּסוּפֶּרמַרקֶט שנמצא מאה מטר מִדִירָתֵנוּ.

"אֲהָה," הִנְהַנוּ בַּהֲבָנָה אחרי שחזרנו לשמוע ואחרי שבדקנו שֶשוּם זְכוּכִית לא נשברה. ואני סיכמתי, "המורָה רוצָה שתכתוב עבודה על מה היה קוֹרֶה אם אתה, זאת אומרת אתה אִישִית, לא הייתָ עושֶׂה משֶהוּ?"

"לְגַמְרֵי."

אני חושב שזה מה שיובל ענה מתחת לכמות הקֶטְשוֹפּ הלא־הגיונית שֶבָּהּ הִטְבִּיעַ את פרוסַת השניצֶל שדָחַס לְפִיו.

"באמת לא קל," אמרנו שוב במַקהֵלָה וְנַדְנוּ בְּרָאשֵינוּ בהתאמה מושלמת של זוּג רקדנים מִקְצוֹעיִים.

"אני יודע בדיוק איזוֹ עבודה אני אכתוב," יובל עָשָׂה הפסקה בין בִּיס לְבִּיס, "הכותרת תהיה: 'מה היה קורֶה אילו הייתי מחליט לכתוב את העבודה הזאת'. והעבודה עצמה תהיה שוּרָה אחת: 'אילו הייתי כּוֹתֵב את העבודה הזאת, הייתה נֶהֱרֶסֶת לי חופשת חנוכה בפָּריז והייתי נורא מִסְכֵּן, אומלל, עצבני וכועס'." הוא סיים בְּטוֹן מְחוּיָךְ ותקע לְפִיו עוד חתיכה שְחוּמָה־אדומה, שֶיֵש המְשַעֲרים שהיא שניצֶל בקֶטְשוֹפּ.

שָתַקְנוּ.

היו לנו הֲמוֹן דְבָרִים לְהַגִיד, אבל ידענו מה טוב לנו — אז שָתַקְנוּ.

"אוֹ," יובל ראה שאנחנו לא מחייכים לְשֵׁמַע הַהִתְחַכְּמוּת שלו, והחליט לְנַסוֹת להצחיק אותנו בְּכוֹחַ, "יש לי רעיון אחר. הכותרת תהיה: 'מה היה קורה אילו אבא לא היה מֵכִין לי שניצֶלים והיה נגמר הקֶטְשוֹפּ בבית'. אני יודֵעַ שזה שֵם קצת ארוך לעבודה," הוא הוֹדָה, "אז בגלל זה העבודה עַצְמָהּ תהיה קצרה. שלוש מילים בדיוק: 'הייתי נִשְׁאָר רָעֵב'." והוא פָּרַץ בצחוק, תוך שהוא מַתִיז שְפְּרִיץ של קֶטְשוֹפּ לאוויר.

טוב, כאן כבר הֵבַנוּ שֶאִם לא נַעֲשֶׂה את עַצְמֵנוּ צוֹחֲקִים, הוא ימשיך בניסיונותָיו הנוֹאָשים לְשַעֲשֵעַ אותנו, אז מָתַחְנוּ את קְצוֹת פִּינוּ למשֶהוּ דְמוּי חִיוּךְ. יובל קנה את הַהַצָגָה, אבל אז אימא עשׂתה טעות.

"נוּ, יובל, בחייךָ, הֲרֵי בטוח שתמצא עשׂרה רַעֲיוֹנוֹת יותר טובים בַּנְסיעה, וכשנחזור יש לךָ עוד יומַיִים חופשה לִפְנֵי שחוזרים ללימודים, אז אַל..."

אֶת סוף המשפט היא לא אמרה. המבט המַצְמִית שיובל שלח אֵלֶיהָ גרם לה להבין את טָעוּתָהּ, ותוך שהיא מְמַלְמֶלֶת משֶהוּ נעלב ולא ברור מִתַחַת לאף, היא יצאה מהמטבח על קְצוֹת האצבעות והלכה לחדר השֵינָה להתחיל לארוז. בכל זאת, מחר טָסִים לפָּריז, עם או בלי העבודה של יובל.

"נוּ," היא קראה מֵרָחוק כשהרגישה בְּטוּחָה, "הִתאַרְגַנתֶם כבר עם האֲריזוֹת? סִייַמְתֶם הכול?"

"כמעט," עָנִינוּ יובל ואני יחד.

"אז קדימה, אני לא מִתְכַּוֶונֶת בחמש בבוקר להתחיל לחַפֵּשׂ את האוֹזנִיוֹת שלךָ או את הסֶלוּלָרִי ששכחתָ!" היא קראה. מעניֵין שמִכל הדברים שיובל צריך לארוז, היא בחרה דווקא את שְנֵי אלה שדְבוּקים אֵלָיו עשרים וארבע שבע, והסיכוי שיגיע עם פיג'מה לִשְׂדֵה התעוּפה גדול מהסיכוי שֶיִשְכַּח אותם.

התפזַרְנו לחדרים לְסַיֵים לארוז.

ערב אחרון לפני הנסיעה לפָּריז.

והיו לי עוד המון דברים לְהָכין.