המקוללים 1 - הקללה של ראיין

פרולוג

עבר

ירח מלא ריחף מעל טירת משפחת אָלוֹרֶן. האח בחדר המגורים הגדול בערה באור רך, מטילה צללים מרצדים על קירות האבן הכבדים ועדיין, הלהבות לא הצליחו להפשיר את הכפור שבליבה של אָדֵנָה.

היא ידעה.

כבר תקופה שהבחינה בכל הרמזים - מבטו המרוחק של תֵיאוֹן, הלילות שבילתה לבדה בטירה האפלה. היא הייתה ערה ללחישות שנשמעו מאחורי גבה. כל הכפר דיבר על זה, והיא לא יכלה לברוח מהשמועות.

עיניה ננעצו בבעלה במבט קפוא, בעודו עומד מולה מכופף, מרוחק, מבטו המתחמק מושפל אל רצפת האבן החשופה.

היא שאפה נשימה עמוקה, מנסה לאחוז בטיפת השליטה האחרונה שנשארה לה.

"תיאון," קולה היה שבור, כמעט לחישה. "זה נכון?"

הוא לא ענה מייד, ושתיקה עמוקה נפערה ביניהם, מתוחה כמו חוט שעומד להיקרע.

"אני שואלת אותך שאלה פשוטה," היא המשיכה, הפעם בקור. "האם זה נכון?"

"תני לי להסביר," הוא לחש, קולו רועד, עיניו משוטטות לכל עבר, מביטות בכל מקום בחדר, מלבד בה.

"להסביר?" צחוק מר נפלט מגרונה. "מה נותר להסביר?! בגדת בי, תיאון! אתה והבת של משפחת אַיוָור! אני כבר יודעת!"

תיאון נשם עמוק, ידיו רועדות קלות. "זה לא מה שאת חושבת."

"לא מה שאני חושבת?" חזרה בלעג על דבריו. "אז מה, בדיוק, אני אמורה לחשוב?"

הוא היסס, מתפתל תחת מבטה. "אני לא יודע... אני פשוט -"

"פשוט מה?" קטעה אותו, עיניה יוקדות. "פשוט נפלת במקרה למיטתה של אמיליה? פשוט לא הצלחת לשלוט בעצמך?"

"אני נשבע לך, אדנה," קולו נשבר. "אני לא יודע איך זה קרה. ניסיתי... לא הצלחתי להתרחק ממנה."

היא עמדה שם, גופה רועד מקור ומכעס, ליבה מרוסק לרסיסים.

"זהו?" היא לחשה. "אז עכשיו אתה בוחר בה על פניי?"

"לא, אדנה!" הוא התקרב לעברה צעד אחד, אך היא נסוגה לאחור. "אני אוהב אותך, באמת. אבל... עם אמיליה... הרגשתי שזה היה מעבר לשליטתי."

מעבר לשליטתו.

המילים חלחלו לתוכה כמו רעל.

"מעבר לשליטתך?" היא חזרה אחריו, קולה נמוך, כמעט לוחש. "אז אמור לי, בעלי היקר, האם גם זה מעבר לשליטתך?"

היא הניפה את ידה לעברו, מטיחה אותה בלחיו בחוזקה. קול החבטה הדהד בין קירות האבן שנדמו כחסינים מפני להבות האח.

תיאון אחז בלחיו, עיניו מלאות הלם וכאב, אך לא הפתעה.

"אני לא יודע," הוא אמר בשקט, כמעט בתחינה. "אני לא יודע איך זה קרה, אדנה, אני נשבע. זה הרגיש כמו -"

הוא עצר.

"כמו מה?" לחשה, פוסעת לעברו וחודרת אל המרחב שלו. "אמור זאת."

הוא לא העז להביט בה. "כאילו הייתי מכושף."

מכושף.

צמרמורת חלפה בגבה, והיא חייכה חיוך עקום, רועד. "עכשיו אתה מכושף?"

הוא כרע מולה על ברכיו, תופס בידיה. "בבקשה... אני מצטער! אני לא יודע איך זה קרה! אני לא רציתי -"

היא משכה את ידיה ממנו, מביטה בו כאילו היה זר.

"אתה תשלם על כך," לחשה. "זכור את מילותיי, תיאון. בת למשפחת טֵאִירִי לא תבלע את העלבון הזה בשקט."

לפני שהספיק להשיב הסתובבה והלכה, צעדיה מהדהדים במסדרון האבן הרחב. עיניה היו יבשות, אך נשמתה בערה בזעם.

היא כבר ידעה מה עליה לעשות.

 

היער היה דומם.

אפלה סמיכה עטפה את האדמה, עצי הענק הסוו את אור הירח, ורוח קרה נשבה בין צמרות העצים כמו לוחשת לחש סודי עתיק.

אדנה לא פחדה.

היא פסעה עמוק יותר אל מעבה היער, נחושה. ליבה פועם במהירות, אבל לא מפחד, אלא מהכאב הבלתי נסבל שקרע את קרביה.

היא הכירה את הסיפורים שעברו בין אנשי העיירה על היער הזה, הם דיברו על המקום שבו הגבול בין העולם הזה לעולם האחר מתערפל. היא שמעה על הישויות המסתתרות במעמקי האופל, אלה המאזינות לבקשות הנובעות מהמקומות האפלים ביותר ומציעות עסקאות שלא ניתן לחזור בהן.

וזה בדיוק מה שחיפשה.

בעלה לעולם לא יאהב אישה אחרת.

האדמה תחת רגליה הייתה רכה ולחה, מלאה באפר ועקבות של מדורות ישנות. היא כרעה על ברכיה, אצבעותיה חורצות את הקרקע שעה שציירה עליה סימנים קדומים.

הלחשים לחשו בליבה כמו זיכרון שמעולם לא נשכח.

ברגע שפצתה את פיה וקראה אותם בקול, הרוח השתנתה.

היא חשה בכך, משהו אחר נכח כאן.

ואז נשמע הקול - חלקלק, עמוק, מסוכן.

"זימנת אותי, בת אנוש?"

היא קפאה לרגע ואז התרוממה באיטיות על רגליה, מנקה את העפר משמלתה.

הוא עמד שם - גבוה מדי. מושלם מדי.

עיניו אדומות כמו גחלים לוחשות, גופו עטוף בגלימת עשן כהה המתנועעת ברכות, נותנת תחושה שהוא חלק מהצללים עצמם.

לא אנושי.

"מה כה חשוב שהעזת לזמן אותי?" חיוך ערמומי נח על שפתיו.

הוא פסע לעברה, מרחף כמעט, כמו טורף שמזהה טרף פצוע.

אדנה בלעה את הרוק.

"בעלי," קולה רעד. "הוא בוגד בי."

השד נאנח, הוא שמע זאת מיליון פעמים בעבר. "וכיצד תרצי לנקום, יקירתי?"

"אני לא רוצה להרוג אותו," אמרה במהירות. "רק... רק שישכח אותה. שישכח ממנה. שלעולם לא יֵדע אושר, שלא ימצא נחמה."

השד חייך, חושף שיניים חדות וישרות.

"בקשה פשוטה למדי," אמר בקולו החלקלק, בעודו סובב סביבה. "אך גם משעממת להפליא."

הוא התקרב צעד נוסף ואמר בקול רך, כמעט לוחש. "בואי נכרות עסקה."

ליבה החל להלום מהר יותר. "איזו עסקה?"

הוא גיחך, מתענג על החשש שהבהב בעיניה. "אני אמלא את מבוקשך... אבל, גם הדם שלך ישלם את המחיר, דם ילדייך. דם הדורות שיבואו אחרייך."

אדנה הרגישה איך העולם נסגר סביבה.

"הם ירצו אהבה, יבקשו אהבה," המשיך השד בלחש, עם חיוך זדוני. "אך ימצאו רק כאב."

רוח עזה השתוללה סביב שניהם, מסחררת חול ועלים יבשים.

היא נסוגה צעד לאחור, מתרחקת ממנו. "רגע... מה זה אומר?" היא לא רצתה בכך - לפגוע בדורות הבאים - רק רצתה לנקום בבעלה.

הוא משך בכתפיו, אדיש, ולא הוסיף מילה. רק החיוך המשיך להתנוסס על שפתיו, עיניו האדומות הצטמצמו ונהפכו לפס דק.

"לא!" זעקה באימה. "אני צריכה לדעת. איזו קללה זאת? מה יקרה להם?"

החיוך שעל שפתיו נמחק. עיניו האדומות הביטו בה.

"אלה שאלות שהיית צריכה לחשוב עליהן לפני שזימנת אותי, יקירתי."

היא הרגישה צינה חודרת לעורה, ושערה סמר בפחד וקור.

"אני חוזרת בי," ניסתה, בקול שקט.

"חבל, כבר חתמת. במילים. בכוונה. בדם שאיננו שלך, אבל שייך לך." השד גיחך, אך הפעם בזלזול. "חשבת שתוכלי לזמן אותי ולא לשאת בהשלכות?"

היא בלעה את הרוק, פחד משתק הציף אותה.

"תענה לי על דבר אחד, בבקשה, כמה הם יסבלו בגללי? בגלל הקללה שהפלתי עליהם?"

הוא התקרב לאט אל פניה, עיניו בוערות. "ובכן, יקירתי, סבל הוא מושג גמיש."

דמעות הציפו את עיניה, מאיימות לפרוץ החוצה. "בבקשה..."

חיוכו נמחק, ולשבריר שנייה היה נדמה לה שמשהו בו מתקשח. אולי זאת הייתה עצבנות, או רמז לכעס.

"די!" אמר. לא בקול רם, אך בעוצמה שגרמה לאדמה לרעוד. "אין דרך חזרה, יקירה."

ובטרם הספיקה לצרוח העשן התפוגג, העלים שעד כה הסתחררו סביבה צנחו באיטיות חרישית אל האדמה, והוא נעלם כלא היה, מותיר אחריו דממה חרישית.

וכך החלה הקללה.

 

פרק 1

כעבור 300 שנה

קְיֵירָה

עדיין בוקר, ואני כבר מרגישה מותשת.

זה לא קשור בהכרח לשעה שבה קמתי, אלא יותר לעומס הבלתי פוסק של מחשבות, סידורים ומשימות שאי־אפשר באמת לברוח מהן. אני גרה בעיירה קטנה עם אימא, אבא ואחותי הקטנה, אבל בפועל מבלה חלק משמעותי מהזמן באחוזה של משפחת טאירי, שם אני מסייעת במשק הבית ולפעמים גם זוכה ללמוד מעט ספרות, נימוסים והליכות ביחד עם לוֹרֵין.

"נרדמת בעמידה, מיס איוור?" קולה המעט צווחני של גברת לנדון מהדהד לאורך הפרוזדור.

"לא, גברתי," אני עונה מייד, מזדקפת ומנסה לאמץ מראה קשוב. זה דורש ממני יותר כוחות ממה שיש לי כרגע.

"זה לא מקום להירדם בו," היא מוסיפה בנוקשות. "תודי לאדון טאירי שבכלל הסכים להעסיק אותך."

אני נושכת שפתיים ומבליגה. אסור לי לענות בחוצפה. עמוק בפנים אני יודעת שאני חייבת תודה גדולה ללורין ולמשפחתה, שדאגו שאקבל את המשרה הזאת. לא בכל יום זוכים לאמון כזה - בטח לא מישהי מהמעמד שלי.

לורין טאירי, חברתי הטובה ביותר, היא לא רק בת למשפחה העשירה ביותר בסביבה, היא גם חכמה, יפהפייה ומעל הכול - בעלת לב רחב. בעוד אחרים במעמדה אפילו לא טורחים להחליף איתי מילה, ללורין פשוט לא אכפת מהייחוס שלי. היא מתעקשת שארגיש באחוזה כמו בבית שלי, בעוד אני מתעקשת להרוויח את מקומי ולא לחיות על חשבון אחרים.

מחשבותיי נודדות לרגע, אבל אני מתעשתת וממשיכה לעבוד. אומנם אדון טאירי הדגיש שאני תמיד מוזמנת להגיע כאורחת של המשפחה, אך אני לא מעוניינת בנדבות. מבחינתי, זאת הדרך הכי מכובדת לפרנס את עצמי, לדאוג לאימי ולאחותי ולשמור על כבודי.

במהלך היום אני מנקה אבק ממדפי הספרים הרבים, מסדרת את חדרי המגורים, מחליפה מצעים במיטות האפיריון הגדולות ומכבסת ותולה אותם לייבוש בשמש. אני יודעת שאני מקבלת את המטלות הקלות ביותר כדי שלא אעבוד קשה מדי, ואני מודה על כך בליבי ללורין ולאביה.

אני מסיטה את מבטי מהרצפה הרטובה, ורואה את לורין צועדת לעברי. שערה הזהוב מסודר בקפידה, עיניה החומות משדרות רוך והתרגשות, ושפתיה התפוחות נמתחות לחיוך כשהיא מבחינה בי.

"חיפשתי אותך!" היא קוראת בקול, מנופפת בידה.

אם לא הייתי רואה את השמלות המהודרות שלה, לעולם לא הייתי מנחשת שהיא בת אצולה. יש בה משהו כל כך נינוח, נגיש, אמיתי.

"אני כאן," אני עונה, מניחה את הסמרטוט והדלי בצד. שרירי הזרוע שלי תפוסים מהקרצוף, אבל זה לא הזמן להתלונן.

לורין סוקרת אותי, מלמעלה למטה, במבט דואג. "את נראית עייפה, קיי. את עובדת קשה מדי, כבר אמרתי לך שאת לא חייבת לעשות את כל זה."

אני נאנחת בקול. "ואני כבר אמרתי לך שאני מעריכה את הדאגה, אבל אני בסדר, באמת. יש לי הרבה מזל שאני יכולה לעבוד באחוזה חמימה ולא במפעלים בקור מקפיא." אני מחייכת אליה חיוך קטן.

"ובכל זאת, את לא צריכה לעבוד בכלל. המטלות שלך מעכשיו יהיו לשעשע אותי כשאני משתעממת," היא אומרת בצחקוק קליל.

"אני לא טפילה, לורין," אני משיבה בחדות.

חיוכה מתפוגג לרגע, אך היא מעלה אותו בחזרה במהירות. "כמובן שלא!" היא פוטרת אותי בתנועת יד. "פשוט קשה לי לראות אותך ככה, זה הכול."

אני מחייכת בחמימות. "אני יודעת, אבל אני באמת בסדר. אני מבטיחה."

"עכשיו תניחי לסמרטוט ולכי להתארגן. אנחנו נפגשות הערב עם רַאיֶין וחברים שלו לארוחת ערב, ואני לא רוצה שהם ידעו שאת עובדת כאן. אולי אחד מהם הוא בעל פוטנציאלי עבורך." היא אוחזת בידי ומובילה אותי במסדרון לעבר חדרה.

אני פורצת בצחוק. "אחד מחבריו של לורד אָלוֹרֶן השלושה־עשר הוא בעל פוטנציאלי עבורי? את שומעת את עצמך?"

לורין מצמצמת את עיניה ומשחררת אנחה קטנה של תסכול. "קיירה, את בת החסות של אבא שלי. אנשים יעשו הרבה כדי להיות קשורים למשפחה שלי, ואת חלק ממנה... למרות שאת מתעקשת לעבוד, מאיזושהי סיבה שאני לא מבינה."

אני מגלגלת עיניים בייאוש. הסברתי לה כבר אינספור פעמים למה אני מעדיפה להרוויח את כספי בעצמי, והיא מתעלמת מההסברים, פעם אחר פעם.

"לורין, הדבר היחיד שהחברים של ראיין יעשו זה ללעוג לי."

"קיירה, בבקשה," היא מצמידה את כפות ידיה זו לזו בתחינה. "תבואי איתי. אני לא רוצה להתרועע איתם לבד. תחשבי שאת פשוט מארחת לי חברה, טוב?"

היא לא מחכה לתשובה. באותה קלילות מלכותית שמאפיינת אותה, היא ממשיכה להוביל אותי במסדרון. לורין תמיד נראית כאילו צעדה זה עתה מתוך ציור - שמלתה מונחת על גופה בצורה מושלמת, תסרוקתה מהודקת ברישול אלגנטי, וההליכה שלה משדרת ביטחון שקט שנובע מהחינוך שקיבלה. לא שאני מאוד שונה ממנה. כבר שנים שהנרי, אביה של לורין, דואג שגם אני אקבל שיעורי הליכות ונימוסים.

אבל בעוד שאצלה הכול נראה טבעי וחינני, אני רוב הזמן מרגישה שאני חיה חיים כפולים. מצד אחד אני קיירה איוור, הבחורה מהבקתה הפשוטה בשכונת העוני. ומצד שני, ליידי קיירה, בת חסותו של הנרי טאירי.

כבר שנים שלורין גוררת אותי למסיבות חברתיות, אירועי צדקה ונשפים מקומיים, והיא תמיד מציגה אותי כאחותה. היא דרשה, ועדיין מתעקשת, שלא אספר לאף אחד שאני עובדת באחוזה במשק הבית. לפעמים אני שואלת את עצמי למה אני כל כך מתאמצת? למה אני לא מסוגלת פשוט לתת ללורין ולמשפחתה להעניק לי חיים אחרים?

"קדימה," היא קוראת פתאום, קוטעת את מחשבותיי. אנחנו נכנסות אל חדרה, והיא מייד מובילה אותי אל חדר האמבטיה הצמוד. "אנחנו צריכות לצאת בקרוב, ואני מקווה שתופיעי קצת יותר... רעננה," היא מחווה בידה לעבר האמבטיה שהוכנה מראש.

"טוב, את הרי יודעת שאני לעולם לא אוותר על אמבטיה," אני משיבה. עד שאני מתפשטת, האדים כבר ממלאים את החלל הקטן.

עיניי סורקות את ברזי הנחושת המבהיקים, את האריחים הלבנים כסופים שעל הקירות, ואת רצפת השיש האפורה שמחזירה את האור בהשתקפות רכה. לא משנה כמה פעמים ביקרתי כאן לפני נשפים ומסיבות, בכל פעם אני מתפעלת מחדש מכל הפאר והיופי הזה.

בשלב מסוים, בעודי שקועה בתוך המים החמים, אני שומעת צעדים קלילים בחדר הסמוך, כנראה לורין, או אחת המשרתות. אני לא פוקחת את העיניים, אין לי כוח לדבר עם אף אחד. אני רק רוצה ליהנות מהרגע הקצר הזה. החום, הריחות הנעימים, והתחושה שהלב שלי סוף־סוף נרגע מהמרוץ האינסופי.

אחרי שאני מסיימת לשטוף את שערי ולסבן את הגוף, אני יוצאת בתנועות עצלות, נעמדת על שטיח אפרפר רך ופרוותי, ועוטפת את עצמי במגבת עבה. במראה שעל הקיר אני רואה את הסומק הקל שעלה על הלחיים שלי - חום המים והפינוק הזה עושים לי טוב.

"נו, איך היה?" אני שומעת את לורין מאחוריי, ואני כמעט קופצת מרוב בהלה. היא נשענת על המשקוף, חיוך קטן ומתגרה בזווית שפתיה.

"כמעט נרדמתי," אני מודה, חצי מבוהלת. "אבל זה היה שווה כל רגע."

החיוך שלה אומר שהיא לגמרי ציפתה לזה. "אני שמחה. בואי, נלך להתארגן."

מחדר האמבטיה היא פותחת את הדלת המובילה לחדר הארונות. כשאני נכנסת לחדר, אני מגלה שלורין הוציאה את השמלות המפוארות שלה, וברור לי שלא יכול להיות שמחכה לנו רק ארוחת ערב.

כל השמלות תלויות על המתלים, מגוון זוגות נעליים בצבעים תואמים מסודרים מתחת לכל שמלה, נוסף על סיכות, סרטים, ומגוון סמקים מיוחדים - הכול בשלל צבעים מסודר בקפידה על שידת ההתארגנות.

ארבע משרתות ממתינות לנו, דרוכות, ותחושת לחץ מתהדקת במרכז החזה שלי.

מה בדיוק קורה הערב?

"לורין, אמרת שיש ארוחת ערב. לא אמרת נשף." אני נושמת עמוק.

"ארוחת ערב, נשף, אלה סתם דקויות," היא פוטרת אותי ופונה לרפרף ולעבור על השמלות.

"לורין! רימית אותי!" אני אומרת בחיוך חצי מתרעם. זאת גם אשמתי. הייתי צריכה להבין לבד.

לורין מנסה לעצור את צחוקה, אבל ללא הצלחה. היא פורצת בצחוק מתגלגל.

"נכון, את צודקת, קצת רימיתי אותך. יש נשף קטן בטירת אלורן, ואת כמובן האורחת שלי."

האוויר יוצא מריאותיי, אני לחלוטין לא מעוניינת לבלות ערב בטירה הזאת. רק המראה שלה מרחוק, עם קווי המתאר הכהים של הצריחים הגבוהים הנבלעים בערפל, גורם לעורי לסמור. וכשמתווסף לכך אור חיוור שבוקע לעיתים מהחלונות הגבוהים - זה מספיק כדי להעביר בי צמרמורת פחד.

"לורין -"

"לא!" היא קוטעת אותי. "את לא תתחמקי מזה, קיירה. אני לא אתן לך."

"את מתישה," אני נאנחת. זאת מלחמה אבודה מראש, אז אני מחליטה לוותר.

היא מצחקקת ונעלמת בין השמלות, מחפשת את האחת שתגרום לה להתבלט מעל כולם.

"זאת נראית מתאימה עבורי," היא מורידה שמלה זהובה מהקולב. "חכי לי כאן כשאמדוד אותה."

היא נכנסת לתא ההלבשה עם שתיים מהמשרתות. כשהיא יוצאת, היא לבושה בשמלה זהובה יפהפייה. השמלה מעוטרת באבנים קטנות, שמקנות לה ברק עדין ויוקרתי. מחשוף המחוך, שמעוצב בצורת לב עם כתפיות דקות, מדגיש את עצמות הבריח והצוואר. בד השמלה מחבק את גופה בצורה מושלמת, והצבע הזהוב מתאים בדיוק לצבע שערה. כולה מקרינה הוד ואצילות.

"וואו, לורין, היא מושלמת," אני מחמיאה לה.

היא מנופפת בשערה בהתנשאות מעושה. "תודה, קיי. עכשיו תורך."

לאחר פשפוש נוסף בין השמלות, היא שולפת שמלה בצבע ירוק רך. מחשוף השמלה נשפך ברכות וחושף את עצמות הבריח ומשם משתפל אל הכתפיים בקווים אלגנטיים. חוטי זהב דקיקים שזורים בבד, מנצנצים באור הרך. המחוך נסגר בגב בלולאות זהב ובחוט עדין שנקשר בדיוק מושלם. החצאית נשפכת ברכות, נעה עם הגוף בזרימה טבעית - יוקרתית ומרהיבה.

"לורין, היא מרהיבה!" אני כמעט צווחת מהתרגשות.

"נכון?" היא מתלהבת לא פחות ממני. "קדימה, תמדדי אותה."

אחת המשרתות עוזרת לי ללבוש את השמלה. אני מחליקה לתוכה בזהירות, מרגישה את המגע הרך של הבד היקר על עורי. המשרתת מהדקת את המחוך בגב, שוזרת את חוט הזהב בין הלולאות באצבעות מיומנות. אני נושמת עמוק, מרגישה איך השמלה מחבקת אותי. לא הדוק מדי, אך מספיק כדי לעצב את גזרתי באלגנטיות טבעית.

אני פונה אל המראה, והמראה גורם לליבי להחסיר פעימה.

גון העלים הרענן מחמיא לגון עורי הבהיר, מדגיש את עיניי הכחולות, שנעשות לפתע ירוקות יותר, ונראה שהן זוהרות יותר בתוך מסגרת שערי השחור. חוטי הזהב מעניקים לי הילה כמעט חלומית. המחשוף מדגיש בעדינות את קימורי הכתפיים ואת עצמות הבריח, לא חשוף מדי, אך עם נוכחות שקשה להתעלם ממנה. החצאית הארוכה, המדגישה את מותניי הצרים, נופלת בקווים מושלמים ומחליקה סביבי באלגנטיות נינוחה.

אני לא נראית כמו עצמי, ועם זאת, גם לא לגמרי זרה.

אני לא מיוחדת, או יפהפייה כמו לורין, במיוחד לא כשאני לובשת סחבות ושערי אסוף ברישול. אבל עכשיו, בתוך השמלה הזאת, אני... שונה. יפה אפילו. לרגע קט אני שייכת באמת לעולם הזה, של אחוזות, נשפים, יוקרה.

אני משפילה את המבט, מעבירה ברכות יד על בד השמלה.

"לורין..." אני לוחשת, כמעט מהססת.

"כן?" היא מחייכת אליי דרך ההשתקפות במראה, עיניה נוצצות.

"אני לא..." אני עוצרת. אין לי מושג איך לסיים את המשפט.

אבל לורין לא מחכה שאמצא את המילים. היא תופסת את ידי בהתלהבות.

"את נראית נפלא," היא אומרת בפשטות. "עכשיו בואי. צריך לטפל לנו בשיער." היא מוסיפה בקריצה.

אנחנו מתיישבות מול שידת ההתארגנות. המשרתות ניגשות, מעצבות לנו את השיער בקפידה, דואגות ששום שערה לא תזוז ממקומה.

השיער שלי, שחור וארוך, מגיע עד המותניים. המשרתת מסלסלת אותו בין אצבעותיה במיומנות ואחר כך אוספת אותו למעלה בתסרוקת מתוחכמת. בזמן שהיא מסדרת את שערי, אני מביטה במראה ושמה לב שוב עד כמה אני שונה מלורין.

אומנם עצמות לחיי גבוהות, אך הן לא בולטות כמו שלה. עיניה חומות־זהובות כדבש, עגולות ומתוקות, בעוד שלי כחולות, צרות, ותמיד הרגשתי שהן בעלות מראה מעט זדוני. שפתיה תפוחות ורחבות, בעוד שלי מעוגלות ודקות יותר. אנחנו כמו יום ולילה, שמש וירח.

לורין מדברת בלי הפסקה, כולה נרגשת לקראת הנשף. כפי שחשדתי, זה אכן נשף, ונראה שהערב הזה הולך להיות מיוחד. היא מדברת על ראיין, וכמה היא משתוקקת לפגוש אותו, אף שראתה אותו רק לפני כמה ימים. אני מחייכת, מהנהנת ומעודדת אותה, אך בפנים החרדה מזדחלת בגופי.

פגשתי את ראיין פעמים בודדות בלבד, וגם אז רק מרחוק ולרגעים ספורים. אך התחושה המוזרה שהותיר בי ליוותה אותי מספר ימים אחרי כל מפגש, ואני מקווה שלא אצטרך להיות בקרבתו יותר מדי. זאת תחושה שאני לא רוצה להרגיש, במיוחד לא עם בעלה לעתיד של לורין.

המשרתות מסיימות לסדר את שערנו - של לורין נאסף לתלתלים רכים בעזרת סיכות נוצצות, ושלי אסוף על קודקודי בצורה כמעט מלכותית. שפתיי משוחות בצבע אדמדם שמוסיף סומק ללחיי ואני נראית אצילה מלידה. אני די בטוחה שאף אחד לא יעלה בדעתו שנולדתי למשפחה ענייה.

אנחנו יורדות במדרגות האחוזה אל הקומה התחתונה. המדרגות עשויות שיש כהה, ומכוסות שטיח רך שמונע החלקה ומוסיף יוקרה לגרם הארוך. אני מעבירה את אצבעותיי על המעקה המגולף - העץ כהה, כמעט שחור, וסלסולי הגפן החקוקים בו מרגישים כמו שורות ישנות מסיפור שנשכח.

אור נרות מהבהב על הקירות הגבוהים, העטויים טפטים בגוני שמנת, רקומים פרחי זהב עדינים ודקיקים. לאורך המסדרון ציורי שמן ישנים של דמויות רציניות עם עיניים כהות, מביטים בנו, עוקבים אחר כל צעד. המסגרות המוזהבות מרככות את הרצינות הזאת.

אביה של לורין, אימה ואחיה הגדול דוֹרִיאָן ממתינים לנו במבואה הגדולה.

הנרי הוא הראשון לפנות אלינו. "לורין, קיירה, אתן נראות נהדר," הוא אומר בחיוך חמים.

"נהדר?" מרגרט, אימה של לורין, קוראת. "הן נראות כמו נסיכות!"

אני מחייכת בביישנות בשעה שלורין נושקת להוריה.

"את נראית טוב, אחותי," אומר דוריאן ונושק ללורין על לחייה. ואז הוא מביט בי. "קיירה, את נראית... יפהפייה," הוא מוסיף ונושק גם על לחיי.

"תודה," אני ממלמלת, מרגישה איך לחיי נצבעות בגוון אדום.

"טוב, הכרכרות מחכות לנו," הנרי מכריז. "לורין, קיירה ודוריאן, אתם תגיעו יחד. אימא ואני נגיע בכרכרה נפרדת."

דלת האחוזה נפתחת בידי משרת, והאוויר הקר מכה בי במהירות. אנחנו מתקדמים לעבר הכרכרה הממתינה, שאליה רתומים שני סוסים כהים. הם עומדים דרוכים, מחכים לדהור לעבר טירת אלורן.

משרת נוסף עוזר לנו לעלות אל הכרכרה וחום נעים מקדם את פנינו, ניגוד מרגיע לקור העז שבחוץ. מושבי הקטיפה בצבע יין עמוק רכים ומזמינים, הווילונות הכהים, הרקומים בדוגמה עדינה של גפנים כסופות, מכסים את החלונות אך משאירים חלק קטן פתוח כדי שנוכל לראות את הנוף. אנחנו מתיישבים בנוחות, ואני מאפשרת לעצמי לשקוע לתוך העור הרך והמחמם, עוקבת בעיניים אחר קו האופק, שמתחיל להיטשטש כשגלגלי הכרכרה נעים קדימה.

הנסיעה לטירת אלורן נמשכת דקות ספורות בלבד, וכשאנחנו מגיעים, לורין פונה לדוריאן. "תוכל בבקשה לחכות בחוץ רגע?" היא מבקשת. "אני מעוניינת לדבר עם קיירה בפרטיות."

דוריאן מהנהן ויוצא מהכרכרה.

לורין אוחזת בשתי ידיי, מבטה רציני. "קיירה, תבטיחי לי שהערב תתנהגי כ'ליידי קיירה', בבקשה."

"למה את מתכוונת?" אני שואלת, מבולבלת.

לורין מגלגלת את עיניה. "אל תיתממי. בכל נשף את נצמדת לקיר ונמנעת משיחות, והערב אני לא אתן לך לעשות את זה. הפעם את תהיי פרפר חברתי. תבטיחי לי."

"אולי תסבירי לי למה הנשף הזה כל כך חשוב? במה הוא שונה?" אני באמת לא מבינה.

"בניגוד לשאר הפעמים, הפעם כל החברים של ראיין יהיו שם, והם מחזרים פוטנציאליים בשבילך. אף אחד לא ייגש לדבר עם מישהי שלא מוציאה מילה מהפה. פשוט תהיי את, בדיוק כפי שאת איתי, והכול יהיה מושלם."

אני מביטה בעיניה והתקווה שלה כל כך בולטת וגלויה, שהיא מחלחלת גם אליי.

"אני מבטיחה, לורי," אני לוחשת, כמעט נאנחת מההקלה שבהחלטה הזאת, לתת סיכוי אמיתי לערב הזה. היא לוחצת את כף ידי בחום, ואנחנו יורדות מהכרכרה.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*