ימים כקלקולם

מוקדם מדי לשתף, אבל פאק איט. עידו היה שונא את זה, אבל פאק איט.

אולי סוף־סוף הגעתי לשלב הפאק איט בחיי.

*

הפוזיציה שלי עכשיו היא של מלכת האבל, רס"מית העצב, פאקינג אלמנת צה"ל שכולם אומרים לה כל היום, "מה שאת רוצה", "איך שאת מחליטה", "תעשי מה שאת צריכה", כשהכוונה היא בעצם "תעשי מה שאת אמורה, מה שתמיד עושים, מה שנהוג, ויש לך מרחב קטן מאוד לתמרון״. זו פוזיציה של נסיכה שכלואה במגדל, שאומרים לה שיש לה כוח בלתי מוגבל — כל מה שתגידי נעשה — אבל בעצם היא מסורסת מכל צורה של סוכנות. ואם לא מקשיבים לי, אני לא באמת קיימת. בסוציולוגיה יש מונח שנקרא "אקט דקלרטיבי" — כלומר, פעולה הצהרתית. יש מילים שהן פעולה בעולם. "I do" הן דוגמה נפוצה לעניין הזה. למרות שכולם מבינים שאני לא מסוגלת לעשות כלום לבד ורוצים לעזור לי, המילים שאני אומרת לא הופכות להיות פעולה בעולם.

רציתי צמידים בשביל המוגנות של הילדים שלי. הבית שלי היה מלא בהמון א.נשים, ופחדתי, כי אמנם רוב הגברים שהיו בו הם לוחמים פטריוטים עשויים ללא חת, אבל בטח לאורך ההיסטוריה היו כמה מלח הארץ שאהבו לגעת בבולבולים קטנים או לא יודעת מה. פדופילים גיבורי ישראל. זה לא באמת סותר. אז ביקשתי שמישהי מהמעגל הראשון שלי תצמיד את עצמה לכל ילד.ה, ושיהיו להם צמידים — נגיד סגול לאריה, ירוק לנבו, ומה שתום תרצה לעצמה — ואז גם הילדים יֵדעו תמיד למי לפנות אם הם צריכים משהו. ואם החברה עם הצמיד צריכה ללכת לעשות משהו איפשהו, היא תעביר את הצמיד למישהי אחרת. זה דינמי. שיטה טובה. כולם הסכימו. שיטה טובה. לא קרה. אני לא מאשימה אף אחת. ושמרו על הילדים שלי. צבא הנשים המדהימות שלי ממש לא נופל מהצבא של עידו, לפחות לא ביכולות הייעודיות שאליהן הוא מתאמן — בעבודת דאגה לאחר. אבל לא הכינו את הצמידים שביקשתי. וכן היו פעמים שראיתי בחטף את אריה או תום לבד בחדר ודאגתי, אז אמרתי משהו לחברה, אבל הרגשתי שזה לא מספיק. בכל מקרה, גם בימים כתיקונם אני לא עושה את כל מה שאני חושבת שצריך. אבל אני כן רגילה לעשות דברים בעצמי, והעניין הזה של לבקש משהו, ואז להמתין ולראות אם זה שאמרתי זה מספיק בשביל שהוא יקרה, זו תחושה איומה של היעדר שליטה. בגלל זה אין לי יכולת ניהולית וואט סו אבר. אולי קוראים לזה קונטרול פריק? מעולם לא חשבתי על עצמי ככזו, אבל אולי טעיתי. ביקשתי לעשות את השבעה בחוץ לארץ. Abroad Shivaa, כמו שקוראים לזה באנגלית, להעתיק לפחות חלק מהמעטפת המגוננת שיש לנו פה, לילדים ולי, לסביבה מגוננת — שכל מי שרוצה שתבוא איתנו לאן שזה לא יהיה שאין בו מלחמה. תיכננתי לעשות שיפוץ בבית בשנה הבאה — מי יודע אם זה יקרה — ואמרתי שאת הכסף של השיפוץ אני רוצה לשים על כרטיסי הטיסה ועל הוצאות השהייה של כל אלו שמעוניינים לבוא איתי. בגדול זורמים איתי, אבל על זה קצת הסתכלו עליי כאילו אני משוגעת. זו דווקא נראית לי החלטה כלכלית חכמה. לשפץ את הבית המתפרק שלי זה סחרור טראומטי ואידיוטי. להשקיע באנשים שאני אוהבת ובאנשים שעידו אהב ייתן לי תשואה רגשית הרבה יותר גבוהה. אני ממש מקווה שזה יקרה. זה דורש יכולות הפקה שמעולם לא היו לי, ובטח לא עכשיו, בימים כקלקולם.

אני ממתינה לראות אם זה יקרה. אין לי אפשרות אחרת. אני יכולה רק להגיד, ולבקש שוב, ולהתעצבן ולצאת מכליי מכל אותם אנשים שאומרים לי, "תדברי איתי, אני רוצה לעזור", ו"כל מה שאת צריכה״, אבל בעצם חושבים שאני משוגעת וטועה, אז הם חוזרים לחיים של עצמם תוך רגע ושוכחים ממני.

הי. זו נוגה עם טיפה פרספקטיבה פה. אני לא רוצה להתערב יותר מדי בטקסט בדיעבד, זו מי שהייתי אז — אבל מדי פעם אוסיף הערות אנכרוניסטיות. ולענייננו — אני באמת לא הצטיינתי בשפיות יתר בתקופה הראשונה, ואני מבינה טוב מאוד למה התעלמו באלגנטיות מרעיונותיי המופרכים. בסוף טסנו ליוון עם חבורה קטנה וזה היה נורא ואיום, כמובן.

אני מודעת לזה שאני מעלה על המוקד פרות קדושות, אבל התקופה האחרונה היתה מונולוג בלתי פוסק של תובנות ושיבושים כי אני משבשת. באתם לחזק ויצאתם משובשים, כמו שאומרים. ואני הולכת לעצבן א.נשים. אבל אולי סוף־סוף הגעתי לתקופת הפאק איט בחיי — ואולי בעוד חצי שנה אני אתחרט על כל מה שאמרתי. אני מוכנה לקחת את הסיכון הזה.

מה זה אומר משבשת? שאני אומרת דברים מוקדם מדי — אני משבשת את המשטר הטמפורלי של השכול כשיומיים אחרי שהוא מת אני אומרת כמה עצוב זה שאני הולכת לשכוח אותו כליל. וזו אמירה מבהילה כי בשלב זה אני אמורה להכריז איך אני לעולם לא אשכח אותך, עידו.

אבל וואלה, את הילדוּת שלי אני לא זוכרת, תשעים אחוז מאיך היה כשהילדים שלי היו קטנים אני לא זוכרת, וגם את עידו אני אשכח — המילון של הזוגיות שלנו, לדוגמה, כבר הצטמצם — אני לא זוכרת איזה שם מצחיק ואינפנטילי נתַנו לנורה מסוימת בבית.

עידו זכר. הוא זכר חוויות וסיפורים, ואני זכרתי איפה הדברים בבית, זו היתה החלוקה בינינו.

עכשיו אני לא מצליחה להיזכר לאן טיילנו בסוכות האחרון, וגם איפה הנחתי את המפתחות שהיו ביד שלי לפני רגע.

*

עידו לא רצה להתחתן.

זה הטריף אותי ממש כי אני, כמו הרבה ילדות מוסללות כהלכה, ידעתי בדיוק איזו שמלת כלה אני רוצה (או כמו של זאתי שהתחתנה עם דילן בבברלי הילס, או את השמלה שראיתי בחלון ראווה בדיזנגוף בנסיעה משפחתית לתל אביב, כשהייתי בת שבע בערך).

ואז בחתונה של חברה, בניסיון להסתיר את הקנאה העזה שחשתי, שאלתי את החתן: "נו, אז איך זה להתחתן, אתה ממליץ?"

והחמוד הזה ענה לי: "רק אם זה עם מיטל."

התשובה הזו הפילה לי את האסימון שלהתחתן עם עידו בניגוד לרצונו ולהכריח אותו להיות מוקד תשומת הלב באירוע המוני, באמת לא יהיה כיף גדול, ושיחררתי את זה.

כעבור שנים, כשהתחלתי להבין איזה מושג פטריארכלי זה, חתונה, ומה המשמעויות הפוליטיות והמגדריות שלה, כל כך שמחתי על ההחלטה הזו — לא להתחתן.

אבל שנים צחקתי שהדבר היחיד שבאמת מבאס אותי בעובדה שלא התחתנו זה שמעולם לא אירגנו לי מסיבת רווקות — כי אני מאוד אוהבת אירועים המוניים כשאני במוקד תשומת הלב (תלוי איזה, מתברר).

בהלוויה צעדתי לבד down the aisle כשעיני המוני א.נשים עליי. הלכתי לפני הארון ומלוויו כי הבת הבכורה שלי כבר היתה ליד הבור, והיתה צריכה אותי. לבשתי שחור, אבל אם הייתי יודעת שזה ייראה כך, ואם היו לי כוחות נפש, זמן ואומץ להשתין על כולם, אולי הייתי צריכה לארגן לי חולצה שבמאחורה שלה כתוב: "החתיך בארון זה בעלי".

בשבת של השבעה באוקטובר, בלילה, הודיעו לי שהוא נהרג, אבל מכל מיני סיבות שלא ממש עניינו אותי הצבא לא ידע להגיד מתי תהיה ההלוויה, ואנחנו החלטנו להתחיל את השבעה באופן רשמי כבר ביום שני, כי גם ככה א.נשים התחילו להגיע.

קברנו את עידו בדיוק אחרי שבוע, ואז סיימנו את השבעה.

יצא שעשינו הלוויה הפוכה, כמו חתונה הפוכה — ביטוי שהיה שגור אצלי ואצל עידו כבדיחה קבועה למשהו, משא ומתן על נורמות, לא זוכרת בדיוק לתת דוגמה. כאמור, זה לא תחום הזיכרון שלי.

בשבעה עצמה היה ברור שאני כלת העצב, והשתמע מכך שאני גם משאב וסמל סטטוס — אם לא חיבקת אותי, סימן שלא ממש היית פה (אני בכלל לא מתכוונת לזה בציניות או לרגע חושדת בכוונה האותנטית של א.נשים לנחם אותי, זה פשוט ניתוח קר של הסיטואציה), עד כדי כך ששמעתי כמה פעמים את הביטוי "מהצד של הכלה או מהצד של החתן״, וכשחיבקתי לשלום חברה אחת, שבמזל יודעת לעמוד בהומור השחור משחור שלי, התפלק לי משום מקום, "בקרוב אצלך." לא בטוחה שזה מצחיק עכשיו כמו שזה היה באותו רגע.

You had to be there.

ואתמול היה היום הכי חשוב בחיים שלי.

*

אהוב שלי יקר. אהבה שלי.

איך אפשר להיפרד ממך.

רק התחלנו. קרוב לעשרים שנה שאנחנו יחד.

רק התחלנו.

שנינו ציניים, ושונאים קלישאות. אז מה אני אתחיל להגיד עכשיו כמה חכם ומצחיק ואיזה לב רחב ומצפן מוסרי חזק יש לך? ואיזה אבא מדהים אתה ואיך לימדת אותי להיות פמיניסטית? ושתמיד הטובים ביותר נקטפים? אז מה אם זה נכון.

הלב שלי שבור.

על הילדים שלא זכו למספיק שנים איתך.

עליי, שלא זכיתי למספיק שנים איתך.

מאוד פחדת להזדקן. כל כך אהבת את החיים.

היית איש של חיים גדולים וטיולים משוגעים.

הטיולים האדירים שהמצאת לעצמך ואחרי זה לשנינו ואז כשהילדים הגיעו בנית לנו טיולים שהפכו למסורות משפחתיות: טרקים של ארבעה ימים במדבר בכל חנוכה, עשרה קילומטר בכל יום עם אחד, שניים ואז שלושה ילדים. טיולי חמורים בכל פסח וראפטינג עם סאפ.

אבל במקום זה, מאז שהאסון הזה נפל עלינו, אני כל הזמן נזכרת בסתם רגעים שלנו, מדברים במטבח, או כשאתה נכנס הביתה, שאנחנו מתחבקים.

בהספד שהכנתי בערב הראשון אחרי שנהרגת, כתבתי שאני לא סובלת את כל הדיבור המיליטריסטי על איזה גיבור ישראל הוא היה ושמדביקים למעשים שלו אצטלה של פטריוטיות ונאמנות למולדת. זה קשקוש. הוא היה הומניסט, וכשמישהו היה צריך עזרה, שום דבר בעולם לא היה עוצר אותו מלעשות מה שצריך כדי לעזור. והאנשים בדרום היו צריכים את עזרתו.

והמשפט האחרון היה: אבל אני צריכה אותך יותר, עידו. הילדים צריכים אותך יותר.

למדתי כמה דברים בשבוע הזה.

הבנתי שאני פשוט כועסת על זה שהוא היה גיבור, אבל אחרי שקצת שמעתי מה הוא עשה שם, אני חייבת להודות שלהיות גיבור זה אולי מטומטם אבל זה לא דבר רע.

ועידו היה חכם מטומטם ואני אינטליגנטית סתומה ואולי בגלל זה היינו כל כך טובים יחד.

הבוקר אמרתי לאריָה שלמרות שהיה לה אבא רק חמש שנים, הוא נתן לה יותר ממה שאבות אחרים נותנים בחמישים שנה. אז החכמה הזו אומרת לי: "אבל אמא, אבא לא מפסיק לתת לי, כי הוא אצלי בלב."

*

לבת שלי יש ספר שנקרא "מפלצת הרגשות". יש בו איזו ילדה שעוזרת למפלצת (המפלצת נחמדה, זה לא סיפור אימה) לפרק את מה שהיא מרגישה על ידי סידור הרגשות בצנצנות: מה שכחול זה עצוב, מה שצהוב שמח וכולי. האיורים נפלאים, אבל בכל פעם שהקראתי לה אותו אמרתי לה שזה לא באמת ככה ושהספר הזה מראה עד כמה רגשות הם עניין חברתי ולא פרטי/טבעי (אחרת למה צריך ספר כזה, שעושה סוציאליזציה לרגשות?) וגם שההפרדה בין רגשות היא נורא מלאכותית ושכלתנית. לרגשות אין גבולות ברורים.

בשבעה גיליתי עד כמה עצב ואהבה קשורים זה בזה ומעורבבים זה בזה באופן בסיסי. האהבה והכרת התודה לכל הא.נשים שנרתמו לעזור לי, לאנשים שלא ראיתי שנים והיה חשוב להם ולהן להגיע, והאהבה שאני מרגישה כלפי כל מי שעידו אהב (שגם מראה עד כמה רגשות הם לא אישיים; לפני שהוא מת אלה היו האנשים שלו ואני הייתי די אדישה אליהם — או שחיבבתי או שלא חיבבתי — אבל עכשיו האהבה הזו איכשהו עברה אליי), העצב והיגון והאובדן פתחו לי את הצ'אקרה של האהבה (וזה שכל השבעה היתה סוג של טריפ פסיכדלי), והם מעורבבים והם נובעים זה מזה והם קשורים באופן הדוק.

אותו דבר נכון גם לאהבה ולשנאה — קשורות, מעורבבות, קרובות. לא בכדי זה מוטיב שקומדיות רומנטיות חיות עליו, אנחנו הכי שונאים את מי שאנחנו הכי אוהבים, אלה לא הפכים. בכלל, אין הפכים ברגשות — שמחה היא לא ההפך מעצב, הם שותפים יחד בדירה תל אביבית קטנה. ושנאה היא לא ההפך מאהבה, הן עשויות מאותה האש. ולכן אני מבינה את אלו שהעצב שלהם מתמוסס עם שנאה. מתבקש, ואני אפילו קצת רוצה עכשיו, לצאת בקריאה נרגשת שלא להפוך את העצב שלנו לשנאה לאחר, אלא לאהבה לבני ולבנות אדם. אבל אני לא חושבת שאני יכולה לחנך מישהו להומניזם, או שאנחנו יודעים בכלל לנתב ולסדר את הרגשות שלנו באופן כזה; לפחות אני לא באמת יכולה לזקק בכוח המחשבה את האלכימיה של הרגשות שלי. זה לא משהו שאפשר לעשות באופן אינדיווידואלי, או להחליט עבור עצמי ואחרים שככה נכון להרגיש, וכך לא נכון להרגיש. זה שוב להתייחס לרגשות כמו אל משהו שאפשר להפריד ולשים בצנצנת.

אבל לו היה אפשר לשנות את הנרטיב של השכול, להפוך אותו לסיפור של אהבה ולא של נקמה, אולי היה פחות שכול.

*

בחגים, כמה שבועות לפני שבעה באוקטובר, התחלתי לכתוב טיוטה לפרק הראשון בדוקטורט שלי. הפרק עוסק במושג האוטונומיה ובהחלטות אוטונומיות. תוך כדי הכתיבה כבר חשבתי על כך שזו סוגיה רלוונטית לחיים הזוגיים שלי, אבל עכשיו, כשעידו נהרג, היא קיבלה משמעות אחרת לגמרי.

היה נהוג לחשוב על אוטונומיה כעל יכולת לריבונות עצמית, והיא לרוב הוגדרה כאפשרות להחליט על חיי על פי אמונותיי, רצונותיי וערכיי. אבל אז באו הפמיניסטיות והראו שהתפיסה הזו מבוססת בעצם על הריבונות של הגבר הלבן, אמונותיו, רצונותיו וערכיו, בעיקר משום שהיא מתעלמת מכך שיש סביבה שבה אנחנו ממוקמים, וא.נשים שיש לנו אחריות כלפיהם וכלפיהן, ושאוטונומיה יכולה להיווצר רק כשקיימים התנאים שמאפשרים אותה — כי אם אנחנו תחת דיכוי, לדוגמה, אנחנו לא יכולים להיות אוטונומיים.

במהלך השבעה הבנתי כמה עידו השקיע בלאפשר ולפתח את האוטונומיה של הסובבים אותו, של הנשים והגברים בצבא, ושבגלל זה אני מקבלת כל כך הרבה פניות מא.נשים שהרגישו שהוא גידל אותם. אנחנו לא רגילים לחשוב על מסוגלות לאוטונומיה כעל מתנה שאפשר לתת, אבל עידו היה מדהים בזה.

הבנתי גם שבתוך הזוגיות שלנו, למרות שתמיד היתה לנו נפרדות מאוד בריאה בעיניי, וכל אחד מאיתנו עשה טיולים ארוכים לבד והיו לו העניינים שלו, עכשיו, כשהוא מת, התפיסה שלי את עצמי כבן אדם אוטונומי קרסה לגמרי, ואני מבינה עד כמה כל נים באישיותי ובחיים שלי קשור בשלו.

קראתי פעם שזוגיות ארוכה של צעירים מתפתחת כמו שתילים של עצים שצומחים קרוב זה לזה, והענפים שלהם גדלים באופן מסונכרן.

אני מרגישה את המטאפורה הזו בגוף שלי. עידו ואני כרוכים זה בזה, גם עכשיו שהוא איננו. הדימוי הזה של חלק ממני שנשבר ומת איתו הוא אמיתי ומוחשי לגמרי — מה שמדומיין זה שנראה לנו שאנחנו נגמרים בעור שעוטף אותנו. אז איך אפשר לדבר על אוטונומיה.

*

בימים האחרונים אני מרגישה שהעצב עוטף אותי כמו שמיכה, והמשקל שלו מכריע אותי ארצה. אני מתגעגעת אליו כל כך כל כך. אני רוצה לגעת בו כל כך. אני מדמיינת אותו מולי בכל פעם שאני ממצמצת. או שהוא בתוך העיניים שלי. כל הדברים הבנאליים של השכול.

ויחד עם זה, אני כל הזמן חושבת על זה שחייל שנהרג במלחמה זה לא דבר לא הגיוני. ושבעצם התרבות המערבית שלנו, עם הדחקת המוות שלה, מרוששת אותנו מכלים להתמודדות עם אובדן. אין לי איך להבין שהוא מת. זה בלתי נתפס בעיניי. ואם אני לא מצליחה לתפוס את המוות שלו, זה אומר שאין לי נרטיב להיתלות עליו. אבל אמור להיות לי, כי הוא חייל במלחמה. כשמדובר בחטופים ובנטבחים של השבת השחורה הזו, ברור שאין כלים להתמודד עם זה. לא נראה לי שיש איזושהי תפיסת עולם שיכולה להביא בחשבון נרטיב נורא כל כך. אבל איך זה שאני לא מצליחה לעכל את זה שלא אראה אותו שוב? בכל התסריטים שהרצתי בראש — אם הוא כבר היה בפנסיה, אם כבר היינו בחו"ל, בטיול ארוך כמו שהוא רצה לעשות, זה שאני ביקשתי שנקבע לעוד שנתיים, כשאסיים את הדוקטורט — בכולם בסופו של דבר הוא היה מתגייס ומגיע לחזית, כי זה הבחור. אני יודעת עם מי (לא) התחתנתי. ובכל זאת, זה בלתי נתפס שהוא מת.

כחברה, אנחנו מוכנים לקבל את זה שחיילים נהרגים במלחמות, עד שזה האיש שלנו. האבא שלנו, הדוד שלנו, הבן שלנו, האח שלנו. אולי בגלל זה אנחנו משתמשים במושג "נפל" — שאני לא מתחברת אליו בכלל — כדי לטשטש את חוסר ההיגיון של המוות לסיפור הגיוני של נפילה בקרב.

עידו ידע לקום כשהוא נפל, והוא נפל די הרבה פעמים — פתח את הראש פה, שבר מרפק שם, לא חסרים סיפורים.

וגם אני עכשיו בנפילה חופשית, לתהומות היגון. צריך לשנות את הטרמינולוגיה — הוא נהרג, ואני נופלת.

*ההמשך זמין בספר המלא*