קבצן של אהבה

הגבר שנכנס לחנות ההלבשה התחתונה שבשכונה היה לבוש חליפת ארמני, עניבת משי אופנתית הייתה כרוכה סביב צווארו, נעליו היו מצוחצחות, על פרק כף ידו השמאלית שעון יוקרתי, ולקינוח בידו אחז תיק מסמכים אופנתי. צדעיו היו אפורים ומבטו אפור פלדה. הוא ידע את המידה המדויקת והתלבט בין שני הסטים מבד הסאטן שהניחה לפניו המוכרת לאחר שפשפשה בין המדפים העמוסים. הקווים במצחו העמיקו ואז אמר בטון נחרץ: "אקח את שניהם. ארזי למתנה בבקשה".

הוא הציץ בשעונו שוב ושוב, הזמן דחק, כנראה יאחר לפגישה הבאה. בינו לבין עצמו החליט לתת לה את המתנה עכשיו ולא לדחות לערב. המשקיעים הפוטנציאליים כל כך להוטים, הם ימתינו גם אם יאחר אפילו בחצי שעה. זה תמיד עובד "הפוך על הפוך", חשב, האיחור רק יגביר את המתח שלהם לקראת סגירת העסקה ויעלה את יוקרתו בעיניהם.

המוכרת ארזה בידיים מיומנות את הסטים שבחר, מפעם לפעם הרים מבט קצר רוח כדי לבחון את התקדמותה. מבטו תעה אל מעבר לחלון הראווה ולרגע נראה שהוא מנותק ואז נזכר, "תוסיפי סרט ורוד גדול על הקופסה".

הוא שילם ויצא בחופזה כשעיני המוכרת תלויות בגבו של האיש המרשים בפליאה, מנסה לפענח את מה שקרה זה עתה.

אסף חיכה בסבלנות במכונית בסמוך לפתח החנות. כשראה את הגבר מתקרב אל דלת היציאה הוא זינק מכיסא הנהג ופתח למענו את הדלת.

"סע! ישר לשם, אתה יודע", אמר הגבר בחדות.

אסף ידע לאן נוסעים. זה היה יום ההולדת שלה, הוא כבר מכיר את הטקס. הוא ראה איך עם השנים צדעיו של הגבר האפירו, איך הקמטים נחרצו אט־אט בפניו. הוא הכיר היטב את עיני הפלדה ואת הטון הקצר והענייני. הוא ידע שהיום עליו להישמר במיוחד, לא להגיד מילה מיותרת, לא לעשות מחווה לא רצויה. המתח במכונית ישב שם לצידו, וגם לצידו של הגבר שמאחור.

"עצור", אמר הגבר בחדות.

המכונית נעצרה מייד, כמו נשמעת ויודעת שעליה לציית להוראותיו ולעצור, כך בפשטות ללא חריקת בלמים של הפתעה.

"כבר חוזר", הפטיר הגבר קצרות ויצא, הפעם בלי תיק המסמכים.

הגבר, שאחז בידיו את האריזה המפוארת, הלך והתרחק. הוא נבלע בבניין הגדול. המעלית החליפה מספרים אדומים במהירות, הדלת לקומה ארבע־עשרה נפתחה. שקט מצוחצח קידם אותו, ריח בושם קל נישא באוויר, מנגינה שקטה של ג'ורג' גרשווין ליוותה את צעדיו לחדר 495. הוא נכנס, כמעט לא מורגש, הניח את המתנה לצידה, נשק ללחיה, ליטף את ידה ויצא.

"סליחה, אסף, אני מבקשת סליחה. אתה סולח לי?"

המילים מאתמול עוד הדהדו בראשו. איך הפתיעה אותו בשיחת העדכון היומית כשביקשה סוף־סוף את מה שהשתוקק לו שנים.

"כן, אמא, סולח", ענה לה אסף, ובראשו נשמעה חריקת בלמים.

אימו של אסף הייתה חולה, חולה מאוד. הרופאים אמרו במבטם האטום שזה עניין של חודשים ספורים. הוא צפה באימו ההולכת ומצטמקת לנגד עיניו. מעולם לא היו ביניהם יחסי אם ובן כמו שרצה, כמו שחשב שצריך, ומי בעצם יודע מה צריך?

עוד כשהיה ילד התהפכו התפקידים ביניהם. אחד הזיכרונות הראשונים שלו היו מגן חובה. אמא באה לקחת אותו הביתה, אבל הנקע ברגלה גרם לכך שהיא בקושי הצליחה ללכת. כל הדרך הביתה אימו נשענה עליו. החוויה הזאת נצרבה בו כל כך חזק עד שהרגיש כל חייו את כובד משקלה של אימו הנשענת עליו.

ועכשיו אמא חולה, חולה מאוד. ואף על פי שהוא רצה להגיד לה את כל שעל ליבו כדי שלא יצטער אחר כך, כשיהיה מאוחר מדי, הוא לא הצליח. בדרך כלל אסף מתרץ את השתיקה שלו בשאלה האלמותית – מה הטעם? הרי תשובות מוצלחות לא יקבל. ואם כך, מה הטעם? התווכח עם עצמו, מה הטעם להעלות דברים מן האוב ולעשות סצנות ודרמות מיותרות שיביאו את האם לידי היסטריה וצרחנות שלא יכול היה לסבול? לרוב קול ההיגיון ניצח אלא שלאחרונה הוא התקשה להתחרות בקול האחר שביקש להגיד, לשחרר, לפרוק ומה שיהיה יהיה.

ביום חמישי הוא הגיע במיוחד כדי לחכות עם אימו לרופא שהיה אמור לבדוק אותה בבית, לפני המעבר לטיפול בהוספיס ביתי. אמא שלו ביקשה לא להישאר לבד עם רופא שהיא לא מכירה, היא פחדה שאולי יעשה לה משהו רע, יפגע בה. אסף, שהכיר את החשדנות שאפיינה אותה מאז ומעולם, לא התווכח. היו להם שעה וחצי של המתנה בצוותא. שעה וחצי שאסף לא צפה את תוצאותיהן מראש.

ריח של שתן וצואה הכה בו כשנכנס, והדבר הראשון שעשה היה לפתוח את החלונות, שהיו סגורים כולם, כדי לאפשר לאוויר צלול להיכנס פנימה. אימו התנגדה בטענה שקר לה, ורק לאחר שאסף התעקש שהריח בבית נורא, התרצתה והסכימה שיפתח חלונות. הם דיברו על ענייני שגרה, בלי להגיד משהו חשוב באמת.

"תראי את המשקפיים החדשים שקניתי, מה את אומרת? יפים?"

"תתחדש, יפים מאוד, אבל השאלה אם הם נוחים לך, זה הכי חשוב", אמרה האם כשהיא מנסה למצוא תנוחה שתכאיב לה פחות.

כשעברה שעה והרופא לא הגיע אמרה האם: "התעייפתי, אני אשכב קצת על הספה עד שהרופא יבוא".

אסף בדיוק סיים לכסות אותה בשמיכה והתיישב מולה כששאלה, ולא בפעם הראשונה, "למה אני חולה ככה? למה זה קורה לי? מה עשיתי רע? למה אלוהים מעניש אותי?"

ואז החלה להעלות השערות.

"אולי עשיתי רע לסבתא?"

"למה סבתא?" שאל אסף והרים את עיניו מהמסך.

"לפעמים צעקתי עליה", אמרה האם, "האשמתי אותה, אמרתי לה שבגללה חיים ברח ממני, כי היא התערבה לנו בחיי הנישואין. אולי בגלל זה מענישים אותי?"

"סבתא כבר מתה, אין טעם לנבור בעבר", אמר אסף בפסקנות.

אבל האם לא הרפתה, "נכון, אתה צודק, אז אולי כי אני לא הייתי בסדר כלפי חיים. בגללי הוא עזב".

אסף לא היה יכול לצפות את מה שקרה. בלי שתכנן המילים פרצו בשטף שלא היה יכול לעצור.

"את חושבת על אנשים שכבר מתו שכלפיהם לא היית בסדר, מה איתי??? ממני את צריכה לבקש סליחה, ממני!!! על מה, את שואלת? אז אני אגיד לך על מה!" המשיך בדהרה בלי לאפשר לעצמו הפוגה, "על זה שהכרחת אותי לבחור בינך לבינו. על זה שכפית עליי לבחור, או אבא או אמא. נראה לך הגיוני לגרום לילד לבחור בין שני הוריו? למה ילד צריך לוותר על אבא שלו? ילד צריך גם אמא וגם אבא. את מחפשת ממי לבקש סליחה, כלפי מי לא היית בסדר? חפשי בין האנשים החיים ולא בין המתים. אני עוד בחיים, ממני את צריכה לבקש סליחה, ממני!"

משנפרץ הסכר הוא לא הצליח לעצור ודבריו זרמו בשצף, הוא הזכיר לה את הפעם ההיא שאביו לקח אותו לקנות מעיל ולאכול במסעדה. אסף היה אז בן ארבע־עשרה או חמש־עשרה וכשצלצל הביתה להודיע לה שהוא מאחר, קידמו אותו צרחות של היסטריה והאשמות שהוא ילד בוגדני ושאם לא יחזור הביתה מייד אין טעם שיחזור בכלל ומהפחד שימצא דלת נעולה בפניו זירז את אביו שיחזיר אותו הביתה, העיקר שאמא תירגע.

האם ההמומה, שכלל לא צפתה את רצף הנזיפות והאשמות שפרץ מבנה, שתקה זמן ארוך ואז שאלה בלחש, "מה פתאום נזכרת בכל מה שהיה?"

"ביקשת לדעת למי או מה עשית רע, אז עניתי", אמר אסף בטון שקט, מבוהל מעט מעצמו, אף שמשהו נרגע בתוכו.

שעה וחצי עברה, הרופא כלל לא הגיע באותו היום. למוחרת אמר הרופא שלא מצא חנייה ולכן נסע לביתו. אסף התקשר לאימו בערב מתוך הרגל, שיחת עדכון יומית. בסיום השיחה, היא אמרה: "סליחה אסף, אני מבקשת סליחה. אתה סולח לי?"

"כן אמא, סולח", אמר אסף ובראשו שוב נשמעה חריקת בלמים.

"שלום לכולם, אני מתנצל על האיחור".

כפי שצפה המשקיעים הפוטנציאליים חיכו בקוצר רוח, חוששים לאבד את מה שחשבו שתהיה עסקת חייהם. לפני שנכנס לחדר הישיבות הפטיר שלום חפוז למזכירתו הנאמנה, שאמדה בשניות את מצב רוחו, הוא הידק את קשר העניבה, עטה חיוך מזויף ונכנס בצעד בוטח לחדר הישיבות. הגבר ניהל את המשא ומתן, מלהטט בביטחון על פני כל המכשולים שצפה שיעלו, בלי שהם יודעים שהכול כבר מתוכנן אצלו עד רמת הרמת הגבה בהפתעה מעושה, עד נימת הטון המלגלג על חששות שהעלו. הוא הרגיש קוצר רוח, רצה לשים את הפגישה מאחוריו, לחזור לרכב ולהמשיך עם אסף לתחנה הבאה. הם חשו בקוצר רוחו לקראת הסוף אך ייחסו זאת להיותו אדם עסוק שרבים משחרים לפתחו.

הגבר סיפר את הבדיחה המתבקשת לקראת סיום, כרגיל כולם צחקו. אף פעם לא ידע אם מתוך נימוס או מתוך רצון להקליל את האווירה. הוא אמר שעוזריו יסגרו את הפרטים האחרונים. כשהתרומם מהכיסא היה זה סימן שהפגישה הגיעה לסיומה. הוא מיהר ללחוץ יד לנוכחים ויצא באותו צעד בוטח שבו נכנס. מיכל, מזכירתו, ידעה שהיום לא יתעכב, היא ליוותה אותו ביציאה מחדר הישיבות, דיברה קצרות על סידורי המשך היום ופגשה בחטף את מבט הפלדה קצר הרוח וידעה שלא תוכל להכביר מילים. הוא נכנס בחטף למעלית, זוקף את מבטו מעל ראשי כולם, מתנתק. אסף חיכה לו, ממתין לפתיחת הדלת.

"סע", אמר בקצרה והמכונית גלשה שוב קדימה, יודעת את מסלולה מראש.

אסף יודע מתי לדבר ומתי לשתוק, זו אחת הסיבות לכך שהוא והגבר כבר שנים פוסעים יחד זה בצד זה, כל אחד יודע לא לדרוך על כאביו של האחר. אסף יודע איך לנתק מחשבות, רגשות, פחדים. כמו חייל מיומן הוא יודע איך לתת פקודת "חדל" והמחשבות מפסיקות. יודע לבנות מחסום בשניות והרגש מנוטרל. אולם בזמן האחרון יש שם הצפה שהוא מתקשה לשלוט בה.

הנתק מאבא, הרצון להיפגש שוב, הביקור במשטרה, הפגישה המחודשת, הזעם, הגוש בגרון שמסרב לרדת... הנשימות שלו נעשו קצרות ומהירות. אסור שהגבר יראה אותו כך. זיכרון אחד בכל יום ודי. זה מה שקבע לעצמו.

השעה שעת ערב, אסף בן חמש או שש. אמא, שוב בעצבים רופפים שפעם לא ידעו להגיד שזו התמוטטות עצבים, לקחה אותו ואת אחיו למשטרה. היא רצתה להשאיר אותם שם. אמא סיפרה לשוטר שבעלה עזב אותה ושהיא לא יכולה לגדל את הילדים. התמונה הנוראית עולה חיה בזיכרונו – אמא על הרצפה משתוללת, שוטר מחזיק בחוזקה את ידיה והשמלה עולה במעלה ירכיה, ומה שמטריד אותו זה שרואים לה את התחתונים.

השוטרים צוחקים על האישה המשונה. הוא זכר את ההתלחשויות שלהם ואת המבטים המובכים שלו. אחד השוטרים ברגע של רצינות אמר לאמא בטון שהיה בו חמלה וקשיחות, "גברת, תקשיבי טוב! כדאי שתתאפסי על עצמך ותיקחי את הילדים הביתה, לפני שנצטרך לערב את הרווחה וייקחו לך את הילדים".

אסף לא ידע אז, ואינו יודע עד היום, מה גרם לה לשמוע בקולו של השוטר ולקחת אותם הביתה. מאז לא ביקר יותר בתחנת המשטרה.

"חדל", הוא אמר לעצמו, והזיכרון ננעל.

המכונית גלשה בבטחה, הנוף השתנה והצהיב. אסף ידע שהגבר ירצה להישאר שם עד השעות המאוחרות של היום, ורוב הסיכויים שיישארו עד הבוקר שלמוחרת. עיני הפלדה היו נעוצות בחלון כבר זמן רב, טעם חמוץ של מיצי קיבה עלה בגרונו של הגבר אך הוא לא הסיט את מבטו. את העניבה שחרר זה מכבר וגם את הנעליים חלץ. עם הנוף המשתנה שהתרוקן מירוק משהו השתחרר בו כמו נתז ראשון של בושם חדש.

"תעצור בתחנת הדלק הקרובה", אמר.

בצרידות שבקולו היה משהו מחוספס כמו בדי הספות של פעם. אסף הנהן דרך מראת הרכב ושקע בשלו. המכונית האטה בשולי תחנת הדלק. הגבר יצא, הוציא מתא המטען תרמיל דרכים מאובק, שידע ימים יפים יותר. הוא נכנס לתא השירותים הסמוך ויצא אחרי זמן קצר לבוש בחולצת טי שחורה ומכנסי ג'ינס פשוטים. את נעלי המעצבים החליף בנעלי הרים מאובקות. נדמה שגם הזיפים על לחייו נראו כמו בני כמה ימים. את עיני הפלדה כיסו משקפיים כהים ועל ראשו היה כובע קסקט שחור. ריח האקסל שעטה על עצמו מיסך את ריח האפטר שייב היוקרתי מהבוקר.

הוא החזיר את התיק לתא המטען ונכנס לפיצוציה. תוך זמן קצר יצא עם שתי כוסות קפה ריחני.

"נשארה עוד שעה של נסיעה", אמר, "שים אותו ברקע".

אסף לחץ על הכפתור וקולו החם והעוטף של ליאונרד כהן ששר "סוזאנה" שטף את המכונית.