מופוואדאת

הקדמה

505 ימים בשבי החמאס.

ביום שחציתי, פצוע ושרוע בחלקו האחורי של טנדר המחבלים, ונחטפתי לעזה, ידעתי שאם אצליח לצאת בחיים, והאמנתי שאצא, אכתוב על מה שעברתי שם.

האמנתי שאם אלוהים השאיר אותי חי ממיגונית המוות, שעברה תופת של רימונים וירי עצום, כנראה שאני אמור לחיות.

עברתי שם השפלות, סדיזם, התעללויות. הייתי לשלד אדם, וגם בשלד הזה התעללו. נעתי בין חיים למוות, על הקצה — אך האור שבתוכי מעולם לא כבה.

הספר הזה אינו בא לספר לכם רק על הסבל, התלאות ומעשי ההתעללות, אלא גם על ההתמודדויות מול אותו סבל, על האור שראיתי במקום שהיה עמוק באדמה.

למרות כל מה שעברתי, מעולם לא נתתי להם לכבות בי את האור.

אני רוצה לתת לכם מהאור הזה, מהכוח הזה, ולהעביר לכם את התובנות שקיבלתי במסע אל הגיהנום וחזרה ממנו.

אדם יכול לעבור את התופת הנוראה ביותר, הייסורים הקשים שכמותם לא ניתן לתאר, אבל מה שיישאר חקוק בו הוא כיצד שמר על נפשו, על רוחו, שלא נפגעה.

כל עוד הרוח חיה: האדם חי, ויכול להתקדם קדימה.

מעולם לא הגעתי למחשבות אובדניות, לא ויתרתי, גם ברגעים האפלים ביותר, כי החיים ניתנו לנו כדי שנחיה, ואף אחד לא יכול לקחת אותם כל עוד אנו נושמים, כל עוד לא נרצחנו.

את הסיפור שלי אני מספר בשילוב הרקע ממנו הגעתי: הילד שלא האמינו שיצא ממנו משהו, שלא התאים למערכת. אל מול הרצון לפרוץ, להצליח, ללמוד בדרך שלי, לנסות, לשאול שאלות, לא לקבל את המובן מאליו.

אלה הם חיי — וכל אדם חי הוא עולם עצום שצריך לחיות לפי הבנתו ולפי אהבתו.

הספר ייקח אתכם למסע מטלטל ועצום: מהילדות, דרך השירות כלוחם, לארגון הפקות ענק, לנפילה ולקימה מחדש, ולא לפחד ליפול שוב.

אל מציאת אהבת חיי ורגע לפני החתונה, רגע לפני ענידת הטבעת. התרחשות האירוע שטלטל את כל המדינה, אירוע שכמותו לא אירע מאז השואה.

זהו סיפור על אהבה, על מהות חיינו ועל הדרך בה אנו צריכים לראותם ולקבלם.

על העוצמה שיש בכל אחד מאיתנו ועל כך שכל עוד יש זיק קטן של אור, אסור לתת לו לדעוך.

אני רוצה ללמד אתכם להבין את העוצמה הזו, ולדעת לשאוב ממנה כוח לכל משבר, לכל קושי.

במשך 505 התאבלתי על אהובתי, משוכנע כי נרצחה, ועדיין לא ויתרתי על חיי. למענה. למעני.

אני מזמין אתכם למסע מרתק ומרגש — לעיתים עוצר נשימה, אך מכל סיפור בו אני מבקש שתלמדו, כפי שאני למדתי.

שתיקחו לחייכם, כפי שאני קיבלתי לחיי.

ושתאמינו, לעולם אל תוותרו, כפי שאני לא ויתרתי לרגע, גם כאשר הנורא מכל ריחף מעליי ועמד לקחת את חיי.

תמיד יש קרן אור שמחכה, ויכולה לשאת אתכם למקומות שלא דמיינתם.

כי האור האמיתי שבתוכנו — חזק מן הרוע.

זהו מסע בין חיים ומוות, תופת, סיפורים של חברים וחברויות, נאמנות, התמודדות וערכים במצבי קיצון. עדויות שיהוו מסמך חשוב ובעיקר כלים שאני משאיר לכם.

לא נשברתי. ניצחתי. וכולכם ניצחתם איתי.

הספר הזה הוא ההארה שאני רוצה להעניק לכם: מסע של 505 יום ועוד יום, שאחרי קריאתו אני מקווה שתשנו משהו מחייכים.

שתיקחו מכאן דבר מה שיאיר לכם מעט אור אחר, טוב וחזק יותר.

באהבה,

אלי-ה כהן

לא יפרידו בינינו

"אללה ואכבר!" צרחות אקסטזה מלוות ירי מקלצ'ניקוב פילחו את השמיים ליד המיגונית הקטנה סמוך לקיבוץ רעים.

שעה קודם לכן, המקום שהיה כל כך ירוק ופסטורלי, עם מזג אוויר סתווי, הפך לגיהנום שהשטן עצמו לא היה מעז לדמיין.

"אדבח", "יהוד!" צרחו המחבלים, ושוב יריות. הם ניסו להרוג את מי שנמצא במיגונית הקטנה. טנדרים עמוסים מחבלים עמדו בחוץ עם נשקים, RPG ורימונים. הם השתלטו על השטח צמאי דם, במטרה לרצוח.

בין קירות הבטון של מיגונית שמתאימה אולי לשמונה עד עשרה אנשים, נדחסו שלושים. זה על גבי זה. חלקם כמוני, שברחו ממסיבת הנובה. חלק נסעו בדרכם ברכב, וחשבו לתומם שמדובר בעוד מטח רקטות מהרצועה שיעבור במהרה, כמו מטחים אחרים שהיו לאורך כל השנים.

"רימון!" צעק מישהו.

רימון נוסף נזרק פנימה. הוא התגלגל לתוך המיגונית, נוגע בכמה מהאנשים. לפתע אחת הבחורות תפסה אותו בידיה והשליכה החוצה. רימון נוסף שלא התפוצץ בפנים. עוד רגע של חיים.

בפתח המיגונית הייתה שרועה גופתו של ענר.

הוא נלחם בשתי ידיו מול המחבלים וניסה בכוחות אחרונים להגן על המיגונית, השליך את הרימונים החוצה. עד שאותו רגע אחד שבו הציץ החוצה והבין את חומרת המצב, היה זה רגע אחד יותר מדי. הוא נורה למוות. גופתו נותרה שרועה קדימה. הקרב הבלתי אפשרי נמשך.

שוב נשמעה צעקה: "רימון!"

הרימון התפוצץ בתוך המיגונית. רסיסים פגעו בכל מי שעמד או שכב סמוך. שכבתי בגופי על חברתי זיו, מנסה להגן עליה. כל כך רציתי שהיא תחיה, האהבה הגדולה שלי. היא לא יודעת שמספר ימים קודם לכן קניתי לה טבעת נישואין. התכוונתי להציע לה הצעה בלתי נשכחת בדובאי. כבר רכשתי כרטיסים. הכול היה מוכן.

עכשיו היא איתי בתוך התופת.

גופות של נרצחים סביבנו, והמחבלים ממשיכים בצרחות, שיכורים מניצחון הדמים.

אני מרגיש את זיו נוגעת בגבי, כמו בודקת שאני חי.

אנחנו מבינים שאין לנו כמעט סיכוי, הרימונים בתוך המיגונית יחסלו את כולם.

במקום חתונה, נמות יחד. מחשבות עולות בראשי. אבל אנחנו עדיין חיים. כל עוד אפשר לחיות, לא נוותר.

"תהיה חזק. אנחנו נצא מפה, נתחתן ונביא ילדים", לוחשת לי זיו.

הרמתי גופה ואמרתי, "סליחה שאני משתמש בך". כיסיתי את זיו, ואז גופה נוספת שממנה ביקשתי סליחה, וכיסיתי גם את עצמי. זו הייתה ההגנה האחרונה מול הירי והרימונים. הרבה יותר מזה כבר לא היה מה לעשות.

רק להיות קר רוח ולקוות שאם נחיה, נחיה יחד, ואם נמות — נמות יחד. אבל נהיה יחד. שום דבר לא יפריד בינינו.

קנה קלצ'ניקוב בצבץ פנימה וירה צרורות ללא אבחנה. עוד הרוגים. לא ברור מי נותר בחיים. אני עדיין נושם. מנסה לשרוד מתחת לגופות, מנסה לכסות את זיו.

פתאום ירייה פוגעת לי ברגל. אני מרגיש כאב עצום שגורם לי לצעוק.

"קיבלתי כדור", אמרתי לזיו.

"יהיה בסדר", היא מנסה להרגיע.

המוות כבר נראה קרוב.

״טוב, לפחות נמות יחד. שם למעלה אף אחד לא יוכל להפריד בינינו", היא אומרת לי.

רימון נוסף מושלך פנימה. אני נפגע מרסיסים. כבר לא יודע היכן אני פגוע.

ואז — שקט. היריות נפסקות. המחבלים מבינים שאין ירי מתוך המיגונית. אין נשק שמסכן אותם.

"את בחיים?" אני שואל את זיו.

"כן", היא לוחשת מתחת לגופות.

שוב צרחות של "אללה ואכבר!" ו"יהוד".

המחבלים מתקרבים למיגונית, עומדים להיכנס. אני מבין שזהו. הסוף.

האם כך יסתיימו חיי? אני בסך הכול בן 26. כל כך הרבה רציתי לעשות, להגשים, לאהוב.

אני פונה לאלוקים.

"זהו, אבא? ככה אני אמות? עכשיו אפגוש אותך?"

קראתי בקול: "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד".

מוכן למוות — אבל עדיין מקווה.

המחבלים נכנסים פנימה, מפלסים דרך בין הגופות לחפש חיים.

אני שרוע, פצוע, מחכה לירייה האחרונה.

לאחר קריאת שמע פותח עיניים.

מולי עומדים שלושה מחבלי חמאס, במדים מסודרים, נשקים שלופים כלפיי.

אחד מתכופף לעברי, "תעל (בוא)!" הוא צועק.

אני פצוע, לא מסוגל לזוז בין הגופות.

"תעל, יחיוואן" (בוא, חיה טיפשה), הוא צועק שוב, ומכוון את הנשק.

"אדבחק!", הוא מאיים שאם לא אבוא יירה בי.

אני מושיט יד אליו שימשוך אותי.

מנסה למצוא את זיו, לא מוצא.

הוא מושך אותי קדימה, בין הנרצחים.

אני יוצא מהמיגונית, פצוע.

בחוץ — גיהנום.

גופות רבות, שדה קטל.

אנשים שהיו חסרי ישע מול המחבלים צמאי הדם.

הם עומדים ליד הטנדרים, מבט פסיכופתי בעיניים. נהנים מהטבח.

לבושים שחור, מאורגנים, חמושים, צועדים להרוג כל דבר שזז: תינוק, נערה, גבר. כל מה שמסמל ישראל בעיניהם.

המחבל מעלה אותי לטנדר. לצידי שרוע צעיר פצוע נוסף.

מחבל אחר לוקח דם מהפצוע, מורח על פניו, נצמד אלינו לצלם סלפי. צורח, מחייך ויחד איתו צורחים המחבלים צרחות אימה, טרוף.

חיה הניזונה מדמם של אחרים.

מראה שהאנושות לא ראתה כמותו.

לפני עשר דקות רקדנו במסיבה.

עכשיו אני בטנדר, פצוע ברגל מירי ובגופי מרסיסים.

"מה יעשו לנו?" שואל אותי הפצוע שלא הכרתי אז. "מה יעשו לנו?!" הוא צועק.

"תהיה בשקט. אל תמשוך תשומת לב, תשמור על קור רוח".

הוא מקבל מכה חזקה בראש מכת רובה. גם אני.

שוב הוא צועק. אני מבקש ממנו להיות בשקט, למרות הכאב.

אני מביט למיגונית.

מחבל מתקרב, מכוון את הקלצ'ניקוב פנימה, ויורה ללא הפסקה, 360 מעלות — יורה כדי לחסל את כל מי שנשאר.

בפנים זיו, גם עמית, האחיין שלה, וקרין, החברה שלו.

נסעו איתנו לרקוד ולשמוח.

שלושתם שם. כנראה כבר נרצחו.

לאחר כל הרימונים וכעת הירי המסיבי. אין סיכוי לאיש לצאת מזה חי.

הירי כמו נורה לי ישירות ללב.

אני מבין שזיו לא חיה.

האהובה שלי, שאיתה הייתי אמור להקים משפחה איננה.

הטנדר מתחיל לנסוע.

אנחנו בדרך לעזה, יחד איתי חטופים נוספים.

אני חי, מביט לשמיים ולוחש: "תודה אבא, אני בחיים".

מאחור נשארת זיו וכל הנרצחים.

המחבלים איתנו בטנדר.

"טפו עליך י-כלב", יורק עליי אחד ובועט בי, ואז יורק על חטוף אחר ומכה בו. מחבל נוסף מצטרף.

הם יורקים, מכים, משפילים. מנצלים את חוסר הישע.

"אני קופץ", אומר החטוף שלצידי.

"הם יירו בך. אל תעשה את זה", אני מפציר בו.

הוא מביט בי. עיניו אומרות הכול.

"אני לא אהיה חטוף", הוא לוחש.

הוא לא מוכן לעבור את הגיהנום שמחכה לנו עוד שם.

אני מנסה לשכנע אותו להישאר.

כל עוד אנחנו חיים "אל תקפוץ".

ברגע של סיבוב והאטה הוא קופץ.

מתחיל לרוץ.

לאחר מספר צעדים המחבלים יורים בו למוות.

גופו נופל.

הם ממשיכים לירות בגופתו, לא כדי לוודא שנרצח אלא מתוך הנאה לא אנושית.

לאחר עשרות כדורים, כשהם צורחים את עצמם לדעת, הטנדר ממשיך בדרכו לעזה.

בדרך אני מחכה למשהו שיחסום אותנו.

אין צבא. אין מסוק.

שום דבר לא עוצר אותם.

הם מביטים למעלה מחפשים בעצמם, ושום דבר לא מפריע להם.

מכות בראשנו עם כת הרובה, בעיטות, יריקות, קללות.

"יהוד כלב" (יהודים כלבים), הם צועקים וממשיכים להכות ללא רחמים.

"שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד" — רק תפילה נותרה בליבי מול הגיהנום שאני נמצא בתוכו.

המחבלים מכסים אותנו בשמיכות, מכים בנו כדי שנשכב.

אין הוראות, רק מכות, קללות, צרחות, יריקות, השפלות.

הטנדר נכנס לעזה. הוא נעצר.

המון מקיף אותנו בצרחות וקריאות שמחה מצידם.

"יהוד כלב", "אדבח" (לשחוט), "אללה ואכבר".

הם מרימים את השמיכה.

אני מוקף אספסוף צמא דם, כולם היו שם, גברים, נערים, נשים, ילדים — כולם, כדי לחגוג את הרצח, את צימאון הדם.

אני רואה בעיניים שלהם את הרצון רק לרצוח.

המון זועם שזורק עלינו אבנים, בקבוקים, מקלות, שהתעופפו לעברנו, וכולם צורחים.

חוגגים את הניצחון שלהם, את אחד מרגעי השפל הגדולים שידעה האנושות מאז נוצרה.

אני שוכב בטנדר, מוכה מכל עבר, מחפצים שמושלכים לעברי.

פתאום מישהו מושך לי את הרגל.

הוא מנסה להוציא אותי החוצה, להביא אותי להמון ולבצע בי לינץ'.

אני נזכר באירוע טרגי אחר, בשני שוטרי מג"ב שנרצחו בלינץ', והוציאו מגופם איברים כשהמחבלים מנופפים בידיהם לאחר שטבלו מדם גוף הנרצחים.

"אבא, אני לא רוצה למות בלינץ'", לחשתי.

"shoot me" (תירה בי), ביקשתי מהמחבל שלצידי.

מוטב מותי מירייה מלינץ' שיקרע את גופי.

"אני לא אהרוג אותך. הם יהרגו אותך", ענה באנגלית עילגת וחייך את חיוכו השטני.

אני נאבק, מנסה לא לאפשר לעזתי למשוך אותי החוצה.

הוא ממשיך להחזיק ברגל ולמשוך.

אני מבין כי ברגע שאפול לקרקע יהיה זה הסימן ללינץ' האכזרי.

פתאום שני אנשי חמאס יוצאים מהבניין הסמוך.

הם מכים את הבחור שניסה למשוך אותי.

בעזה לא מדברים — פשוט מכים.

הם מושכים אותי מהטנדר.

אחד מהם נושא אותי בזריזות לבניין.

אני עדיין חי.

הילד שאמרו שאין לו סיכוי, "מה יצא ממנו", שניסה למצוא את הנתיב לחייו, עם אמא שידעה לתת לי לבחור את הדרך.

הילד שעבר חיים מורכבים עם עליות ונפילות ופילס לעצמו דרך.

איך הגעתי לכאן? מוקף צמאי דם.

ועכשיו — אני בידי החמאס.

חיי עוברים לנגד עיניי.

אני מבין — זה לא הסוף. עדיין לא.

כל מה שעברתי בחיים, למדתי, התנסיתי וכעת היו למעשה הכלים שאיתם אתמודד מול החמאס בעזה.

בלי נשק, בלי כוח פיזי, רק עם קור רוח, הרבה אמונה ותפילה כי אחיה, ומשפט אהבה של זיו שאנחנו תמיד נהיה יחד.

לא נולדתי למות.

נולדתי לחיות.

וזה מה שאעשה.