שובי שובי השולמית

ראשית דבר

שִׁיר הַשִּׁירִים אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה הוא קובץ שירי האהבה היפה ביותר שנכתב אי־פעם. יש בו עלטה ממעמקים וזוהר ממרומים. חבוי בו סיפור על אהבה אדירה בין הדוֹד לרעיה, בין העם לארצו, בין העם לאלוהיו. גיבורת הרומן הזה, שולמית, וחלק מן העלילה שלו מבוססים על שיר השירים.

הרקע ההיסטורי לסיפור, גיבור הרומן מיכא, ודמויות נוספות, יסודם בספרים אחרים של המקרא ובראשם מלכים א'. ספרים אלה הם קודש, ומה שמסופר בהם יישמר בידי עם ישראל לנצח. אך רב בהם הנסתר על הגלוי.

היו התרחשויות מאחורי הקלעים: מכשולים שהושמו על דרכה של האהבה, טלטלות קנאה שטלטלו אותה, מאבקי כוח בממלכת ישראל שהשתרגו בה, וגם בשורה של שלום שנשאה עימה. ועל כל אלה ריחפה דמותו הרב־צדדית של שלמה המלך.

אלה הם יסודות העלילה הסוחפת ומלאת התהפוכות של רומן זה, ועליהם תוכלו לקרוא פה בהרחבה.

1

יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ

שולמית

"יישקני מנשיקות פיהו, כי טובים דודיךָ מיין." את דברי העגבים האלה לשלמה הגיתי בדמיוני, או בפי.

היה זה במסיבה באולם המשתאות הקטן שבארמונו, שבו היה מקום למעטים בלבד. קרני השמש שעדיין חדרו אליו מבחוץ, יחד עם מנורות השמן הרבות שכבר דלקו בו, הכו אותי בסנוורים. היין הרב שבו השקה אותי המלך פשט בגופי, אדיו ערפלו את חושיי ודמיון ומציאות התערבבו בי, ואולי הבקשה לנשיקתו אכן ברחה מבין שפתיי.

אני, שולמית, הייתי נערה בת שבע־עשרה שנים, בשחר חיי; והוא, שלמה, היה גבר ששנים רבות ונשים רבות כבר מאחוריו.

אך נשיו ושנותיו לא ניכרו על פניו, והיותו בוגר ממני בשנים רבות כמו נמחקה מנפשי, כי הלכתי שבי אחר הוֹדוֹ כמלך; אחר כל הווייתו כמי שרגיל לצוות, ויודע שאחרים נשמעים לו; אחר ההערצה שאלה שסביבי העריצו אותו. הוקסמתי גם מצבעי המלכות של לבושו: הכיסוי בצבע הארגמן ורקמת הזהב שלראשו וגלימת הארגמן ובה פסי זהב שלגופו. ומדברי חוכמתו אשר סופרו בארמון, ששמעם יצא בעולם כולו, ומאלה שהשמיע במשתאותיו. מן הכבוד שהעתיר עליי, בזאת שהזמין אותי למסיבה שרק הקרובים שבקרוביו נקראו אליה.

המלך הסב על מיטה העטורה פיתוחי שן, ועל פי אות שנתן לי כשנכנסתי לאולם, הסבתי לידו. לפני המשתה רחצתי את גופי והתבשמתי, ובמסיבה, הנֵרְד שלי נתן את ריחו.

אכלתי מעט ושתיתי הרבה, והמלך השעין אותי אליו, שאף אל קרבו את ריח הבושם שלי ולחש לי דברי חשק, "נגילה ונשמחה בך."

דבריו צרבו את אוזניי והעלו בי אודם מבהונות רגליי עד לקודקודי, ולא ידעתי אם זהו אודם של בושה או של התרגשות.

המלך קם והקים אותי, זרועו הקיפה את מותניי, והוא הביא אותי לחדריו.

מה שקרה באותו ערב לא בא עליי לפתע פתאום. אני נסיכה, בת מלך צוֹר ואישה ישראלית, ובעקבות סיפור חיים קצר אך מפותל ביליתי את ימיי בבית הנשים של ארמון המלך שלמה. שם למדתי עם אלה מבנות המלך שהיו בגילי, את מה שהמלך קבע כי חשוב לבנות לדעת, מפי מורות שבחר בעבורנו.

מאז שהתחלתי את לימודיי עם בנותיו, היה המלך קורא לנו אחת לחודש לחדר המנוחה שלו. היה זה החדר שבו נח בהיותו לבדו, ובו נועד עם מקורביו. שם היה בוחן אותנו בסבר פנים חמור על מה שלמדנו.

לעיתים קרובות בנות המלך לא הקשיבו למורות, ומחשבותיהן נדדו למרחקים. ואילו אני תמיד הקשבתי וזכרתי, וידעתי את התשובות הנכונות לכל שאלות המלך, והוא היה משבח אותי על תשובותיי. כך עשה במשך שנים, והכול התנהל כשורה.

אבל מעת שמלאו לי חמש־עשרה שנים וגופי התפתח, התחיל שלמה לשלוח בי מבטים שונים מאלה ששלח בבנותיו, מבטים שבתחילה, בתמימותי, לא ידעתי מה הם. רק אט־אט התחלתי להתבונן בו בעין בוחנת, ולהבין את אשר מסתתר במבטיו.

המלך העתיר עלינו תשורות של עדיים, ואת העדיים יקרי הערך ביותר העניק לי, לדבריו כגמול על כך שאני שוקדת על לימודיי.

אבי, מלך צור, העניק לי עדיים דַּי וְהוֹתֵר, ולא היה לי צורך בעדיים נוספים. אבל מתנותיו המיוחדות של שלמה החמיאו לי, ונטעו בי תחושה שאני יקרה לו. ולא היה זה דבר קל בעיניי להיות יקרה למלך ישראל.

מאז שמלאו לי חמש־עשרה שנים גם הייתי קרואה למשתאותיו. בהם השמיע אמרי שֶׁפֶר, ומפעם לפעם היה מביט בי, כדי להיווכח אם אני מבינה אותם. פעם אמר: "רְאֵה חַיִּים עִם אִשָּׁה אֲשֶׁר אָהַבְתָּ" ועוד מילים ממין זה, ובאומרו אותן היו עיניו מופנות אליי, והיה זה כאילו השמיע אותן לאוזניי בלבד.

כך, שַׁעַל אחרי שַׁעַל, נשביתי בקסמו, והיותו בוגר ממני בשנים לא היה חשוב לי עוד. הקסם היה חזק מאי־פעם באותה מסיבה שבה נכספתי לנשיקות פיהו, ושממנה הביא אותי לחדריו.

בעודנו בדרך לשם, ראיתי מזווית עיני את הקרואים ומבטיהם רתוקים אליי. ביניהם היה עלם גבה קומה, בעל תלתלים שחורים, ושמו מִיכָא.

זכרתי שראיתי אותו במשתאות קודמים בארמון. במשתאות ההם, רבים שלחו בי מבטי הערצה. מיכא לא היה ביניהם. הוא לא נתן כל אות לכך שיש לו עניין בי, וגם אני לא שמתי ליבי אליו. כך לפחות אמרתי לעצמי.

והנה הפעם הסיר ממצחו תלתלים סוררים, כדי שיוכל להיטיב ולהתבונן בי, ועיניו שלחו בי רשפי אש. בשנותיי המעטות למדתי להקשיב לאנשים. למדתי להתבונן בהבעת פניהם ולהבין גם את דבריהם וגם את שתיקותיהם.

בכל זאת, פניו ושתיקתו של מיכא היו חידה בעיניי. לא ידעתי אם האש ששלח בי הייתה של קנאה, או של בוז משום שאני מְשָֹרֶכֶת את דרכיי. חשתי את קרבת המלך, והתעלמתי ממנו. עד אשר פרץ אל חיי בסערה.

מיכא

אני מיכא בן מְפִיבֹשֶׁת בן יוֹנָתָן, נינו של המלך שָׁאוּל ונסיך בישראל, הייתי אחד הקרואים הקבועים במשתאות המלך שלמה בן דויד. בהם הסבו נערות רבות, וביניהן בנותיו הגדולות של שלמה ובנותיהם של שוֹעֵי הארץ.

הנערה היפה ביותר שראיתי במשתאות אלה, היפה ביותר שראיתי מעודי, הייתה הנסיכה שולמית, בתם של מלך ארץ צור השוכנת צפונה לארץ ישראל ושל אישה ישראלית. עורה של שולמית היה חלק ובוהק כשנהב. צבע שערה היה כצבע הנחושת. שתי צמות דקות ירדו על רקותיה, ויתר שערה ירד בגלים־גלים אל כתפיה. גולת הכותרת של יופייה היו עיניה הכחולות. הן נצצו כאבן ספיר, צבע עיניים נדיר בישראל, והייתי בטוח כי ירשה אותו מאביה; והן היו נטויות למעלה בקצותיהן, צורה שירשה מאמה. גם הייתה הבעה של רוך נשי על פניה, ולא ידעתי ממי ירשה אותה.

כל אלה נשאו חן בעיניי. אך חשתי כי הנערה מרוחקת ממני, ולא הרגשתי רצון להתקרב אליה. שמתי את מעייניי בנערות אחרות, ובמיוחד באחת מהן, עד לערב אחד הֲרֵה גורל. בתחילת הערב לא שמתי את ליבי לשולמית יותר מאשר בערבים אחרים, אך מאוחר יותר ראיתי אותה חומקת עם המלך שלמה לחדריו. ריחמתי עליה, כי היא הייתה בדמי ימיה, ומה לה ולגבר שכבר השאיר את נעוריו הרחק מאחוריו? אך בצד החמלה, התלקחה בי גם אש של קנאה.

יש אומרים כי קנאה יסודה באהבה. אך אני לא אהבתי את שולמית, ומאין נבעה בי אש הקנאה לה? לשאלה זו לא הייתה לי תשובה. ידעתי רק כי נפש האדם איננה שקופה, ולא תמיד קל לצלול לתוכה ולדלות מתוכה את אשר במעמקיה, גם אם זו נפשי שלי.

אולי מפני שהקנאה שבי לא נבעה מאהבה, היא כבתה באותה מהירות שבה התלקחה. היא הפכה משלהבת אש לגוש קרח, אשר לא ציפיתי כי אי־פעם יימס.

שולמית

הגענו לאחד מחדרי המלך, שם השקפנו יחד מחלון שמעל לגן הארמון, חלון אשר ממנו ללא ספק כבר השקיף עם נערות ונשים אין מספר.

השמש שלחה בנו את קרניה האחרונות של טרם שקיעה. סובבתי את פניי אל שלמה, ולאורן של קרניים אלה התבוננתי בו, כפי שלא התבוננתי בו מעולם. הבחנתי כי סביב עיניו החומות כבר נחרצו חריצים דקים. אך על אלה חיפה שחוק שכולו קסם שנחבא בקצה עיניו, ואשר טמן בחובו הבטחה ל... לא ידעתי לְמה. לפני חיוך זה נפלו חלל נשים רבות, ועתה הייתי גם אני ביניהן.

רחקנו מהחלון, והאוויר בחדר היה כבד מריח השמנים שבהם התבשם שלמה. "ריח שמניך הוא טוב," אמרתי לו. אחר כך שבו מחשבותיי אל הנשים הרבות שהביא למיטתו לפניי. "על כן עלמות אוהבות אותך," אמרתי, ומייד התחרטתי על דבריי, כי חששתי שלא ימצאו חן בעיניו. אך יכולתי לחסוך לי שבחים וחששות אלה, כי החיוך נשאר על פניו.

שומריו של שלמה, כולם גיבורים, מלומדי מלחמה, איש חרבו על ירכו, סיירו בחדר שבו עמדנו ובחדרים שמסביב. שלמה היה רגיל לנוכחותם ולא שָׁת את ליבו אליהם.

הוא הביא אותי לחדר משכבו, שבטבורו עמדה מיטתו, ולתדהמתי גם חדר זה היה מלא בשומרים. שלחתי בשלמה מבט של שאלה, והוא נתן להם אות לצאת.

סוף־סוף היינו לבדנו.

מיטתו של שלמה הייתה ענקית ומכוסה סדינים צחורים. שלמה משך אותי אליה. "הינך יפה רעייתי, הינך יפה!" הפעם התחנף הוא אליי. הוא השיל מעליי את השמלה רבת הצבעים שלגופי ולחש, "גן נעול אחותי כלה. מעיין חתום..." הוא הנחה אותי שעל אחרי שעל בדרך גבר בעלמה, עד אשר המילים האלה לא התאימו לי עוד.

בצד הכאב, בא עליי רגש מופלא שלא הרגשתי מעודי, אשר בישר לי כי הפכתי לאישה. אך במסתרי נפשי, ייחלתי כי ברגע מיוחד זה יחדור גם אור חדש לתוך חיי, ועתה לא הייתי בטוחה אם הנוגה שכמהתי לו אכן הגיה עליי.

בראשי התרוצצו להן שאלות כרחש של דבורים.

בבוקר, עת אכלנו את לחם הבוקר ביחד, שאלתי את שלמה על ליל אמש, "למה קרא לי אדוני המלך 'רעייתי'?"

"כך נהוג לקרוא לאישה אהובה, וקראתי לך כך, לאות שאת אהובה עליי."

"ומדוע קרא לי אדוני המלך 'אחותי'?"

"כאות לכך כי מעמדך שווה בעיניי למעמדי," ענה, "ואנא קראי לי בשמי ודברי אליי ישירות."

"שלמה, מדוע קראת לי 'כלה'?"

"כי אני מבקש לקחת אותך לאישה, ואני כבר רואה אותך ככלתי."

"לא שאלת אותי אם ארצה להיות לך לאישה."

"ובכן אני שואל אותך ברגע זה," אמר.

לא ידעתי מה אשיב לו. שתקתי זמן מה, מחשבותיי נסחפו למרחק ועלה בדעתי רעיון.

וכך אמרתי לשלמה, "פה בארמון אתה תמיד מוקף באנשים ובנשים. לפני שאחליט, ברצוני שניסע למקום רחוק, שבו נוכל להיות לבדנו."

דרישה זאת הייתה עזת מצח, וציפיתי כי שלמה יצחק עליי. אך הוא רק הביט בי בפליאה. "גם אם ניסע למקום רחוק, השומרים תמיד ילוו אותנו," ניסה להתחמק.

הבנתי כי אין הוא יכול להיות בלעדיהם, ואמרתי, "ברצוני שמלבדם לא יהיו עימנו איש... או אישה."

הוא שקע במחשבות משלו. "עייפתי. נלאיתי לשאת את כובד המלוכה. הפוגה תיטיב גם עימי. ייטב לשנינו להתרחק מהמולת הארמון לזמן מה," אמר. "יש לי בית בעֵין גֶּדִי. זהו מקום שטוב להינפש בו. הבה ניסע לשם למשך שבוע."

היה זה כבוד שלא ייאמן, שהמלך ניאות לנטוש את ענייני הממלכה, את נשיו ואת משתאותיו, ולשהות שבוע רק איתי, ורצוני להיות לו לאישה גָבַר. אולם עדיין לא הייתי בטוחה ברצוני זה, וקיוויתי כי השבוע יעבור עלינו בנעימים ואז אדע את אשר בליבי.

אמי לא הופיעה באותו משתה שממנו הביא אותי המלך למיטתו. אבל למחרת בבוקר, כאשר הגעתי הביתה עם שתי משרתות ושני שומרים ששלח המלך כדי ללוות אותי, היא לא נראתה מופתעת. היא אף הכינה מראש ארבע פיסות כסף, שאותן נתנה בידי המשרתות והשומרים לפני שהלכו לדרכם ודברי תודה בפיהם.

מכך הבנתי שידעה מראש מה עומד לקרות. היא גם לא הוכיחה אותי על מעשיי, ורק חיכתה לדבריי בשתיקה. סיפרתי לה על אשר היה ביני לבין שלמה, וכי ביקש שאהיה לו לאישה.

פני אמי אורו. "מה ענית לו?" שאלה.

"נשביתי בקסמו, הוקסמתי ממעמדו, מעוצמתו. אבל היותו בוגר ממני בשנים רבות ובעל לנשים רבות מעיקה עליי," השבתי. "לכן עוד לא נעניתי לבקשתו." סיפרתי לה מה שביקשתי מן המלך, ועל הנסיעה הצפויה לעין גדי.

פניה נפלו. בוודאי קיוותה שאסכים בו במקום להיות אשת המלך. הרעיון על הנסיעה שבה אבחן אם הוא ראוי לי — ואולי אחליט כי איננו ראוי לי — לא נשא חן בעיניה. אך המלך כבר הסכים לנסיעה. לא היה דבר שיכלה לעשות, כי אם לקוות לטוב. זאת הייתה גם תקוותי.

ארזתי לי באמתחות חמש שמלות, כמספר הזה כותנות ואת מיטב הבשמים שלי.

השמש אך הגביהה מעבר לגגות הבתים, ולפני הבית עצרה מרכבתו ההדורה של המלך, הרתומה לצמד סוסים אבירים. הייתה זאת מרכבה שכמוה היו רק בידי נדיבי העם, הלוא הם השועים והעשירים ביותר שבקרב בני הארץ.

גוף המרכבה היה עשוי ברזל. חָרָשֵׁי ברזל התקינו בה מושבים מרופדים ומכוסים בבד חום, וגג עשוי עור טלאים באותו צבע סוכך עליה. רַכָּב נהג בה, והיא הייתה מוקפת שומרים הרכובים על סוסים.

שניים מהם הוציאו את אמתחותיי מביתי ושמו אותן באחורי המרכבה. שלמה חלק לי כבוד נוסף בזאת שירד מן המרכבה ועזר לי לעלות אליה, ורק אז שב ועלה אליה.

הסתיו עמד לפנות את מקומו לחורף, אך לא היו עננים בשמיים. לכן, לנסיעה לבשתי שמלת פשתן עטורה במשבצות, ועטיתי את מעיל הצמר הקל שלי, שלא יכביד עליי בדרך. שלמה לבש גם הוא מעיל צמר, אך בעוד מעילי היה בצבע חום בהיר ובו פסים כתומים, מעילו היה בצבע תכלת ומשופע בפסי ארגמן, שהאדירו את מראהו המלכותי.

אף כי היו במרכבה מושבים, עמדנו, כדי שהאנשים ברחובות יוכלו להיטיב ולראות את המלך כשהוא חולף לידם.

לא נעלם ממני, שאם אנשים יראו אותי במרכבה עם שלמה, יחשבו שאני ארוסתו ועומדת להיות לו לאישה בקרוב. ואם לא כך יקרה, שמי הטוב ייפגע. אך אני הייתי זאת שביקשה את הנסיעה, והיה מאוחר מדי להתחרט. דחקתי את העניין אל אחורי נפשי.

הייתה זאת הפעם הראשונה שהייתי עם שלמה מחוץ לארמון, וראיתי אותו באור חדש. קומתו הייתה כראוי למלך, ולא יותר מכך. מנגד, הוא נשא את ראשו בגאון, כמי שיודע כי נועד למלוך ואין לו ספק שהוא ראוי לכך.

חלפנו בשכונת העשירים של ירושלים, ואנשים יצאו לרחובות כדי לראותו, קדו לו וקראו, "יחי המלך שלמה!" והוא נופף להם בידו. ידעתי ששמח על כך שהתגודדו שם, כי הלוא הוא טבע את הפתגם:

בְּרֹב עָם הַדְרַת מֶלֶךְ.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*