עצמאות

חלק ראשון

אוגוסט 1946

הנה נהר כמו שרשרת כסף דקה, הנה כפר מוקף בשדות אורז ירוקים־זהובים, הנה רוח קלה המדיפה ריח מתוק של קני סוף, הנה מרפסת השיש של אחוזה ישנה מפוארת, ששומרים עומדים בשערי הברזל שלה ומשרתות נושאות מגשי מעדנים במעלה מדרגות, הנה גבר ואישה בכיסאות מגולפים מעץ טיק. הנה הארץ שבה נמצאים כל אלה.

הנהר הוא סָרָאסי, הכפר הוא רָניפּוּר בבנגל, האחוזה שייכת לסוֹמְנאת צ'וּדהוּרי, זָמִינדַר. הוא משחק שחמט עם פְּריָיה, בתו של חברו הטוב ביותר, נָבָּאקוּמַר גַנגוּלי. הארץ היא הודו, השנה היא 1946, החודש הוא אוגוסט. הכול עומד להשתנות.

פרייה מורידה את הרץ של סומנאת עם הפרש שלה ומנופפת בו בשמחה. "לא ציפית לזה, נכון, קָאקוּ?" הוא רוכן מעל הלוח וממלמל לעצמו, מרוצה בסתר. הוא לימד אותה לשחק לפני עשר שנים, כשהיתה בת שמונה. הניצחונות שלה הם גם הניצחונות שלו.

סומנאת לובש קוּרטָה־פיג'מה מכותנה, ולצווארו נצנוץ של כפתורי זהב. איש לא היה מנחש שהוא בעליהם של רוב השדות ברניפור, של חברת ספנות ושל אחוזה מפוארת בקוֹלקָטָה. ביתו בכפר נשאר המעון החביב עליו. פרייה טוענת שזה מפני שאין לו יריב ראוי למשחק שחמט בעיר הגדולה.

פרייה לבושה בסארי ארוג בנול כמו שלובשות רוב הנערות בכפר, ופניה הצוחקות מוקפות בשיער מתולתל שנמלט מצמתה. איש לא היה מנחש שמקנן בתוכה חלום אסור.

המשרתות מסדרות את האוכל על שולחנות השיש. שרבּט ליים בכוסות כסף, שלושה סוגים של ממתקי חלב, פָּקוֹרות מעלות אדים מפרחי דלעת, פיסטוקים ועוגות פרי שנשלחו מקולקטה. אשמה צורבת את פרייה. בבית, אמהּ ושתי אחיותיה יאכלו אורז תפוח וסוכר דקלים, מזון איכרים. כסף תמיד חסר בבית גנגולי. את נבאקומר, רופא מצוין שיש לו מרפאות גם ברניפור וגם בקולקטה, מעכב הרגל רע: הוא לא מסוגל לדחות חולים שאין ביכולתם לשלם. אנשים מנצלים אותך, מתלוננת בּינה, אמהּ של פרייה. מה הם היו עושים אם בינה לא היתה תופרת מוכשרת, ששמיכות הקַנתָה שלה מבוקשות מאוד לחתונות? בינה צודקת; אבל אף על פי כן, נבאקומר הוא הגיבור של פרייה.

במדרגות עולה מָנוֹראמָה, אחותו של סומנת, מנהלת משק הבית שלו מאז אשתו מתה בלדתה את בנם היחיד, אָמיט. מנוראמה לובשת סארי אלמנות לבן, אבל הסארי שלה עשוי מכותנה משובחת. תכשיטים אסורים, אבל על מותניה תלויה טבעת מפתחות גדולה שמתהדרת בכל המפתחות, פרט למפתח הכספת של סומנאת. כל דרי הבית צריכים לעתור למנוראמה בשביל לקבל את צורכיהם.

הפקורות מתקררות, רואה מנוראמה.

"קחו מכאן הכול!" מתפרץ סומנאת. הוא נתקף רוגז כשהמשחק נעשה מתוח. "מאה פעמים אמרתי, אל תפריעו לי כשאני משחק. אם אפסיד לילדונת הזאת, זו תהיה אשמתכן."

מנוראמה לא נבהלת. "אם תפסיד, זה יהיה מפני שפרייה שחקנית טובה יותר. לפחות הנח לה לאכול!"

פרייה נוגסת בפּקורה. "תודה, פּישי. בניגוד לאנשים מסוימים, אני יכולה לאכול ולחשוב בעת ובעונה אחת."

מנוראמה צוחקת. בדרכה היבשושית, היא מחבבת את פרייה. פעם אמרה לפרייה שאף על פי שאחותה הבכורה, דיפָּה, היא יפהפיית הכפר — עור בהיר, שפתיים כעלי כותרת של ורד, עיניים מלאות רגש, שיער כמפל מים — פרייה עולה עליה. היא לא משקרת, לא מתנשאת ולא מתעסקת בקטנות. פרייה הודתה למנוראמה, אבל בתוך תוכה משכה בכתפיה. החיים קצרים מכדי לבזבז אותם על זוטות כשיש לך מטרה.

מהומה במתחם למטה. שער נטרק בקול, צעדים לא אחידים חורקים על שביל החצץ הארוך שמוביל לבית ופרייה מחניקה אנחה. זאת אחותה האמצעית, גָ'מיני, שקוראת לה בקול צורמני בשמה המלא.

"בּישנוּפּרייה! מָא רוצה שתבואי הביתה!"

ג'מיני נולדה שלושה־עשר חודשים אחרי פרייה, אבל נראית מבוגרת יותר. אולי בגלל הלבוש שלה: חולצות צנועות ארוכות שרוול, סארי מעומלן מאוד, כדי שאנשים יתייחסו אליה ברצינות. שיער משוך לפקעת חמורה שמשווה לה מראה יגע. פרייה רואה את זה. אבל ג'מיני לא אוהבת לקבל עצות מאחיותיה, לכן פרייה מעדיפה בחוכמתה הרבה לשתוק.

ג'מיני אוהבת לצוות על פרייה, ברוב המקרים פרייה מרשה לה. רגלה השמאלית של ג'מיני קצרה במקצת, והיא נוטה הצדה בהליכה, אף על פי שנבאקומר לקח אותה לרופא בקולקטה כשהיתה ילדה. נשות הכפר מלחשות שאיש לא יתחתן איתה. זה מעציב את פרייה. היא עצמה לא חושבת שנישואים הם עניין חיוני, יש לה תוכניות גדולות יותר, אבל היא מניחה שלג'מיני חשוב מאוד להיות אשת איש.

אבל היא לא תאפשר לג'מיני לעצור את המשחק. "אבוא הביתה אחרי שאסיים."

"זה לא ייקח הרבה זמן," מכריז סומנאת. "אני עומד לנצח אותה."

בחיוך ערמומי מכניסה פרייה רץ בין המלך שלה למלכה של סומנאת.

"כדאי שתעלי ותאכלי כמה ממתקים בזמן שאת מחכה," אומרת מנוראמה. היא לא מחבבת את ג'מיני, פרייה שמעה אותה במקרה אומרת שג'מיני צדקנית מדי, אבל בני צ'ודהורי מסבירי פנים לאורחים, אפילו למי שבא בלא שהוזמן.

ג'מיני, בקשיחות: "תודה רבה, אבל לא היום, פישי. אני עוזרת למא לבשל לבאבא —"

"באבא בבית?" פרייה קמה ומטלטלת את הלוח מרוב התלהבות. "למה לא אמרת?"

סומנאת מקדיר פנים. "נבאקומר חזר מוקדם מקולקטה. מעניין למה. הוא לא אוהב לסטות מהשגרה."

ג'מיני אוהבת להיות זאת שיודעת. "קרה משהו במרפאה. הוא יספר לך מחר. אני חייבת ללכת עכשיו. אני לא רוצה להפסיד את הסיפורים של באבא מקולקטה. פרייה יקירה, אל תמהרי, תסיימי את המשחק. אני בטוחה שלבאבא לא יהיה אכפת."

פרייה רגילה ללעג של ג'מיני והיא לא מגיבה. היא משגרת אל סומנאת מבט מתנצל וכשהוא מהנהן בהבנה ומעיף מבט מלא צער בצלחת החטיפים שלא הספיקה לאכול, היא נפרדת לשלום ממנוראמה.

אבל הנה נשמעת הלמות פרסות. הדורוואנים פותחים בתנופה את השערים הגדולים המעוטרים בתבליטי אריות, סוס שחור דוהר פנימה ועל גבו אמיט. הוא מבוגר בשנתיים מפרייה, החבר הכי טוב שלה, וחזר באחרונה מלימודיו בקולקטה. במכנסי הרכיבה המיובאים ובחולצת המוסלין העדינה, הוא מהודר מדי לכפר. פרייה מקניטה אותו על זה. הוא פרש מצוין, גבוה ויציב, חזק דיו להשתלט על הסוס הפראי ביותר. אבל את זה היא לא אומרת, הוא ממילא מחשיב את עצמו יותר מדי.

הוא עוצר את הסוס בהינף של שורש כף ידו, יורד באחת וקורא לה בשם שהעניק לה בילדותם.

"פּיָיה. אל תלכי כל כך מוקדם. תזמנתי את הרכיבה שלי כך שאוכל לחזור בדיוק כשתגמרו את המשחק המשעמם שלכם. אני עוד צריך לספר לך כל כך הרבה על התקופה ששהיתי בקולקטה —"

ג'מיני קוטעת אותו. "פרייה חייבת ללכת הביתה. עכשיו."

פרייה תוהה על טון הדיבור שלה. ג'מיני מתנהגת בנימוס לכולם חוץ מאשר לאחיותיה, אבל מאז אמיט חזר, היא עוקצנית כלפיו.

"מתי נעשית השומרת של פייה?" מחזיר לה אמיט. ג'מיני נעמדת מולו, להוטה להתקוטט.

פרייה מניחה יד מתנצלת על זרועו של אמיט. יש לו מזג סוער, היא לא רוצה שיתלקח עכשיו. "באבא חזר הביתה באופן לא צפוי. הוא נעדר שבועיים —"

פניו של אמיט מתבהרות. פרייה תמיד מצליחה לפייס אותו. "את רוצה לפגוש אותו, כמובן. אבוא איתכן. אני אוהב לשמוע את החדשות של נבאקומר קאקו. רק אעביר את סולטן לסייס —"

ג'מיני מתערבת. "היום לא יום טוב לביקורים. באבא רוצה ארוחת ערב משפחתית שקטה."

פרייה מסתמרת: "גם אמיט הוא בן משפחה!"

הפעם אמיט הוא זה שנוגע בזרועה. "אבקר אותו בפעם אחרת."

רק המחשבה שאביה ממתין מונעת את הוויכוח. "הוא יבוא מחר לדבר עם סומנאת קאקו. אני אבוא איתו. נוכל לדבר אז" — היא שולחת אל ג'מיני מבט קשה — "ללא הפרעה."

בדרך הביתה נעצרת ג'מיני במקדש של פּיר מוֹיִינוּדין, קדוש מוסלמי שכל בני הכפר אוהבים. פרייה כועסת.

"אמרת שאנחנו צריכות למהר. לא הנחת לי לדבר עם אמיט."

זה מזל רע, אומרת ג'מיני, לעבור ליד מקום קדוש ולא להתפלל. ובאשר לאמיט, פרייה חברית מדי איתו. "את כבר לא ילדה. את צריכה להתנהג בהתאם, אחרת תביישי את המשפחה שלנו. את לא רואה עד כמה שטחי אמיט נעשה? לא מעניין אותו כלום חוץ מבגדים משובחים, סוסים יקרים והחברים העשירים שלו בקולקטה, שכל אחד מהם בטלן ופזרן. שמעתי שהוא נכשל בבחינות..."

פרייה מעדיפה לא להתווכח עם ג'מיני שמומחית בסילוף דברים, אבל היום היא כועסת מכדי להפעיל שיקול דעת. "תתביישי לך שאת חוזרת על רכילות מרושעת כזאת. אני מכירה את אמיט. הוא אדם טוב. והוא צודק, את לא השומרת שלי. אם באבא לא יאסור עלי אמשיך להיות חברית עם אמיט כמה שארצה."

היא הולכת מהר יותר כדי שג'מיני לא תצליח להדביק אותה ובועטת באבנים בדרך. שדות של פרחי חרדל זהובים, אנפות כסופות־לבנות שאוכלות בין הקנים, דברים שהיא אוהבת. היא חולפת על פניהם בלי לראות אותם. היא הרי יודעת לנער מעליה את דברי הלעג של ג'מיני. אז איך אחותה הצליחה היום להיכנס עמוק כל כך מתחת לעורה?

שעת ארוחת הערב. על רצפת הבית בן שני החדרים התקבצו שלוש האחיות סביב נבאקומר. מבנה גופן דומה, אבל מכל בחינה אחרת הן שונות כל כך עד שזר לא יעלה בדעתו שהן בנות משפחה אחת: דיפה זוהרת מרוב שהיא בטוחה ביופייה; ג'מיני חיוורת מרוב מוסריות וכמיהה מודחקת; פרייה זורחת, חדורת מטרה. אִמן של הבנות, בינה, בדרך כלל חמורת סבר או מודאגת, קורנת היום, כי בעלה בבית. היא בישלה דג ברוטב חרדל, פינוק יקר שלמענו הלכה במיוחד לשוק הדגים. היא כנראה לקחה את הכסף מהקופה הנעולה שלה, חושבת פרייה, כסף שחסכה בקושי בשביל הנדוניות לבנותיה.

נדוניות — או חסרונן — הן סיבה מתמדת לדאגה בביתם. נבאקומר לא נלהב לשלוח את בנותיו לבתיהם של חותנים, אולם בינה סבורה שהן חייבות להתחתן בקרוב. היא מפנה עיניים מאשימות אל בעלה ומציינת שרוב נערות הכפר בגילן כבר מאורסות, אם לא נשואות. לבינה יש שאיפות עבור בנותיה; היא היתה רוצה להשיא אותן לבנים למשפחות אמידות ומכובדות. אבל ללא נדוניה ראויה, איזה סיכוי יש להן למשוך שידוכים כאלה? קולה נעשה חריף יותר כשהיא מזכירה לבעלה שככל שהן מתבגרות, האפשרויות שלהן מצטמצמות.

לפרייה אין כל רצון להתחתן. למרות זאת מעלה בה רעיון הנדוניה חמת זעם. האם אישה היא לא בעלת ערך כשלעצמה? היא שואלת. כשגבר מביא הביתה את כלתו, האם משפחתו לא זוכה בעוזרת בית שהיא לעולם לא תצטרך לשלם לה? אבל זהו קרב אבוד. אפילו אביה האידיאליסט מודה שהנוהג מושרש מכדי שיהיה אפשר להילחם בו.

אבל היום יש לבינה מצב רוח טוב והיא מחייכת בביישנות כשנבאקומר מחמיא לה על הבישול שלה. ג'מיני קופצת ממקומה כדי לשרת את כולם, אף על פי שהוא אמר לה שכל אחד יכול לקחת אוכל לעצמו. פרייה יושבת הכי קרוב לנבאקומר ושואלת על מקרים חדשים במרפאה בקולקטה, עד שבינה אומרת, "אנחנו חייבות לשמוע על דם ומוגלה והקאות וחום באמצע הארוחה? תני לבאבא לאכול בשקט."

נבאקומר קורץ לפרייה כשבינה לא מסתכלת. אחר כך, הוא אומר ללא קול. הסוד הקטן שלהם.

נבאקומר אוהב הזדמנויות להרחיב את האופקים של בנותיו. בהיותו זמר מוכשר לימד אותן שירים רבים של טאגור. דיפה וג'מיני למדו מהר, יש להן שמיעה מוזיקלית טובה, אבל פרייה — בזה היא דומה לאמא שלה — לא מסוגלת לשיר בכלל. אבל היא יודעת את כל המילים ונהנית לשמוע אותו שר, בעיקר את השירים הפטריוטיים שהוא אוהב במיוחד. משום מה, בינה לא סובלת את השירים האלה. פרייה שמה לב שכשהיא בסביבה, נבאקומר עובר לשירים המהללים את יפי הטבע ושאינם מעוררים מחלוקת.

נבאקומר היה משאיר את הבנות בפַּתשאלָה של הכפר עד סוף השנה האחרונה ללימודים, אבל בינה אמרה, מספיק, איזה גבר רוצה שאשתו תדע יותר ממנו. למרות זאת, הביא הביתה ספרי לימוד וסיכומים ועודד את הבנות לגשת לבחינות מהבית. האחרות סירבו, אבל פרייה למדה לבדה וסיימה בציונים גבוהים. אולי בגלל זה הוא אוהב אותה יותר מכולן, הוא רואה את עצמו משתקף ברעב שלה להכיר את העולם.

עכשיו הוא עובר לדבר על פוליטיקה, עוד תחום שבוער בעצמותיו. בצעירותו היה לוחם חופש. הוא עומד על כך שמשפחתו תדע מה קורה בארצה. התקופה הקשה והמסעירה הזאת: ויכוחים מרים בין המושל הכללי הבריטי וֵֵייוֶול, בין נהרו ובין ג'ינה, גנדי נדחק הצדה, פלגים מתנגדים מרימים ראשי הידרה. איש אינו מסוגל להסכים על הצורה שתלבש הודו העצמאית, הוא מסיים בעצב. מי יודע באילו מהמורות תיתקל העברת השלטון.

פרייה משתוקקת לדעת יותר, אבל בינה מתערבת. "אפשר לדבר על משהו שלֵו ושמח?"

אל השקט המביך מחליקה דיפה בשרבוב שפתיים מקסים שאף גבר לא יכול לעמוד בפניו, אפילו לא אב. "באבא, מתי תיקח אותי לקולקטה? הבטחת בשנה שעברה שנלך לקניות בניו מרקט."

הבנות לא היו כבר שנים בקולקטה. הזיכרון היחיד שנשאר לפרייה מהעיר, הוא של טווסים צווחים בגן חיות שביקרו בו כשהיתה ילדה. ייתכן שזה מפני שהדרך לקולקטה, שאמנם אינה רחוקה במיוחד, היא ממש מבצע. ברניפור אין תחנה. צריך ללכת במשך שעתיים או לקחת עגלה רתומה לתאו, שלא מקצרת את הזמן בהרבה, שתסיע אותן לבָּדוּרייה, ושם לחכות לרכבת. אבל הסיבה האמיתית היא שבינה לא אוהבת את העיר הגדולה, היא לא בוטחת בה.

עכשיו נבאקומר, בפנים מבוישות, מודה שהוא אכן חייב לדיפה טיול. הוא מקמט את מצחו ומחַשב. "אוכל לקחת אותך בעוד שבועיים."

פרייה מבקשת להצטרף אליהם. היא רוצה לראות את המרפאה שלו ואת בית הספר לרפואה של קולקטה, שבו למד. גם ג'מיני מסתכלת בעיניים מפצירות.

בינה מגיבה בלאו מוחלט: אחר כך היא מתרככת קצת. "יקר מדי לקחת את כולנו. שדיפה תיסע איתך. אני אשלח איתה את אחת הקַנתות שלי, כדי שתראה אותה לבעלי החנויות בניו מרקט. אולי מישהו יסכים להחזיק במלאי את השמיכות שלי."

דיפה. הבכורה האהובה היפה ביותר, שבינה נותנת לה את הממתק הגדול ביותר, את הסארי הטוב ביותר בימי הדוּרגָה פּוּגָ'ה, שישנה לידה כשבאבא בקולקטה. דיפה אומרת, "אני בטוח אמצא קונה לשמיכות הקנתה היפות שלך, מא. תארזי לי את הקנתה עם הרקמה של מסיבת החתונה. זאת הרקמה הכי טובה."

בחירה טובה, פרייה חייבת להודות. לדיפה יש עין חדה. בשמיכה רקומה כלה המובלת אל בית בעלה באפריון. עצי דקל שכפותיהם נעות, נהרות שדגים קופצים מהם, החתן וידידיו חדורי ניצחון על סוסיהם, הכלה מציצה בסקרנות מהאפריון. נדרש לבינה שבוע שלם לתפור רק את התפרים התחתונים, אף על פי שנעזרה בג'מיני.

נבאקומר מדבר בהחלטיות. "כולנו ניסע. זאת תהיה חופשה משפחתית. אשאל את סומנאת אם נוכל לשהות בביתו בקולקטה. הוא ריק רוב הזמן. ההוצאה היחידה שלנו תהיה כרטיסי הרכבת. אני יכול לשלם עליהם."

בינה מקדירה פנים. "אבל זה יהיה בטוח? אנשים אומרים שתהיה עצרת גדולה בבזאר."

"אין מה לדאוג. הפוליטיקאים תמיד מארגנים שביתות מסחר." נבאקומר נוגע בלחייה של בינה. "זה יהיה בילוי מיוחד. לא הענקתי לך מספיק כאלה, יקרה שלי."

חיוך עולה על פניה של בינה, השנים נושרות ממנה. היא מורידה את הראש בביישנות. פרייה זוכה להצצה על הצעירה הזוהרת שהיתה, מהופנטת מהרופא הנאה שביקר בכפר הקטן שלה. הם התאהבו והתחתנו ללא רשות ממשפחותיהם, צעד יוצא דופן באותה תקופה.

נבאקומר פונה לג'מיני. אולי הוא אוהב את פרייה יותר מכולן, אבל הוא הוגן כלפי כל בנותיו. "מה את היית רוצה לעשות בקולקטה, בת?"

ג'מיני הצייתנית מפתיעה את כולם. "אני רוצה ללכת לקולנוע ולצפות בסרט אנגלי. אבא של בֵּלָה לקח אותה למטרו סינמה לפני שנה. היו שם כיסאות קטיפה אדומים ו —"

בינה שואלת את ג'מיני אם יש להם שדה אורז עצום כמו לאביה של בלה. היא מציינת שג'מיני בקושי יודעת אנגלית.

ג'מיני מסמיקה. היא משפילה מבט לטָאלי שלה ומזיזה חתיכת דג. פרייה רוצה להגן על ג'מיני אבל זה רק יזיק לה.

נבאקומר אומר, "נלך לסרט אנגלי, ג'מיני יקרה, אם זה מה שאת רוצה."

ג'מיני עונה לו בחיוך רועד ומרוחק. בדמיונה היא כבר במטרו, יושבת בכיסא קטיפה.

נבאקומר קם לשטוף את הידיים. דיפה אומרת, "נראה שגמרת לאכול, ג'מיני. אני יכולה לקבל את הדג שלך?"

פרייה מעיפה מבט באמהּ. ברור לה שהיא לא תסכים לבקשה חסרת ההיגיון הזאת. אבל היא לא מדברת ודיפה רוכנת ולוקחת את הדג.

הבית שקט עכשיו, העששיות מכובות, המשפחה מתכוננת לשנת הלילה, ההורים בחדר השינה, הבנות על שמיכות ישנות על רצפת חדר המשפחה. כנקמה על הדג הגזול, ג'מיני תופסת את מקומה של דיפה ליד החלון, המקום הקריר ביותר. דיפה רוטנת בדרכה למקום השני הטוב ביותר בקצה האחר של החדר. פרייה שוכבת ביניהן. דברים כאלה הם חסרי חשיבות מבחינתה.

היא מתעוררת לשמע דפיקות מבוהלות בדלת, מישהו בחוץ צועק דקטאר־באבו, הוא צועק, מקרה חירום. דיפה גונחת ומכסה את האוזניים בכרית, ג'מיני מתיישבת בבהלה, פרייה פותחת את הדלת. אורח הלילה הנואש הוא דייג צעיר. לאשתו יש צירי לידה מאז הבוקר, אבל התינוק לא זז. המיילדת אומרת שכבר אין לה מה לעשות.

נבאקומר, בפיג'מה מקומטת ובשיער פרוע, הולך לחדר השינה לקחת את התיק שלו. בינה מקדירה פנים. "זה נשמע מאתגר."

הקול שלו חמור, המילים נוקבות. "נכון. אל תחכי לי."

בינה נאנחת. נבאקומר זקוק לשינה אחרי שנסע כל היום. והמקרה הזה יכניס מעט כסף, אם בכלל. אבל בכל זאת היא יורדת מהמיטה ומכניסה לתיק שני סארי ישנים אך נקיים. אחרי רגע היא מוסיפה שמיכה לתינוק.

פרייה הולכת אחרי נבאקומר. "בבקשה, תרשה לי לבוא איתך! זוג ידיים נוסף עשוי לעזור."

בינה מזועזעת. "בחורה לא נשואה לא יכולה להיות נוכחת בלידה."

פרייה חוששת שנבאקומר יסכים איתה. לא מפני שזה בלתי ראוי — מחשבות כאלה לא עוברות בראשו — אלא מפני שהוא לא רוצה להכעיס את בינה. חוץ מזה, הוא עשוי לחשוב שהיא לא תביא תועלת. עד עתה היא עזרה רק במקרים קלים במרפאה שלו ברניפור, תפרה חתך, ניקזה יבלת, רשמה תרופה למלריה. אבל הוא מהנהן. קחי עששיות. שתיים. מהר. היא מבינה שהוא מצפה לקושי רב יותר מכפי שיוכל להתמודד עמו בעצמו.

הם הולכים באוויר הלילה המחניק לשכונה של הדייג. שבילים צרים, בקתות נוטות כשיכורות זו לעבר זו. האיש — שמו חמיד — מוביל אותם לבקתה הקטנה ביותר. אור קלוש של עששית מעשנת, אישה הרה מתנשמת בכבדות על מחצלת. המיילדת המפוחדת אומרת שהדופק של התינוק חלש מאוד.

"יכול להיות שחבל הטבור הסתבך," אומר נבאקומר. הוא מחטא את ידיו ובודק את האישה. "אצטרך לנתח אותה. כלורופורם."

פרייה מתגברת על הפחד וממלאת אחר ההוראות. תצמידי את מטלית הכלורופורם לפנים של המטופלת עד שהיא מתרפה, תנקי את הבטן בחומר מחטא, תגידי לחמיד ולמיילדת להחזיק את העששיות כך שלא יזוזו. תגישי לנבאקומר את הכלים כשיבקש אותם, אזמל, מספריים, מלחציים. אל תירתעי כשדם כהה יפרוץ מהחתך בבטן של האישה. האישה גונחת. שקט, שקט. עוד כלורופורם, לספור את הטיפות ביד יציבה, להפריד את הבשר הלח. נבאקומר מוציא את התינוק. תחתכי את הטבור שכרוך כמו נחש סביב צווארו של הילד. תחזיקי את הרגליים שלו, תכי בגב שלו, כשיבכה, תמסרי אותו למיילדת, אין זמן לקורת רוח, תעזרי לי לתפור את האישה, תנקי את הדם, תגזרי רצועות מהסארי שבינה ארזה. תחבשי את הפצע, תזריקי לה פניצילין, תגידי לחמיד ההמום מה עליו לעשות עד הביקור הבא של הרופא.

ואז היא נזכרת. היא מחטטת בתיק ונותנת לחמיד את שמיכת התינוק.

עיניו של הדייג מתמלאות דמעות, הוא מעביר אצבעות מעריצות על הבד הרך שפרפרים רקומים עליו. זוהי אחת השמיכות הפשוטות של בינה, אבל פרייה מבינה שמעולם לא היה בבעלותו פריט משובח כזה. הוא מלווה אותם בחזרה בשתיקה, אבל ליד דלת ביתם הוא מנסה למצוא מילים כדי להביע את הכרת התודה שלו, מנסה להושיט לנבאקומר חופן מטבעות.

נבאקומר דוחה אותם בהינף יד, אבל הוא לא משפיל את חמיד.

"תביא לנו כמה דגים כשהשלל יהיה גדול," הוא אומר.

חמיד מהנהן. הוא הולך, כתפיו ישרות יותר, ראשו זקוף.

פרייה חושבת, אני צריכה ללמוד מבאבא כל כך הרבה על טיפול רפואי. על הגינות אנושית.

על סף הבית שדייריו ישנים, היא אוזרת אומץ. "כשלקחתי את התינוק מהידיים שלך, בידיעה שהוא היה מת בלעדינו — מעולם לא הרגשתי משהו משמח יותר. הייתי בסדר?"

"היית נהדרת. רגועה ויעילה — העוזרת המושלמת."

היא מסוחררת מעייפות, מבועתת מתקווה. "אז תרשה לי ללמוד בבית הספר לרפואה בקולקטה? אני רוצה להיות רופאה. זה החלום שלי."

באבא מסיט את מבטו. "אני עייף מדי לדיון הזה עכשיו."

זאת לא כל האמת. הוא נמנע מדיון בכל פעם שהיא מעלה את הנושא. אבל היא בתו, יורשת הגֶנים העקשניים שלו. היא לא תוותר.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*