עוזרת הבית 2 - הסוד של עוזרת הבית

פתח דבר

הלילה ירצחו אותי.

ברקים מבזיקים מסביבי, מאירים את סלון הבקתה הקטנה שבה אני מעבירה את הלילה, הבקתה שבה בקרוב יגיעו חיי לסופם הפתאומי. אני מבחינה ברצפת העץ שמתחתיי בקושי רב, ולשבריר שנייה מדמיינת את עצמי מוטלת עליה כששלולית אדומה מתפשטת מתחת לגופי במעגל לא סימטרי ונספגת לתוך העץ. עיניי פקוחות, בוהות בריק. הפה שלי פתוח קלות וטיפת דם נוזלת על סנטרי.

לא. לא.

לא הלילה.

כשהבקתה נעשית חשוכה שוב, אני מגששת באפלה ומתרחקת מהספה הנוחה. הסופה חזקה, אבל לא חזקה מספיק בשביל לנתק את החשמל. לא, מישהו אחר אחראי לדבר הזה. מישהו שכבר נטל פעם חיים ומצפה שאני אהיה הבאה בתור.

הכול התחיל בעבודת ניקיון פשוטה, ועכשיו הסיפור עלול להסתיים בניקוי הדם שלי מרצפת הבקתה.

אני מחכה לעוד הבזק של ברק שיאיר לי את הדרך, ואז מתקדמת בזהירות לכיוון המטבח. אין לי תוכנית ברורה, אבל במטבח יש כלי נשק פוטנציאליים. יש שם בלוק שלם מלא בסכינים — ואם לא זה, גם מזלג יכול להיות שימושי. כרגע, בידיים חשופות, אני אבודה. בעזרת סכין הסיכויים שלי יהיו מעט טובים יותר.

לעומת האזורים האחרים בבקתה, במטבח יש חלונות גדולים שמכניסים קצת יותר אור. האישונים שלי מתרחבים ומתאמצים למצוא אור ככל האפשר. אני מדשדשת לעבר האי במטבח. אחרי שלושה צעדים על רצפת הלינולאום, רגליי מחליקות ואני נופלת אל הרצפה ומקבלת מכה חזקה במרפק. דמעות נקוות בעיניי.

למען ההגינות, העיניים שלי התמלאו בדמעות עוד קודם לכן.

בניסיון להתרומם ולעמוד שוב, אני קולטת שרצפת המטבח רטובה. שוב מבזיק הברק ואני מביטה על כפות ידיי. על שתיהן כתמים בצבע ארגמני. לא החלקתי על שלולית של מים או על חלב שנשפך.

החלקתי על דם.

אני מתיישבת לרגע, בודקת את גופי. שום דבר לא כואב. אני עדיין שלמה. פירוש הדבר הוא שהדם לא שלי.

עדיין לא, בכל מקרה.

זוזי. זוזי עכשיו. זה הסיכוי היחיד.

הפעם אני מצליחה לעמוד על הרגליים. אני מגיעה אל האי במטבח, ופולטת אנחת רווחה כשאצבעותיי נוגעות במשטח הקשה והקר. ידי מגששת אחר בלוק הסכינים, אבל אני לא מוצאת אותו. איפה הוא?

אני שומעת צעדים מתקרבים. קשה להעריך, במיוחד בחושך הזה, אבל אני די בטוחה שיש עוד מישהו במטבח. זוג עיניים ננעצות בי, גורמות לשערות על העורף שלי לסמור.

אני כבר לא לבד.

הלב שלי צונח לתחתונים. שיקול הדעת שלי היה מוטעה. זלזלתי באדם מסוכן מאוד.

ועכשיו אשלם מחיר יקר מאוד.

חלק ראשון

שלושה חודשים קודם לכן

פרק 1

מילי

אחרי שעה של קרצופים, המטבח של אמבר דגרו נקי ומצוחצח.

בהתחשב בעובדה שאמבר אוכלת כמעט את כל הארוחות שלה במסעדות באזור — למיטב ידיעתי — המאמץ נראה מיותר למדי. אם הייתי צריכה להתערב ולשים על זה כסף, אני די בטוחה שהיא אפילו לא יודעת איך משתמשים בתנור המפואר שלה. המטבח שלה יפה ועצום בגודלו, מלא במכשירי חשמל שאני די בטוחה שהיא לא השתמשה בהם ולו פעם אחת. יש בו סיר בישול חשמלי, סיר לבישול אורז, סיר טיגון ללא שמן, ואפילו מכשיר שנקרא מייבש מזון. העובדה שמישהי שיש לה שמונה סוגים שונים של קרם לחות בחדר האמבטיה תשתמש גם במייבש מזון עשויה להיתפס כסתירה, אבל מי אני שאשפוט?

טוב, אני שופטת, אבל רק קצת.

למרות זאת, קרצפתי בקפדנות את כל המכשירים האלה שלא היו בשימוש, ניקיתי את המקרר, סידרתי את הכלים במקומם, ושטפתי את הרצפה עד שהבריקה וכמעט יכולתי לראות עליה את ההשתקפות שלי. כל שנותר לי עכשיו הוא לקפל את ערמת הכביסה האחרונה, ואז אוכל להכריז שהפנטהאוז של משפחת דגרו נקי ומצוחצח.

"מילי!" קולה המתנשף של אמבר פורץ אל המטבח, ואני מוחה בעזרת גב כף ידי את הזיעה הקלה מהמצח. "מילי, איפה את?"

"כאן!" אני קוראת, אם כי די ברור איפה אני. הדירה — שתי דירות סמוכות מאוחדות לדירת־על אחת — גדולה, אבל לא כזאת גדולה. אם אני לא בסלון, קרוב לוודאי שאני במטבח.

אמבר נכנסת, לבושה באחת משמלות המעצבים הרבות שלה ונראית אלגנטית להפליא. הפעם היא לובשת שמלה עם הדפס של זברה, בעלת מחשוף עמוק ושרוולים ארוכים וצרים עד למפרקי ידיה הדקים. לרגליה זוג מגפיים תואמים, גם הם עם הדפס זברה, והיא נראית יפהפייה כתמיד. עם זאת, אני לא בטוחה אם עליי להחמיא לה על התלבושת או לצוד אותה כמו בספארי.

"הנה את!" היא אומרת בנימה קלה של האשמה, כאילו אני לא נמצאת בדיוק במקום שבו אני אמורה להיות.

"אני כבר מסיימת," אני אומרת. "אני רק צריכה לקחת את הכביסה ו —"

"האמת היא," קוטעת אותי אמבר, "שאני צריכה שתישארי."

אני מתכווצת מבפנים. אני מנקה אצל אמבר פעמיים בשבוע, אבל יש עוד כמה דברים שאני עושה עבורה — כמו לשמור על אוליב, בתה בת התשעה חודשים. אני משתדלת להיות גמישה כי השכר נהדר, אבל להודיע לי מספיק זמן מראש זה לא הצד החזק שלה. נראה שכל הפעמים שבהן שמרתי על הבת שלה היו בהתראה קצרה. מבחינתה מספיק להודיע לי עשרים דקות לפני כן.

"יש לי תור לפדיקור," היא אומרת ברצינות גמורה, כאילו הודיעה לי שהיא נוסעת לבית החולים כדי לנתח לב של מישהו. "אני צריכה שתשגיחי על אוליב."

אוליב היא ילדה קטנה ומתוקה. בדרך כלל, אני ממש לא מתנגדת להשגיח עליה. למען האמת, יש פעמים שבהן אני קופצת על ההזדמנות להרוויח עוד כסף בתעריף השערורייתי שאמבר משלמת לשעה, שבזכותו יש לי קורת גג מעל הראש ואוכל שלא חולץ מפחי אשפה. אבל עכשיו, אני לא יכולה להשגיח עליה. "אני צריכה להיות בשיעור בעוד שעה."

"אה." אמבר מקמטת את המצח שלה, ומייד ממהרת למחוק כל הבעה מעל פניה. בפעם האחרונה שהייתי כאן, היא סיפרה לי על מאמר שבו נכתב שחיוכים וקימוטי מצח הם הסיבה המובילה לקמטים, אז רוב הזמן היא מנסה לשמור על הבעה ניטרלית. "את לא יכולה לוותר עליו? אין הרצאות מוקלטות? או תקצירים שאת יכולה לקרוא?"

לא קיימות אפשרויות כאלה. יותר מזה, כבר הברזתי משני שיעורים בשבועיים האחרונים, כי היא ביקשה ממני לעשות בייביסיטר ברגע האחרון. אני מנסה להשלים את התואר שלי ועליי להשיג ציון טוב בקורס הזה. חוץ מזה, אני אוהבת אותו. פסיכולוגיה חברתית זה נושא מהנה ומעניין, וציון עובר קריטי להשלמת התואר.

"לא הייתי מבקשת ממך אם זה לא היה חשוב," אומרת אמבר.

ייתכן שההגדרה שלה למשהו חשוב שונה משלי. לי חשוב לסיים את הלימודים ולקבל תואר בעבודה סוציאלית. אני לא מבינה איך פדיקור יכול להיות חשוב עד כדי כך. כלומר, החורף עוד לא הסתיים. מי בכלל יראה את הרגליים שלה?

"אמבר," אני מתחילה לומר.

כמו בתזמון מושלם, יללה בטונים גבוהים מגיעה מכיוון הסלון. אומנם ברגע זה אני לא שומרת על אוליב באופן רשמי, אבל בדרך כלל כשאני כאן, אני שמה עליה עין. אמבר לוקחת את אוליב לגן המשחקים שלוש פעמים בשבוע עם החברות שלה, אבל בשאר הזמן היא מחפשת דרכים להיפטר ממנה. היא התלוננה באוזניי שמר דגרו לא מרשה לה להעסיק מטפלת במשרה מלאה כיוון שאינה עובדת, אז היא חולקת את הטיפול בילדה עם סדרה של מטפלות — כלומר, בעיקר איתי. בכל מקרה, אוליב הייתה בלול שלה כשהתחלתי לנקות, ונשארתי איתה בסלון עד ששואב האבק הרדים אותה.

"מילי!" אומרת אמבר בהדגשה.

אני נאנחת ומניחה את הספוג שהחזקתי בידי. לאחרונה נדמה כאילו הוא הפך להיות חלק מידי. אני שוטפת ידיים בכיור ומנגבת אותם במכנסי הג'ינס הכחולים שלי.

"אוליב, אני באה!" אני קוראת.

כשאני נכנסת לסלון, אני רואה את אוליב עומדת. ידיה אוחזות במסגרת הלול והיא בוכה חזק כל כך, עד שפניה הקטנות והעגולות כבר הפכו אדומות. אוליב היא מסוג התינוקות שאפשר למצוא על שער של מגזין לתינוקות. היא מלאכית יפהפייה ומושלמת עד לאחרון התלתלים הבלונדיניים, שעכשיו מעוכים מהתנומה על הצד השמאלי של ראשה. אבל ברגע זה היא לא ממש מלאכית, וכשהיא רואה אותי היא מושיטה מייד את ידיה והבכי דועך.

אני שולחת ידיים אל הלול ומרימה אותה, והיא קוברת את פניה הקטנות והרטובות בשקע צווארי. פתאום אני מרגישה שלא יהיה נורא כל כך להפסיד עוד שיעור — אם אין ברירה. אני לא יודעת מה העניין, אבל בשנייה שמלאו לי שלושים כנראה הופעל איזה מתג בתוכי שגרם לי להתחיל לחשוב שתינוקות הם הדבר הכי מתוק ביקום כולו. אני אוהבת לבלות עם אוליב, גם אם היא לא התינוקת שלי.

"מילי, אני מעריכה את זה." אמבר כבר מושכת את המעיל שלה ואת תיק הגוצ'י ממתלה המעילים שליד הדלת. "ותאמיני לי, הבהונות שלי מודות לך."

כן, כן. "מתי תחזרי?"

"לא איעדר זמן רב," היא מרגיעה אותי, אבל שתינו יודעות שהיא משקרת במצח נחושה. "אחרי הכול, אני יודעת שהנסיכה הקטנה שלי תתגעגע אליי!"

"כמובן," אני ממלמלת.

בזמן שאמבר מפשפשת בתיק שלה בחיפוש אחר המפתחות — או הטלפון או הפודרה שלה — אוליב נצמדת אליי עוד יותר. היא מרימה את פניה הקטנות והעגולות ומחייכת אליי חיוך שחושף ארבע שיניים זעירות לבנות. "מא־מא," היא מכריזה.

אמבר קופאת, ידה בתוך התיק. נראה שהזמן עוצר מלכת. "מה היא אמרה?"

אוי, לא. "היא אמרה... מילי?"

אוליב, שלא מודעת לבעיות שהיא יוצרת, מחייכת אליי שוב וממלמלת, הפעם בקול רם יותר, "מאמא!"

מתחת למייק אפ, פניה של אמבר מאדימות. "יכול להיות שהיא קראה לך אימא?"

"לא..."

"מאמא!" צוהלת אוליב. לעזאזל, ילדה, אולי תפסיקי?

אמבר משליכה את התיק שלה על שולחן הקפה, פניה מתעוותות בכעס, מצב שיגרום לה לקמטים בוודאות. "את אומרת לאוליב שאת אימא שלה?"

"לא!" אני צועקת. "אני אומרת לה שאני מילי. מילי. אני בטוחה שהיא רק מתבלבלת, במיוחד כי אני זו ש..."

עיניה נפערות. "כי את נמצאת איתה יותר ממני? זה מה שהתכוונת להגיד?"

"לא! ברור שלא!"

"את אומרת שאני אימא רעה?" אמבר צועדת לעברי ואוליב נראית מבוהלת. "את חושבת שאת מטפלת בילדה הקטנה שלי טוב יותר ממני?"

"לא! ממש לא..."

"אז למה את אומרת לה שאת האימא שלה?"

"אני לא!" השכר שאני מקבלת בתור בייביסיטר יורד לטמיון. "אני נשבעת. מילי. זה כל מה שאני אומרת. יש לשם שלי צליל דומה למאמא, זה הכול. אותה אות ראשונה."

אמבר נושמת נשימה עמוקה ומרגיעה. אחר כך מתקרבת עוד צעד לעברי. "תני לי את התינוקת שלי."

"כמובן..."

אבל אוליב לא מקילה עליי. כשהיא רואה את אימא שלה מתקרבת בידיים מושטות, היא נתלית חזק יותר על צווארי. "מאמא!" היא מייללת.

"אוליב," אני ממלמלת. "אני לא אימא שלך. היא אימא שלך." שעומדת לפטר אותי, אם לא תעזבי אותי.

"איזה חוסר צדק!" אמבר בוכה. "הנקתי אותה שבוע שלם! אין לזה שום משמעות?"

"אני מצטערת..."

לבסוף, אמבר מצליחה לחלץ את אוליב מבין זרועותיי, בעוד אוליב מתייפחת בקולי קולות. "מאמא!" היא צועקת ומושיטה לעברי את ידיה השמנמנות.

"היא לא אימא שלך!" אמבר נוזפת בתינוקת. "אני אימא שלך. את רוצה לראות את סימני המתיחה? האישה הזאת היא לא אימא שלך."

"מאמא!" היא מייללת.

"מילי," אני מתקנת אותה. "מילי."

אבל מה זה משנה? היא לא צריכה לדעת איך קוראים לי, כי אחרי היום תיאסר עליי הכניסה לבית הזה לתמיד. אני כל כך מפוטרת.

פרק 2

בעודי הולכת מתחנת הרכבת אל דירת החדר שלי בחלק הדרומי של הברונקס, אני מחזיקה חזק את התיק שלי ביד אחת, ואת היד השנייה שאוחזת במכל גז מדמיע אני מכניסה לכיס. גם באור יום מלא, אין דבר כזה להיות זהירה מדי בשכונה הזאת.

היום אני מרגישה בת מזל שבכלל יש לי את הדירה הקטנה שלי במרכז אחת השכונות המסוכנות של ניו יורק. אם לא אמצא עבודה אחרת בקרוב, שתחליף את ההכנסה שאיבדתי אחרי שאמבר דגרו פיטרה אותי (בלי לתת לי המלצה), הדבר הכי טוב שאוכל לחלום עליו הוא קופסת קרטון ברחוב, מחוץ לבניין הלבנים המוזנח שבו אני גרה עכשיו.

אם לא הייתי מחליטה ללכת לקולג', אולי הייתי מצליחה לחסוך קצת כסף. אבל ברוב טיפשותי בחרתי להשתפר ולהתקדם בחיים.

אני צועדת על המדרכה הבוצית, מרחק כמה מטרים מהבניין שלי, ומרגישה שמישהו הולך מאחוריי, עוקב אחריי. כמובן, בסביבה הזאת אני תמיד דרוכה, אבל לפעמים יש לי תחושה חזקה שאני מושכת תשומת לב מהסוג הלא נכון.

לדוגמה, ממש עכשיו, נוסף לתחושת העקצוץ בעורפי, אני שומעת מאחוריי צעדים. צעדים שמתחזקים תוך כדי התקדמות. מי שנמצא שם, מתקרב אליי.

אני לא מסתובבת. אני רק מהדקת את המעיל השחור סביב גופי ומאיצה את צעדיי, חולפת על פני מאזדה שחורה עם פנס ימני סדוק, ליד ברז כיבוי אדום שמשפריץ מים על כל הרחוב, ומטפסת את חמש המדרגות העקומות מבטון שמובילות אל דלת הבניין שלי.

אני מוציאה מראש את המפתחות. שלא כמו הבניין הראוותני שבו גרה משפחת דגרו באפר וסט סייד, כאן אין שוער בכניסה. יש אינטרקום ויש מפתח כדי לפתוח את הדלת. כשגברת רנדל, בעלת הבית, השכירה לי את הדירה, היא הרצתה בפניי שלא אתן לאף אחד להיכנס אחריי. זו דרך מובטחת להישדד, או להיאנס.

אני מכניסה את המפתח לחור המנעול, שתמיד נראה לי דביק, ושוב מתגבר קול הצעדים. כעבור רגע, צל שקשה לי להתעלם ממנו גוהר מעליי. אני מרימה את מבטי ורואה בחור באמצע שנות העשרים לחייו, לבוש במעיל גשם שחור ושערו הכהה קצת רטוב. הוא נראה לי מוכר — במיוחד הצלקת מעל הגבה השמאלית שלו.

"אני גר בקומה השנייה," הוא אומר בתגובה להיסוס שעל פניי. "שתיים סי."

"אה," אני אומרת, אם כי לא מתלהבת לאפשר לו להיכנס פנימה.

הבחור מוציא צרור מפתחות מהכיס ומטלטל אותו מול פניי. על אחד מהם מופיעים אותם חריצים שיש על המפתח שלי. "שתיים סי," הוא אומר שוב. "ממש מתחתייך."

לבסוף אני נכנעת וזזה הצידה, כדי שהאיש עם הצלקת מעל הגבה השמאלית יוכל להיכנס לבניין. אם רק היה רוצה בכך, בקלות הוא היה יכול לדחוף אותי ולהיכנס בכוח. אני מובילה את הדרך ועולה מדרגה אחרי מדרגה, תוהה איך אשלם את שכר הדירה של חודש הבא. אני צריכה עבודה חדשה — עכשיו. עבדתי קצת בעבודה זמנית בתור ברמנית, וברוב טיפשותי ויתרתי עליה כי לשמור על אוליב השתלם הרבה יותר, אבל ההתראות הקצרות של אמבר הקשו עליי להתמיד בעבודה שנייה. ולא קל למישהי כמוני למצוא עבודה אחרת. לא עם עבר כמו שלי.

"איזה מזג אוויר נעים," מעיר הבחור עם הצלקת מעל הגבה השמאלית שעולה אחריי.

"אה־הא." הדבר האחרון שאני רוצה הוא לדבר עכשיו על מזג האוויר.

"שמעתי שבשבוע הבא שוב ירד שלג," הוא מוסיף.

"באמת?"

"כן. צופים שירדו עשרים סנטימטרים של שלג. פעם אחרונה לפני האביב."

אני אפילו לא מצליחה להעמיד פנים שאני מתעניינת. כשאנחנו מגיעים לקומה השנייה, הוא מחייך אליי. "שיהיה לך יום נעים."

"גם לך," אני ממלמלת.

בעודו צועד לאורך המסדרון אל הדירה שלו, אני לא יכולה שלא לחשוב על מה שהוא אמר לי כשהכנסתי אותו פנימה. שתיים סי, ממש מתחתייך.

איך הוא ידע שאני גרה בשלוש סי?

אני מעקמת פרצוף ועולה אל הדירה שלי קצת יותר מהר. המפתחות עדיין בידי וברגע שאני נכנסת הביתה, אני טורקת את הדלת מאחוריי ונועלת את הדלת. סביר להניח שאני מגזימה בתגובה שלי על ההערה שלו, אבל אי אפשר להיות זהירה מדי, במיוחד אם את גרה בחלק הדרומי של הברונקס.

הבטן שלי מקרקרת, אבל יותר מכפי שאני רוצה לאכול, גופי משתוקק למקלחת חמה. אני מוודאת שהווילונות מוסטים, מתפשטת ונכנסת למקלחת. קשה לאזן את טמפרטורת המים, הם או חמים מדי או קרים כקרח, אבל אני כבר בעלת ניסיון. מאז שנכנסתי לגור כאן הפכתי מומחית לכיוון הטמפרטורה. עם זאת, היא יכולה לצנוח או לעלות בעשרים מעלות תוך שבריר שנייה, אז אני לא מתעכבת יותר מדי. אני רק צריכה לשטוף את הלכלוך. אחרי יום של שיטוט בעיר, אני תמיד מכוסה בשכבה שחורה של אבק. עדיף שלא אחשוב על איך נראות הריאות שלי.

אני לא מאמינה שאיבדתי את העבודה הזאת. אמבר הייתה תלויה בי כל כך. חשבתי שאתמיד בעבודה לפחות עד שאוליב תלך לגן הילדים, ואולי גם אחר כך. כבר התחלתי להרגיש טוב עם העובדה שיש לי עבודה קבועה ומשכורת שאני יכולה להסתמך עליה.

עכשיו עליי לחפש משהו אחר. אולי אפילו כמה עבודות שימלאו את החסר של העבודה הזאת. ולי, לעומת אחרים, לא קל למצוא. אני לא יכולה לפרסם מודעה באפליקציות הפופולריות על כך שאני מחפשת עבודה בטיפול בילדים. כולם שם דורשים בדיקת רקע. וברגע שזה קורה, כל האפשרויות שלי נפסלות. אף אחד לא רוצה שמישהי כמוני תעבוד אצלו בבית.

ברגע זה, חסרות לי המלצות. מפני שלזמן מה עבודות הניקיון שמצאתי לא כללו ניקיון בלבד. נהגתי לתת שירותים נוספים למשפחות שעבדתי אצלן. אני לא עושה את זה יותר. לא עשיתי את זה כבר שנים.

טוב, אין טעם לנבור בעבר. לא כשהעתיד נראה עגום.

מילי, תפסיקי לרחם על עצמך. כבר נחלצת ממצבים גרועים הרבה יותר.

טמפרטורת המים במקלחת צונחת בפתאומיות, ואני פולטת צווחה בלתי רצונית וסוגרת את הברז. עמדתי מתחת למים עשר דקות שלמות וזה הרבה יותר מכפי שציפיתי.

אני עוטפת את עצמי בחלוק מגבת, לא טורחת לנעול נעלי בית, ומשאירה אחריי טביעות רגליים רטובות בדרכי אל המטבח, שהוא למעשה המשך של הסלון. בדירה המפוארת של משפחת דגרו המטבח, הסלון ופינת האוכל ממוקמים בחללים נפרדים. בדירה הזאת כולם מרוכזים בחלל אחד, שלמרבה האירוניה קטן בהרבה מכל חדר בדירה של משפחת דגרו. אפילו חדר האמבטיה שלהם גדול יותר מהדירה שלי.

אני מרתיחה על הכיריים סיר עם מים. עדיין לא יודעת מה אכין לארוחת הערב, אבל היא בטח תכלול סוג של אטריות שצריך לבשל במים חמים, בין אם אבחר בראמן או בספגטי או באטריות בצורת ספירלה. בעודי בוחנת את האפשרויות שלי, נשמעות דפיקות על הדלת.

אני מהססת, מהדקת את החגורה של החלוק מסביב למותניי, ומוציאה קופסת ספגטי מהארון.

"מילי!" קול עמום נשמע מאחורי הדלת. "מילי, תני לי להיכנס!"

אני מתכווצת. אוי, לא.

ואז, "אני יודע שאת שם!"