1
ג'ורג'יה
לא עוד גברים זבל.
אני סגורה לעסקים באופן רשמי.
עכשיו ולנצח.
הבטחתי לעצמי את ההבטחה השקטה הזאת כשידיי אחזו בהגה. פתיתי שלג נפלו מהשמיים והתפזרו על השמשה הקדמית, בזמן שהבטתי בכביש שלפניי.
"אני מקללת את האדמה שאתה דורך עליה, דיקוטה סמית'," לחשתי לעצמי.
הוא היה הסיבה שבכלל נקלעתי למצב הזה, שבו נאלצתי לשקר למשפחה שלי ולשאול רכב מהארוסה של אחי.
האקס שלי הוריד את המונח דושבג לשפל חדש לגמרי.
הייתי אסירת תודה שלילה השאילה לי את המכונית שלה לריאיון, כי היה קפוא בקוטונווד קוב היום, ולא רציתי ללכת ברגל.
לא סיפרתי למשפחה שלי את האמת על המכונית, כי ידעתי שהאחים שלי יאבדו את העשתונות, וההורים שלי יתאכזבו — הייתי צריכה למצוא פתרון בינתיים.
החלטתי לחכות בסבלנות ולקוות שהזין הבוגדני והמאותגר מוסרית הזה יתעשת, ואף אחד לא ידע כלום.
שמתי את דיקוטה מאחוריי, ובדיוק שם התכוונתי להשאיר אותו — ברגע שאקבל את המכונית שלי בחזרה.
היום היה התחלה חדשה. דף חדש.
והייתי מוכנה לזה.
אימא שלי לקחה אותי לקנות בגדים חדשים לקראת הריאיון, שאותם היא החשיבה כמתנת סיום הלימודים, מאחר שצעדתי בטקס קבלת התעודות שלי לפני פחות משבוע.
העיירה הייתה חגיגית במיוחד בתקופה הזאת של השנה. נסעתי ברחוב הראשי, שבו היו תלויות שרשראות של נורות סביב כל פנס רחוב, והן התעקלו בזיגזג מעל לראשינו לאורך כל הרחוב. אור היום לא עשה איתן חסד. הייתי במרכז העיר אתמול בערב בארוחה עם חברים, והרחוב היה מואר כולו ונראה כמו ארץ פלאות חורפית. קוטונווד קוב לא הייתה רק הבית שלי, היא הייתה המקום השמח שלי.
הוצאת לנקסטר עברה לפני כמה חודשים לבניין הלבנים הגדול בן שלוש הקומות, לא רחוק מריינולדס, המסעדה של אחי. הוזמנתי לריאיון למשרת עוזרת אישית של מדוקס לנקסטר, מנכ"ל החברה.
שמעתי שהוא בחור עשיר ומאיים, קצת פלייבוי ותושב חדש בעיר הולדתי. כנראה הם העבירו את העסק מהעיר, והוא קנה את אחד מבתי היוקרה הגדולים בעיירה. כולם דיברו על זה. רכילות של עיירה קטנה וכל זה. כן, זה דבר אמיתי לגמרי.
באופן אישי, לא ידעתי אם זה מסלול הקריירה הנכון בשבילי, אבל הייתי צריכה עבודה, בהתחשב בכך שהייתי חסרת בית וחסרת רכב באופן זמני.
כן, יש לי נטייה לדרמטיות.
מן הסתם, יש לי משפחה מדהימה ויכולתי לשאול רכב מהוריי או מכל אחד מארבעת האחים שלי, ולא הייתי באמת חסרת בית כי גרתי כרגע עם אחי יוּ ועם הארוסה שלו, לילה. אבל רציתי להוכיח שאני יכולה להסתדר בכוחות עצמי. להיות הצעירה מבין חמישה אחים ואחיות כשכל האחים הגדולים שלך הם מוצלחים, לא תמיד קל כשאת בעצמך לא בטוחה מה את רוצה לעשות עם החיים שלך.
אז זה סדר הדברים שאני צריכה לעשות:
למצוא עבודה.
למצוא מקום מגורים משלי.
ולקבל את המכונית שלי בחזרה.
כבר עברתי את הסינון הראשוני של מחלקת משאבי אנוש, עשינו אותו מרחוק בפגישת זום. אבל ההחלטה הסופית תהיה של מדוקס לנקסטר.
חניתי מאחורי הבניין והצצתי במראה עוד פעם אחת אחרונה לפני שמרחתי מעט גלוס ורוד. פתחתי את דלת המכונית ויצאתי ממנה, התחרטתי שלא הקשבתי לאימא שלי, שהתעקשה שאלבש גרביונים מתחת לחצאית. סירבתי, כי כבר הייתי לבושה בחליפה בצבע לבן חורפי עם חצאית עיפרון וז'קט עם כפתורי זהב. אהבתי אותה, אבל רציתי לשמור על מראה צעיר. אני בת עשרים ושתיים, אחרי הכול. לכן שילבתי אותה עם מגפוני עקב בצבע חום בהיר, שלילה חשבה שנראים מקסים, אף על פי שאימא שלי התעקשה שאנעל את נעלי העקב שלי בצבע גוף.
תקשיבו, ניגשתי לריאיון לתפקיד עוזרת אישית, לא מדענית טילים. והחליפה כבר הייתה די רשמית מבחינתי. אז המגפונים וכל הצמידים על מפרק כף היד שלי גרמו לי להרגיש יותר אני. הייתי קוראת למראה הזה 'שיק של אשת עסקים היפסטרית ומגניבה'.
כשפתחתי את דלת המשרד, זיהיתי מייד את האישה שישבה מאחורי השולחן.
"היי, וירג'יניה. לא ידעתי שאת עובדת כאן."
היא הרימה את מבטה, וחיוך רחב התפשט על פניה. "התרגשתי לראות את השם שלך ברשימת הראיונות, ג'ורג'יה. אני עובדת כאן מאז שהם פתחו. אני מקווה שתקבלי את העבודה, כי קצת לחוץ פה," היא לחשה. "אם את מבינה למה אני מתכוונת."
מבואת הכניסה הייתה די מפוארת, ניצבו בה שתי ספות עור שחורות, ואת הקירות עיטרו כריכות ספרים ממוסגרות. בטון מוכתם באפור כיסה את הרצפות הרחבות, והקיר שמאחורי דלפק הקבלה היה בנוי מלבנים חשופות מהרצפה ועד התקרה.
"באמת? הרבה אנשים עברו לכאן מהעיר כשהחברה עברה או שרוב העובדים חדשים?"
"כן. זה שילוב טוב של שניהם. אבל למזלי, מנהלת המשרד לא רצתה לעבור לכאן מהעיר." היא הציצה סביב כדי לוודא שאף אחד לא מקשיב, ואז כיסתה את הפה שלה בידה ולחשה־צעקה, "הבוס הגדול יכול להיות קצת מאיים, והוא כבר החליף שלוש עוזרות אישיות מאז שפתחנו. כנראה לא קל לעבוד אצלו. אבל התראיינתי אצל הבחור, ו... וואו," היא אמרה, ונפנפה בידה מול פניה. "הוא חתיך הורס. הוא די מפחיד, ועוד לא ראיתי אותו מחייך, אבל כל עוד את עושה את העבודה שלך, הוא יעזוב אותך בשקט. הוא כולו עסקים. והוא מראיין כרגע את ג'ואי ברנס למשרה שאת עומדת עוד מעט להתראיין אליה."
חייבים לאהוב את קוטונווד קוב, ולו רק בגלל העובדה הפשוטה שבתוך דקות אפשר לקבל את כל המידע על מה שקורה בעיירה.
"ג'ואי ברנס?" שאלתי. גדלתי עם הבחור, שלעיתים קרובות כיניתי אותו פאף דרקון הקסם. הוא היה חובב סקייטבורד וגראס.
"האחד והיחיד."
"למה שהוא ירצה להיות העוזר של מנכ"ל הוצאה לאור?" רכנתי מעל השולחן הגבוה שלה והצצתי מעבר לקיר הלבנים הדקורטיבי, ראיתי שם תנועת אנשים תזזיתית. למשרד היה וייב מגניב מאוד. קירות זכוכית מסגרו חללי עבודה אישיים מהרצפה ועד התקרה, כשבכל אחד מהם היו שולחן וכמה מדפים. גרם מדרגות ברזל נמתח לאורך הקיר הצדדי והוביל לקומה השנייה.
"השמועה ברחוב אומרת שג'ואי היה אחראי לשריפה ההיא בבית של ההורים שלו בחודש שעבר. כנראה מישהו היה מסטול מדי לכבות את הג'וינט שלו, או איך שאתם הצעירים קוראים לסיגריית מריחואנה בימינו," היא הנידה בראשה בגועל, ואני התאמצתי לא לפרוץ בצחוק. היא הייתה באמצע שנות השישים לחייה, תמיד לבושה בבגדים צבעוניים, ושערה הכהה היה מסופר קצר והבליט את עגילי החישוק הגדולים שלה. "ההורים שלו בעטו אותו מהבית, והוא גר עכשיו עם אחיו, אז אני מניחה שהגיע הזמן שהוא יתחיל להתנהג כמו גבר, ייקח את עצמו בידיים וימצא עבודה."
"עוד מישהו מתמודד על התפקיד?" שאלתי בדיוק כשהרמתי את מבטי וראיתי רגליים יורדות במדרגות. היו שם זוג נעלי ואנס עם מכנסי ג'ינס כהים וצמודים, ועוד זוג מוקסינים שחורים עם מכנסיים מחויטים שחורים שנגמרו בדיוק בקרסול וחשפו פס דק של גרביים מהודרים.
הייתי בטוחה שאני יכולה לנצח את ג'ואי בתחרות על המשרה הזאת, לבחור הזה היו עיניים אדומות כרוניות, וככל הנראה הוא בדיוק בירך את הגבר שראיין אותו בקריאת 'אחי'. המילים האהובות על ג'ואי היו 'וואו' ובמקום השני בפער קטן 'אחי'.
"אלישיה רוג'רס גם הגישה מועמדות לתפקיד. היא הייתה כאן אתמול. לאישה הזאת עדיין תקוע מקל בתחת, אבל את יודעת מה? אני מתפללת שאת תקבלי את התפקיד ולא היא."
שני זוגות רגליים המשיכו להופיע בזווית העין שלי. ראשו של ג'ואי כבר נראה במורד המדרגות, אבל הגבר השני כנראה היה גבוה, כי עדיין ראיתי רק רגליים ופלג גוף עליון.
החזרתי את מבטי אל וירג'יניה ונאנחתי. "האישה הזאת גרמה שיעצרו אותי בגלל 'צלצל וברח' כשהייתי בתיכון. יש לה מקרה קשה של פרצוף כלבה תמידי, והגבות הקפואות וחסרות התנועה שלה לגמרי מלחיצות אותי."
יש בוטוקס טוב ויש בוטוקס שהשתבש. אלישיה ייצגה את הסוג השני.
"אני זוכרת את שערוריית המעצר ההיא. אבל באגס לא החזיק אותך בתחנה הרבה זמן, נכון?"
צחקקתי. מקס באגסטר, הידוע בכינויו באגס, למד בבית הספר עם אחי הגדול קייג', והוא לקח אותי אז בניידת שלו לאכול גלידה בזמן שצחקנו עד שכאבה לנו הבטן על אישה שהתקשרה למשטרה, כי נערה צלצלה בפעמון הדלת שלה וברחה.
"לא, הוא לא. ורק המחשבה על זה די גורמת לי לרצות לצלצל לה הלילה בדלת ולברוח," אמרתי.
"תתקשרי אליי אם את עושה את זה. אני אולי זקנה, אבל אני אשמח לנהוג ברכב המילוט."
כיסיתי את הפה כדי לא לפרוץ בצחוק רועם. אהבתי את וירג'יניה הוקסון. היא גרה בהמשך הרחוב מהבית של ההורים שלי, ותמיד הייתה טיפוס, בלשון המעטה.
אבל הצחוק שלי השתתק כששני הגברים הגיעו לקומת הקרקע והתחילו להתקרב לכיווננו.
אלוהים אדירים, איזה מנכ"ל לוהט.
הגבר הזה היה משהו.
הפה שלי התייבש כשקלטתי אותו צועד לצד ג'ואי, שהחזיק סקייטבורד מתחת לזרועו.
היה בלתי אפשרי להסיר את המבט ממדוקס לנקסטר. הוא היה בערך בגובה של האחים שלי, וכל השלושה היו די גבוהים. הערכתי שהוא בערך מטר תשעים. עיניו החומות ננעלו בעיניי.
כהות.
עמוקות.
מסתוריות.
השיער הכהה שלו היה מסורק באופן שנראה חסר מאמץ, הלסת שלו מפוסלת, וכתפיו רחבות, והוא נראה ממש לא מרוצה כשהתקרב לשולחן.
"וואו, אחי. זאת ג'ורג'יה ריינולדס?" אמר ג'ואי, וחיוך גדול נפרש על פניו.
"היי, ג'ואי. מה שלומך?"
"טוב, בדיוק נזפו בי על זה שהגעתי לריאיון מסטול, אבל אני באמת מסטול, אז אין מה לעשות," הוא קרץ וראשו נזרק לאחור בצחוק. "אבל אני לא חושב שהבוס פה התרשם יותר מדי. כנראה לא קיבלתי את התפקיד, נכון?"
הוא הסתובב להביט בגבר שלידו, שלא עשה שום ניסיון להסתיר את חוסר שביעות רצונו, ווירג'יניה פרצה בצחוק. נשכתי חזק את השפה התחתונה שלי כדי לא לצחוק כשמבטו של הבוס ננעל במבטי.
"אפשר לומר בוודאות שלא תחזור לכאן, ג'ואי," הוא אמר, קולו עמוק ונטול כל הומור. "את בטח גברת ריינולדס."
הנהנתי, אבל לפני שהספקתי להושיט את ידי, הוא נבח לעברי, "אני מדוקס לנקסטר. בואי אחריי."
עיניי התרחבו כששלחתי מבט אחרון אל וירג'יניה ונופפתי במהירות לג'ואי. כשצעדתי אחרי הגבר במעלה המדרגות, עקביי נקשו על כל אחת ממדרגות המתכת, והוא הביט מעבר לכתפו, עיניו נעו במורד רגליי אל המגפונים שלי בזעף של חוסר שביעות רצון.
לעזאזל, אימא שלי תמיד צודקת. הייתי צריכה לנעול את נעלי העקב.
כשהגענו לראש גרם המדרגות, הוא צעד במסדרון, ואני עשיתי כמיטב יכולתי לעמוד בקצב. המשרדים למעלה לא היו פתוחים עם קירות זכוכית. היו בקומה הזאת חמישה משרדים לפי מה שהצלחתי לראות, וקיר הזכוכית היחיד היה שייך לחדר ישיבות עם שולחן שנראה כאילו יש בו מקום לחמישה־עשר עד עשרים איש.
הוא נעצר ליד הדלת האחרונה בקצה המסדרון הארוך וסימן לי להיכנס.
"שבי," הוא אמר, הקול שלו היה קר כמו עיניו, שהיו כהות כל כך, עד שנדמה היה שהן כמעט שחורות. הוא עקף את השולחן והתיישב על כיסא העור שמולי. הוא הקליד משהו במחשב שלו ואז הרים את מבטו ופגש במבטי. "אני מקווה שאת לא מתכוונת להציע לי סוכריית גומי כדי להוריד את המתח."
צחקקתי, אף על פי שהוא לא חייך. "ממש לא. אין לי פה סוכריות גומי. רק קורות חיים."
הושטתי יד אל תיק המסמכים שלילה השאילה לי, שלפתי את הנייר בצבע אפרסק שהיה מעוטר בפרחים בצבע קרם, והגשתי לו אותו.
הוא הרים את הגבות. "קורות החיים שלך פרחוניים?"
"כן, וגם האישיות שלי," אמרתי בעליזות, אבל הבוס הזועף לא חייך או צחק. שמתי לב ששפתיו התעקלו מעט לפני שהוא הזדקף.
"אני לא מחפש אישיות גדולה, גברת ריינולדס. אני מחפש מישהו שיכול לעשות את העבודה. אני איש עסוק. אין לי זמן לשטויות כמו אנשים שמגיעים מסוממים לריאיון או למישהי כמו האישה שהגיעה אתמול והשמיצה את העובדת שלי שקיבלה את פניה." הוא נשען ושילב את ידיו על השולחן, מבטו ננעץ בי. שילבתי את זרועותיי על החזה שלי. אם הוא חשב להפחיד אותי, הוא טעה. יש לי שלושה אחים בנים, והגדול הוא קוץ ענקי וזועף בתחת שלי, לכן אני לא נבהלת בקלות. אבל שמחתי לשמוע שאלישיה רוג'רס חשפה את פרצופה האמיתי מהר כל כך. התחרות שלי הייתה קלה, ולא הצטערתי על כך.
"טוב, אני בהחלט לא מסוממת, ואני לא מתכוונת לדבר על וירג'יניה, כי במקרה אני מעריצה גדולה שלה. אני כאן כדי להגיד לך למה אני האדם הכי מתאים לתפקיד, אז תתכונן להסתנוור, מר לנקסטר," רכנתי לעברו, שילבתי את אצבעותיי והנחתי אותן על הברכיים.
הצצתי סביבי וראיתי כמה סטרילי המשרד שלו. תואר מהרווארד היה תלוי על הקיר. הפתעה. הוא הקרין יהירות של ליגת הקיסוס. אולי לא למדתי בבית ספר יוקרתי, אבל היה לי יותר ניסיון חיים מאשר לרוב האנשים. חייתי את חיי ה־YOLO — אתה חי רק פעם אחת — טוב יותר מכל מי שהכרתי.
"אני לא מחפש להסתנוור," הוא רטן כשהעיף מבט בקורות החיים שלי. "אני רואה שסיימת לאחרונה את הקולג'. ההתמחות שלך הייתה אומנות?"
"התמחיתי בתולדות האומנות ועשיתי חוג משני במנהל עסקים. זו הוצאה לאור, אז אני בטוחה ששילוב הכישורים שההשכלה שלי העניקה לי יכול לתרום מאוד לתפקיד הזה."
הוא כחכח בגרונו כשהמשיך לקרוא את קורות החיים שלי, הגבות שלו התכווצו כשהגיע לסוף. "איך הכישרון שלך בסוגי ספורט לא שגרתיים יכול לתרום לתפקיד? איך זה בכלל נכנס כסעיף בקורות החיים שלך?"
חייכתי. "תודה שהעלית את זה. אשמח לספר לך. אתה מכיר את זה שרוב האנשים מצטיינים בפוטבול או בכדורגל או בשחייה?"
הוא הרים גבה. "אוקיי..."
"אני לא. יש לי ארבעה אחים שהיו כולם די מדהימים בכל ספורט מסורתי. לא יכולתי לנצח אותם בשום דבר אז, כי הם היו גדולים ומהירים יותר."
"יש פואנטה לסיפור הזה?" הוא שאל, קולו יבש ונטול כל הומור.
"אני יודעת. אתה חסר סבלנות. אני מבינה," משכתי בכתפיי. "הפואנטה שלי היא... שהייתי צריכה להיות יצירתית. הייתי צריכה למצוא משהו שאוכל להיות בו הכי טובה. ונחש מה? הייתי פאקינג כוכבת־על בסוגי ספורט לא שגרתיים."
הוא העביר יד על פניו ואז הרים אליי את מבטו כאילו הוא קרוע בין לבעוט אותי מהמשרד שלו ובין לבקש ממני לספר לו עוד. "איזה סוג של ספורט לדוגמה?"
"בדמינטון. בוא נגיד שהמורה שלי לספורט בתיכון אמר שיכולתי להמשיך לשחק במכללות, אבל לא הייתה לי תשוקה לזה."
"נו, באמת. לא התרגשת מכדור הנוצה?" הוא הרים גבה, ואני נשבעת ששפתיו התעקלו כלפי מעלה בפינות, ממש קצת.
"אה, אתה מכיר את זה. לא. זה פשוט לא היה משהו שרציתי לעסוק בו במשרה מלאה. אז בקולג' הצטרפתי לליגת פיקלבול, ואני גאה לומר שהייתי אלופת המחוז בשנה שעברה."
"פיקלבול? נגד מי שיחקת? זה לא ספורט של זקנים?"
גלגלתי עיניים. "תעשה שיעורי בית לפני שאתה מעליב אותי ואת הספורט המדהים שאתה מדבר עליו, בבקשה. פיקלבול פתוח לכל גיל. וזכיתי בזהב, מה שמוביל אותי לפואנטה שלי."
אז מה אם כמה מהאנשים שניצחתי השתמשו במקלות הליכה על המגרשים והיו צריכים לשתות בקבוק 'אנשור' כדי שיהיה להם כוח לסיבוב אחד מולי?
ניצחון הוא ניצחון.
"את מתכוונת להגיע לפואנטה הזאת עוד היום?" מבטו הצטמצם.
"אני מסתגלת. אני יכולה להבין כל דבר ולגרום לו לעבוד. אני יכולה למצוא כישרון במקומות שבהם אף אחד אחר לא רואה אותו."
"את לא מתראיינת למשרת עורכת. את מתראיינת למשרת העוזרת האישית שלי. והכישרון יושב ממש מולך."
"אם אתה אומר, בוסמן," חייכתי בסיפוק. הוא היה רגיל להפחיד אנשים, והיה חשוב שהוא ידע שזה לא יעבוד עליי. כן, רציתי את העבודה, אבל היה לי גם כבוד עצמי. "אני עובדת קשה, אני מוכנה ללמוד, ואני אעשה כל מה שצריך כדי לקבל את העבודה הזאת," נשענתי לאחור בכיסא והרמתי גבה.
כדור הנוצה היה במגרש שלו.
