שליח הספרים

1

אדם לכל עת

אומרים שספרים מוצאים לעצמם את הקוראים שלהם — אבל לפעמים הם צריכים שמישהו יראה להם את הדרך. את ההוכחה החיה לכך אפשר למצוא בחנות ספרים אחת בדרום גרמניה ששמה ״שער העיר״. האמת היא שהבחירה בשם זה תמוהה במקצת, כיוון שבפועל שער העיר — או שרידיו, שלא אחת אפילו תושבים מקומיים חושבים אותם בטעות לאמנות אוונגרדית — נמצאים במרחק שלושה רחובות משם.

זאת חנות ישנה מאוד שנבנתה והורחבה פעם אחר פעם בתקופות היסטוריות רבות. מיני תוספות אדריכליות ראוותניות וקישוטי טיח מחככים כתפיים עם זוויות ישרות שלא תואר להן ולא הדר. הסמיכות המרהיבה של הישן והחדש, של הראוותני והמאופק, שמאפיינת את הצד החיצוני של הבניין, נמשכת גם בתוכו. כני פלסטיק אדומים לתקליטורים וקלטות די־וי־די ניצבים לצד מדפי מתכת כסופים של ספרי מאנגה ורומנים גרפיים. אלה בתורם תופסים את מקומם בסמוך לגלובוסים בתיבות זכוכית ממורקות או למדפי עץ אלגנטיים עמוסים ספרים. לקוחות יכולים למצוא בחנות גם משחקי קופסה, מכשירי כתיבה, תה, ואפילו שוקולד — תוספת מהזמן האחרון — שעומדים למכירה. על כל המבוך הזה שולט דלפק עץ כהה המוכר בפי עובדי החנות בשם ״המזבח״. הוא נראה כמו שארית מתקופת הבארוק. בחזיתו מגולפת סצנה כפרית, מסיבת ציד שמשתתפים בה סוסים אבירים ולצדם להקת כלבים רזים ושריריים במרדף אחרי חזיר בר.

בפנים, בבוקר קיצי אחד, נשאלה השאלה שהיא תכלית קיומה של כל חנות ספרים באשר היא. ״תוכלי להמליץ לי על ספר טוב?״ השואלת, אוּרסֶל שֵפֶר, ידעה בדיוק מהו ספר טוב. ראשית, הוא צריך להיות מרתק מספיק כדי להחזיק אותה ערה כשהיא קוראת במיטה עד שעיניה נעצמות מאליהן. שנית, הוא חייב להכיל לפחות שלושה, ורצוי ארבעה, קטעים שירגשו אותה עד דמעות. שלישית, צריכים להיות בו לפחות שלוש מאות עמודים אבל לא יותר משלוש מאות ושמונים. ורביעית, אסור שהכריכה תהיה ירוקה. בספרים עם כריכה ירוקה אי אפשר לבטוח — את זה למדה מניסיונה ביותר ממקרה אחד.

״בהחלט,״ ענתה סבּינֶה גרוּבֶּר, שניהלה את שער העיר בשלוש השנים האחרונות. ״איזה סוג ספרים את אוהבת לקרוא?״

אורסל שפר לא רצתה לומר. היא רצתה שסבינה גרובר תדע. בסופו של דבר, היא מוכרת ספרים, ומטבע הדברים ניחנה בהכרח במידה מסוימת של חוש נבואי.

״תני לי שלוש מילות מפתח, ואני אמצא לך בדיוק את הספר שיתאים לך. רומנטי? כפרי? אינטימי? כן?״

״רציתי לשאול — מר קוֹלהוֹף נמצא?״ שאלה אורסל שפר, וניכר בה שאינה חשה בנוח. ״הוא תמיד יודע מה אני אוהבת. הוא יודע מה כולם אוהבים.״

״לא, חוששני שהוא לא כאן היום. מר קולהוף עובד אצלנו עכשיו רק לפעמים.״

״חבל מאוד.״

״לא משנה. יש לי משהו בשבילך. סגה משפחתית שמתרחשת בקורנוול. תראי, בציור על העטיפה רואים את בית האחוזה של המשפחה ואת השטחים המקיפים אותה.״

״העטיפה ירוקה.״ אורסל שפר נעצה בסבינה גרובר מבט מוכיח. ״ירוקה מבהיקה!״

״זה מפני שהסיפור מתרחש באחוזה הגדולה של הרוזן מדוּרנבוֹרוֹ. הוא קיבל ביקורות מצוינות!״

דלת הכניסה הכבדה נפתחה לאט ופעמון הנחושת הקטן שמעליה צלצל בעליצות. קרל קולהוף קיפל את מטרייתו, ניער אותה כדרכו תמיד והניח במעמד המטריות. מבטו סקר את חנות הספרים שראה בה את ביתו, תר אחר יצירות ספרותיות חדשות המצפות שיכיר אותן ללקוחותיו. הוא תמיד השווה את עצמו לסורק חופים, שדי לו במבט אחד כדי לאתר את האוצרות הטמונים תחת החול ולחלצם משם. אולם כשמבטו נח על אורסל שפר, האוצרות נשכחו מלבו כהרף עין. היא שיגרה לעברו חיוך חם, כאילו היה התגלמותם של כל הגברים המקסימים שהתאהבה בהם מהספרים שהמליץ לה עליהם במרוצת השנים. אבל במציאות, קרל לא דמה כלל לאף אחד מהטיפוסים ההם. פעם היתה לו כרס קטנה, אבל עם הזמן היא נסוגה, בדומה לשער ראשו, כאילו כרתו ביניהם ברית להיעלם יחדיו. כיום, בגיל שבעים ושתיים, הוא היה כחוש, אבל המשיך ללבוש את בגדיו הישנים שהיו עכשיו גדולים ממידתו. הבוס הקודם שלו, אביה של סבינה, אמר לו שהתחיל להיראות כאילו המזון היחיד שבא אל פיו הורכב מהמילים בספרים שלו, ושזאת תזונה דלת פחמימות. ״אבל עשירה בתוכן,״ ענה לו קרל תמיד.

קרל נעל נעליים נוקשות וכבדות, עשויות עור שחור עבה עם סוליות מוצקות מספיק להחזיק מעמד חיים שלמים. גם גרביים טובים היו הכרחיים, לפי דעתו. לאלה צירף סרבל ירוק וז'קט תואם עם צווארון.

על ראשו חבש כובע דייגים עם מצחייה שהגנה על עיניו מגשם ומשמש מסנוורת. הוא מעולם לא הסיר אותו, גם לא בתוך הבית, אלא רק בשנתו. איכשהו, הרגיש שלבושו אינו שלם בלעדיו. הוא גם לעולם לא נראה בלי משקפיו, שאת מסגרתם רכש לפני עשרות שנים בחנות עתיקות. מאחורי עדשותיהם הציצו עיניים פקחיות שחיים שלמים של קריאה באור קלוש נתנו בהן את אותותיהם.

״מיז שפר, כמה טוב לראות אותך,״ אמר וניגש אל אורסל שפר בדיוק כשזו צעדה צעד אחד לקראתו והתרחקה מסבינה גרובר. ״את מרשה לי להמליץ לך על ספר אידיאלי לקריאה במיטה לפני השינה?״

״כל כך נהניתי מהקודם, במיוחד מהסוף שבו הם מביטים זה בעיניים של זה. נשיקה יכלה להיות אפילו טובה יותר בשביל לסגור עניין, אבל במקרה הזה אני אסתפק במבט.״

״יש מבטים שיכולים להיות עוצמתיים יותר מנשיקה, את לא חושבת?״

״לא כשאני זאת שמנשקת!״ למשך רגע הרגישה אורסל שפר פרועה ועליזה — משהו שבימים אלה התרחש רק לעתים נדירות.

״הספר הזה,״ אמר קרל ונטל ספר מהערמה שליד הקופה, ״חיכה לך מרגע שהוצאנו אותו מהאריזה. העלילה מתרחשת בפרובנס, וכל מילה בו מבושמת בלוונדר.״

״הו, ספרים בצבע בורדו הם הטובים ביותר! הוא מסתיים בנשיקה?״

״גיליתי לך פעם את הסוף של ספר?״

״לא!״ היא שרבבה את שפתיה, אבל לקחה מידו את הספר.

קרל לעולם לא היה מעלה בדעתו להמליץ לה על ספר שאין לו סוף טוב, אבל הוא בשום אופן לא רצה לגזול מאורסל שפר את המתח הנעים של התהייה שמא הפעם הזו תהיה שונה.

״אני שמחה שיש ספרים בעולם,״ אמרה. ״אני מקווה שזה אחד מהדברים שאף פעם לא ישתנו! כל כך הרבה דברים משתנים, וזה קורה כל כך מהר. כולם משלמים עכשיו בכסף מפלסטיק. אנשים נועצים בי מבטים מוזרים כשאני סופרת בקופה מטבעות בסכום המדויק!״

״המילה הכתובה תישאר תמיד, מיז שפר. לפעמים פשוט אין צורת ביטוי טובה ממנה. הדפוס הוא חומר השימור הטוב ביותר למחשבות ולסיפורים. בזכותו הם נשארים טריים במשך מאות שנים.״

בחיוך חם של פרדה פתח קרל קולהוף דלת מכוסה כרזות פרסומת ונכנס לחדר ששימש כמחסן וכמשרד של חנות הספרים גם יחד. בפנים היה שולחן כתיבה שנראה בקושי מתחת לערמות ספרים ולצג מחשב ישן ממוסגר בפתקיות דביקות צהובות. על הקיר היה תלוי לוח שנה ענקי, מכוסה בהערות בדיו אדומה.

כמו תמיד, הספרים שהוזמנו חיכו לו בארגז פלסטיק שחור בפינה האפלולית ביותר של החדר. בעבר מקומו של הארגז היה על השולחן, אבל מאז שסבינה תפסה את מקומו של אביה, הארגז התקדם בכל יום מעט יותר לעבר הפינה הכי פחות נגישה. בד בבד עם התקדמותו של הארגז, התמעטה בהדרגה תכולתו. בימים אלה רק אנשים מעטים נזקקו למשלוחי ספרים, וגם מספרם של אלה הלך ופחת משנה לשנה.

״היי, מר קולהוף! מה דעתך על המשחק? לא היה שום פנדל! השופט הזה היה עיוור!״

לאון, הנער החדש שהצטרף לצוות כדי לצבור ניסיון בעבודה, יצא מבית השימוש הקטן של הצוות, מלווה בעננה של עשן סיגריה. כל אחד מלבדו היה יודע שאין טעם לשאול את קרל שאלה כזאת. הוא מעלם לא צפה בחדשות, לא האזין לרדיו, לא קרא עיתון. הוא היה הראשון להודות שאיבד את הקשר עם העולם. זאת היתה החלטה מודעת, שהתקבלה אחרי שהדיווחים על מנהיגי מדינות חדלי אישים, התמוססות כיפת הקרח וסבל הפליטים העציבו אותו יותר מכפי שעשתה הסגה המשפחתית הספרותית הטרגית ביותר. זאת היתה צורה של שימור עצמי, גם אם עולמו הצטמק כתוצאה מכך. גודלו של העולם שבו חי כיום היה לא יותר משני קילומטרים על שני קילומטרים, והוא סייר לאורך גבולותיו בכל יום.

״קראת את הספר הנפלא של ג'יי־אל קאר על כדורגל?״ שאל קרל, שהעדיף לשאול שאלה מאשר לנקוט עמדה בעניין כישוריו של השופט.

״זה קשור למועדון שלנו?״

״לא, זה קשור למועדון בשם סטיפֶּל סינדֶרבּיי ווֺנדרֶרס.״

״בחיים לא שמעתי עליהם. בכל אופן, אני לא קורא ספרים. רק אם אני מוכרח. בבית הספר. וגם אז, אני מנסה לראות את הסרט במקום.״ לאון חייך, כאילו היתה זאת דרך ערמומית לשטות במורה שלו במקום בעצמו.

״אז למה אתה רוכש את הניסיון בעבודה דווקא כאן?״

״אחותי עשתה את אותו הדבר, לפני שלוש שנים. אנחנו גרים מעבר לפינה — זאת הליכה קצרה הנה.״

לאון היה צריך לעבוד בחנות הספרים שבועיים, כפי שרוב התלמידים בגרמניה מחויבים לעשות. הוא רק שכח לציין שכל מי שלא מצליח למצוא מקום לרכוש בו ניסיון בעבודה, נאלץ להעביר את השבועיים המוקצים לכך בעזרה לאב הבית שהמציא שורה של מטלות משפילות כדי להתנקם בכל תלמידי בית הספר — שהתלמידים שאמורים לרכוש ניסיון בעבודה ייצגו — על הקירות מכוסי הגרפיטי, על המסטיקים הישנים הדבוקים בתחתית שולחנות הכתיבה ועל האריזות הזרוקות של הארוחות האכולות למחצה.

״ואחותך אוהבת לקרוא?״

״בטח, אחרי שהיא היתה כאן. אבל לי זה לא יקרה!״

קרל חייך. הוא ידע בדיוק למה אחותו של לאון התאהבה בקריאה. מנהלו הקודם, גוסטב גרובר, שגר עכשיו בבית האבות הסיעודי מוּנסטָרבּליק, ידע בדיוק מה לעשות עם סרבני קריאה כמו לאון ואחותו. הוא העמיד אותם לנגב את האבק מכל כרטיס ברכה עטוף פלסטיק בנפרד, אחד־אחד. לא היה לו ספק שהתלמיד המדובר — והמשועמם עד מוות — ישלח יד אל הספר הקרוב ביותר, אותו הניח גרובר עצמו במקום אסטרטגי בולט. גוסטב גרובר הצליח לשנות את כולם. מאז ומתמיד היה טוב עם ילדים. בעיני קרל, ילדים תמיד היו יצורים בלתי מובנים, עוד מזמן שהוא עצמו היה ילד. וככל שהשאיר את ימי ילדותו רחוק יותר מאחוריו, כך נראו לו משונים ותמוהים עוד יותר.

גרובר האב פיתה את אחותו של לאון עם ספר שבו אישה צעירה מתאהבת בערפד. ללאון, המלא וגדוש ההורמונים, גרובר היה משאיר ספר עם נערה יפה על הכריכה ודפים מודפסים באותיות גדולות. ״חשוב שהם יקראו, לא חשוב מה הם קוראים,״ אמר גרובר האב תמיד. קרל לא לגמרי הסכים עם ההשקפה הזאת, לפחות לא לגבי כל הספרים. הרעיונות שנמצאים בין הכריכה הקדמית לאחורית של ספרים מסוימים היו גרועים מרעל. אבל ברוב המקרים הדפים הציעו מזור, לפעמים אפילו למחלות שהקורא לא ידע כי הוא סובל מהן.

בזהירות רבה משך קרל את הארגז מפינתו. בתוכו התגלגלו שלושה ספרים בלבד. הוא לקח נייר עטיפה חום וחבל דק ועטף כל ספר לחוד כמו למתנה. סבינה גרובר אמרה לו בכמה הזדמנויות שאינו צריך לטרוח ועדיף שיחסוך בהוצאות, אבל קרל התעקש להמשיך. זה מה שלקוחותיו ציפו לקבל. בתנועה אוטומטית שקרל אפילו לא היה מודע לה, ליטפה כף ידו כל כריכה לפני שעטף את הספר בנייר העבה.

לבסוף לקח את תרמיל הגב בצבע זית שלו. ניכרו בו כל סימני הבלאי של שימוש צבאי, אבל עדיין היה במצב טוב הודות לטיפולו המסור של קרל. אף שהיה ריק, התפיחה של הבד העידה בבירור שריקנות אינה מצבו הטבעי. קרל הניח בזהירות את הספרים בין קפליו הכבדים של התרמיל, שהיה מרופד בשמיכה רכה כאילו נשאו בו כלבלבים קטנים אל בעליהם החדשים. הוא סידר את שלושת הספרים כך שהקטן ביניהם יהיה הרחוק ביותר מגבו והגדול יהיה הקרוב ביותר אליו, כדי שלא יינזק מעיקול התרמיל.

בדרכו החוצה הוא נעצר ופנה אל לאון. ״אתה מוכן בבקשה לנגב את האבק מכרטיסי הברכה? מיז גרובר תשמח אם תעשה את זה. כדאי לך להביא אותם הנה, כאן תוכל לעבוד בלי הפרעות. אני תמיד עשיתי את זה על השולחן.״ הוא משך את ספרו של ניק הורנבי ״אהבה על הדשא — קדחת המגרש״ מהמדף שעליו הבחין בו קודם והניח אותו על השולחן. מגרש הכדורגל שעל כריכת הספר היה בצבע ירוק עשיר — אורסל שפר לא היתה מסתכלת עליו פעמיים.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*