היא היתה סבתא שלי ואני הנכד שלה

לקראת הספר

הילד: איפה סבתא שלך?

היא מתה.

הילד: מתי מתים?

כשגומרים לחיות.

הילד: אבל כשאת תמותי, את תזכרי שאת סבתא שלי?

'בעקבות הזמן האבוד' מאת מרסל פרוסט לא הופיע בתרגומו העברי כסדרו. תחילה יצאו שני כרכיו הראשונים, 'בצד של סוואן' ו'בצל עלמות מלבלבות'. השלישי, 'צד גרמאנט', תורגם כטיוטה ראשונה בלבד, ומסיבות אישיות פניתי לתרגום 'הזמן שנמצא', שהוא השביעי והחותם. ואולם זכרתי תמיד כי באמצע הכרך השלישי מזדהרים בכוחם הקיומי כחמישים עמודים המקרינים על גוף הקורא את פרשת מחלתה ומותה של הסבתא של המספר. שמרתי את הדבר בלבי. הואיל וכבר מצוי בעברית תרגום חלקי מאת אביבה ברק לכרך השישי, 'אלברטין איננה' (מהדורה מקוצרת שנערכה בידי פרוסט־עצמו והתגלתה לאחר מותו), עברתי אל החמישי, 'הכלואה'. אחריו ירדתי אל הרביעי, 'סדום ועמורה', שכמובן קודם לו בזמן. הכנתי גרסה ראשונה. והנה, ב'סדום ועמורה', בעוד המספר מתאמץ לחלוץ את נעליו, צצה בזיכרונו דמות סבתו הרוכנת עליו בעודו נער צעיר ועוזרת לו לפשוט את בגדיו ולחלוץ את נעליו הגבוהות, ואז הולמת בו ההכרה כי סבתו למעשה מתה שנה לפני כן. הוא מכה על חטא שיכחונהּ. כאן נוכחתי לדעת כי ללא הכרת דפי המחלה והמוות שקדמו להיזכרות זו, ואשר סופרו ב'צד גרמאנט', לא יוכל הקורא העברי לעמוד על הלם ההיוודעות־למוות המתחולל ב'סדום ועמורה' וכל העניין לא יובן. נעצרתי.
כך נולד הספר הזה, בן לא חוקי למכלול 'הזמן האבוד': רצף מופעיה של הסבתא, הָחֵל במפגש הראשון עימה ב'קומברה' וכלה במה שאומר הנכד ב'זמן שנמצא', שנים לאחר מותה, כשהצער שלו נצבע בהחמצה: היא לא תזכה לראותו מפשיל שרוולים ויושב לעבוד, דבר שייחלה לו כל ימיה. אלא שההחמצה היא ממהות העניין, ואולי היא תנאי לניצחון על הזמן.

הבאתי את הקטעים כסדרם. למן הופעתה הראשונה בדפי 'קומברה' נפתח סיפור מותה של הסבתא (כהבחנתו של רולאן בארת), ונטוֶה לאורך הכרכים. היא חוט הלב של הספר. דמותה היא מן הגילומים המופלאים ביותר לקשר בין סבתא ונכד הידועים בספרות המערבית. אהבה בלי חשבון. אהבה שכולה מְתום. אהבה שאכזבה לא מעיבה עליה. "סבתי השלֵמה באדם", כותב עליה פרוסט ב'הכלואה'. לעתים קרובות מקדם את בואהּ המשפט: "ואז נכנסה סבתי", במין חגיגיות מעודנת, כמו, ואז הופיע מלאך.

העברית מזמנת לנו נשיקה ונקישה כאילו הן מטבע אחת. סצנת הנקישה על הקיר, אותו לילה של שהות ראשונה בבלבק, הופכת בכוח הלשון לנשיקה. העברית מטבילה את נתיניה ברוֹך. דומה שכל אימת שהלשון מארחת את הסבתא, היא רוחצת. "העברית היא אשה מתרחצת", אמרה יונה וולך. חיפשתי לשון שתעביר את הנועם, את החיבה, את החרדה־להבהיל, שבהם נוקט הנכד בדברו על אינסוף החום שמשפיעה עליו סבתו. פרוסט כותב אל־מול הטוהר, כנגד הטוהר, של סבתו אם־אמו; אולי זה המאפשר לו לכתוב מֵאֲפֵלת הנפש ולהישאר חי וצלול.

תל־אביב 2024

הלית ישורון

בקוֹמְבְּרֶה, מדי יום, מיד עם תום אחר־הצהריים, זמן רב לפני הרגע שבו יהיה עלי להיכנס למיטה ולהישאר, בלי שינה, רחוק מאמי ומסבתי, היה חדרי שב ונעשה מְקום המועקה המקוּבּע והכאוב.
 

לאחר ארוחת־הערב, אבוי, קרבה שעתי להיפרד מאמא, שנשארה לשבת עם האחרים, בגן - כשהיה יום נאה, או בטרקלין הקטן - שבו התכנסו כולם כשהיה גשום. כולם, פרט לסבתי שטענה כי "רחמנות בכפר להיות סגורים בבית", וניהלה ויכוחים אינסופיים עם אבי על ששלח אותי לקרוא בחדרי בימי גשם קשים במקום להרשות לי להישאר בחוץ. "לא זאת הדרך לחשל אותו ולהמריץ אותו", היתה אומרת בעצב, "במיוחד הקטן הזה, שכל־כך חסרים בו אומץ ונחישות". אבי היה מושך בכתפיו ובוחן את הבָּּרומטר, כי אהב את המטאורולוגיה, ואמי, שהשתדלה לא להרעיש ולא להפריע, היתה מביטה בו אותה שעה מתוך דרך־ארץ נלבבת, אבל לא נעצה בו מבט, שלא לנסות לחדור מבעד לחידת מעלותיו. ואילו סבתי, בכל מזג־אוויר, גם כשהגשם ניתך זלעפות, ופרנסואז היתה מכניסה במהירות את כורסאות הנצרים היקרות פן יירטבו, היתה נראית בגן הריק מוּכּה־המבול, מרימה את קווּצותיה הפרועות והאפורות כדי להרוות את מצחה עוד ועוד מחיוּתם של הרוח ושל הגשם. היא היתה אומרת: "סוף־סוף אפשר לנשום!" ומתרוצצת בשבילים המוצפים - שגזם, בסימטרייה רבה מדי לטעמה, הגנן החדש, שהיה משולל כל חוש לטבע, ושמאז הבוקר היה אבי שואל אותו אם מזג־האוויר ישתפר — בצעדה הקט, הנלהב והקופצני, שכּוּון על־פי המִקצבים השונים שהפיחו בנשמתה שִׁיכרון הסערה, כוחה של ההיגיינה, החינוך הנוֹאָל שקיבלתי והסימטרייה של הגנים, יותר מאשר על־פי הכוונה, הזרה לרוחה, להציל את חצאית השזיף שלה מכתמי בוץ, שעטפו אותה עד לגובה שהיה תמיד כאב־ראש ומפח־נפש לחדרנית.
כשנערכו סיורי הגן של סבתי בתום ארוחת־הערב היה רק בכוחו של דבר אחד להחזיר אותה הביתה: זה היה — באחד הרגעים שבהם הובילו אותה הקפותיה מעת לעת, כמו חרק, אל מול אורות הטרקלין הקטן שהמשקאות הוגשו בו על שולחן הקלפים — כאשר דודתי היתה צועקת: "בָּתִִילד! בואי קחי מבעלך את הקוניאק!" כדי להקניט אותה, בעצם (היא הכניסה במשפחתו של אבי רוח אחרת כל־כך שכולם התלוצצו והתעללו בה), מאחר שהמשקאות נאסרו על סבי, היתה דודת־אמי משקה אותו כמה טיפות. סבתי המסכנה היתה נכנסת פנימה, מפילה תחנונים בפני בעלה שלא ייגע בקוניאק; הוא היה מתרתח, לוגם את הלגימה שלו אף־על־פי־כן, וסבתי היתה יוצאת לה, עצובה, מדוכדכת, ועם זאת מחייכת, כי כה ענוות־לב ומתוקה היתה, שחיבתה לאחרים, והביטול שנהגה בעצמה ובצרותיה, נמהלו במבטה לכעין חיוך, אשר בניגוד למה שרואים בפניהם של אנשים רבים, לא היתה בו אירוניה אלא כלפי עצמה בלבד, ואילו אותנו, את כולנו, כמו נשקו עיניה, כי לא יכלו לראות את אהוביה מבלי שמבטן ילַטפֵם בחוֹם. העינוי הזה שעינתה אותה דודת־אמי, מחזה תחינות החינם של סבתי ואוזלַת היד שלה, האבודה מראש, בנסותה לשווא להוציא מידי סבי את כוס המשקה, היו מאותם דברים שמתרגלים אליהם לאחר זמן עד שמתבוננים בהם בחיוך ונוקטים עמדה פסקנית וזחוחה לטובת הרודף, ולבסוף גם משתכנעים שאין כאן עניין של רדיפה; הם עוררו בי בשעתו פלצוּת כזו שהייתי מוכן להכות את דודת־אמי. אבל מרגע שהייתי שומע: "בָּתִילד, בואי קחי מבעלך את הקוניאק!" מיד, לפי מורך הלב, נעשיתי גֶבר, ועשיתי מה שכולנו עושים, בבגרותנו, משאנו ניצבים מול ייסורים ועוולות: לא רציתי לראות את זה; הייתי עולה לייבב בעליית־הבית ליד חדר הלימוד, תחת הגג, בחדרון קטן המטיף ניחוח אִירוּסים, שהיה מפיץ גם ריח ענבי שועל אשר צמחו מבחוץ בין אבני החומה ושלחו ענף פורח אל החלון הפתוח־למחצה. חדר זה, שהיה מיועד לשימוש מסוים יותר ונחות יותר, ומבעדו יכולתי להבחין בשעות היום בצריח של רוּסֶנְוִיל־לֶה־פֶּן, שימש לי זמן רב כמקלט, ללא ספק בזכות היותו היחיד שהותר לי לנעול במפתח לצורך כל אותם עיסוקים שלי שתבעו בדידות לא מוּפרת. קריאה, הזיה, דמעות ותשוקה. אבל, אהה, לא ידעתי שיותר מהפרות הדיאטה הקלות של בעלה היו קלישוּת הרצון שלי, בריאותי הרופפת ואי־הוודאות שהללו הטילו על עתידי, מה שהעסיק את סבתי במרוצת שוטטות אחר־הצהריים והערב הבלתי־פוסקת שלה, שבמהלכה נראו פניה היפות חולפות שוב ושוב, נטויות כלפי שמיים, ולחייה הכהות והחרושות, שעם הגיל נעשו סגולות כמעט כמו תלמי הסתיו, מכוסות, בצאתה, צעיף מופשל למחצה, ועליהן, אם מִקור או מאיזו מחשבה עצובה, מתייבשת תמיד דמעה לא־רצונית.

בערבים שבהם, בשבתנו בחזית הבית תחת עץ הערמון הגדול, סביב שולחן הברזל, היינו שומעים מקצה הגן לא את המצילה המכבירה והצורמנית, שהמטירה, שהחרישה ברעש הברזל שלה, המתגלגל והקפוא, כל אדם בבית שהניע אותה בהיכנסו "בלי לצלצל" — כי אם את הדנדון הכפול, המהוסס, הסגלגל והמוזהב של פעמון האורחים, היו שואלים כולם מיד: "מישהו בא, מי זה יכול להיות?" אבל היטב ידעו שאין זה אלא מר סוואן: דודת־אמי, שהרימה את קולה לשמש דוגמה ומופת, והתאמצה להישמע טבעית, היתה אומרת שלא נאה ללחוש ככה; אין לך פגיעה גדולה יותר במי שנכנס ומתרשם שנאמרים כאן דברים שאינם מכוּונים לאוזניו; והיו משגרים בתור גשש את סבתי, שתמיד שָׂשָׂה לסיבוב נוסף בגן והיתה מנצלת את ההזדמנות לשלוף בחשאי כמה סמוכות משיחי הוורדים כדי להשיב להם מראה קצת יותר טבעי, כאֵם המעבירה את אצבעותיה בשְׂער בנה לתת בו נפח לאחר שהספר שיטח אותו יותר מדי.
 

עם זאת, יום אחד, כשהלכה סבתי לבקש טובה מאשה שהכירה בסַקְרֶקֶר (ושאיתה, למרות חיבה הדדית, לא רצתה לקיים קשרים בשל התפיסה הכיתתית שלנו) - המרקיזה דה וִילפָּריזיס, ממשפחת דה בּוּיוֹן הנודעת — אמרה לה זו: "כמדומתני שאת מכירה היטב את מר סוואן, הוא ידיד גדול של האחיינים שלי, הדֶה לוֹמִים". סבתי שבה, ובפיה תהילה לַבית הנשקף אל הגנים, שם יעצה לה מרת דה וִילפָּריזיס לשכור דירה, וכמו כן לחייט חזיות ובתו, שהחזיקו חנות קטנה בחצר ואליהם נכנסה לבקש שיתַקנו לה תפר בחצאית שנקרעה לה במדרגות. לדעת סבתי היו האנשים הללו מושלמים בכל המעלות, היא הכריזה שהקטנה היא פנינה, וכי חייט החזיות הוא האציל בגברים, ומימיה לא ראתה כמותו. כי בעיניה לא היתה לאצילות כל נגיעה למעמד חברתי. היא יצאה מכליה לשמע תשובה שהשיב לה חייט החזיות, ואמרה לאמא: "סֶבִינְיֶה¹ לא היתה מנסחת את זה טוב ממנו!" ולעומת זאת על אחיין של מרת דה וִילפָּריזיס אשר פגשה בביתה של זו: "הוֹ בתי! כמה הוא בינוני!"
 

התעניינותן [של אחיות סבתי] גברה כשערב קודם בואו של סוואן לסעודה, כשהן קיבלו ממנו אישית ארגז יין ד'אַסְטִי, אמרה לנו דודת־אמי - עם גיליון 'לה פיגָרוֹ' בידה, ובו, לצד שֵׁם ציור מתערוכת קוֹרוֹ, היה כתוב: "מאוסף מר שארל סוואן" - "ראיתם שסוואן זכה ל'כותרות' ב'פיגרו'?" - "הרי תמיד אמרתי לכם שהוא רב טעם", אמרה סבתי. - "מה הפלא, את, כשרק יש לך הזדמנות להיות בדעה אחרת מכולנו", השיבה דודת־אמי, אשר מאחר שידעה כי דעתה של סבתי מעולם אינה כדעתה, ולא בטחה בנו אם אותה אנו מצדיקים אם לאו, ניסתה לסחוט מאיתנו גינוי גורף להשקפותיה של סבתי ועמלה ללכד אותנו שכם־אחד ולהביאנו לכלל תמיכה בדעותיה.
 

בלילה ההוא ישנה אמא בחדרי; עכשיו שחטאתי חטא כזה שבגינו הייתי צפוי לגירוש מהבית,² פיצו אותי הורי יותר משגמלו לי אי־פעם על מעשה טוב. בהתנהגותו של אבי, גם כאשר נגלתה במידת החסד, נשתמר קו של שרירות וחוסר־הגינות, כי הוא נבע מנסיבות מזדמנות יותר מאשר ממחשבה תחילה. ייתכן אפילו שֶׁמָה שכיניתי בשם קשיחוּת, כשהיה משלח אותי לישון, לא היה ראוי לתואר זה כקשיחותן של אמי או סבתי, כי טִבעוֹ, שהיה במובנים מסוימים שונה משלי יותר מטבען שלהן, בוודאי לא ניחש עד הֵנָה כמה אומלל אני מדי ערב, דבר שאמי וסבתי ידעו היטב; אבל אהבתן אלי היתה גדולה מכדי שיסכימו לחסוך ממני סבל, הן רצו ללמד אותי להתגבר עליו על־מנת להפחית מעצבַּי החשׂופים ולחשל את כוח־הרצון שלי. ואילו אבי, שחיבתו אלי היתה ממין אחר, ספק אם ניחן באומץ הזה: כשפעם הבין סוף־סוף לצערי, אמר לאמי: "אז לכי אתו, תרגיעי אותו". בלילה ההוא נשארה אמא בחדרי, וכדי לא לקלקל בהכאה על חטא את השעות האלה, שהיו כה שונות ממה שהייתי רשאי לקוות - כשפרנסוּאַז הבינה את גודל הרגע בראותה את אמא יושבת קרוב אלי, אוחזת בידי ומניחה לי לבכות מבלי לגעור בי, ושאלה אותה: "גברתי, מה עם האדון שהוא ככה בוכה?" ענתה לה אמא: "הוא בעצמו לא יודע מה אתו, פרנסואז, הוא מתוח; תכיני לי מהר את המיטה הגדולה ותעלי לישון". וכך, לראשונה, לא נחשבה לי עצבותי כעבֵרה הראויה לעונש, אלא כחולי כפוי שזה עתה הוכר רשמית כמתח עצבים שאין לי שליטה עליו; הוקל לי שהייתי פטור מלמהול נקיפות מצפון במרירת הדמעות שלי, יכולתי להתייפח בלי חטא. וגם חשתי גאווה לא מבוטלת כלפי פרנסואז על כי הדברים שבו לאנושיותם ושעה לאחר שאמא סירבה לעלות לחדרי ושלחה לענות לי בבוז שעלי לישון, הרימו את כבודי כאדם מבוגר והביאוני באחת להַבכָּרת הצער, להכרה בזכותן של הדמעות. הייתי צריך להיות מאושר: לא הייתי. נדמה לי שבזאת הגיעה אמי לכניעה ראשונה בפני, שוודאי הכאיבה לה; היתה כאן נסיגה ראשונה מן האידיאל שטוותה בעבורי, והיא, האמיצה, הכירה לראשונה בתבוסתה. נדמה לי שאם קצרתי ניצחון הרי זה ניצחון עליה, שהצלחתי, כפי שעשויים להצליח החולי, הצער, או גילי הצעיר, לשבור את רצונה, לערער את בינתה, ושערב זה פתח תקופה וייזָכר כתאריך עצוב. אילו העזתי הייתי אומר עכשיו לאמא: "לא, אני לא רוצה, אל תישני כאן", אבל הכרתי את החוכמה המעשית, הריאליסטית, כמו שאומרים כיום, אשר מיתנה בתוכה את הלהט האידיאליסטי של סבתי, וידעתי שעכשיו, לאחר מעשה, היא מבכרת להניח לי לטעום מהעונג המרגיע ולא להפריע לאבי. ודאי, פניה היפות של אמי עוד קרנו נעורים באותו ערב כשאחזה במתיקות בידי וניסתה לעצור בדמעותי; אבל דווקא משום כך היה נדמה לי שלא כך צריך היה להיות, כעסהּ היה מעציב אותי פחות מרכּוּת חדשה זו ששנות ילדותי לא הכירו; נדמה לי שבמו ידי הזְדונה והזוממת חרצתי קמט ראשון בנפשה והצמחתי שערה לבנה ראשונה בראשה. מחשבה זו הכפילה את יבבותי, ואז ראיתי את אמא, שמעולם לא נכנעה לרחמיה עלי, נדבקת בפתע בבכיִי שלי ומנסה לעצור בבִכיהּ. משחשה שאני מבחין בזאת, אמרה לי צוחקת: "בוא הנה זהבון שלי, פִּישתוֹני שלי, שעוד מעט יעשה מאמא שלו טיפשונת כמוהו אם ימשיך. תשמע, אתה לא עייף וגם אמא שלך לא, בוא לא נמשיך להתמסמס ככה, נעשה משהו, ניקח לנו איזה ספר".

*המשך הפרק זמין בספר המלא*